1

בע"ה

אדר: השראת השכינה בכל מצב

אור לכ"ו שבט פ"ו – כפ"ח (אנגלית)

מאור עינים תרומה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

המאור עינים לפרשת תרומה קושר בין הפרשה לבין חדש אדר בו היא נקראת – שניהם עוסקים בהשראת השכינה בתחתונים. הנושא ה'קבוע' של המאור עינים – היחס בין הקטנות והגדלות, עם דגש על קטנות ב' (אליה נופלים אחרי שמגיעים לגדלות הראשונה) – מקבל כאן הסבר עמוק ביחס להשראת השכינה בזמן הגלות, בה נופלים שוב ושוב לקטנות השניה, לעומת המצב אליו נזכה בגאולה, בה נגיע בקביעות לגדלות העליונה. דגש מיוחד מושם כאן על הגדרת הקטנות כעיבור, ועל הבנת כל השלבים הללו בחיי האדם.

"'לי' – לשמי"

ויקחו לי תרומה. פירש רש"י לי לשמי. לכאורה הוא תמוה, הלא כל המצות צריך לעשות לשם ה', ולמה נתיחד ענין זה דוקא בבנין בית המקדש.

פרשת תרומה פותחת "ויקחו לי תרומה"[ב] שתכליתה "ועשו לי מקדש"[ג] ובשניהם מפרש רש"י ש"לי" היינו "לשמי"[ד] (כפל ה"לי" הוא בסוד פירוש חז"ל למלה "חכלילי"[ה] – "כל חך שטועמו אומר לי לי"[ו]). המלה "לשמי" גם רמוזה למפרע בדילוג אותיות שוה[ז] בפסוק "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" – דילוג שמתחיל מה-ל של "לבו", משום שהתרומה מבוסס על נדבת-הלב, הרצון הטוב[ח] שבלב (כאשר האות למד עצמה היא בסוד הלב – "לב מבין דעת"[ט] – ובפרט בסוד המלה "לי" רומזת ה-ל לעלית הלב התחתון כלפי מעלה, לקראת השפעת ה-י המגיעה מלמעלה, כמו בקשר של רב ותלמיד[י]). אכן, אנו מצווים "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[יא], ומדוע דווקא ביחס למקדש יש הדגשה של "'לי' לשמי"?

שכינה בתחתונים בגלות ובמקדש

הנה נודע כי שכינה בתחתונים הוא ענין שהקב"ה צמצם שכינתו לצורך תחתונים. והנה אין שכינה שורה אלא על ישראל, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ז.) ביקש משה שתשרה שכינה על ישראל ולא על אומות העולם וכו'[יב].

בבריאת העולם "עיקר שכינה בתחתונים היתה"[יג]. על ידי חטא אדם הראשון והחטאים שאחריו, במשך שבעה דורות, הסתלקה השכינה מעלה-מעלה (עד הרקיע השביעי), ועל ידי פעולות הצדיקים במשך שבעה דורות, מאברהם אבינו עד משה רבינו, השכינה ירדה חזרה, עד שבבנין המשכן, על ידי משה רבינו, חזרה השכינה לארץ. בדורות הראשונים השכינה יכלה לשרות בערוצים שונים, אבל אחרי סליחת ה' על חטא העגל בקש משה שהשכינה תשרה רק על ישראל[יד]. השכינה, מעבר להיותה כינוי של כנסת ישראל, שרש נשמות ישראל (ובפרט מאז שהיא שורה רק על ישראל), היא הופעת הבורא בבריאה – היא הגילוי של "טבע הטוב להיטיב"[טו] בתוך ההשגחה הפרטית. השראת השכינה בישראל מיועדת להאיר לעולם כולו, כאשר תפקידנו לגלות לכל את הטוב המוחלט של ה' ואת הנוכחות שלו בכל מצב, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך"[טז]. אם כן, להשראת השכינה יש קשר הדוק לבנין המשכן, כמובן, וגם למצב הכללי של עם ישראל עליו שורה השכינה[יז].

ונודע שגם בגלותינו לא עזבנו ה' אלהינו, ומשרה שכינתו בתוך הצדיקים שבכל דור ודור, כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בא פסחא פי"ד) גלו לבבל שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם וכו'. אמנם עיקר השראת השכינה יהיה אי"ה בביאת משיחנו במהרה בימינו. כי עיקר השראת השכינה הוא נודע שם ה' אחרונה משם הוי' ב"ה, וצריך ליחדא בהקב"ה, שהוא המשרה שכינתו בתחתונים, שהוא ענין בחינת וא"ו שבשם הוי"ה ב"ה, וזהו הנקרא יחוד קוב"ה ושכינתיה. ובגלותא אין יחוד גמור כי אם מעט מזעיר על ידי הצדיקים שבכל דור, אבל לעתיד לבוא יהיה אי"ה יחוד גמור וא"ו עם ה"א, יחוד קוב"ה באחדות גמור. וזהו ויקחו לי לשמי, תרומה, תרום ה"א, שיתרומם הה' למעלה בוא"ו. וזהו על ידי מלאכת המשכן, שהוא ענין השראת השכינה, כמ"ש (כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

