קנין תורה בשמחה ובפנימיות

התוועדות הכנה למ"ת (ח"א)

ב' סיון תש"פ – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור-הכנה לשבועות אשתקד העמיק הרב בהסברת האיחול החסידי-המסורתי לשבועות – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. פרק א מעמיק ביפי הרמוז בניב הזה, המלמד על החכמה-הבטול והאהבה הנדרשות לקבלת התורה, ומקביל את תורה-שמחה-פנימיות לחכמה-בינה-דעת. עיקר החידוש בהסבר הוא הבנה שדעת פירושה פנימיות, ופרק ב מעמיק בתכונת הקנין הפנימי של הדעת בה עלינו לזכות ל"קנין תורה".

במהדורה הזו יש בנוסף על המהדורה הנדפסת רמזים שהיו מיוחדים לשנת אמירת השיעור (תש"פ, שנת תורה-שמחה-פנימיות) וכן עוד פסקה רחבה של התבוננות בפסוקי הקנין בסוף פרק ב ופרק נוסף, פרק ג, של התבוננות במשנת קנין תורה.

א. קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות – בטול, חכמה ואהבה

שלום לכולם. אנחנו מתכוננים עכשיו לחג שבועות, "זמן מתן תורתנו". עוד שעה קלה כבר מתחילים "שלשת ימי הגבלה". הברכה המסורתית שהרבי הקודם והרבי היו מברכים לפני שבועות את כולם היא "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". הרבה פעמים דברנו על הביטוי והסברנו מהי שמחה ומהי פנימיות, אבל ראוי כל שנה לחשוב מחדש.

כמו שנראה, יש רמז מאד יפה ששייך במיוחד לשנה שלנו – תש"פ. תש"פ ראשי תבות תורה-שמחה-פנימיות – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. זהו כבר רמז יפהפה, אבל לא רק זה. יש חשבון מפורסם של המלה תורה (611), שבחלוקה למרכיבים הראשוניים שלה עולה אהבה (13) פעמים בטול (47). בטול הוא פנימיות החכמה^[ב], "אורייתא מחכמה נפקת"^[ג]. והנה, גם כשמחברים את המלים שמחה-פנימיות (949) הן עולות כפולה של אהבה, אהבה (13) פעמים חכמה (73).

המספר הזה שוה בגימטריא גם אהבת ישראל. כמו שלפני התפלה כל אחד מקבל על עצמו את מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"^[ד] – הכלי להתפלל בשם כל ישראל, שהקרבן שלי (תפלה במקום קרבן^[ה]) יהיה "תמים יהיה לרצון"^[ו] – כך גם הכלי לקבל את התורה תורה הוא אהבת ישראל. שייך גם לראש חדש סיון שהיה אתמול, "ויחן שם ישראל נגד ההר"^[ז] – "כאיש אחד בלב אחד"^[ח]. בשביל לקבל את התורה צריך לחנות "כאיש אחד בלב אחד". "ויחן" גם מלשון חן – שכל אחד ימצא חן בעיני השני.

נחזור לרמז ונראה פה את היפי: חכמה היא שם הספירה, הכח בנפש, ופנימיות החכמה היא בטול, כפי שיודעים ולומדים כל הזמן. משה רבינו, נשמת החכמה של עם ישראל ("מן המים משיתהו"^[ט], מי החכמה^[י]), חי 120 שנה – חכמה ועוד בטול, שם הספירה עם התכונה הפנימית שלה (כאשר ההפרש ביניהם הוא שם הוי' ב"ה – "הוי' בחכמה"^[יא], הוי' בטול עולה חכמה). שוב, תורה היא אהבה פעמים בטול ושמחה-פנימיות עולה אהבה פעמים חכמה (וביחד, תורה-שמחה-פנימיות, הכל עולה 120 פעמים אהבה) – ממש זוג מן השמים. חכמה פעמים אהבה היא יחסית הכלי לקבל את ה-בטול פעמים אהבה, האור של התורה – "תורה אור"^[יב].

