טוב להודות בספירת העומר

פניני ספירת העומר [ד]

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.[א]

הודאה על טוב הארץ

טעם פשוט למצות ספירת העומר הוא ההודאה לה' יתברך[ב] על כל החסד והטובה, ובמיוחד טובת ארץ ישראל, יחד עם תפלה לעתיד ("נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא"[ג]) – הודאה במדת ההוד (כמו שיתבאר).

הכל מתחיל בקרבן-מנחת העומר: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ"[ד]. קרבן זה הוא "הודאה על האביב"[ה], "שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה"[ו] – בחג המצות שנקבע "למועד חדש האביב"[ז], שאז "השעֹרה אביב"[ח], ראשית הבשלת תבואת השנה – להודות לה' בורא עולם הבוחר בעמו וארצו על טוב הארץ בהקרבת ראשית התבואה בבית המקדש (שענינו הודאה כמו שיתבאר), ורק לאחר ההודאה של הנפת העומר מותר לאכול מהתבואה החדשה[ט] (ולהודות לה' לאחר האכילה[י]).

חדש האביב הוא זמן ההתחדשות ("החדש הזה לכם"[יא]): העולם כולו פוקח את עיניו מתרדמת החורף ומודה לה' (כאדם הפוקח עיניו בבקר ואומר "מודה אני לפניך"), ישראל יוצאים לחרות משעבוד מצרים בחדש האביב, באים לארץ ישראל, אוכלים מתבואתה ומודים לה'. המלה אביב היא משרש אבב (השרש הראשון בלשון הקודש בסדר האלף-בית) ומלשון אב[יב] – ראשוניות והתחדשות[יג].

בזכות ההודאה בהקרבת העומר אנו זוכים לארץ ישראל, "על ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען"[יד], ועל ידי העומר נשמרת ומתברכת תבואת השנה, "מוליך ומביא [את העומר] לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים"[טו], "הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות"[טז].

במאמר מוסגר, כשם שאברהם אבינו קשור לקרבן העומר כן הוא קשור לספירת העומר, שכן אברהם 'אוהב לספור' יותר מכולם: "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים... כה יהיה זרעך"[יז] – כל יהודי הוא כוכב אותו יש לספור-להחשיב (כוכב מאיר, ספירה לשון אבן ספיר)[יח]. יהודי הוא מי שמודה בה' (במדת ההוד), "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"[יט], ולכן הוא 'נספר' באהבה ע"י אברהם אביו הראשון, ראש כל המאמינים הכופר בעבודה זרה. הספירה שייכת לעצם מהותו של אברהם, לכן הוא מצווה לספור את הכוכבים והוא גם מחבר ספר יצירה הפותח ב"סופר ספר וספור" בהם ברא הקב"ה את העולם (הכל מתחיל מ"סופר", לשון ספירה, ובהמשך "עשר ספירות בלי מה" גם מלשון ספירה).

☜ אביב = הוד. השרש של אביב הוא אבב ויש יחס יפה ביניהם: אביב = ג פעמים אבב. אבב = ה, ובמשולש (סכום כל המספרים עד ה) = אביב.

כשם ש-אביב הוא משולש ה, כך "השערה אביב" = 595, משולש לד. וביחד לדה, לידה חדשה בחדש האביב.

השרש אבב, ראשון השרשים, רמוז בראשית הכל, בראשי התבות "בראשית ברא אלהים". ולפי הסדר "אלהים ברא בראשית", כמו שנכתב בתרגום השבעים[כ].

☜ העומר הוא "מנחת בכורים לה'". מנחת בכורים = ביאת המשיח. מנחת בכורים להוי' = ארץ ישראל, כמו שהתבאר שעיקר תכלית עבודת העמר הוא הביאה וישוב הארץ[כא].

ב-מנחת בכורים להוי' יש יה = הוד אותיות, בחלוקה של ד ו ה – הוד למפרע (תיקון ההוד שלא יהפך ל-דוה, לשון טומאה, "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה")[כב].

מהעומר לשתי הלחם

לאחר קרבן העומר, גם שתי הלחם בחג השבועות, "חג הקציר"[כג], הם "מנחה חדשה לה'" להודות על הקציר[כד]. בפסח, בחדש האביב, מודים על בכורי שעורה, מאכל בהמה, ובשבועות, חג הקציר, מודים על בכורי חטה, מאכל אדם (ומשבועות ואילך מביאים בכורים מכל שבעת המינים). כך מוסבר בדרך הפשט[כה] מדוע בפסח לא כתובה שמחה בפירוש ואילו בשבועות נאמר "ושמחת"[כו] (ובהמשך, בחג הסוכות כתובה שמחה שלש פעמים[כז], בהיותו "חג האסיף"[כח] לכל הפירות, ובמיוחד הגפן[כט] "אין שמחה אלא ביין"[ל]).