גם כאשר עם ישראל נמצא בגלות יש השראת שכינה, שמודגש כאן שהיא על ידי הצדיקים (ובהם מתבטאת נוכחות השכינה בנו[יח] גם כאשר "גלו לבבל"). כשעם ישראל במצב טוב גלוי ש"ועמך כֻלם צדיקים"[יט], כולם מקבלים ישירות מה' עד ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו... כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"[כ], אבל בגלות הגילוי הוא דרך הצדיקים שבכל דור ודור, שנמצאים אתנו בכל מקום ומקום (בסגנון אחר: 'החדשות הרעות' הן שלא כולם צדיקים – תסתכל בראי... – אבל 'החדשות הטובות' הן שיש צדיקים סביבנו ואפשר להתקשר אליהם). הגלות היא מצב של שכחת ה', הרגשה שאנחנו לבד בעולם, והצדיקים זוכרים ומזכירים שיש ה' בעולם, זוכרים את היחוד שהיה עם ה' בבית המקדש ועוד יותר את היחוד שיהיה עם ה' בביאת המשיח – לצדיקים יש 'זכר' ליחוד קוב"ה ושכינתיה, ומהם אותו זכר מגיע אלינו ואל כל העולם. אכן, הופעת השכינה כראוי היא כאשר יש יחוד קוב"ה ושכינתיה – יחוד בין ה תתאה שבשם ל-ו שבשם. היחוד הזה מתחיל מעליה של השכינה כלפי מעלה, להתחבר לקב"ה (עליה של ה-ה להתחבר ל-ו), אז ה-ו (כח ההמשכה מלמעלה למטה) משרה את שכינתו, ה תתאה, בתחתונים. זהו הסוד של "לשמי" – ב"ויקחו לי תרומה" מתרוממת השכינה מלמטה למעלה להתחבר עם הקב"ה וב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נמשכת השכינה, מכחו של הקב"ה, לשכון בתוכנו.

סוד אדר

את פרשת תרומה קוראים תמיד בתחלת אדר – כך שאפשר לומר שפורים מתחיל בפרשת תרומה – והדרוש כאן ממשיך בטבעיות מסודות פרשת תרומה לעניני אדר ופורים:

וזהו משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט.). והוא תמוה, דהא עיקר הנס היה בי"ד ובט"ו בו, ולמה התחילו בשמחה מתחילת החודש. אך דהנה שמות החדשים עלו מבבל (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב)[כא], ויש טעם לכל השמות של החדשים למה נקראים כך, זה ניסן[כב] וזה אייר וכן כולם. וטעם החודש אדר למה נקרא כך, הוא מפני שבחודש זה נרמז א' ד"ר, רצה לומר א' שהוא אלופו של עולם וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ג, ד) אלוף נעורי אתה[כג], שכשם שאות א' הוא ראשון לכל האותיות כך הש"י הוא ראשון לכל הנמצאים[כד], וזהו ענין בחי' א', דר עם התחתונים, שמשרה שכינתו עם התחתונים.

בתורה שבכתב יש לחדשים שמות אחרים מהשמות השגורים היום, שעלו מבבל, אבל הם טעוני משמעות עמוקה ויש לדרוש אותם. משמעות עיקרית של חדש אדר היא אלף-דר – אלופו של עולם, הראשון לכל הנמצאים, דר בתחתונים, בבית המקדש עליו מתחילים לקרוא בפרשת תרומה.

כדי שה' יוכל לדור עמנו בתחתונים עלינו להיות בעלי ענוה, שהרי "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם"[כה] (ה' אומר לו 'נפגש בסיבוב' – כאשר תסתובב...), ובכך עוסק המשך תורה זו.

"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"

והנה הרשע היה מפיל הגורל מיום ליום ומחודש לחודש לכלות את עמינו בית ישראל בחודש אדר מפני שבז' באדר מת משה רבינו ע"ה, ולא ידע שבז' באדר נולד משה, כמבואר בדברי רז"ל (מגילה יג:)[כו].

כמובן, "הרשע" כאן הוא המן הרשע, "רשע" סתם. וכידוע הרמז: רשע עולה ששת צירופי המן. והוא ידע שמשה רבינו הסתלק באדר, ב-ז' אדר, ולכן חשב שבחדש אדר הוא יכול לפגוע בעם ישראל. אך הוא לא ידע שיום ההולדת של משה הוא גם ב-ז' אדר ובו הוא גם נולד מחדש – בכל שנה ושנה ב-ז' אדר הוא מסתלק ונולד מחדש בו-זמנית. נמצא שמשה רבינו נמצא נוכח בתוך עם ישראל תמיד. ויש להבין, כיצד מתבטאת הנוכחות של משה בעם ישראל?