ראשי התבות של תורה-שמחה-פנימיות הם תש"פ (השנה שלנו), עולים 780 – גם כפולת אהבה, כפולה של שם הוי', 60 פעמים אהבה. אז כמה יהיה שוה כל השאר (בלי ראשי התבות)? בדיוק אותו מספר – תש"פ!^[יג] משהו פלאי לגמרי, "נפלאות מתורתך", שהשנה שלנו היא-היא השנה לקבל את התורה, ו"תורה חדשה מאתי תצא"^[יד], תורת משיח, בשמחה ובפנימיות. תש"פ היינו משולש טל, "הוי' אחד", כך שאפשר לומר שראשי התבות הם מ-1 עד 39 וכל שאר האותיות מ-39 עד 1, זו צורת היהלום של טל. טל שייך לתורה – "טל תורה מחייהו"^[טו]. על כל דבור ודבור ששמענו "פרחה נשמתם" והקב"ה החזירה בטל של התורה^[טז] – "טל אורֹת טלֶךָ"^[יז].

זו הקדמה יפה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

תורה-שמחה-פנימיות – חכמה-בינה-דעת

חוץ מהרמז, צריך להבין פשט – מהי שמחה ומהי פנימיות? למה התורה צריכה להתקבל בנפש דווקא בכלי שמורכב משתי התכונות האלה יחד, שמחה ופנימיות?

הרגע אמרנו שהתורה היא החכמה של ה' – "אורייתא מחכמה נפקת" בלשון הזהר, התורה יוצאת וניתנת-מתגלה לנו מהחכמה של ה'. מהי שמחה? בינה^[יח]. חכמה היא אבא בקבלה, זו התורה, ושמחה היא אמא, "אם הבנים שמחה"^[יט]. אני כבר מתחיל להבין שבשביל לקבל את התורה-החכמה אני צריך את בת הזוג, השמחה, שהרי אי אפשר אבא בלי אמא. כתוב שחכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"^[כ] – שני חברים שלעולם לא נפרדים, תמיד יחד. לאור זאת שתורה היא חכמה ושמחה היא בינה, מהי פנימיות? פנימיות היא דעת, הכח השלישי של המוחין.

מוחין אינם רק שכל. כתוב בקבלה וחסידות שמוחין הם חיוּת^[כא]. ביטוי רווח בקבלה הוא המשכת מוחין – צריך להמשיך מוחין ללב. מהי המשכת מוחין? לא שכל – מוחין הם חיות, "כי הם חיינו ואורך ימינו", התורה היא החיים שלנו, "ובהם נהגה יומם ולילה"^[כב]. במוחין-בחיות יש את שלשת הכחות הידועים – חב"ד. בתוך המוחין גופא, הבינה ודעת תלויות זו בזו – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"^[כג], הן הולכות יחד (והסימן: דעת-בינה בגימטריא ישראל^[כד]). החכמה הולכת יחד עם יראה, כמו שכתוב באותה משנה בפרקי אבות – "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה"^[כה]. כלומר, בתוך המוחין, חב"ד, החכמה .יחסית קובעת ברכה לעצמה – החכמה היא יחסית האור (יראה אותיות ראיה, השייכת לחכמה, וכדלקמן), והכלי לקבל את החכמה הוא הבינה והדעת יחד. התורה היא החכמה והבינה והדעת הן השמחה והפנימיות. זהו ההסבר הפנימי לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות –  לקבל בנפש את החכמה האלקית על ידי היחוד בנפש של השמחה-הבינה עם הפנימיות-הדעת. היות שכל כך שייך לשנה שלנו – תש"פ – מאד ראוי לחשוב על כך.

