בע"ה

ברית מ"מ בנדטוביץ

בדר"ח חשון סז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

עכשיו אור ל-ב חשון, היום המקביל בשנה ל-ב אייר – יום ההולדת של הרבי מהר"ש (ולכן שרנו הניגון "לכתחילה אריבער"). על הסתלקות הרבי הצמח-צדק והרבי מהר"ש נאמר "אחד באחד יגשו" – יג תשרי ו-יג ניסן. כך יש קשר בין ב חשון (יום ה-לב של השנה) ל-ב אייר. ענין מסירות הנפש של ברית מילה – שדוברו אצל כמה מהדוברים הקודמים – קשור לרבי מהר"ש ולרבי הריי"צ. הרבי בתחלת הנשיאות אמר – וזה תקף גם היום – שאנו הדור השביעי, המוריד את השכינה למטה לארץ, וזהו הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. אותו הדבר ממש נאמר בדורו של הרש"ב, שהוא הדור השביעי – לבעל שם טוב – ויש לו את כל המעלות של "כל השביעין חביבין". הרבי אמר שאנו הדור השביעי לאדמו"ר הזקן, והמהר"ש השביעי לבעל שם טוב. השביעי זה המלכות, והששי זה הברית – אם השביעי זה הרש"ב אז הששי זה המהר"ש, ואם השביעי זה הרבי אז הששי זה הריי"צ (שתי האפשרויות הללו גם באושפיזין החסידיים – שעם יוסף הצדיק בא הרבי מהר"ש או הרבי הריי"צ, תלוי מהיכן מתחילים). אצל הרבי הקודם גם קשר לברית בתור הששי, וגם בתור השמיני לבעש"ט – שהרי המילה זה "על השמינית" (גם רומז למס"נ שלמעלה מהטבע שיש בברית מילה) – אך הכל מתחיל מ"לכתחילה אריבער", שיהודי לא מתחשב במגבלות הטבע ומוכן תמיד לדלג ולהתגבר על כל המכשולים בדרכו ישירות אל היעד (כנחשון בן עמינדב) של הגאולה האמיתית והשלמה. מסופר גם שהרבי הקודם היה מאד דומה לרבי מהר"ש, עד כדי כך שחסידים מזמן המהר"ש שראו את הריי"צ התעלפו כי חשבו שרואים שוב את הסבא. זה היפי של שניהם – "הדורא דגופא", הדר של שומר הברית. ידוע שברית מילה שוה עצמות בגוף, וכל מי שנוטר הברית הוא צדיק שעליו אפשר לראות שהוא "עצמות ומהות בתוך גוף" (כפי שהרבי אומר שראה על הרבי הקודם). יש מנהג – שלא עשינו – שאפשר ויש ענין לנגן ניגון ארבעה בבות בברית מילה, אך לפי מה שאמרנו כעת מובן שאפשר ויש ענין לנגן "לכתחילה אריבער" – שזה ענין הברית, ומשם נמשך לכל החיים, שלא מתחשבים בכלום (כפי שהברית עלולה להיות מסוכנת וכו' ובכל זאת לא מתחשבים בכלום).

בין הלידה לברית מילה יש שבת – מחכים ליום השמיני "כדי שתעבור עליו שבת אחת". השבת שבאמצע מאד חשובה לגבי הרך הנימול לשמונה, ומאד משמעותי ששבת זו היתה שבת בראשית. יש ביטוי בחז"ל "שבוע הבן", ואחד הפירושים של זה הוא מה שאנו קוראים היום "שלום זכר" – השבת שבין הלידה לברית. אנו כעת משלימים את ה"שלום זכר" שהיה בפרשת בראשית. כתוב ש"בראשית" זה אותיות "ברית אש" – אש זה מדת הגבורה, וכמו שנסביר כל ענין ברית מילה זה מיתוק הגבורות. זה גבורה, אך זה גבורות ממותקות – כתוב בזהר ובספרי הקבלה והחסידות שרק באמצעות גבורות ממותקות, ברית אש, אפשר להביא את הגאולה. הגאולה לא תבוא רק בחסדים – כמה שנחמד לחשוב שרק האהבה וחסד חנם לכולם יביאו גאולה (אהבת חנם שתתקן שנאת חנם – אכן כלפי ישראל צריך אהבת חנם, לכל אשר בשם ישראל יכונה, ואף על פי כן) צריך גם גבורות בשביל להביא גאולה. רק אהבה זה כסף – כמו "ארבע מאות שקל כסף" של אברהם, הכל כיסופין – אך "כמעלת הזהב על הכסף", ומשיח זה זהב. מפורש בנביא "לא בכסף תגאלו" – הגאולה לא באה מכח הכסף, החסדים, וצריך זהב. אפילו בימי שלמה בן דוד, בחינת בן דוד, "הכסף לא נחשב מאומה" אלא רק הזהב.