אם כן, ספירת העומר מחברת בין ההודאה של העומר להודאה של שתי הלחם, בתקופה המתוחה של הקציר (עליה נאמר "שבֻעוֹת חקות קציר ישמר לנו"[לא], "אלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת"[לב]).

התבאר (במאמרים הקודמים) שטעם הספירה הוא כפול: לחבר את יציאת מצרים למתן תורה, כמודגש בספירת השבועות עד חג השבועות, ולחבר את יציאת מצרים לביאה לארץ, בספירת הימים "תספרו חמשים יום" עד וכולל הבאת "מנחה חדשה" של שתי הלחם ביום החמשים – תכלית עבודת העומר היא הביאה לארץ, כיבושה וישובה. אם כן, הספירה היא הודאה על מתנת הארץ בכלל ועל תבואתה בפרט, כאשר בזכות התורה (ספירת השבועות, מ"ט ימים) זוכים לארץ (ביום החמשים). "אם תאבו ושמעתם [במתן תורה שבו אמרו ישראל 'נעשה ונשמע'] טוב הארץ תאכלו [בביאה לארץ "לאכול מפריה ולשבוע מטובה"]"[לג].

שתי הלחם הן הקרבן היחיד הקרב חמץ, "חמץ תאפינה", בניגוד לכל המנחות האסורות בחימוץ[לד], ומוסבר ששתי הלחם הן כקרבן תודה (בקרבנות יחיד) שיש בו לחמי חמץ, כדברי הרמב"ן "צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ"[לה]. והנה בקרבן תודה יש גם לחמי מצה וגם לחמי חמץ, וכן מצטרפת מנחת העומר (הבאה מצה, ככל המנחות) אל שתי הלחם (חמץ) וביחד הם כקרבן תודה! ממילא מובן שימי ספירת העומר, המחברת בין העומר לשתי הלחם, הם סוד קרבן תודה.

המהר"ל מבאר[לו] שחיבור החמץ והמצה הוא כיון ש"קרבן תודה מורה כי כל חלופי וחלוקי המציאות אל השם יתברך". ה' "נושא הפכים", חמץ ומצה, ומחברם יחד (שהרי הוא "נמנע הנמנעות", אין אצלו דבר נמנע, מה שאצלנו נחשב כסתירה לוגית וכדו'), ולכך מגיעים דווקא בכח ההודיה של האדם, בהודאה על האמת שמעל השגתי (אני מודה שהאמת אינה כמו שמושג ומובן לי אלא כמו שאתה ה' יודע באמת, כמו "מודים חכמים לרבי מאיר" בבטול דעתם כנגד חכמתו הגדולה של רבי מאיר[לז]).

ועוד בדרך העבודה[לח]: ענין המצה הוא הכנעה ובטול, לעומת החמץ המבטא התנשאות והגבהה, החל מעצם הרגשת הישות (וכן היצר הרע בכלל מכונה "שאור שבעיסה"). בפסח אסור משהו חמץ, להשמר מכל שמץ של ישות. אבל כאשר האדם מודה לה' באמת בכל לב, הריהו בתכלית ההכנעה – ההכנעה שייכת למדת ההוד בנפש[לט] – ואז אין חשש של הרגשת היש וממילא מותר חמץ! שרש הישות בקדושה הוא בספירת הבינה (הנחשבת יש יחסית לחכמה, "החכמה מאין תמצא"[מ]) שהיא גם מקור השמחה ("אם הבנים שמחה"[מא]), והנה הבינה מתפשטת עד הוד ("בינה עד הוד אתפשטת"[מב]) ולכן כאשר ההוד מתוקן, בהודיה שלמה, אז מתפשטת השמחה ומתגלה, "ושמחתם" בחג השבועות!

ביתר ביאור: גם להגבהה של החמץ יש מקום בעבודת ה', "ויגבה לבו בדרכי ה'"[מג] – הגבהה שהיא-עצמה מתוך בטול (הגבהת הלב המשקפת באופן 'נקי' את גאות ה'). בהכנעה הראשונית של פסח אנחנו 'בורחים' מכל גאות, אבל לאחר עבודת ההודיה בספירת העומר גם החמץ מצטרף לעבודת ה' בהגבהה דקדושה.