דעת – פנימיות הכוללת את כל הספירות

פשוט שתורה היא חכמה ושמחה היא בינה, בעיקר צריך להבין יותר את הדבר השלישי – הווארט שפנימיות היא דעת:

כתוב "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית"^[כו] – העיקר בנפש הוא דעת. כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב"^[כז]. טוב הוא דעת – "בלי דעת נפש לא טוב" ועם דעת הנפש היא טוב, הדעת עושה שהנפש כולה תהיה "טוב" (וכידוע הרמז שנפש באתב"ש אותיות טוב לפי הסדר^[כח]). טוב הוא גם סוד שם הדעת – השם ה'סודי' אהוה^[כט] (ראשי תבות "את השמים ואת הארץ"^[ל], יחוד שמים וארץ, רוחניות וגשמיות – יחוד הוא הכח הפנימי של הדעת), על שמו נקרא הבעל שם טוב^[לא] (בעליו של השם העולה טוב), בעל ההילולא של שבועות^[לב]. דעת היא גם כח היחוד בין החכמה והבינה^[לג], גם הגילוי של הכתר שמעליהן^[לד], גם הכח שמחבר את המוחין והמדות^[לה], גם כוללת את כל שש מדות הלב (בהיותה "מפתחא דכליל שית"^[לו]) וגם כח היחוד שמחבר הכל למלכות (כנ"ל, וכן תרין עיטרין שבדעת הן מקור המדות והמלכות – בנין הז"א מן החסדים שבדעת ובנין הנוקבא מהגבורות שבדעת^[לז]). אם כן, הדעת כוללת את כל ה"עשר ספירות בלימה"^[לח] שכנגד עשרת כוחות הנפש^[לט].

מזיהוי הדעת עם הפנימיות יוצא ש'פנימיות קנית מה חסרת, פנימיות חסרת מה קנית'. מי שלומד חסידות, בפרט חסידות חב"ד, מונח לו כך בפשטות – שהעיקר הוא פנימיות, להיות 'פנימי' ולא להיות 'חיצון'. זו דעת.

ב. קנין תורה – "אמת קנה"

קנין התורה בפנימיות

כתוב במשלי "אמת קנה ואל תמכֹר"^[מ]. זהו ביטוי שמאד מתאים לחג שבועות, כי "אין אמת אלא תורה"^[מא] והפסוק אומר שצריך לקנות את האמת. איך קונים? עם דעת, עם פנימיות, כמו שנסביר.

יש מושג בהלכה שצריכים בקנין "דעת קונה"^[מב] ו"דעת מקנה"^[מג]. קנין הוא תמיד פעולה בין שנים, אחד קונה ואחד מקנה, וכדי שהקנין יפעל, יחול, צריך שכל אחד מהשנים יעשה זאת בדעת – חייבת להיות דעת המקנה וחייבת להיות דעת הקונה. כל מושג הקנין הוא מושג של דעת, והוא שייך מאד למושג "קנין תורה" – הפרק האחרון של פרקי אבות, פרק השייך לשבועות שתמיד קוראים בשבת לפני שבועות. ה' נתן לנו את התורה עם הדעת שלו, "דעת עליון". כתוב "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלִלות"^[מד] – יש שתי "דעות", "דעת עליון" ו"דעת תחתון"^[מה]. יש הרבה פירושים לדעת עליון ודעת תחתון, ולעניננו "דעת עליון" היינו דעת הקב"ה שמקנה לנו את התורה, "דעת מקנה", ו"דעת תחתון" היינו הדעת שלנו שקונים את התורה, "דעת קונה".

והנה, אם עושים את הגימטריא של שתי המלים "אמת קנה" החשבון הוא 596, בדיוק פנימיות! זהו רמז מאד מכוון שפנימיות היא דעת. מה הדעת-הפנימיות? המגמה הנפשית של "אמת קנה ואל תמכר". חג שבועות הוא הזדמנות לקנות את האמת – אבל לשם כך צריך דעת. הדעת שלנו לקנות את התורה, "דעת קונה", היא אמירת "נעשה ונשמע"^[מו] – הדעת שלי שאני הולך על האמת, "אמת קנה", אני רוצה רק אמת. כאן מורגש שלקבלת התורה צריך פנימיות, אבל עוד לפני האמת צריכים שמחה – "בשמחה ובפנימיות".