נסביר שכסף זה כמו כשב – אנו כמו כבשה אחת בין שבעים זאבים – וכל זמן שנהיה רק כשב לא נוכל להביא את הגאולה. עלינו להיות "גבור כארי" בשביל להביא משיח. מי שהוא גבור כארי יכול לטרוף גם השבעים זאבים שרוצים לטרוף את הכבשה המסכנה והחסודה. בשביל להביא את הגאולה צריך זהב – צריך אריה. לפני הברית האבא חשב לקרוא לרך הנימול אריה, אבל ידענו שיקרא לרך הנימול מנחם-מענדל – על שמו של הצמח-צדק, שם מלך המשיח – ובשם זה יש את סוד גבורות האריה, ולכן הוא יכול להיות משיח. כל ילד שנקרא מנחם מענדל יש בו חסד, אבל יש בו גם גבורה – והגבורות הממותקות נעלות מהחסדים, ורק בזכותן תבוא הגאולה. והרמז לכך, שבהפטרת פרשת בראשית (שלא קראנו השנה, כי היה ערב ר"ח, אך לפי מנהג רבותינו צריך בכל אופן לקרוא או לזכור את הפטרת הפרשה) נאמר "שירו להוי' שיר חדש" – פסוק ממנו לומדים שהגאולה תבוא מבחינת "שיר חדש", ולא "שירה חדשה" (ושתהיה גאולה שאין ולא תתכן אחריה גלות, שעל כן היא נקראת "הגאולה האמיתית", שאין לזה הפסק) – ואחר כך מופיעה שירת האריה (מלך החיות, השיר הכי חזק) בפרק שירה [אף שבניגוני פרק שירה בחרנו רק חיות טהורות, בכל זאת צריך לעשות עוד ניגונים לחיות שהכי תופסות את הילדים, והעיקר זה האריה. צריך להזדהות כל יום עם כל החיות – בסוד "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" – וזה "כל האומר פרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא" – ואף שיש מעלה בטהורות, ודאי צריך להזדהות עם כולן, כשהטהורות בחינת חסדים-כסף והשאר בחינת גבורות-זהב, וכך ב"אשרי" אומרים כל יום את שירת הנחש "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" אשר נפל ונתקצצו רגליו. למכוונים באשרי ידוע שיש עשר אזכרות, והשם ב"סומך הוי' לכל הנופלים" הוא בספירת התפארת – בניקוד חולם – ובמדה מסוימת התפארת זה הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וסתם שם הוי' זה בתפארת, ומי שמבטא את שם הוי', שם הרחמים ושם העצם, זה הנחש – דוגמה לכך שהנחש, אבי אבות הטומאה שהביא מיתה לעולם, הוא זה ששר שיר חשוב זה].

כתוב בקבלה שמי שבקי בחכמת הפרצוף רואה על כל בן אדם, בפרצופו, לאיזה שרש במרכבה הוא שייך – פני אריה, פני שור, פני נשר (או פני אדם). זה שרש ויסוד חכמת הפרצוף – דבר פשוט ביותר. ההורים והסבים של הרך הנימול הם משפחת אריות. אבי הרך הנימול נקרא ארז – זה עץ, אך הוא לא נראה כעץ, אלא יותר כחית טרף (בירור רפח ניצוצות) – ורומז לאריה: שני שבטים נמשלו לאריה – אצל יעקב (שמדתו "תפארת-גופא") יהודה נמשל לאריה ואצל משה (הנשמה, "משה מלגאו ויעקב מלבר") דן נמשל לאריה ("דן גור אריה יזנק מן הבשן"; אצל יעקב גם היקש יהודה ודן שהוא "כאחד שבטי ישראל", ומסיום ברכתו – "לישועתך קויתי הוי'" של שמשון – יוצא ה"דן גור אריה יזנק מן הבשן"). "אריה יזנק" נוטריקון ארז (יכול להיות גם אריה-זוהר, אריה-זז וכו'). מי שהולך לגן חיות לראות אריות רואה שישנים רוב היום, אז מה זה "יתגבר כארי"? צריך להבין שיש אריה-ישן ויש אריה-ער – האריה הוא זה שאומר "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער [לאבינו שבשמים]", וצריך רק לגלות את ה"לבי ער". ער הוא בן יהודה – היה ראוי להיות משיח, אך פגם בברית, וכל גלגול משיח תיקון ער – וזה ה"לבי ער" של האריה. זה אריה-זז – אחרי שהתעורר וקם – ואריה-יוזם (זה ארז, גם לוקח לו זמן...). עכשיו נולד גור – גור-אריה – והרך הנימול, מנחם-מענדל, הוא הגור הראשון (אחרי הלביאות שלפניו – בדרך כלל הלביאה קצת יותר ערנית מהזכר הישנוני). למה לאריה קוראים מנחם-מענדל? בהפטרה כתוב אחרי ה"שיר חדש" את פסוק שירת האריה: "הוי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר".

האריה קשור לבראשית – ברית אש – שזה גם שבת-ארי, ולכן גם ההלכה הראשונה בשו"ע זה "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהיה הוא מעורר השחר". יש מצוה להתדמות לקב"ה, וממילא מצוה גם להתדמות לברואים אליהם מתדמה ה', והדימוי הראשון של ה' – ה"סיג לתורה" שעשו הנביאים, כמפורש באדר"נ פ"ב מ"ו – זה התדמותו לאריה, בפסוק "הוי' כגבור [= כארי] יצא". אריה עולה ריו – ו בחזקת שלש, שממדי לוחות הברית שהיו ו טפחים אורך על ו טפחים רוחב על ו טפחים עומק – וכשמחלקים לארבע (ממוצע כל אות של אריה) עולה ד"פ דן, כפי שהמשיל משה את דן בברכתו לאריה. יש משל בחסידות שכאשר יש מי שהעומד על הר ומי שעומד בקרקעיתו ורוצים להפגש, אפשר שהעליון ירד עד למטה, או שהתחתון יעלה עד למעלה, או – וזה הכי טוב – שהעליון ירד חצי הר והתחתון יעלה חצי הר ויפגשו בנקודה האמצעית. זה הסוד של התדמות לה' – לא שייך להתדמות לה' כאשר הוא למעלה, כי שם אין לו דמות, לא גוף ולא דמות הגוף, ולאידך אם ה' יורד אלינו מאה אחוז כבר אין שום מאמץ בהתדמות וההתעלות אליו, ואין בכך קיום מצוה. אז מה המצוה להתדמות לה'? להפגש באמצע. בשביל המצוה להפגש באמצע צריך שה' יתדמה למשהו, וגם אנחנו נתדמה לאותו דבר, וזה סוד האריה – סוד הנשיקין בקבלה, נשיקין של ריו ו-ריו, נשיקין של שני אריות, וכדלקמן. ה' מתדמה לאחת מבריותיו, לאריה, וגם אנו מתגברים כארי לעלות ההרה ומתדמים לגבור ולמלך של החיות, שהוא האריה, ושמה אנחנו נפגשים עם אבינו שבשמים, עליו נאמר "אריה שאג מי לא יירא" ודימויו "הוי' כגבור יצא".