☜ חמץ במילוי, חית מם צדיק= שבת.

"חמץ תאפינה" במילוי, חית מם צדיק תו אלף פא יוד נון הא = 1432 = משיח ברצוא ושוב (מ מש משי משיח שיח יח ח). אם נחשב מילוי צדי (במקום צדיק) = 1332 (יהלום לו) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (כותרת עשרת הדברות של זמן מתן תורתנו שבו נאמר "חמץ תאפינה").

משעורה לחטה

נתבונן עוד ביחס בין מנחת העומר הבאה מן השעורים לשתי הלחם הבאים מן החטים:

בדרך כלל מבואר שהמעבר מהעומר לשתי הלחם הוא עליה ממאכל בהמה (ומאכל חמורים בפרט, כמו שהתבאר) למאכל אדם, מקטנות לגדלות. אך לעניננו נשים לב כי השעורה שייכת למדת הדין: שׂעורה (בשי"ן שמאלית) לשון שער ושיעור (בשי"ן ימנית), מדה מדודה בדין וגבורה – השעורה מהוה מדת-יסוד הן בנפח והן במשקל[מד].

שעורה קשורה לשׂערות – בשעורה יש שערות (הרבה יותר מאשר בחטה), כשם שהשָׂעיר (שעיר עזים) נקרא כך על שם ריבוי השערות שבו[מה] (שֵׂער פירושו לפחות שתי שערות[מו]). בפנימיות, שערות שייכות לדינים, ריבוי הצמצומים והתחלקות השיעורים. גם שעיר שייך למדת הדין, וכן עשו "איש שעִר"[מז] (האדמוני, שופך דמים), וכן שעירים במובן של שדים[מח] (וכנודע בענין שעיר לעזאזל[מט]). לעומת זאת, החטה שייכת למדת החסד ולאחדות[נ]. לפי זה, הקדמת העומר לשתי הלחם מתאימה לסדר הפנימי (הנוהג בדרך כלל) של גילוי חמש גבורות שבדעת לפני גילוי חמשה חסדים שבדעת.

ועוד בפנימיות: ענין השערות הוא צמצום (כשערות הראש היונקות מהמוחין אבל אין בהן כל חיות מורגשת, צמצום עצום ודילוג הערך יחסית למוחין). המושג שיעור-הַשְׁערה נוגע לראשית הבריאה, החל ממה שהקב"ה "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[נא] (עוד לפני הצמצום הראשון, בדרגת 'קדמון' שלפני הצמצום). אחר כך נעשה הצמצום באור-אין-סוף, יצירת 'החלל הפנוי' והופעת הקו החודר לתוכו, ואז באים השערות-צמצומים. הקו המאיר לאחר הצמצום הוא אחדות אלקית אחת, ובכל זאת יש בו פנימיות וחיצוניות, שנים בתוך אחד, כמו שהתבאר שספירת העומר מתחילה ביום השני של פסח כדי להעלות את כל השניות לאחדות, את ריבוי הצמצומים של השעורה אל האחדות של החטה ("טובים השנים מן האחד"[נב] כאשר הם חוזרים לאחדות).

המדה החמישית

הודאה שייכת לספירת ההוד החמישית משבע מדות הלב, "הגדֻלה [חסד] והגבורה והתפארת והנצח וההוד"[נג]. להוד יש כמה משמעויות מלבד תודה-הודאה: הוד והדר, הודאה על האמת והודאה על חטא (הנקראת גם תודה, "תן תודה"[נד]. אך הכל נובע מאותה נקודה: מתוך הודאה על האמת האדם מודה בחסרונו, מודה לה', וזוכה להוד והדר[נה], והכל על ידי תכונת התמימות, פנימיות ההוד, ואז האדם מעלה 'אור חוזר', הוד מלשון הד (האור החוזר כמו הקול החוזר ב"הד הרים"[נו], הד-הר חילוף אותיות דר).

[מדת התמימות קשורה למדת האמת כמובן. תם היפוך אותיות מת – על ידי התמימות נמשכת האות א, היא האות התמימה ביותר (פשוטה ולא מורכבת) ומחיה את המת במדת האמת, "יעקב אבינו לא מת"[נז] כיון שהוא איש האמת, "תתן אמת ליעקב"[נח], אותיות יעקב לא מת, והוא "איש תם"[נט] אותיות יש אמת.]

תיקון ההוד הוא הבסיס לתיקון המדות בכלל, "דע לומר תודה" (סוד האות דלת, דל-עני היודע להודות לגימ"ל הגומלת חסד), הכרת הטוב שהיא יסוד תיקון המדות.