קנה חכמה, קנה בינה

יש הרבה צורות של שרש קנה, אבל המלה "קְנֵה" – בלשון ציווי – כתובה בספר משלי חמש פעמים. הפסוק שאמרנו הרגע, "אמת קנה ואל תמכר", הוא ההופעה החמישית, האחרונה.

בקבלה יש הרבה כוונות למלה "קנה" ולמספר שלה. אחד העניינים העיקריים קשור לכך שבמתן תורה קבלנו כתר מצוות – תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן. יש ענין גדול שכל אחד ואחת, גם תינוקות קטנים בעריסה, ישמעו את קריאת התורה של שבועות – קריאת עשרת הדברות. בעשרת הדברות יש כתר אותיות, כנגד תריג מצוות התורה ועוד ז מצוות דרבנן (שבע האותיות האחרונות, "אשר לרעך" – רומזות למצוות דרבנן, "רעך"^[מז]) – תרך עמודי אור^[מח] (כל מצוה היא אור, תריג מצוות בגימטריא אורות^[מט]).

בכל אופן, בתוך הכתר יש שני 'פרצופים' – זו הלשון בקבלה – פרצוף "עתיק יומין", שבנפש הוא כח התענוג, ופרצוף "אריך אנפין", שבנפש הוא כח הרצון^[נ]. בדרך כלל הציור הוא שהפרצוף הראשון (או לפחות חלק ממנו) מתלבש בתוך הפרצוף השני, אבל בעולם הראשון שה' ברא הם פשוט אחד למעלה מהשני^[נא]. אם נחלק כתר (620) חצי-חצי – כל חצי יקבל יש (310)^[נב]. הכתר נקרא גם ישׁישׁ, יש-יש, "להנחיל אֹהבי יש"^[נג] – יש עליון ו-יש תחתון, כך כתוב בקבלה. מהחצי התחתון של הכתר (ה-יש התחתון), הרצון שבנפש, יוצאים שני צינורות – אחד לחכמה-אבא (התורה) ואחד לאמא-בינה (השמחה, ואם יש בינה-שמחה יש גם דעת-פנימיות, כנ"ל). אם כל אחד מקבל חצי מה-יש (310) התחתון, כל אחד מקבל קנה (155, בגימטריא הכי פשוטה ומסודרת של המספר). להסבר הזה בקבלה יש מקור בפסוק מפורש במשלי – "קנה חכמה קנה בינה"^[נד], רמז מכוון ופלאי. "קנה" בעצם הוא דעת, כמו שהסברנו, אבל פעולת הדעת מתחלקת – יש דעת שמקנה את אור הכתר לחכמה ויש דעת שמקנה את הכתר לבינה, "קנה חכמה קנה בינה".

בינה ותבונה, אבא עילאה וישראל סבא

מה שהסברנו עד כאן כתוב בפירוש. נרחיב עוד: "קנה חכמה קנה בינה" הוא הפסוק הראשון שכתוב בו "קנה", לשון ציווי, במשלי. אבל שני פסוקים הלאה יש עוד פסוק בו כתובים אותם ביטויים, אבל עם תוספת מלים – "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה". אם כן, כעת אמרנו את חמש הופעות ה"קְנֵה" בספר משלי: קודם "קנה חכמה קנה בינה", ביטוי בפני עצמו; אחר כך פסוק שלם, "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה"; ובסוף הפסוק שלנו, בו התחלנו, "אמת קנה ואל תמכר". כל הפסוקים האלה נקראים "קנין תורה" – חשוב מאד שנזכור אותם.

למה צריך לומר פעמיים "קנה חכמה" ו"קנה בינה"? ההסבר – על פי הקבלה^[נה] – הוא שבכל אחד מכחות הנפש, חכמה ובינה, יש שתי קומות בנפש – שתי קומות של חכמה ושתי קומות של בינה.