והענין, דאיתא בזוהר הקדוש (תיקוני זהר תיקון סט, קיב.) אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד שיתין רבוא דרי[כז]. וזהו ענין בחינת הדעת שיש לכל אחד ואחד מישראל להשיג בתורה, והכל על ידי הדעת בחי' משה, שהוא היה הדעת של כל ישראל, ויש לכל אחד ואחד ניצוץ דבר מה חלק מהדעת של משה רבינו ע"ה[כח], בכדי שידע ויבין וישיג כל אחד ואחד בתורה, כל חד וחד כפום שיעורא דיליה, כפי בחינת משה שיש אצלו כך הוא מבין ומשיג בתורתו.

חזרת משה בכל דור היא לא רק במשה רבינו שבדור, אלא בכל יהודי ויהודי. "עד שיתין ריבוא דרי" – הרבה יותר מ"שית אלפי שנין" של קיום העולם[כט] – משמעותו שכל נשמה מששים ריבוא נשמות ישראל היא דור, כל יהודי הוא דירה להשראת השכינה ("ושכנתי בתוכם", "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך כל אחד ואחד מישראל"[ל]) וכל יהודי הוא "חד בדרא"[לא] (וכמבואר בתניא[לב] שכל אחד מישראל מתוקן מחברו). הדעת של כל יהודי היא ניצוץ משה שבו[לג] – הכח שלו להתחבר לה' יתברך (על ידי בחירה נכונה, כח של דעת המכריע, דעת משה, להתחבר לה', אחדות פשוטה), להשרות בתוכנו את השכינה. חידוש עיקרי של המאור עינים (בשם הבעל שם טוב) שכשם שיש בכל יהודי ניצוץ של משה, שבנה את המשכן, יש בו גם ניצוץ של משיח[לד], שיבנה את בית המקדש השלישי והנצחי (וכך יש בכל יהודי גם ניצוץ של הבעל שם טוב עצמו, שמתחלק לששים רבוא ניצוצות, כידוע מבעל הנועם אלימלך[לה], שכונה 'בעל שם טוב קטן'). משה רבינו הוא נותן התורה ומכח ניצוץ משה מגלה כל יהודי את ה"חלקנו בתורתך"[לו] שלו (ו"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[לז]).

משה קבור בענוה של כל יהודי

ביטוי נוסף להתפשטות משה שבכל יהודי, כח הדעת שלו, הוא הענוה, מדתו של משה:

ולכן אמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם. והאיך יצוו על זה חז"ל לכל אדם, שעל כל אדם אמרו משנה זו לקיימה, והאיך יוכל כל אדם לקיים זה הדבר, הלא זה הוא אשר נשתבח משה רבינו ע"ה במדה זו בתורה כמו שאמר הכתוב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו', ואיך יזכה ילוד אשה אחר זולתו לבוא למדריגה זו. אך הענין הוא כמ"ש שיש לכל אחד ואחד מישראל בחי' משה, והוא הדעת שלו. ועל כן ציוו חז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח, כי מאחר שיש לך בחי' משה שהרי יש לך דעת, ואפילו אם הוא מעט מן המעט, אף על פי כן הלא זה הוא בחי' משה שיש לך, אם כן איפוא זאת עשו גם אתה כמו משה רבינו ע"ה להיות שפל רוח בחי' משה. ואם גם זאת אין בך, הלא אמרו רז"ל (ויק"ר פ"א, טו) כל אדם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. ואם יש לך אפילו מעט מן המעט, תוכל לעשות כן להיות שפל רוח. ועדיין אין זה מדריגת משה עצמו, כי במשה נאמר שזכה והשיג ענוה[לח] שהיה לו השגה עצומה ונפלאה בזה.

על כל אדם אפשר לצוות "מאד מאד הוי שפל רוח"[לט] – המדה הגדולה ביותר, בה נשתבח משה – משום שיש בו ניצוץ של משה, הענו מכל אדם. בפשט "מאד מאד" הוא הריבוי הכי גדול, אך בזהר המלה "מאד" באה גם במובן של צמצום[מ] ו"מאד מאד" היינו צמצום בתכלית. גם מי שיש בו ניצוץ משה קטן מאד-מאד יכול לקיים "מאד מאד הוי שפל רוח" – די בניצוץ קטן של טוב כדי לרומם אדם מהשפל הכי נמוך למדרגה הכי גבוהה (בדוגמת ביאורו של רבי נחמן[מא] לפסוק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"[מב], שדי ב"עוד מעט" טוב כדי לצאת ממקומו הנפול של הרשע למקום טוב בהרבה). אדרבה, לעתים בהשגחה הפרטית הטובה של ה' הוא גורם לאדם להרגיש נמוך וקטן, ואז האדם מזדהה עם ניצוץ משה הקטן שבתוכו. נקודת הדעת הזו, הרגשת השפלות, היא הסממן העיקרי של אדם חי – ובלעדיה נבילה טובה הימנו (עד שיעשה תשובה, שהרי "אין שום יאוש בעולם כלל"[מג]). שוב, ניצוץ משה שבכל אחד הוא נקודת השפלות שלו, נקודה של שברון לב, אבל "משה זכה לבינה"[מד] – יש לו השגה עצומה בשפלות עצמו, הוא מבין את משמעותה ומקבל אותה לכתחילה, בלב שלם, וזו מדת הענוה (ברביעיית המושגים בטול-ענוה-הכנעה-שפלות[מה] הענוה היא כנגד הבינה, ההשגה).