וכתב הרמב"ן[ס] "כוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו". בלשון המהר"ל[סא], ההודאה השלמה היינו לייחס הכל אל ה' יתברך, האדם מודה "שהוא אל ה' יתברך", ולא רק הוא עצמו אלא "כל הנמצאים וכל חילופי המציאות הכל הוא אליו יתברך". וכן הידיעה שכל השלמת חסרון היא אך ורק ממנו יתברך. ממילא כלול בזה הכרה ודעת בהשגחה פרטית מאת ה' הטוב (ענין השייך במיוחד לשנה זו, תהא שנת השגחה פרטית).

תיקון ההוד הוא על ידי המוחין: "בינה עד הוד אתפשטת". בפרט, הקישור בין המוחין למדות הוא על ידי הדעת ("בדעת חדרים ימלאו"[סב]). הדעת מאירה במדות הלב, בחמשה חסדים המתפשטים בחמשת הקצוות של המדות עד ההוד (כאשר היסוד מסדר ומעביר את החסדים והמלכות מקבלת אותם). לכן, מההוד מתחיל אור חוזר לחסד, כמו ההודאה של האדם על החסד השופע עליו, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"[סג]. זהו הוד מלשון "הד הרים", הד חוזר לחסד (האבות נקראו הרים[סד], במיוחד אברהם, "אברהם קראו הר"[סה], בעל מדת החסד, ואם כן "הד הרים" הוא ההד המודה על החסד). יותר מזה: בהוד יש את ההודאה במה שמעל טעם ודעת, אני מודה שבאמת אינני יודע. אם כן, התפשטות הבינה עד ההוד היינו להבין ולהודות כי "תכלית הידיעה [היא לדעת] שלא נדע"[סו] (וכמו שהוסבר במאמר הקודם בענין שער החמשים).

מעלת האדם בהיותו מְדַבֵּר ("ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא"[סז]) וכותב המהר"ל[סח] שזוהי המדרגה החמישית: חומר פשוט-אחד וארבעה מורכבים, דומם צומח חי מדבר. המדרגה החמישית (משיחית) של המדבר היא כנגד ההוד – ההודאה מתבטאת בדיבור, ועיקר מעלת האדם ותכלית בריאתו היא להודות לה'. "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"[סט] (האדם בכלל נקרא מדבר אך בפרט "אתם קרויים אדם"[ע]) – לספר תהלת ה' ולהודות לו בספירת העמר (על ידי אמר).

ההוד בספירת העומר

ובנוגע לספירת העומר: אמנם הספירה היא תיקון כל מדות הלב (המתכללות זו בזו, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות) אבל העיקר הוא תיקון ההוד[עא], במדת התמימות, פנימיות ספירת ההוד – "שבע שבתות תמימות".

על כן היום החשוב ביותר בספירת העומר הוא ל"ג בעומר, הוד שבהוד, היום החמישי בשבוע החמישי. מט ימי הספירה נחלקים ל-לב טוב ימים ("איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? לב טוב"[עב], הכלל הגדול בתיקון המדות המבואר בפרקי אבות שקוראים בספירת העומר) – לב ימים עד לג בעומר, אז נשלם עיקר תיקון הלב, ועוד טוב ימים ממנו ואילך (כלומר שהוא יום הטוב מסוף הספירה, כמבואר בכוונות שמצד האור הפנימי ל"ג בעומר הוא הוד שבהוד ומצד האור המקיף הוא תפארת שבתפארת).

ספירת העומר בכללה קשורה למספר חמש, "תספרו חמשים יום", שלמות של עשר פעמים חמש, כנגד חמשים שערי בינה. וכן מבואר באר"י שיש כוונה בספירה של י פעמים ה (ולא שבע פעמים שבע), סוד שם י-ה [= הוד]: סופרים י פעמים מחסד עד הוד, עיקרי המדות, כאשר התכלית היא להגיע להוד.

הוד שבהוד, ל"ג בעומר, הוא יום ההילולא של רשב"י שהיה "רבי שמח"[עג], ואסר באסור חמור להתאבל (על חורבן הבית) ביום שמחת לבו[עד] – רבי שמעון שייך לבינה (שמעון לשון שמיעה בבינה, 'דערהער' בלשון החסידות), "אם הבנים שמחה" המתפשטת עד הוד ושם מתגלה ברוב הוד והדר.