לשתי קומות הבינה יש אפילו שם נפרד בלשון הקדש – בינה היא השם הכולל, אך בפרטות לקומה העליונה קוראים בינה ולקומה התחתונה קוראים תבונה (כמו בפסוק "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"^[נו]). בדמויות של התורה בינה היא שרה אמנו ותבונה היא רבקה אמנו^[נז]. בחסידות מסבירים^[נח] את הכחות הללו בנפש – בינה היא כח התפיסה ותבונה כח הקליטה-ההפנמה. הבינה מקבלת מהחכמה, "ברק המבריק על השכל"^[נט]. כאשר אדם מקבל הברקה בנפש הוא צריך קודם כל כח לתפוס אותה, שלא תתעלם. התפיסה היא עוד לא הפנמה גמורה, היא רק ההתחלה. אחר כך באה הקליטה, העיכול של הדברים – ההפנמה וההחדרה ללב הן תבונה.

כמו שיש שתי בחינות-קומות של בינה יש גם שתי דרגות של חכמה. בינה ותבונה הן שתי מלים מהתורה, אך לגבי חכמה אין שתי מלים מן התורה אלא ביטוי מהקבלה – החלק העליון של החכמה, חכמה עילאה, היא אבא עילאה והחלק התחתון של החכמה נקרא ישראל-סבא. "ישראל סבא" הוא כינוי של יעקב אבינו^[ס], אבל לא כבן של יצחק אבינו ונכד של אברהם אבינו, אלא כאבי השבטים. חז"ל אומרים שכאשר השבטים אמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"^[סא] הם פנו לאביהם, "ישראל סבא"^[סב] – אף שהם קוראים לו סבא, זו התייחסות הבנים לאבא. כלומר, הבנים קרובים לחלק התחתון של החכמה, לכן הוא קבל את הכינוי ישראל סבא (לאפוקי מ"ישראל זוטא", או "ישראל" סתם, שהוא פרצוף זעיר אנפין, פרצוף מדות הלב הנולדות מהזיווג של ישראל סבא ותבונה). אנחנו מכירים את הביטוי החשוב "ברוח ישראל סבא", כל החינוך שלנו צריך להיות ברוח ישראל סבא – רוח התורה, רוח היהדות.

שוב, ישראל סבא הוא בן זוג של תבונה. אם בינה ותבונה הן שרה אמנו ורבקה אמנו אז אבא עילאה וישראל סבא הם אברהם אבינו ויצחק אבינו (ואזי, על שתי קומות החכמה נאמר "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"^[סג]). על היחוד העליון, של אבא ואמא עילאין, אומרים "הבן בחכמה"^[סד] – תוך כדי החכמה-ההברקה תבין, תתפוס את ההברקה. על היחוד התחתון של ישראל סבא ותבונה אומרים "חכם בבינה" – תחכם, או תרגיש את נקודת האור, בתוך התבונה, כך שבתוך המרחב היחסי של ההבנה וההשגה תהיה חוית אור, רושם של נקודת הברקה.

"רואים את הנשמע" ו"שומעים את הנראה"

למה כל ההסבר הזה קשור? לחויה של מתן תורה. צריכים בימים אלה להתכונן מתן תורה, וכשמתכוננים לקבל את התורה צריך לזכור מה היה, "והימים האלה נזכרים ונעשים"^[סה] – לזכור מה היתה החויה שלנו במעמד הר סיני, בשעה ששמענו את "אנכי וגו'" מפי הגבורה. בגדול, כתוב בחז"ל "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע"^[סו] – יראה הולכת עם חכמה (כנ"ל). אבל יש את החויה שמתוארת בתורה, מיד אחרי "וכל אשר לרעך" – "וכל העם רֹאים את הקולֹת"^[סז]. רואים קולות? אני שומע קולות, לא רואה! חז"ל אומרים שהיה פה נס – "רואים את הנשמע"^[סח]. חושי הנפש, הראיה והשמיעה, התאחדו, התכללו זה בזה. זו חויה של דעת עליון – ראיה ושמיעה הן חכמה ובינה, והכח שמחבר אותן הוא דעת. היתה פה דעת שמחברת בין ראיה ושמיעה עד שראו את הקולות.