והנה נאמר במשה רבינו ע"ה (דברים לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו[מו]. והוא על פי האמור שאתפשטותא דמשה בכל דרא. ולזה ענין בחי' משה הוא גנוז באדם הישראלי, ולא ידע איש את קבורתו פי' שלא ידעו היכן משה קבור וגנוז, כי באמת הוא נגנז ונקבר בדעת של כל אחד ואחד מישראל כאמור. וזהו ויקבור אותו בגיא (שם). פי' שנגנז בחי' משה שהוא הדעת אצל מי שהוא שפל בעיניו כגיא, ואינו מתגאה. שהמתגאה הוא כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד:), ואין בו דעת בחי' משה. וזהו מול בית פעור, ר"ל שהדעת גנוז אצל מי שהוא שפל בעיניו והוא מנגד והיפוך בית פעור שהוא עבודה זרה, שכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, אכן העניו והשפל הוא מנגד לדבר זה והפכו ממש, שם הדעת האמיתי גנוז וטמון[מז].

מי שרוצה למצוא את משה צריך להסתכל אל תוך עצמו. האפקט ה'קוואנטי' בקבורת משה – שמלמעלה נדמה שהוא קבור למטה ומלמטה נדמה שהוא קבור למעלה[מח] – נובע מכך שמשה קבור בנקודת השפלות של כל יהודי, בעומק ה"גיא" המנוגד לגאוה, העומד מול העבודה הזרה ("מול בית פעור"). מי שמתנגד לעבודה הזרה של הגאוה זוכה להשראת השכינה – בזכות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[מט] מתגלה השראת השכינה, "אנכי הוי' אלהיך".

נחזור לענינינו. וזהו שהיה המן הרשע סבור שכיון שבז' באדר מת משה בחי' הדעת, ונשארו ישראל בהסתלקות בחי' הדעת ח"ו, ואזי יוכל להם. אבל לא ידע שבז' באדר נולד משה, ר"ל שתיכף ומיד כשמת הוא נולד, מכיון שהוא נשאר אצל ישראל כאמור שהרי אתפשטותא וכו'. ובפרט שהיו שם כמה צדיקים עם מרדכי[נ], ובודאי היה הדעת מתגלה על ידם.

המן חשב שעם הסתלקות משה נשארים בני ישראל בלי דעת, וממילא פגיעים ולא מוגנים, נתונים לגזרת ההשמדה. אכן, "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[נא], בזכותו ובזכות הצדיקים שעמו מתגלה השכינה בלב כל יהודי, ניצוץ משה שנולד מחדש בכל יהודי, והוא יכול להתגבר על קליפות המן ועמלק.

"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" קשורה במיוחד לחדש אדר – בו נולד, הסתלק ושוב נולד משה – שהרי השם אדר, אלף-דֹר, רומז גם ל"אלף דור"[נב], ובפרט, "כל דרא ודרא" היינו כל אדר ואדר (כנ"ל), ו"מיעוט רבים שנים"[נג], אדר ראשון ואדר שני שבשנה מעוברת:

והנה אמרו רז"ל (מגילה ו:) אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים בלבד[נד].

את פורים חוגגים באדר שני, אדר הסמוך לניסן (כדי "למסמך גאולה לגאולה")[נה], אבל גם באדר ראשון יש 'רשימו' של פורים ומקיימים בו משתה ושמחה (וכמליצת הרמ"א בענין בסיום אורח חיים – "וטוב לב משתה תמיד"[נו]), אבל קריאת המגלה ומתנות לאביונים[נז] מקיימים רק בפורים עצמו, באדר שני.

עיבור וגדלות בשני סבבים

את סוד שני האדרים יקשור המאור עינים לנושא יסודי שהוא חוזר עליו שוב ושוב – כל פעם מהיבט חדש ובעומק נוסף – היחס לעבודת ה' בשלבי קטנות וגדלות:

והענין, כי יש באדם הגשמי ענין בחי' עיבור ראשון ועיבור שני גדלות ראשון וגדלות שני.

