1

בע"ה

קבלת פנים לינון-צבי-יהודה וחן-צפורה שורץ

ח"י חשון תש"ע, כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "שיר השירים", "קול דודי".

א. רמזי שמות החתן והכלה

מזל טוב. נתחיל עם הרמזים של שמות החתן והכלה, ינון-צבי-יהודה וחן-צפֹרה (כך כתוב בתורה, חסר, ולכן כך נעשה את החשבון): המספר הוא 681.

בתור מלה אחת זה תרועה – "תרועת מלך בו". כתוב שתרועה גם מלשון רעות, ותרועה זו שמחה. יש כאן הרבה רמזים של מלך ומלכה. כשממליכים את המלך בני העם מריעים בשמחה רבה ועצומה. גם בחתונה שתהיה הרבה תרועה. תרועה לשון "רעיתי".

הביטוי של 2 מילים הוא "שש אנכי" – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". גם אומרים את זה לפני התקיעות, לפני התרועה, וחז"ל דורשים את זה על ברית מילה – זו כבר כוונה לברית. אנחנו כבר חיים בימות המשיח, ש"הרה ויולדת יחדו", ש"עתידה אשה שתלד בכל יום", תיכף ומיד ממש, תוך תשע שעות.

המספר מתחלק ל-3 – ג"פ ברכה. רמז ל"ברכה המשולשת בתורה", ברכת כהנים. בפשטות זה רומז לשלש ברכות של בני חיי ומזוני, שהחתן והכלה יזכו לשלש הברכות האלה גם בגשמיות וגם ברוחניות.

עוד בטוי מאד יפה של שתי מילים: "זרע קדש" – "זרע קדש מצבתה". בנבואת ישעיהו הנביא, בה יש קדושה משולשת – "קדוש קדוש קדוש" – בהמשך, סיום הפטרת יתרו, כתוב "זרע קדש".

עוד דבר מאד מתאים ומכוון לחתן וכלה – שמים ארץ. החתן הוא שמים והכלה היא ארץ, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ר"ת אהוה, שם ה-טוב בקבלה. "מצא אשה מצא טוב" – הטוב זה החבור בין השמים ובין הארץ, שזה בין תורה ובין מצוות, וגם קשור לתורה ולתפלה כמו שנסביר תיכף. מה שפלא שבספר הזהר שני הביטויים העיקריים, שמובאים גם בתניא ובכל ספרי החסידות, למקיף ופנימי – שמים זה המקיף, סובב כל עלמין, וארץ זה אור פנימי, ממלא כל עלמין. יש רמז ש-ארץ נוטריקון "אור זרוע לצדיק", אור פנימי שזרוע ועתיד לצמוח, "צמח שמו מתחתיו יצמח", זה משיח שיצמח מטבריה. זו ממש גימטריא פלאית, ש-שמים ארץ = סובב כל עלמין ממלא כל עלמין, האור של ה' שלמעלה מהעולמות, שנמצא בכל מקום ועליו כתוב "לית אתר פנוי מיניה", אך היות שהוא אין סוף הוא לא תמיד מורגש, ומה שהוא מתלבש בתוך התודעה של כל אחד ואחד לפי הכלים שלו זה האור הממלא כל עלמין. בתניא כתוב שכאשר אדם עושה מצוה אז החפצא, המצוה עצמה, זה הסוכ"ע, והגברא, המודעות של מקיים המצוה, זה הממכ"ע. לכן בכל מצוה אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", יחוד סובב וממלא, חתן וכלה. אנחנו הכלה, הארץ – למה נקרא שמה ארץ? שרצתה (ורוצה) לעשות רצון קונה. המצוה עצמה היא הסוכ"ע, האלקות. שמות החו"כ סוכ"ע וממכ"ע.

עוד ביטוי של שתי מילים – "שֹמר אמֻנים". גם פה יש פלא שהגימטריא הזו מתקשרת לעוד גימטריא קשורה. יש יג עיקרי האמונה של הרמב"ם, ומי שאומר את זה אחרי התפלה – לא כתוב בכל הסדורים – כולם מתחילים "אני מאמין באמונה שלמה" (שלמה = צפֹרה), ביטוי שהולך על כל יג העקרים, עד משיח ועד תחית המתים, וזה עולה "שמר אמנים". גימטריא מכוונת.