ההודאה היא על ידי הדעת (כמו שהתבאר בענין "דע לומר תודה"). "יום ליום יביע אֹמר ולילה ללילה יחוה דעת"[עה], ויש לפרש על ספירת העומר: "יום ליום יביע אמר" בספירת העומר יום יום (בנוסח "היום יום אחד" וכו'), אמר הוא פנימיות עמר (לפי הכלל גדול ש-א פנימיות ע, בסוד אור מים רקיע ר"ת אמר ב'אור ישר' וסופי תבות עמר ב'אור חוזר'); "ולילה ללילה יחוה דעת", הספירה בפועל היא דווקא בלילה, הודאה מתוך שלמות הדעת. כך מבואר בגמרא[עו] כי הדין לספור בלילה קשור למה שנאמר "תמימֹת תהיינה", הרומז למדת התמימוּת, פנימיות ההוד.

שלמות ההוד, הוד שבהוד (בל"ג בעומר), היינו להודות על ההודאה – אני מודה על כך שאני מודה, ולא משייר דבר שלא מודה עליו (כמו שיתבאר בענין מודים דרבנן). בסגנון נוסף: אני מודה על כך שיש לי דעת להודות, "אתה חונן לאדם דעת", ועל כך אני מודה, אומר תודה על מתנת הדעת.

לכל זה יש להוסיף כי ענין חמישי היינו משיחי. בתיאור המשיח יש חמש עליות: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[עז]: "ישכיל" כנגד החסד (ככתוב ש'מתנת החכמה' היא בחסד); "ירום" בגבורה; "ונשא" בתפארת; "וגבה" בנצח (הנקרא 'עומק רום'); "מאד" בהוד – מאד = ג פעמים הוד (ממוצע כל אות).

☜ ל"ג בעומר הוא היום החמישי בשבוע החמישי של ספירת העומר. חמישי שבחמישי = 1038 = אמונת ישראל = ו פעמים גל עיני. "גל עיני ואביטה [=גל] נפלאות מתורתך"[עח] הוא הפסוק העיקר של לג בעמר, יום 'מתן תורה של פנימיות התורה' כנודע.

יהודה מודה

הקשר של הוד-הודאה למספר חמש חוזר בעוד הרבה ענינים[עט], ומהם נזכיר:

פסוק ההודאה המובהק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" חוזר חמש פעמים בתנ"ך[פ] (מלבד פעמים נוספות בשינויים), ופירושו: אנו מודים על היות ה' יתברך עצם הטוב והרי "טבע הטוב להיטיב" תמיד, "כי לעולם חסדו". הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו = כד פעמים טוב[פא].

ביום החמישי במעשה בראשית "ברא עופות ודגים לשבח [הודאה] לשמו"[פב]. בבריאת אדם הראשון, בשעה החמשית "עמד על רגליו"[פג] (לאחר שבשעה הרביעית כבר נזרקה בו נשמה), ואז יכל להודות לה'[פד]. שתי הרגלים בגוף האדם הם כנגד נצח והוד: על ידי ההוד (בשעה החמישית) נעשה אדם עומד על רגליו שמתקיים בו "ואולך אתכם קוממיות, בקומה זקופה"[פה]. רגל היא לשון הרגל, והספירות נצח והוד הן תיקון ההרגלים, הרובד המוטבע בנפש. וכן ימי הספירה הם סגולה ליחיד ולכלל 'לעמוד על הרגלים', בגשמיות וברוחניות, לחזור ל'טבע היהודי' המתוקן, הרגלים טובים.

לשון הודאה כתובה לראשונה בתורה בדברי לאה אמנו בהולדת יהודה, הבן החמישי: "הפעם אודה את ה' [ופירש רש"י: שנטלתי יותר מחלקי] על כן קראה שמו יהודה"[פו], "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו"[פז]. יהודה = הוד הוד, אותיות הוד באמצע וסביב אותיות יה = הוד. "יהודה הודה ולא בוש"[פח], וכן דוד המלך שבא מיהודה מודה ועוזב ("חטאתי לה'"[פט], וראה עוד בהמשך על דוד ויהודה). יהודה גרם גם לראובן להודות ולעשות תשובה, "מי גרם לראובן שיודה? יהודה"[צ], ועליהם נאמר "אשר חכמים הגידו ולא כחדו מאבותם. להם לבדם נתנה הארץ"[צא], זכו לירושת הארץ בכח ההודאה. ורמז: יהודה ראובן = 289 = טוב ברבוע = ברא אלהים, בריאת העולם כדי שיודו לשמו יתברך.