המבנה היסודי של האריז"ל אליו הוא מתייחס כולל ארבע מדרגות – קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב'[נח]. כאן הוא מחבר אותם לעוד תהליך יסודי אצל האריז"ל של התפתחות מקטנות לגדלות – עיבור-יניקה-מוחין[נט]. הקטנות מתחילה מהעיבור ולכן במקום קטנות א' וקטנות ב' אפשר – ואפילו עדיף, כדלקמן – להשתמש גם במושגים עיבור ראשון ועיבור שני, כשהדגש הוא שגם בשלבי הקטנות-העיבור ה' נוכח ואפשר להרגיש את נוכחותו. ורמז נאה: עבור ראשון (835) גדלות ראשון (1000, סוד ישראל בעל שם טוב, אלף אורות שקבל משה בסיני וכו', אבל גם אחרי שאדם חושב שהוא אלף הוא נופל ויורד פלאים...) עבור שני (638, אברהם-יצחק-יעקב) גדלות שני (803, אברהם-דוד-ישראל[ס]) עולים חי פעמים יעקב (יעקב, שעובר את כל השלבים, חי תמיד[סא]), העולה ארבע פעמים (ממוצע כל דרגה) דעת משה (דעת המכריע), הדעת שנמצאת אפילו במעט מן המעט בכל דרגה (ומגלה בכל מקום אחדות פשוטה של ה'), כנ"ל באריכות. ועוד 'סוכריה' ברמז (שבאמת מובן מאליו, ודוק) – יש כאן חלוקה של 'חותם המתהפך', כאשר הדרגה הראשונה והאחרונה, עבור ראשון גדלות שני, שוות יחד בדיוק כמו הדרגה השניה והשלישית, גדלות ראשון עבור שני – 1638 (הוי' פעמים סג, ט פעמים יעקב).

הסדר הראשון של צמיחה מהעיבור עד לגדלות המוחין הוא פיזי:

והעיבור ראשון הוא במעי אמו, וגם שם יש עמו בחינת אלהות כמו שאמרו רז"ל (נדה ל:) נר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ומלמדין אותו כל התורה כולה. ומשיצא לאויר העולם, אף על פי שקורא ושונה מכל מקום הוא בחינת קטן עד היותו בן י"ג שנים ויום אחד, שאז הוא נקרא גדול לכל דבר, משא"כ קודם זמן הזה אף על פי שהגיע לעונות הפעוטות ונקרא גדול לשאר מילי[סב], מכל מקום לא נקרא גדול לכל דבר עד היותו בן י"ג שנים ויום אחד, וקודם לזה אין מעשה קטן כלום[סג], וקטן שקידש אין חוששין לקידושיו[סד]. והטעם הוא מפני שלא נכנס בו הדעת השלם עד היותו בן י"ג שנה שלימות ויום אחד. אף על פי שיש קטנים חריפים ומופלגים בתורה, מכל מקום אין זה בחינת הדעת אמיתי עד שנכנס לכלל שנים דגדלותו, וזה נקרא גדלות ראשון.

הקטנות הראשונה היא העיבור, בו אין לקטן קיום עצמאי – אלא "עובר ירך אמו"[סה] – ואף על פי כן אלו "ירחי קדם"[סו] הטובים ביותר בחיי האדם ובהם הוא מרגיש את נוכחות ה'[סז]. קטנות זו ממשיכה בכל שלבי ההתפתחות של היניקה – הגשמית, עד גיל שנתיים, והרוחנית, הכוללת את זמן היותו תינוק של בית רבן, מגיל שלש מתחיל חינוך למצוות ולימוד אותיות, דרך "בן חמש למקרא" ו"בן עשר למשנה"[סח], כולל השלב של "עונת הפעוטות" שתקנו חז"ל כדי שילד יוכל לעשות במקח וממכר כדי חייו (עונה שהגדרתה גמישה יחסית, לפי הסביבה וההתפתחות האישית של הילד)[סט]. גם אם בשלב הזה הילד הוא 'עילוי', בקי וגאון בתורה, אין לו דעת המאפשרת לו לפעול במציאות. רק בבר-מצוה הופך הילד לבר-דעת, ומגיע לגדלות הראשונה.

הוא מוסיף הסבר רוחני לתהליך הגשמי, שקושר את הדברים לפתיחת הדרוש – הקשר בין הדעת להשראת השכינה בישראל והיכולת לייחד קוב"ה ושכינתיה, לחבר את עם ישראל לה', "'לי' לשמי":

והטעם שלא נכנס בו הדעת עד שהגיע לשנים הללו, מפני שעיקר הדעת הוא שידע את הבורא ית' ויכול ליחד קוב"ה ושכינתיה כאמור, שהשראת שכינה בתחתונים הוא בחינת ה' אחרונה שבשם הוי' ב"ה, ועצם המשכת השראתו ית' הוא בחינת וא"ו. ונקרא בחי' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה רמוז לה' אחרונה שבשם הוי' ב"ה נמשך מתורה שבכתב בחינת וא"ו שבשם הוי'. והנה התורה שבעל פה נדרשת מהתורה שבכתב בי"ג מדות דרבי ישמעאל, ולכן הוא קטן עד היותו בן י"ג שנים שאז נכנסו בו כל הי"ג מדות שהתורה שבעל פה נדרשת מהתורה שבכתב.