הוי' כגבור יצא = משיח, ולכן עליו כתוב הפסוק המשיחי "שירו להוי' שיר חדש". איזהו גבור? מי הכי מתדמה לקב"ה במדת הגבורה שלו? היהודי שהכי גבור והכי דומה לה' – עצמות ומהות בתוך גוף – הופך להיות מלך המשיח. "כגבור יצא" = מנחם מענדל (מנחם מענדל ועוד אחד זה משה, ומשה ועוד אחד זה מנשיח – יש על זה שיחה של הרבי הריי"צ וגם של הרבי). הרך הנמול שלנו היום יצא כגבור מהרחם – היתה לידה מיוחדת. מי שיודע לצאת מהר מהרחם הוא גבור כארי. לכן קראו לילד מנחם-מענדל – ולא צרך לקרוא לו אריה – כי זה בגימטריא "כגבור יצא". קודם כל, שהילד הזה תמיד יהיה "כגבור יצא" – ויכניס קצת רוח לאביו ולאמו ולאחיו ואחיותיו, ולסבים ולסבתות ולכל בני המשפחה, שכולם יהיו כאריות ויצאו. מה זה "יצא"? המפרשים אומרים ש"יצא" הכוונה "יצא מגדרו". לכל אחד יש איזה גדר, וצריך לצאת מהגדר שלך – זה אורות דתהו (אבל בכלים דתיקון) שצריך בשביל להביא משיח. כל אחד ששומר על עצמו בתוך איזה גדר – נמצא באילת, או במקום אחר – זה לא יביא משיח. התגלות מלך המשיח זה מי ש"כגבור יצא", שיוצא מגדרו, ואחר שיוצא מגדרו צריך להמשיך זאת בכלים, לייצר כלים חדשים. כל הזמן להרחיב את הכלים, ואז לבנות כלים חדשים – עד שמגיעים לזה שהיציאה מהגדר זה לא ממש שבירה. מסופר שכשנעצר אדמו"ר הזקן שלחו חסיד עם פדיון לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, והחסיד לא ידע את שם האם (פלא), ואז רלוי"צ פתח חומש ושם יד על הפסוק "כי יש שבר במצרים" ואמר ש"שבר" זה ר"ת שניאור בן רבקה. שבר לשון שבירה, אך אדמו"ר הזקן מעולם לא שבר שום דבר – כנודע הסיפורים בזה – כי הוא בעצמו היה השבר. מי שכל הזמן משביר – לא שובר אלא משביר – יוצא מגדרו להשפיע יותר ויותר. דגם לכך, שיש למישהו גמ"ח עם כללים – שלא נותן יותר מאלף ₪, ואם יתן יותר ישבור את הכלים – ויש אחד שעשה כללים כאלו, אך כל הזמן שובר את הכלים ונותן יותר. זו שבירת הכלים למעליותא – שיוצא מגדרו כי מרחם על מישהו ומזדהה עמו. בשביל יציאה כזו מגדרו צריך להיות גבור. הדוגמה של הצדקה זה התגברות החסדים, על דרך "גבורות גשמים" – גשם זה מים, חסד, אך יש גבורות גשמים. אחרי כמה פעמים ששובר את הכללים עושה כללים חדשים, שנותנים עשרת אלפים לכל אחד, וזה מחזיק כמה זמן עד שיום אחד הוא נשבר – יש לו לב נשבר ברחמים על מישהו, שנותן לו רק עשרת אלפים – ואז שוב שובר את הכלים, ומתחיל לתת מאה אלף לכל אחד. זה נקרא "יש שבר במצרים", ומי שהוא בשבר הזה זוכה להיות המשביר לכל עם ישראל – "משם רועה אבן ישראל", משיח בן יוסף, שאז הופך למשיח בן דוד. זה ה"כגבור יצא" – צריך להיות גבור.

נחזור להלכה הראשונה של השו"ע, בה עשר מלים – "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהיה הוא מעורר השחר" – ובודאי התכוון שזה כנגד עשר ספירות. הסברנו שגם מי שלא זכה לקיים בבקר בגשמיות, יכול לתקן על ידי שיקיים זאת ברוחניות בכל שעות היום. אתמול הסברנו שלעורר את השחר היינו שחר הגאולה, ומי שבכל מעשיו מכוון לעורר את השחר – שתהיה גאולת "אחישנה" – ואם לא מזרז אז יהיה שחר-גאולה "בעתה". בשביל לעורר את השחר צריך להיות גבור – אם יהיה רק ילד טוב ירושלים לא יעורר את השחר. היום נפרש טפה אחרת – שהשחר זה עם ישראל עצמו, כרמוז בכך ששלוש עקרות שנפקדו בראש השנה, שהן סמל לכנסת ישראל העקרה בגלות וצריכה ללדת משיח (ובדרך לכך כל חבלי משיח), הן שרה-חנה-רחל (ולכן בר"ה קוראים ביום א קריה"ת של שרה והפטרה של חנה וביום השני הפטרת רחל – לא כסדר הדורות, אך כסדר שחר, ור"ה הוא שחר השנה). כנסת ישראל אומרת "שחורה אני ונאוה" – כמה ששחר זה בקר, זה לשון שחור, זה אילת השחר המבשרת את האור. לפי זה לעורר את השחר זה מה שכל שליח חב"ד – וכל אחד צריך להיות שליח של הרבי – צריך לעשות. תפקיד השליח של הרבי הוא לעורר את השחר, לעורר את עם ישראל, לעורר את העקרה שתלד – עיקר הברכה בתורה זה "פרו ורבו", ובריבוי לידות (ובריתות) בגשמיות וברוחניות מביאים משיח. צריך לעורר את השחר שתתחתן (ושלום בית) ותלד, בגשמיות וברוחניות. מי שמעורר את השחר – שמעורר את עם ישראל ללדת – הוא כמובן מעורר את הגאולה, זה גופא להחיש את הגאולה ולעורר את השחר בבחינת "אחישנה". גם בשביל להיות שליח חב"ד, שזה לעורר את השחר, צריך להיות גבור.