בתורה מפורש שראו את הקולות – מה לגבי הכיוון השני? זו תוספת של חז"ל^[סט]. בתורה שבעל פה יש מאן דאמר שכמו שראו את הנשמע כך שמעו את הנראה. התורה אומרת שראינו את הקול, אבל אם כבר יש התכללות של חושים – מוסיפים שכמו שראינו את הקול כך שמענו את האור. מה ההבדל? כל אחד כאן הוא יחוד של חכמה (ראיה) ובינה (שמיעה):

כתוב שראית הנשמע היא "חכם בבינה"^[ע] – העיקר הוא ה"נשמע". אובייקטיבית היה פה קול, אבל ראינו את הקול – זו בדיוק החויה שתארנו, תחושת אור בתוך הנשמע. כך צריך לקבל את התורה – כאשר אני שומע משהו אני רואה אור, רואה את האור של המלים, של האותיות המרכיבות את המלים. כל אות מופיעה כאות ומופת, ואות היא גם מלשון "אתא בקר"^[עא], הופעת אור – "הבקר אור"^[עב] (הבקר אותיות רבקה, תבונה, ו"הבקר אור" היינו אור החכמה המאיר בתבונה – "חכם בבינה"). שוב, זהו יחוד ישראל סבא ותבונה – "חכם בבינה". חז"ל מוסיפים את הקומה העליונה של ראיה ושמיעה, חכמה ובינה, ואומרים שכמו שראינו את הקול גם שמענו את האור – גם שמענו-תפסנו את עצם האור, את עצם ההברקה של התורה כאור, "תורה אור", עוד לפני שמיעת המלים.

אם כן, כל זה מאד שייך למה שצריכים להרגיש – לזכור ובזכות ה"נזכרים" "נעשים" מחדש בחג שבועות^[עג], כששומעים את עשרת הדברות – לראות את הקול ולשמוע את אור התורה.

סוד "נעשה ונשמע"

הפשט של "רואים את הנשמע" הוא "רֹאים את הקולֹת" כנ"ל. יש לכך עוד רמז יפה בחסידות – איפה כתוב "נשמע"? בתורה כתוב "הקולֹת", אבל חז"ל משתמשים במלה ה"נשמע". למה הדבר יכול לרמוז, חוץ מראית הקול?

אמרנו שה"דעת קונה" שלנו לקבל-לקנות את התורה היא אמירת "נעשה ונשמע" – כבר לפני קבלת התורה הכנו את הכלי לקנות את התורה. מה פירוש? קודם "נעשה", אנחנו מתחייבים מאה אחוז לקבל ולעשות, ואחר כך "נשמע" את הפנימיות, אבל קודם כל "קבלת עול מלכות שמים"^[עד]. אם כן, "נעשה ונשמע" היינו על דרך "'היום לעשותם'^[עה] ומחר לקבל שכרם"^[עו]. ההפנמה, השכלית וגם הרגשית, של מתן תורה היא יעד – עתיד. אבל "היום לעשותם". אם כן, איך אפשר לפרש "רֹאים את הקולֹת", "רואים את הנשמע"? שאף על פי שעיקר הכלי הוא ההתחייבות לקיים גם ללא הבנה והפנמה, קבלת עול מלכות שמים של "נעשה", בכל זאת אני כבר רואה-חש את ה"נשמע", יש לי כבר תחושה של מה שאני עתיד לשמוע, לקבל ולהפנים זאת בפנימיות נפשי, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

התבוננות בפסוקי "קנה" במשלי

לפני שנעזוב את הנושא הזה נחזור לחמשת ה"קנה" של ספר משלי^[עז] – "קנה חכמה קנה בינה", "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה", "אמת קנה ואל תמכר". כל "קנה" הוא דעת, פנימיות, הפועל בנפש את התכללות החושים – הראיה והשמיעה, ובנפש התכללות הבטול והשמחה על ידי כח הקנין, הפנימיות^[עח].