הדין של תוספת חומש בפדיון הקדש, מעשר שני ונטע רבעי, מוסבר בכך שתכלית הפדיון היא להלל ולהודות, "קדש הלולים לה'"[צב] ("אחליה והדר אכליה"[צג]), לכן מוסיפים חומש להגיע אל המדרגה החמישית, ההודאה.

"המשמח חתן וכלה זוכה לחמשה קולות"[צד] כאשר הקול החמישי הוא הודאה, "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות [צבאות הוא השם הקדוש הכולל נצח והוד, אך עיקרו הוד[צה], ההוד מודה לנצח] כי טוב ה' כי לעולם חסדו מביאים תודה בית ה'"[צו]. עיקר הענין לשמח חתן וכלה הוא ההודאה, וכל המשמחו "כאילו הקריב תודה". והמהר"ל לשיטתו מפרש: חתן וכלה, איש ואשה, הם מציאויות מחולקות, ולכן המשמח חתן וכלה כאילו הקריב קרבן תודה המורה "שכל חילופי המציאות הם אל השם יתברך". ויש להוסיף בקשר לספירת העומר: חתן וכלה הם בחינת צורה וחומר, החתן הוא בחינת אמר, ר"ת אור מים רקיע, אור ישר היורד מלמעלה למטה, והכלה היא עמר (המתחלף בחמר) העולה מלמטה למעלה, סוד הנפת העומר, סופי תבות "אור מים רקיע" בדרך אור חוזר[צז]. נמצא שספירת ההוד מאחדת חתן וכלה, ומכאן טעם פנימי לכך שלמרות האבלות של ימי הספירה הרי לכל הדעות מותר ומצוה גדולה להתחתן בהוד שבהוד, ל"ג בעומר, ביום ההילולא של רשב"י (והרי הילולא היא חתונה) בהתפשטות בינה-שמחה עד הוד כמבואר לעיל.

תפלת שמונה-עשרה פותחת ומסיימת בברכות שבח והודאה: הראשונה מגן אבות, השניה מחיה המתים, השלישית אתה קדוש, הרביעית רצה והחמישית הודאה, "מודים אנחנו לך... הטוב שמך ולך נאה להודות"[צח]. בפנימיות, שלש הברכות הראשונות הן כנגד האבות, חסד-גבורה-תפארת, ושלש האחרונות הן כנגד משה אהרן ויוסף, נצח-הוד-יסוד, כאשר אהרן כנגד ההוד[צט]. ההודאה מגיעה לשיאה ב'מודים דרבנן' (שאומרים הקהל בחזרת הש"ץ): "מודים אנחנו לך ה' אלהינו... על שאנו מודים לך"[ק] – זהו הוד שבהוד, מודים על כך שזכינו להודות, הודאה על ההודאה (והוא דבר שאין לו סוף כמובן).

באמת, כל סדר היום מתחיל בהודאה, באמירת "מודה אני לפניך" (המשפט המוביל את חיי היהודי[קא]), אחר כך בפסוקי דזמרה יש הרבה הודאות, במיוחד במזמורי "הללויה" עד "כל הנשמה תהלל יה הללו-יה" – סיום וחתימת כל ספר תהלים בהלל והודאה – "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס [להודות ולהלל] לבורא"[קב].

☜ מודה אני לפניך מלך חי וקים = 38 פעמים הוד. סיום-חותם ספר תהלים הוא כל הנשמה תהלל יה = 930 = 62 פעמים הוד (38 62 היינו 'חתך הזהב' של 100, יפי, מודים). יחד = 100 פעמים הוד = 1500 = י-ה-ו-ה בהכאת אותיות.

הודיה בבית המקדש

"וההוד זה בית המקדש"[קג]. "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו" והחמישי מתוכם הוא בית המקדש[קד], חמישי בחינת הוד, וכן החמישי מששה סדרי משנה הוא סדר קדשים. כללות ענינו של בית המקדש הוא הודאה לה', "ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'"[קה].

וכן דרשו "'כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות', במקום שהיו ישראל נותנים הודיות למקום"[קו]. כלומר, שמו של דוד נדרש מלשון הודאה[קז], דוד הוא משבט יהודה כנ"ל. יהודה ודוד שייכים למלכות כמובן, אך "איהי [המלכות] בהוד"[קח]. סוד השם יהודה הוא הוי' ד, כאשר המלכות היא האות דל"ת, "דלית לה מגרמה כלום", ממנה יוצא דוד, אך ה-ד הופכת ל-ה (כמו צדק ההופך לצדקה, לאחר שהמלכות מקבלת את החסדים מאמא, ה ראשונה של יהודה, דרך צינור היסוד, ו). אם כן גם ה-ד הראשונה של דוד הופכת ל-ה ואז מתקבל הוד, ונמצא שדוד הוא ראשית מדת ההוד.