עשר המלים הם ממש דוגמה יפהפיה של פרצוף עשר ספירות בדיוק לפי הסדר (וכמעט בטוח שמרן המחבר, שהיה מקובל גדול והיה לו מגיד המדבר בפיו, חשב על כך; לא בכדי הצמח-צדק שייך אליו, אולי גלגולו, והסתלק באותו יום): יתגבר-כתר, כארי-חכמה, לעמוד-בינה, בבקר-חסד, לעבודת-גבורה, בוראו-תפארת, שיהא-נצח, הוא-הוד, מעורר-יסוד, השחר-מלכות. יש כמה שלא צריך הרבה הסבר – כמו ש"בבקר" זה חסד, בסוד "בקר דאברהם" (יש גם "בקר דיוסף", אך עיקר הבקר זה "וישכם אברהם בבקר", חסד). וכן, כל מושג התעוררות שייך לברית – זה שעושים ברית מילה ביום השמיני לילד זה לתת לו לכל החיים את הכח להתעורר, להתעורר לחיים של "וחי בהם" (אין חיים אלא חיי תורה ומצוות) – בשביל להתעורר צריך גבורה, ומי שמתעורר מסוגל גם לעורר את הזולת, שזה עבודת השליח של הרבי. לכן גם ידוע בספרא דצניעותא שסוד השליחות זה "יסוד עתיק יומין" (= ביאת המשיח) – כל מושג השליח זה יסוד בקבלה, וכעת אנו אומרים שלהיות שליח זה היכולת לעורר, וקודם צריך להתעורר בעצמך. אם אינך מסוגל לעורר מה עשית? צריך להיות מעורר השחר – לעורר גם מי שנראה שחור.

ונפרט יותר:

כתר: "יתגבר" זה התיקון הכללי – תיקון הכללי של הברית זה גילוי הגבורות שבכתר. התיקון העליון ביותר שאדם יכול לעשות בעצמו זה להמשיך גבורה דעתיק בתוך החכמה סתימאה של אריך בנשמתו – זה ה"יתגבר", להתגבר לברוא את עולמי מחדש, כי זה "בוצינא דקרדוניתא" ו"טלא דבדולחא" שממנו יסוד הבריאה (יש תיקון למעלה מכך – המשכת חסד דעתיק בגלגלתא דאריך – אך זה לא נעשה בכח האדם, ואילו התיקון הראשון שנעשה בכח האדם זה ה"יתגבר" ולכן בכך פותח השו"ע, להמשיך גבורה דעתיק בחכמה דאריך, זה ראשית התיקון של בריאה כנודע בכתבי האריז"ל, שכל המציאות התחתונה, כל מקום שיש בו מודעות עצמית, כל "יש", תיקונו תלוי במו"ס שבו גבורה דעתיק, שהתיקון הוא שהנברא נמדד בקו המדה של בוצינא דקרדוניתא, הגבורה הנעלית ביותר של ה', כאשר גם בא"ק יש את סוד זה של קו המדה – גבורה דעתיק המתלבשת במו"ס דיליה – וכדלקמן עוד בע"ה). "יתגבר" זה להתגבר בתוך עצמו – העצם זה הכתר.

חכמה: "כארי" זה דימוי – לפעמים דימוי של אריה זה גם בכתר (כך בפסוק "אריה שאג מי לא יירא"), אך חוץ מזה ש"יתגבר" זה גם אריה (וכן "כארי" אותיות אריך), אך הפשט של "כארי" זה היכולת בנפש של אדם להתדמות למשהו אחר – היכולת לשחק תפקיד, כפי שדובר מעט אתמול. היום מאד הולך ללמוד משחק, ולא רק זה, אלא שהרבה מתחלואי הנפש היום מתרפאים על ידי משחק (ספר התניא מרפא לכל תחלואי הנפש של כל הדורות, ובפרט של דור הגאולה) – תחפושת של פורים – כי בשביל לצאת מעצמך ולשחק מישהו אחר צריך חכמה בנפש. חכמה זה הכח של "פושט צורה ולובש צורה" – היכולת להתפשט מצורתך וללבוש דמות אחרת זה כח החכמה. "יתגבר כארי" זה י וקוש"י – גם בחכמה הגלויה בנפש יש גבורה, אף שהיא ראש קו ימין כתוב שפנימיותה היא דין ודין זה היינו אותה גבורה דעתיק המלובשת בחכמה דאריך, והיות ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" זה שרש גבורה דעתיק זאת היא בחכמה דרדל"א, וד"ל. מי שזוכה לגלות את החכמה שלו זו תרופה לתחלואי הנפש שלו. רוב תחלואי הנפש זה כי האדם כלוא, לא יכול לצאת – הוא מתוסכל, וזה שרש הבעיות הנפשיות. החכמה זה החכמה לא להיות כלוא, כמו שאמר הריי"צ כשעצרו אותו – שאי אפשר לכלוא את הנשמה, גם אם את הגוף יכולים לכלוא. עם הנשמה היהודית אין לרשעים שום מגע יד – תחושה זו היא החכמה היהודית. כמו שאי אפשר לכלוא את הנשמה, כי היא תמיד יכולה להתפשט מכל צורה שבחרה ללבוש ולהתלבש בצורה אחרת. לכן ה"כארי" הולך על החכמה הגלויה בנפש (כש"יתגבר" זה חכמה סתימאה – שניהם גבורה המלובשת בחכמה, אך הראשון בעל-מודע והשני בבחירה של המודע). "יתגבר כארי" הולכים יחד, כ-י וקוש"י (כל הסדר כאן חמש לשונות של זוגות מלים).