כמה מלים יש בשלשת הפסוקים האלה? "קנה חכמה קנה בינה" – קנה שהולך לחכמה מדעת עליון וקנה שהולך לבינה – 4 מלים. אחר כך 8 מלים (לחכמה לבד 4 מלים ולבינה לבד 4 מלים), ובסוף עוד 4 מלים. סך הכל 16 מלים – 4 ברבוע. מתחיל 4 ונגמר 4 ובאמצע פעמיים 4.

ריבוע מסודר ומדויק:

קנה	חכמה	קנה	בינה
ראשית	חכמה	קנה	חכמה
ובכל	קנינך	קנה	בינה
אמת	קנה	ואל	תמכר

כשמתבוננים בצורת רבוע כזה צריך להתבונן בשני דברים במיוחד – הפנות והרבוע האמצעי. ארבע הפנות כאן הן – קנה בינה אמת תמכר – בגימטריא אמת-אמת-אמת. בזכות ה"תמכר" בסוף יוצאת גימטריא יפה, 'חזקה' של אמת – "אין אמת אלא תורה"^[עט]. זהו רמז יפה שיוצא מפנות הרבוע.

עוד רמז יפהפה בחשבון ארבע המלים שבאמצע, הרבוע הפנימי – חכמה קנה קנינך קנה – בגימטריא תריג, בדיוק מנין המצוות (בלי ה-ז דרבנן, העיקר שיש בתורה תריג מצוות) שהוא גם הגימטריא של משה רבינו שעליו נאמר "משה אמת ותורתו אמת"^[פ].

תריג ו-אמת הם גם זוג בפני עצמו, שאין כאן המקום להסביר. שוב, הפנות של הרבוע הן שלש פעמים אמת (אמת מפורש ועוד פעמיים אמת בגימטריא) וה'לב' של הרבוע הוא בדיוק תריג. והם גם משלימים זה את זה (בציור היינו חיבור שני האלכסונים) – ג"פ אמת ועוד תריג = 1936 = 44 ברבוע (מ-21 ברבוע, אמת, עלינו ל-44 ברבוע – 21 הוא שם אהיה ואילו 44 היינו אחורי שם אהיה – א אה אהי אהיה, סוד הדם, כמבואר בכתבי האריז"ל^[פא], ודוק).

והנה, חשבון כל 16 תבות הרבוע הנ"ל = 3465 = 55 פעמים 63, הכל פעמים סג^[פב] שעולה מה פעמים עז (סוד "אשרי אדם עז לו בך"^[פג]), יחוד סג-מה, "אורות דתהו [סג] בכלים דתיקון [מה]" (3465 = 11 פעמים 315, המספר הראשון שהוא כפולת מה ו-סג, העולה "הכל סר", כנ"ל הערה סח). אמת = ז"פ שם סג כמבואר באר"י^[פד] ואילו תריג בתוספת סג = 676 = שם הוי' ב"ה ברבוע. כל זה באמת פנינה יפהפיה.

ג. ישוב הדעת

בפרק "קנין תורה" בפרקי אבות, שתמיד לומדים בשבת שלפני חג שבועות כתובים מח דברים שהתורה נקנית בהם^[פה] – שבאמת אם סופרים אותם מגלים שבפרט הם נ דברים, כנגד "תספרו חמשים יום", כלומר שה-מח הוא סוד היובל!^[פו] – ואחד מהם הוא "בישוב", והוא הדבר ה-13, כנגד כ"ח ניסן, יסוד שבגבורה, יום "עשו כל אשר ביכולתכם כו' אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"^[פז] היינו "בישוב"!

שינויי גירסאות בקניני התורה

יש שלשה שינויים בין נוסח אדמו"ר הזקן בסידור ונוסח המשנה כפי שהיא מופיעה במשניות:

במשניות יש עוד אחד (סך הכל 51) – "שִׂכלות הלב", לאחר "בינת הלב". שכלות לשון הסתכלות, "לבי ראה הרבה חכמה"^[פח], ויש לומר שאין אדמו"ר הזקן גורס זאת מפני שזו מתנת שמים ולא שייך לעבודת האדם, ומבואר בפירוש בחסידות שמי ששלם בהתבוננות – בינת הלב – ומגיע לנקודה הפנימית של ההתבוננות, נקודת הדערהער, משם עולה בדרך ממילא להסתכלות של החכמה (ומשם לדבקות של הכתר, כמבואר כל זה בביאור של ר"ה לשער היחוד^[פט]).