על מה שנתבאר לעיל בענין יחוד וה, קוב"ה ושכינתיה, נוסף כאן שהם התורה שבכתב (גילוי ה' אלינו) והתורה שבעל פה (המעלה אותנו אל ה'). בגיל יג זוכים ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן (המכוונות גם כנגד יג מדות הרחמים[ע])[עא], המדות שמחברות את התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אך אז מתחיל סבב שני של קטנות וגדלות:

והנה אף על פי שבשנת הי"ג נכנס לכלל גדלות, מכל מקום אין זה גדלות אמיתי, שהרי חוזר ונופל מן הדעת[עב], כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), וחוזר אל הדעת, ונקרא גדלות שני.

בגיל מצוות הופך האדם לגדול – הוא מתחייב בכל המצוות ויש בו כח לעשות יחוד – אך זו רק גדלות יחסית, והאות לכך שהוא חוזר ונופל מהמדרגה אליה[עג] הגיע (כפי שבולט במשברי גיל ההתבגרות, גיל הטפש-עשרה...). הגדול חוזר ונופל וחוזר שוב אל הדעת – חוזר בתשובה, 'חוזר בשאלה' (כביטוי המקובל היום), כתוצאה מספק באמונה שמחליש את הגדלות שרכש (כשם שאחרי יציאת מצרים תוקף מיד עמלק את ישראל), ושוב חוזר בתשובה[עד] – וכך חוזר חלילה שוב ושוב, "שבע יפול צדיק וקם". הדגש הוא שלא מדובר בתהליך חד-פעמי של השלבים השלישי והרביעי, עיבור שני וגדלות שניה בלבד – כפי שאפשר להבין מהאריז"ל – אלא בחזרה שלהם שוב ושוב עד ביאת משיח צדקנו (שיצדיק כל מה שעבר עלינו ויביא את הכל ל'סוף טוב הכל טוב'[עה]):

גדלות שניה שלמה – ביאת המשיח

אך זה הגדלות שני אמיתי איננו שלם אצלנו, שהרי תמיד צריך ליפול מזה ולחזור לדעת שני. ולעתיד לבוא יהיה גדלות שני שלם אמיתי, ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא, ט). ואמרו רז"ל (פסחים נ.) לא כעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ולעתיד לבוא אני נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א[עו]. והיינו[עז] משום שבעולם הזה אין בנו דעת שלם גדלות שני אמיתי. שאף על פי שיש צדיקים בכל דור ודור שעל ידם משרה הש"י שכינתו בתוכינו על ידי הדעת שיש בהם, אף על פי כן אין דעתם שלם להבין ולדעת את ה' על בוריו, ואינם משיגים עצם שם יחודו ית' רק בהוראת אדנותו, כי הוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין[עח] רב ושליט על כולא, אבל להוראת אמיתית שמו המיוחד אין בנו יכולת להשיג, ולית מחשבה תפיסה ביה כלל[עט]. אכן לעתיד לבוא עין בעין יראו בשוב ה' (ישעיה נב, ח), כמאמר רז"ל (תענית לא.) על פסוק ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, שכל אחד ואחד מראה באצבעו. והוא ענין משל למי שיודע הדבר על בוריו ומכיר היטב יכול להראות באצבע כי הוא זה, כך כביכול באלף אלפי אלפים הבדלות בבורא יתברך ישיגו בו השגה עצומה ונפלאה, שיתברר להם היטב ענין יחודו ית' כאילו יראו בו באצבע. ולכן השם יקרא ככתיבתו. כי מה שאין אנו יכולים לקרותו כך, הוא מחסרון השגתינו בו, ולעתיד לבוא כשישיגו את הבורא ית' בשמו יקראו לו הוי' ב"ה, כמו שמורה אמיתות שמו המיוחד המושג להם בזמן ההוא.

בעולם הזה גם גדולי הצדיקים, שזוכים לגדלות ומנחילים לנו את השראת השכינה, לא זוכים להשגה שלמה באלקות – לא מגיעים לדעת שלמה ומוחלטת (ומהגדלות השניה עצמה נופלים וחוזרים ב"רצוא ושוב"[פ], "שבע יפול צדיק וקם"), וכולנו אוחזים באמתת ה' רק באמונה (ולא בדעת). אפילו משה רבינו, כאשר הוא מבקש "הראני נא את כבודך"[פא] נענה ב"לא תוכל לראֹת את פני כי לא יראני האדם וחי"[פב], "וראית את אחֹרי ופני לא יראו"[פג] (ורק בשעת מתן תורה ובהסתלקותו מהעולם, כשהנשמה יוצאת מהגוף, הוא זוכה למעין ראית פנים[פד], גילוי שער הנון[פה] – ידיעת עצם האלקות, כמבואר ברמב"ן – אבל גילוי כזה לנשמה בגוף שמור למשיח). הדבר מתבטא בכך שבעולם הזה איננו הוגים את השם המפורש באותיותיו (וניתן להזכירו רק בבית המקדש[פו], ששלמותו בבית השלישי והנצחי) – השם שנכתב הוי' (שם התפארת) נקרא א-דני (שם המלכות). רק לעתיד לבוא, "בשוב הוי'" – כשה' 'יעשה תשובה' ויחזור אלינו פנים בפנים, בראיה "עין בעין" – נוכל להעלות את השכינה (המלכות, שם א-דני) ולעלות עמה עד לקוב"ה (התפארת, שם הוי'), ואזי הוא ירד למטה בשלמות ונוכל לקרוא בשמו בגלוי. קריאת השם בפה ככתבו היא יחוד שלם של התורה שבכתב ("כשם שאני נכתב") עם התורה שבעל פה ("כשם שאני נקרא"[פז]), יחוד קוב"ה ושכינתיה, "'לי' לשמי", כנ"ל.