בינה: "לעמוד" זה לשון התבוננות בתנ"ך, כמו בפסוק "עמוד והתבונן נפלאות אל". לעניננו יש שני פירושים במלה עמידה. יש "לעמוד על דבר" במשמעות של להתבונן בדבר. כתוב בתניא שיש התבוננויות שמסוגלות לעורר אהבה בנפש, ויש התבוננות לעורר את היראה שבנפש, וכך לגבי כל מדה. היות שהתבוננות זה אם הבנים – כלאה אמנו, שילדה ששה בנים ובת, שש מדות הלב – כך יש התבוננות לעורר כל מדה ומדה. אך יש "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – מדת החסד, ברא בוכרא – ולכן עיקר ההתבוננות לעורר את האהבה בנפש. זה "לעמוד בבקר" – להתבונן כדי לעורר את מדת הבקר-החסד, להתבונן בדבר שמסוגל לעורר את מדת האהבה והחסד בנפש. עוד משמעות של "לעמוד" זה לעמוד על דעתך – כארז שעומד על דעתו ואי אפשר להזיזו (אמרנו שארז צריך להיות אריה-זז, אך יש תכונה של ארז שעומד חזק יציב ומושרש, ועומד חזק על דעתו). בפרצוף זה של עשר ספירות אין דעת, ויש רק "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" – ה"לעמוד" של הבינה גם לעמוד על דעתך, שאתה הולך להקדיש את כל היום הזה (ואת כל החיים) לעבודת השי"ת. לעמוד על דעתך זה להקבל החלטה חזקה שאתה הולך להקדיש עצמך לדבר הזה.

חסד-גבורה: "לעבודת" – גבורה, עמוד העבודה (תורה-תפארת, גמ"ח-חסד, עבודה-גבורה). סתם עבודה בגבורה. זו עבודת האש, כמו ברית-אש. לכן תודעה של לעבוד – "לעבדה ולשמרה", שחיי בשביל לעבוד את בוראי – זה גבורה. תיכף נסביר למה קוראים לה' כאן הבורא – ביטוי שגור מאד בחסידות הכללית, הבורא (בחב"ד גם נמצא, אך פחות) – וגם כאן בנגלה שבתורה, ראשית עבודת ה' לא עבודת אבינו או מלכנו או השי"ת אלא "בוראו". על הבקר אומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" – לקוח מהפסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך". "חדשים לבקרים" זה חידוש מעשה בראשית, וכל המנטליות של הבקר זה חידוש מעשה בראשית, כולל שאני נברא מחדש, ואז אני מכיר את ה' כ"בוראי".

תפארת: למה "בוראו" זה תפארת? בשמות ה', ברור ששם הוי' זה תפארת. כתוב שה' רצה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים ושתף עמו מדת הרחמים ואף הקדימה – הקדים שם הוי' לשם אלקים. בהפטרת בראשית הפסוק "בוראך יעקב יוצרך ישראל" – יעקב זה תפארת. תפארת מקבלת ממדת הגבורה – אחד ההסברים לכך שהגאולה האמיתית תלויה בגבורות ממותקות היינו שרק לאחר נקמה בגוים יכולים לבוא רחמים על ישראל. לכאורה אין לכך סיבה הגיונית, למה שה' לא יוכל לרחם עלינו בלי שיתנקם קודם ברשעי או"ה שהרגו בנו, אך כך כתוב – שלא יתכן רחמים על ישראל לפני נקמה במי שצריך להנקם בו. זה דבר שלא מובן מאליו, ואף היה נח להרבה אנשים להכחיש זאת לגמרי – דבר שהוא על דרך לקפוץ להמתקה בלי הבדלה. על כל פנים, זה אומר חידוש שרחמים הם פרי הגבורה, על דרך הווארט המפורסם בחסידות ש"לאחר שריפה מתעשרים" – אחרי מדת הגבורה אוטומטית באה מדת התפארת, כך ה' טבע בטבע האלקי של העולם. יש תלות של רחמים בגבורה, וזה לא סתמי – לא סימן שאיננו שייך לעצם הדבר – אלא משהו מאד עצמי ברחמים. זה קשור לכך שה' רצה לברוא את העולם במדת הדין ואז ראה שצריך רחמים – קודם רצה גבורה וכך היה, ורק אחר כך אפשר על ידי זה להגיע לרחמים. הרחמים האמיתיים נולדים מתוך הדין – קודם "בראשית ברא אלהים" ואחר כך "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". זה "בוראך יעקב" שהוא בן יצחק, ולא יכול לבוא בלעדיו. "לעבודת בוראו" – גבורה ותפארת.