במשניות כתוב "דקדוק חברים" (שמדקדקים בדברי הרב^[צ]) ובאדמו"ר הזקן כתוב "דבוק חברים" (תנאי עיקרי לביאת משיח, כמו שאמר האריז"ל^[צא]).

במשניות "אוהב את התוכחות" קודם ל"אוהב את המישרים" ובאדמו"ר הזקן הפוך, וזאת כדי שה"אוהב" האחרון יהיה "אוהב את התוכחות", והוא מתאים להסבר הרבי^[צב] שהסדר במשנה זו הוא מהקל יותר לקשה וכבד יותר – האהבה הקשה ביותר ליישם היא אוהב את התוכחות, אהבת הבקורת כו'.

הכנעה-הבדלה-המתקה ב"דבר בשם אומרו"

בשער ה-נ של ה-מח דברים, "אומר דבר בשם אומרו", יש ג מדרגות:

אם לא התעצם אצל התלמיד שאז נעשה שלו-תורתו ממש אז יש איסור של "אל תגזֹל דל כי דל הוא"^[צג]; אם התעצם והאומרו אמר ישירות אליו, אז אין "אל תגזֹל" אך אם אינו מזכיר שם אומרו (אליו) אזי חסר הסגולה של "מביא גאולה לעולם" ולכן ממדת החסידות צריך לומר בשם אומרו וזה הפשט כאן במשנה, שער ה-נ של קנין תורה, עבודת חג שבועות^[צד]; אם ה"אומרו" אמר למישהו אחר והוא שמע וגם הדבר התעצם אצלו אז גם מדת חסידות אין לומר בשם אומרו ואף על פי כן מצד ההתקשרות למשה נותן התורה וקבלת התורה מדור דור ועד ל"תורה חדשה מאתי תצא"^[צה] של מלך המשיח יש ענין לומר בשם אומרו^[צו], ודרגה זו מורגשת במיוחד במי ששרש נשמתו מספירת המלכות "דלית לה מגרמה כלום"^[צז] (בחינת רבי יוסי בסיפור של הזהר^[צח] שמפרש ר' לויק^[צט]) ולכן שייך להחזרת עטרה ליושנה של כתר מלכות-תורת ישראל.

שלש מדרגות הנ"ל הן סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה: הכנעה – כאשר התורה טרם נספגה בתודעתו; הבדלה – "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", שמזה נמצא הבדלה בין מרדכי להמן כו'; המתקה – שלמות מסורת התורה עד לתורת משיח שתמתיק את המציאות כולה.

זו התבוננות מיוחדת של חג שבועות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• שמחה ופנימיות (אהבה פעמים חכמה) הן הכלי לקבלת התורה (אהבה פעמים בטול).
• ההכנה לקבלת התורה היא "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד", מתוך מציאת-חן הדדית.
• תורה-שמחה-פנימיות הן חכמה-בינה-דעת.
• תיקון הנפש כולה תלוי בדעת-פנימיות.
• ה"דעת קונה" שלנו בקבלת התורה הוא תודעת "אמת קנה ואל תמכֹר" – שאיפת אמת פנימית.
• הכנה למתן תורה היא זכרון חוית מעמד הר סיני.
• "רואים את הנשמע" היינו יחוד ישראל סבא ותבונה ("חכם בבינה") – ראית אור בתוך השמיעה. "שומעים את הנראה", היינו יחוד אבא ואמא עילאין ("הבן בחכמה") – תפיסת האור עוד לפני המילים.
• תוך כדי ה"נעשה ונשמע" – קבלת עול של "היום לעשותם" הקודמת ל"מחר לקבל שכרם" – זוכים לראית ה"נשמע", טעימה מהשכר העתידי.