סוד עיבור שני

המושגים עיבור-יניקה-מוחין בתהליך של עיבור וגדלות ראשונים מובנים גם בגשמיות, כנ"ל, ואפילו הנפילה לקטנות ב' מובנת בחיי האדם (כנ"ל ביחס לנפילות של ההתבגרות), אבל כיצד ניתן להבין את ההגדרה שלה כעיבור שני?

והנה קודם הגדלות שני נקרא עיבור שני. בזמן שנופל מן הדעת הראשון מסתלק הדעת ממנו בעולמות העליונים, ונקרא אז בבחינת עיבור.

בעיבור הראשון האדם כולו נמצא ברחם, ואילו בעיבור השני – שמתבטא בהסתלקות הדעת – רק הדעת שלו חוזרת לעולמות העליונים, דהיינו לרחם העליונה של פרצוף אמא. תכליתו של כל עיבור היא לידה – לידת הדעת מחדש במדרגה יותר גבוהה ועמוקה (גדלות ב'):

והנה הירידה מה שנפל מן הדעת הוא גם כן צורך עלייה, כי לא היה אפשר להשיג יותר בבורא ית' רק כפי טבע השגתו אשר היה מוטבע בתחלה, ולכן הוא נופל מן הדעת ואז יאחז צדיק דרכו להעלות את עצמו אל דעת יותר טוב מן הראשון. והוא כמשל מי שזורק דבר למעלה צריך להשפיל הדבר מתחלה עד שיגביה אחר כך יותר למעלה.

הנפילה, שהיא "ירידה צורך עליה"[פח], מגיע מתוך מיצוי של הדרגה הקודמת. כשאדם מגיע למדרגה הכי גבוהה של הדעת הקיימת אצלו ה' ברחמיו מפיל אותו כדי שיגיע מה'טוב' ל'יותר טוב' באופן מהותי. אחרת – כפי שרואים במציאות, גם אצל אנשים גדולים – יתכן שאדם יגיע לאיזו נקודה וימשיך עד מאה ועשרים ללא 'דילוג קוואנטי' למדרגה גבוהה יותר, יציאה מהטבע הראשון (ואת הדילוג הזה רוצה ה' מאתנו). כאשר גם בתוך הנפילה – שבתורות קודמות הוא הגדיר אותה כנסיון – הצדיק אוחז דרכו, רוצה להמשיך להיות אחוז בה', הוא זוכה לעליה שבאין-ערוך, "נס להתנוסס"[פט]. ככל שהירידה עמוקה יותר, גם הדילוג שבעקבותיה נעלה יותר – ככל שמותחים למטה ואחורה את יתר החץ כך הוא מגיע גבוה ורחוק יותר[צ].

שני האדרים

כעת הוא מגיע לסיכום הדברים, החוזר לסודות שני האדרים שבשנה מעוברת (שנכללו כאחד בשנה פשוטה, ועוד, נודע שבשנה פשוטה חדש שבט ממלא את מקומו של אדר ראשון, ודוק):

והנה עיבור וגדלות ראשון נקרא אדר ראשון, ועיבור וגדלות שני נקרא אדר שני, דהיינו א' דר ראשון וא' דר שני. כי בכל מקום הש"י עמו, אפילו בימי הקטנות ראשון, וכמו שאמרו רז"ל נר דלוק על ראשו וכו' ומלמדים אותו כל התורה וכו'. ומכל שכן אחר כך כשיצא לאויר העולם ולומד אותיות התורה, ואחר כך כשלומד ומבין בתורה. וגם בימי הקטנות השני שנופל מן הדעת, נאמר (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר. ולכן אין מעברין את השנה אלא בחודש אדר (ר"ה ז.), לרמז על האמור כי אדר הוא א' דר שנתגלה אלהותו גם בעיבור שני, כדי שיבוא לגדלות שני אמיתי מעט מעט, עד שיבוא משיח צדקינו במהרה בימינו שאז יושלם ענין הדעת בכל פרטיו.