נצח-הוד: "שיהא הוא". "שיהא" זה התהוות – זו הויה, ובכל הוי' יש "היה הוה ויהיה", הויה שמצד הנצח. "הוא" זה תיקון ההוד – יתכן הוא ש"הודי נהפך עליו למשחית". הוד בגימטריא גאוה, שם יכולה להאחז עיקר הקליפה של גאוה. ב"הוא מעורר השחר" צריך הרבה שמירה – חשש מגאוה שאני אעשה, ולא ה'. כל המשפט הזה צריך להיות שייך לבטול, כפי שיבואר. בתחילה עולה לבינה, ואחר כך "בינה עד הוד אתפשטת" – ובירידת הבינה היא ממתיקה את הגבורה במקומה, ואחר כך ממשיכה לרדת ולשמור על ה"הוא" מקליפה. ה' רוצה ש"הוא" – "אני" – ירגיש שהוא מעורר השחר, שיהיה "זכו 'אחישנה'" (ובשל חשש הגאוה גם כתבנו שיש מעלה ב"בעתה", שאז "לא זכו" – שאני לא פונקציה – אך בכל אופן לפי פשט יש מעלה ב"זכו"). ההוא זה תיקון ההוד, שלא יהיה "הודי נהפך עלי למשחית".

יסוד-מלכות: "מעורר השחר" זה יסוד ומלכות – התעוררות ביסוד והשחר (ר"ת שרה-חנה-רחל כנ"ל) זה כנסת ישראל.

בכל המשפט הזה יש י מילים ו-מה אותיות (ר"ת מעורר השחר). מה הוא משולש של ט (ג בריבוע) ו-י משולש של ד (ב בריבוע). מה = אדם. אף שכל ההלכה הראשונה כאן אומרת להיות אריה, הרי כל פרצופי המרכבה מופיעים בתוך ה"פני אדם להמה" – זה הכלל, שבתוכו יש אריה-שור-נשר (חג"ת, המתגלים כולם באדם-מלכות, "כל הנחלים הולכים אל הים"). אם כן, כמה שמשפט זה אומר שצריך להיות אריה – לשיר את שירת האריה – יש פה אדם אותיות. שרש אדם בחכמה – חכמת אדם תאיר פניו – ופנימיות החכמה זה בטול. זה שגבורה דעתיק מתלבשת בחכמה דאריך, וכל הסדר הזה – הכל התגברות מתוך בטול, ויש רמזים מופלאים להוכיח קביעה זאת. כל המשפט הזה, מתחלתו ועד סופו, אומר בטול. כל המשפט עולה בגימטריא 3384 = עב פעמים בטול. ב-עב שמות שנים העולים בטול – מבה ו-אום (כל מי שהיה במזרח שואל – המון שאלות באינטרנט – לגבי מהות שם זה, שכבר קצת מפורסם שהוא מ-עב שמות, ויש באתר תשובה מאד ארוכה לגבי זה, למי שמענין אותו; פנינה לגבי זה: שם שמותר לאומרו כי הוא גם מילה – "אום אני חומה" – והפשט שם הוא לשון "אומה", שעם ישראל נקרא "אום". אום במספר קדמי – א = 1, ו = 21, מ = 145 – עולה "אום אני חומה"!). אום זה שם של בטול, כמובן (זו דוגמה למשהו שאפשר לגמרי להחזיר לקדושה, כי שרשו ברור, אך מאד קשה להתנתק מהטומאה – לכן צריך פרק זמן של אי-אמירת שם זה – צריך "[אום אני] חומה" השומרת מכל השפעה חיצונית באמירת שם "אום"). יתגבר כארי (הביטוי העיקרי) עולה חי פעמים בטול (חי רבע מ-עב, היינו שכל המשפט עולה ד"פ "יתגבר כארי"). כל הענין כאן לפי זה שחכמה היינו כח-מה – תקיפות הבטול, כלשון הרבי הריי"צ – זה גבורה עם חכמה. יתגבר-השחר עולה כד פעמים בטול (ו-כד זה הנקודה האמצעית של מז, היינו שמספר זה הוא משולש של בטול), ו-כד הוא שליש של עב (כמפורש באר"י שכל חסד מתחלק לג"פ כד – כד ו-כדכד), היינו שהכל עולה ג"פ יתגבר-השחר.

לגבי עצם הנושא – "הוי' כגבור יצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה, יריע אף יצריח, על אויביו יתגבר": כתוב בספרי הסוד שיש שלושה מקומות של העבודה הזו – היכן מתחולל כל הפסוק הזה. יש פירוש אחד שהכל הדימוי הזה לאריה קורא בחכמה-סתימאה ומאיר בתוך החב"ד שבנפש, בתוך "עצם המוחין" (לא המוחין השייכים למדות). יש פירוש שני שעיקר העבודה כאן – העבודה הנדרשת להביא גאולה – מתחוללת בלב, בחג"ת. יש פירוש שלישי שענין זה קורא בנה"י – בכחות המעשה. זה עיקר הדא"ח של הדרוש כאן – ראוי להאריך בזה, אך רק נאמר בקיצור. יש שאלה – לא כתוב בדרושים, אך שאלה מקדימה כדי שנבין את הווארט – אחרי מחית עמלק במהרה בימינו מה ישאר ממצוה זו (והרי יש תריג מצוות)? יש מצוה לזכור (וגם צריך להבין למה לזכור אחרי שעשינו), אך מה נשאר מהמצוה לחיות? אולי כל פעם מחיים איזה עמלק, ושוב הורגים אותו, וחוזר חלילה. זו שאלה ששואלים בנגלה – מה קורה למצוה אם כבר קיימתי אותה ולא שייך יותר שוב לקיים אותה. הרי התורה נצחית, גם אחר ביאת המשיח – לפני השלב העתידי של מצוות בטלות יש ימות המשיח, בהם עיקר קיום המצוות, וזה אחר מחית עמלק. זו רק שאלה כדי לחדד את הענין.