ההודאה בבית המקדש היא מתוך בטול המתבטא בהשתחויה ("פישוט ידים ורגלים", שנאסר לעשות בכל מקום אחר מלבד המקדש[קט]), "וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו"[קי], "ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים"[קיא].

אמנם במקדש מקריבים את כל הקרבנות, אך קרבן תודה עולה על כולם: "מזמור לתודה... בֹאו שעריו בתודה חצרתיו בתהלה. הודו לו"[קיב] – "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא וקרבן תודה אינו בטל לעולם"[קיג]. וכן כדי להוסיף על קדושת ירושלים יש צורך ב"שתי תודות" (שני כבשים של קרבן תודה)[קיד], קשר בין הוספה להודאה[קטו]. ראוי להזכיר גם את יום שחרור ירושלים שזכינו לו בחסדי ה' בדורנו, בימי ספירת העומר, כ"ח אייר ה'תשכ"ז, לפני חן שנים.

ההוד קשור במיוחד לשם י-ה, הוד = יה. לכן נאמר "שבטי יה... להודות לשם ה'", "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה [במדת ההודאה, הוד] יה"[קטז] (אודה יה = אל – "אלי אתה ואודך", ההודאה היא לשם אל, "חסד אל", ההוד מודה לחסד, אהרן מודה לאברהם – אהרן נראה במראה של אברהם). בשמחת בית השואבה היו אומרים "אנו לְיָהּ וּלְיָהּ עינינו"[קיז] – "המה משתחוים קדמה ואנו ליה משתחוים [בבטול והודאה] ועינינו ליה מיחלות"[קיח]. וכן העליה למקדש היא "בחמש עשרה [הוד] מעלות כנגד חמשה עשר שירי המעלות שבתהלים"[קיט].

ובהבאת הבכורים (להודות לה'), כשהיו נכנסים לעזרה היו אומרים "כל הנשמה תהלל יה הללויה"[קכ], הודיה על כל נשימה ונשימה, שהוא ענין שם י-ה. והנה על פסוק זה נאמר "מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל יה"[קכא] – על ידי ההודאה שלנו לה' בימי הספירה אנו בונים ברוחניות את בית המקדש.

בית המקדש נבנה על ידי שלמה, הדור ה-הוד לאברהם, אך נקרא על שם דוד ("ראה ביתך דוד"[קכב]) הדור ה-דוד לאברהם (ראה לקמן על סדר הדורות), כפי שהתבאר שדוד עצמו הופך ל-הוד. "וההוד זה בית המקדש" שהכין דוד ובנה שלמה (ומלך המשיח הוא "מזרע דוד ושלמה"[קכג] דווקא).

☜ וההוד (זה בית המקדש) = 26, שם הוי', כאשר וד מצטרפות ל-י ואז מתקבל וההי, צירוף שם הוי' השייך לחדש חשון, הצירוף ההפוך מחדש אייר, יההו – באייר נבנה הבית הראשון[קכד] ובחשון יבנה הבית השלישי[קכה].

☜ הוד בהכאת אותיות (ה פעמים ו פעמים ד) = 120 (חיי משה רבינו שזכה לקרני הוד) = הוד במשולש = ח פעמים הוד (הוד היא הספירה השמינית מהכתר).

☜ הוד ברבוע = 225 = בחירה (בחר יה), רמז לבית הבחירה[קכו].

☜ "כל הנשמה תהלל יה", "על כל נשימה ונשימה": נשימה היינו נשם יה – על ידי הודאה לה' נושמים כביכול את קדושת השם יה (סוד אבא ואמא, מוחין דגדלות פנימים), "הנסתרות להוי' אלהינו".

סדר הדורות וסדר הספירה

שלמה המלך בנה את המקדש לאחר שה' נתן עליו "הוד מלכות"[קכז]. שלמה במספר קטן (ש = 3 וכו') = הוד, והוא דור ה-הוד לאברהם אבינו, כמילוי הלבנה בחמשה עשר (יה) בחדש.