כפי שהוקדם, כל אדר הוא תודעה שאלופו של עולם דר עמנו גם בעיבור, ולכן דווקא חדש אדר הוא חדש העיבור. אדר ראשון מלמד שהשכינה עמנו גם בעיבור הראשון, כ"שנר דלוק על ראשו" וכו', ואדר שני מלמד שהיא אתנו גם בעיבור השני, בו "בכל צרתם לו צר". בפסוק הזה יש כתיב וקרי – הכתיב הוא "לא צר" והקרי הוא "לו צר". בדרך כלל הכתיב נעלה מהקרי, התורה שבכתב למעלה מהתורה שבעל פה, אך כאן מבואר[צא] שיש שרש נעלה יותר לקרי מן הכתיב – בבתים החיצוניים ("בתי בראי") של ה' נראה ש"לא צר", ותמיד "עז וחדוה במקומו"[צב], אבל בחדרים הפנימיים ("בתי גוואי") שלו "לו צר", "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[צג], "מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם"[צד]. התהליך הזה חוזר שוב ושוב, כדי לבוא לגדלות השני "מעט מעט" (כאשר גם "מעט מעט" דעת מאפשרת לקיים "מאד מאד הוי שפל רוח", כנ"ל), כאשר בכל פעם יש עוד טעם של ביאת המשיח[צה].

וזהו אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. פי' שנקרא את ה' בהתגלות, שיתגלה עצם אלהותו לקרוא כולם בשם ה' המיוחד. וזהו קריאת המגילה, לשון התגלות וכו'. ומתנות לאביונים, שאז יתעלו מדריגות התחתונים העניים ושפלים עד עפר בעוה"ז שהוא עלמא דפרודא, משא"כ לעתיד לבוא כשיתיחד שמא קדישא דקוב"ה ואז יתיחדו כל המדות האביונים בבורא ית', ויחשב להם מתנה גמורה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

כשנגיע ל"אדר שני"[צו] – שלמות התהליך של עיבור וגדלות שניים – נזכה ל"קריאת המגילה", קריאת של ה' בהתגלות (השלמות של "לשמי"), ו"מתנות לאביונים", עליה שלמה ונצחית של כל הנשמות הנפולות מעלמא דפירודא לעולם היחוד (בעוד כל העליות בעולם הזה הן זמניות, בגדר של "מתנה על מנת להחזיר"[צז] בלבד). במונחים שהוזכרו עד כאן, המתנות לאביונים הם שלמות העליה, "ויקחו לי תרומה", וקריאת המגילה היא שלמות ההמשכה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כאשר תכלית העליה היא ההמשכה – "עיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה"[צח]). הפירוש של קריאת מגלה כקריאת השם ככתבו לעתיד לבוא נותן גם טעם לשבח בכך ששם ה' לא מופיע במגלה – עניינה של המגלה הוא הגילוי המוחלט, ואם היה מופיע בה שם הוי' היו קוראים אותו ככתבו (בפרט מי שכבר הגיע ל"עד דלא ידע"[צט]...), ומכיון שהדבר עדיין אסור מוטב שלא יופיע בה השם.

אמונה-דעת-רחמים-שפלות

את הסדר של קטנות א' (עיבור ראשון), גדלות א', קטנות ב' (עיבור שני) וגדלות ב' מסבירים תמיד בעבודת ה' הפנימית כסדר של אמונה-ידיעת המציאות-בטחון-ראית המהות[ק]. אבל אפשר להסביר באופן נוסף:

קטנות א' היא אמונה, כנ"ל. גדלות א' היא דעת, מוחין של הכרת ה' והיכולת להתייחד עמו (כנ"ל). כשנופלים מגדלות א' לקטנות ב' – ונכנסים שוב לעיבור ברחם העליונה – מקבלים השגה והרגשה ברחמי שמים,  שהרי "כי נפלתי קמתי"[קא] בחסד וברחמים (כאשר הדעת היא נשמת הרחמים-התפארת, היינו שקטנות ב' היא הרגשת הרחמים). בסוף מגיעים להרגשת השפלות העצמית (שאפשרית דווקא על רקע הרגשת רחמי ה'[קב]), "מאד מאד הוי' שפל רוח שתקות אנוש רמה"[קג], והיינו גדלות ב' הנצחית!

הסדר הזה – אמונה-דעת-רחמים-שפלות – הוא סדר של ירידה בקו האמצעי (הקו של נשיאת ההפכים) – מאמונה (שבפנימיות הכתר, בראש העליון שבכתר) לדעת, מדעת לרחמים (שבפנימיות התפארת) ומרחמים לשפלות (שבפנימיות המלכות).

אמונה-דעת-רחמים ר"ת אדר ושפלות רומזת לאדר שני (מתאים להנ"ל שאדר ראשון ואדר שני רומזים בעצמם לשני התהליכים, קטנות וגדלות ראשון באדר ראשון וקטנות – והעיקר הגעה עד – גדלות שני באדר שני).

והנה, אמונה-דעת-רחמים-שפלות עולים 1690, הוי' פעמים א-דני, יחודא שלים הנ"ל של "כשם שאני נכתב" (כתיב, תורה שבכתב, קוב"ה) ו"כשם שאני נקרא" (קרי, תורה שבעל פה, שכינתיה)!