המשל שמובא בחסידות – מהמשלים היפים – שכל הענין של "כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו'" קורה בתוך האור והזהר של בהירות השכל, גם בעל-מודע (ח"ס) וגם כשמאיר בעצם המוחין של חכם מופלא שיש לו אור בהיר של שכל. נחשוב על אותו חכם גדול, שפתאום יש לו הברקה של אור גדול, אור חדש, וכתוב שבתוך האור שהוא רואה – יכול להיות חויה של רגע, ואם חכם ונבון יתכן שנשאר אצלו – יש את כל הקושיות האפשריות להקשות על השכל שלו, עם כל הפירכות והתירוצים לכל הקושיות הללו, על מנת שאף קושיא לא תפריך את השכל שלו. נחשוב על זה – מישהו שמקבל אור מופלא במשהו (יכול להיות גם במדע), ואם האור הוא שלם יש בו את כל הקושיות האפשריות (יכול להיות אין סוף קושיות ובעיות) וגם את כל התירוצים. אותו חכם ודאי לא חושב על זה ממש – בלשון הרבי הרש"ב (לגבי מה שה' שער בכח כל מה שעתיד להיות בפועל) זה נמצא "במציאות בלתי נמצאת". ודאי שכאשר מקבל הארה גדולה ובהירה לא מתחיל לחשוב על קושיות – קבל אור חדש ואין לו קושיות, ואף לא חושב שיש על זה קושיות (אם היה חושב על קושיות זה היה מחשיך אצלו את בהירות האור, כל קושיא אצלו זה חשך ואצלו רק חויה של אור), ואף על פי כן כתוב שכל הקושיות שם (ואם לא היו שם, הגילוי שלו לא היה שלם). זה משל, ולמשל זה גופא צריך עוד משל כדי להמחישו, והמשל השני הוא זה הכתוב בזהר הקדוש על מו"ס – כתוב שזה המקום הראשון שיש בו כבר מציאות של דינים, ושואלים בקבלה איך בכתר יכולים להיות דינים (והרי רק מהבינה, שהרבה אחרי הכתר, "מינה דינין מתערין") ומתרצים שזה כשמרי יין. מו"ס כחבית יין שמור – או יין השמור בענביו מששת ימי בראשית – והיין שוקט על שמריו. אין שם שום תסיסה של דינים או של התעמתות עם הדינים, אך היין שוקט על שמריו – הבירור נעשה בשלימות. אם יש שם בירור בשלימות, שהיין נמצא ושוקט על שמריו, אז בשביל מה צריך את השמרים? למה לא לזרוק אותם? כתוב שאם תזרוק את השמרים היין יחמיץ. כך באור השלם של אותו חכם הקושיות הנמצאות במציאות בלתי נמצאת הן כשמרים. לפני שנתקדם נחשוב מה ההבדל בין משל זה למשל הקליפה-קדמה-לפרי (קק"ל), שבתחילה הקליפה שומרת על הכלי, ורק אחר זמן מאיימת עליו ועלולה לחנוק אותו (וכיחס השליה השומרת על העובר ברחם). השכל של "קליפה קדמה לפרי" באמת מתאים לבינה – מוחין דאמא, שרש ההשתלשלות של העולמות – אך היין השוקט על שמריו זה הדינים שבמו"ס (וזה ההבדל בין הדינים בכתר לדינים בבינה – בבינה זה ממש דינים, כי בשלב מסוים הופך להיות מזיק, בעוד השמרים במו"ס מתקיימים לנצח במצב האידיאלי של יין השוקט על שמריו, כאשר השמרים כלל לא מסתירים על היין – שמים את החבית בברז מעליהם – ולאידך שומרים על היין שלא יחמיץ). זה בדיוק האין סוף קושיות על השכל, שצריכות להמצא עם השכל מושלם, כדי שהשכל לא יחמיץ. כל ה'מתנגדים' האפשריים שבעולם חייבים להיות שם למטה – אך כל העימות-לכאורה מתנהל בתכלית השקט, ואין שום עימות של ממש, והיין גם לא מרגיש בכלל את השמרים, אך הם שם. יש פה, באיזה שהוא מקום לא מודע לגמרי, מלחמה עם השמרים – כי כמו שיש את כל הקושיות יש את כל התירוצים – וכל הפסוק "הוי' כגבור יצא וגו'" מתחולל בין היין לבין השמרים במו"ס. הכל שקט, ובתוך השקט הזה יש מלחמה אדירה בארבעה שלבים שבפסוק (כפי שנתבאר בשיעור אתמול). בשביל לגלות משיח – וניצוץ משיח שבכל אחד – צריך את הבהירות הזו, את הסוד של "הוי' כגבור יצא" בסוד גבורות דמו"ס. מה שגבורה דעתיק מתלבשת במו"ס זה הגבורה להלחם נגד הדינים הללו, נגד השמרים, אם שמירת השמרים. זה מתרץ גם מה קורה במצות מחית עמלק – עמלק הופך להיות השמרים. אין בשטח עמלק – בנה"י וגם בחג"ת אין יותר עמלק – אבל המצוה מתקיימת בעצם החב"ד (כפי שעצם החב"ד מאיר משרשו במו"ס).