"ישראל נמשלו ללבנה", כנסת ישראל, ספירת המלכות, נמשלה ללבנה, ובמיוחד מלכות בית דוד. וכך אמרו חז"ל[קכח] על הפסוק "החדש הזה לכם"[קכט]:

אברהם התחיל להאיר... בא יצחק אף הוא האיר... בא יעקב והוסיף אור... ואחר כך יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד _{[הדור ה-}יד_]. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה _{[סיהרא באשלמותא]}... הקדוש ברוך הוא לבושו הוד והדר ונתן לשלמה הוד מלכות... ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכין, ובן שלמה רחבעם ובן רחבעם אביה ובנו אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציהו, עזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהויקים, כיון שבא צדקיהו דכתיב 'ואת עיני צדקיהו עור' חסר אורה של לבנה... עד שאבד צדקיהו את עיניו וחרב בית המקדש.

מאברהם יש הוד דורות של עליה עד שלמה, ואז הוד דורות של ירידה, "הודי נהפך עלי למשחית"[קל], "נתנני שוממה כל היום דוה [היפוך אותיות הוד, הודי נהפך]"[קלא]. אכן, אחרי החורבן מתחילה עליה נוספת, הוד דורות נוספים של צאצאי בית דוד מנויים בספר דברי הימים והאחרון שבהם הוא "עֲנָנִי"[קלב] – "מיהו ענני? זה מלך המשיח"[קלג] (שיבוא "עם עננֵי שמיא"[קלד]), וזו כבר עליה עד אין סוף (שאין אחריה ירידה, גאולה שאין אחריה גלות). נמצא שסך הכל יש בתנ"ך אדם דורות מאברהם עד משיח, אחרי חוה דורות ראשונים מאדם עד אברהם.

והנה ספירת העומר מתחילה דווקא ב'ימי הירידה' של החדש, למחרת ט"ו בניסן, בימים בהם הלבנה נחסרת עד ראש חדש אייר. בחדש אייר (שספירת העומר נמצאת בכולו) יש מחזור שלם של עליה וירידה, ושוב עליה בתחילת חדש סיון (עד ו' בחדש). נמצא שימי הספירה בחדשים אייר סיון, עליה-ירידה-עליה, מזכירים את סדר הדורות הנ"ל. אך יש הבדל בין הנושאים: ימי הירידה של מלכות ישראל הם באמת ירידה וחשך גדול (אלא שהכל לטובה כפי שמגלגל "נורא עלילה"[קלה]) ואילו בספירת העומר מתגלה שימי הירידה הם רק למראית-עין, אמנם אין בהם גילוי אור אבל דווקא הם מסוגלים לגלות את האור העצמי, כמבואר[קלו] במעלת החצי השני של החדש בכלל וחדש ניסן (לשון נסי נסים[קלז]) בפרט, כמו הגילוי הנפלא של קריעת ים סוף בכ"א בניסן (יסוד שבחסד) ויום כיבוש יריחו בכ"ח ניסן[קלח], הכח העצמי של חדש ניסן[קלט] – תכלית ספירת העומר בביאה לארץ וכיבושה (יריחו היא "מנעולה של הארץ"[קמ] ובכיבושה נכבשה כל הארץ).

נמצא שכל הירידות בספירת העומר אינן ירידות באמת אלא נכללות בעליה הכללית לקראת מתן תורה והביאה לארץ. דבר זה מתגלה על ידי הספירה עצמה! שהרי הספירה היא נתינת חשיבות לכל יום ויום בפני עצמו, קובע ברכה לעצמו (גם כפשוטו בברכת "על ספירת העומר", עד שיש אומרים שגם מי שלא ספר יום אחד ממשיך לספור בברכה): מתברר ש"ירידה צורך עליה"[קמא], בלי הירידה אי אפשר להגיע לעליה הבאה[קמב], ועוד יותר, ועיקר: הירידה עצמה היא "תכלית העליה"[קמג]. ענין זה מודגש בכך שספירת העומר מתחילה דוקא בימי הירידה-לכאורה, סוף חדש ניסן.

כל זה מתאים לחיבור יציאת מצרים עם הביאה לארץ שנעשה ע"י הספירה (מ"והוצאתי" ל"והבאתי") – הנסים הגלויים של יציאת מצרים הם אור גלוי, ואותם ממשיכים שיתלבשו גם בדרכי הטבע בכיבוש הארץ (כאשר האור נסתר ודוקא בזה יש גילוי עצמי).

☜ שלמה במספר קטן = הוד. שלמה במספר הכרחי (רגיל) = 375 = הוד פעמים הודי. אצל שלמה התקיים "הודי נהפך עלי למשחית" כאשר נשיו הטו את לבבו[קמד], אך התכלית היא להפוך בחזרה לטוב מאד, אדם-מאד = הוד הוד הוד (הערך הממוצע של כל אות כנ"ל).