אחר כך מדרגה שניה של גבורות ממותקות – מה שהבינה יורדת להמתיק את הגבורות במקומן בלב (בניגוד לעלית הדינים להתמתק בשרשן באמא – שם רואים שהעת צרה היא בעצם טובה, אך זה לא משיח). המתקת הגבורות – שהגבורה להלחם תהיה עם טוב טעם ודעת, עם יכולת הסברה שגם המתנגד ישתכנע מבהירותה למה חייבים לנקוט בגבורות. רק מי שיש לו טוב טעם ודעת בגבורותיו בלב יכול להיות משיח, כי אז גבורותיו משכנעות – זה נקרא שמוריד את החסד שבבינה להמתיק את הגבורה בלב.

התיקון השלישי זה במעשה, שאפשר לקיים את הפסוק כפשוטו. יש בכך עוד סוד, הכתוב בזהר פרשת משפטים – אחד המקומות העמוקים של הזהר – שם מבואר שפסוק זה הולך על "יקירותא דמלכא", שלמות פרצוף ז"א, וכותב שם שפרצוף ז"א נבנה קודם כל מחו"ג דאריך וחו"ג דאו"א, ששניהם מאירים בז"א לתקן את המוחין שלו. קודם כל יש לו חו"ב, ואז החכמה מתפשטת לחח"ן והבינה – היות שיסודה קצר – מתפשטת בתחילה רק לגבורה, ואחר כך החסד והגבורה של ז"א מתחברים ליצור ביחד את הדעת, והדעת מתפשטת לתפארת ויסוד, ובסוף בסוף הגבורה מתפשטת להוד (זה ממש בקיצור, ויש בכך סוד), ואחרי שיש את כל הט"ס דז"א – הווארט שלצאת כגבור (עבודת משיח) זה רק שאחרי שהפרצוף שלך (פרצוף משיח, שלמעלה הוא פרצוף ז"א) מושלם. בז"א יש ט"ס, כי המלכות נכללת ביסוד, ומסביר איך להשלים את פרצוף ז"א – הפרצוף שלך ושלי ושל מלך השמיח. צריך להתחיל מזה שיש מוחין – חו"ב שמקבלים מלמעלה, מהפרצופים העליונים. ולעניננו, מקבלים את המוחין מהרבי. אתה רוצה להיות משיח? (וכל אחד צריך ניצוץ משיח) – צריך לקבל חו"ב מהרבי, וזה על ידי שלומדים אליבא דנפשיה (עם החלטה למסור את הנפש על מה שלומדים) את דברי הרבי. מאד חשוב הסדר: אחר כך החכמה צריכה לרדת לחסד ונצח – להשלים קו ימין שלי – ואחר כך הבינה יורדת לגבורה, ואחר כך החסד והגבורה מתחברים ויוצרים את הדעת, והיא יורדת לתפארת ויסוד, ואז בסוף – וזה התיקון הכי קשה, כי בכך תלוי הכל – הגבורה צריכה להתפשט ולהשלים קו שמאל, לתקן את ההוד. אחרי שכל הפרצוף מתוקן אזי "הוי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר". זה לימוד חדש, שהגיבור הזה לא יכול להיות בלי השלמת הז"א. במאו"א – ספר הערכים של הקבלה – כתוב שגבור זה הברית, כי שמה ניכר כגבר. במקום בו נכר כגבר זה הגבורה – סוד יוסף-יצחק. מי שזוכר את סיפור בעל-תפלה של רבי נחמן – הגבור שם זה היסוד (הבעל תפלה זה המלכות, וקודם כל שניהם צריכים להפגש). לפי זה ברית מילה זה לבנות לו את היכולת לקיים את ההלכה הראשונה של "יתגבר כארי...". אחרי שכל הפרצוף נבנה – החל מחכמה וכלה בהוד, תיקון ה"הוא" שלא יהיה בעל גאוה כנ"ל – אז "הוי' כגבור יצא". מה זה אומר? שאי אפשר לצאת כגבור עם הפרצוף לא מושלם – ווארט חדש.

הווארט הראשון היה סופר-רוחני, שכל המלחמה קורית ביין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, בתוך מו"ס, כמו הקושיות בשכל הבהיר של אותו חכם החכמים. אחר כך היה פירוש שני, שלהיות גבור כדבעי זה עם יכולת ההסברה למה אתה נותן מכות (בגשמיות או ברוחניות), אף שהעולם לא אוהב זאת (טוב שלא אוהבים זאת, כי זה אומר שגבורה). בכל גבורה – גם לשם שמים – אם לא ממותקת זה נותן יניקה לחיצונים, ואחד מפירושי יניקה לחיצונים היינו שנותן פתח לבקורת ושלילה. אם יש את אור הבינה זה שומר שלא תהיה יניקה לחיצונים. דוגמה לכך שרופא נותן זריקה – זה גבורה הכרחית (אנשים שאין להם גבורה לדקור, שלא יכולים לראות דם, לא יכולים להיות רופאים), כל אחד מבין שזה החסד הכי גדול. אם אין כל כך הרבה אור והבנה בגבורה – כמו אצל הרופא – זה עוד לא גבורה ממותקת, ונותן מקום לבקורת ושלילה. הגבורה חייבת להתמלא במקומה בחסדי הבינה. כל הווארטים כאן זה חידושים וענינים יסודיים. הדבר השלילי, הכי פשוט והכי משמעותי, שבשביל להיות גבור בשטח – כדי להביא משיח, וכך חייב להיות בארץ ישראל – זה רק אדם השלם, שקודם קבל מוחין שלו מרבותיו, ואחר כך המשיך זאת בכל כחות הנפש עד שתקן גם את מדת ההוד שלו, ואזי "הוי' כגבור יצא וגו'".