כתוב שחתן דומה למלך והכלה למלכה, אבל אצלכם זה באופן מיוחד, כי השמות שוים מלך מלכה מלכות (שלש דרגות, יש מלך ומלכה וצריך מלכות). לכן באופן מיוחד מתאים לתקוע.

כתוב שיש מלך ויש מלאך, ויש אפילו פסוק אחד בתנ"ך שהמלכים הם גם מלאכים. על הסולם של יעקב כתוב "והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו" – זה גם בגימטריא שמות החו"כ. זה בבית אל. זה סולם יעקב, וכתוב בזהר ש"סֻלם דא צלותא". "והנה סלם מֻצב ארצה" – השרש זה הארץ, הכלה (כמו שהסברנו על שמים-ארץ), "וראשו מגיע השמימה", הסובב, ו"מלאכי אלהים" זה הדבור של התפלה. הדבור עולה והשפע – שלש הברכות של בני-חיי-מזוני – יורד.

אחר כך אמרנו שיש גם רמז מיוחד וקשר מיוחד לתורה: על מתן תורה (שהפטרתו "זרע קדש") כתוב "וירד הוי' על הר סיני", שעולה אותו מספר.

כשמשה מבקש "הראני נא את כבדך" (דבר שדברנו עליו לאחרונה) הקב"ה עונה "אני אעביר את כל טובי על פניך" – גם עולה אותו מספר. [זו מתנה ראשונה לחתונה...]

נאמר עוד כמה רמזים בשמות בתוך ההזמנה (למדתי אותה בעיון רב):

קודם כמה שאלות – מי בחר את הפסוק? [החתן אמר שזה היה גם אצל הוריו]. זה מתהלים נא: "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלִם". אם בחרו בפסוק הזה סימן שזה קשור לחתן ולכלה, אז צריך לחבר גם את הפסוק עם השמות שלהם. קודם רמז קטן בתוך הפסוק: החלק השני, "תבנה חומות ירושלם", עולה "תתן אמת ליעקב". מכאן ניתן ללמוד שבנין חומות ירושלים תלוי בתורה, "אין אמת אלא תורה" ויעקב הוא עמוד התורה. כתוב בתניא ש"תתן אמת ליעקב" זה גם לאמת את המדות של יעקב, את האהבה ויראה שלו. "מלאכי אלהים עולים ויורדים", יש מה שעולה ומה שיורד, ומה שיורד חותם ומאמת את הרגש שלי. חוץ מזה ש"תתן אמת ליעקב" זה תורה, זה גם שה' חותם ומאמת באופן מוחלט את האהבה והיראה שמלמטה.

כשמחברים את כל הפסוק עם שמות החו"כ זה יוצא ע פעמים מה (אדם, מי שמתחתן נעשה אדם, קודם הוא פלג גופא). ע בעצמו עולה אדם וחוה, כך שזה אדם וחוה פעמים אדם.

יש משהו מאד יפה בחבור המשפחות – שורץ בן זמרה (אם רוצים לקצר זה שבזי...) = 900, רבוע מושלם. גם זה מתחלק ב-אדם – 20 פעמים אדם. סה"כ 90 פעמים אדם, היינו שזה רבוע כפול של אדם. כלומר, הממוצע בין החתן והכלה (עם הפסוק) הוא אדם ברבוע. [עשיתי עוד, גם עם הסבתות וכו', אבל נשאיר את זה ככה...]

עד כאן חימום.

יש רמז בולט ש-ינון – שם של מלך המשיח, "לפני שמש ינון שמו" (כתיב ינין וקרי ינון, ובחז"ל כתוב "ינון שמו", כך אמרו תלמידי רבי ינאי על רבם) – עולה ב"פ חן (כמו שכתוב "תשואות חן חן לה"). זה "שלם וחצי", אחד מסודות חו"כ שהם י-ה, י של איש ו-ה של אשה, והיחס הוא שלם וחצי (בטוי של ר"א אבולעפיא). יש פה את ה-חן חן של ינון ואת החן של הכלה עצמה. אמרנו שכל השם של החתן עולה אברהם. ר"ת של החתן והכלה יחד עולים יצחק. יש עוד חן – אמצעי תיבות של ינון-צבי גם עולה חן. באמצע יהודה אותיות הוד, ו-צפרה = 25 (5 ברבוע) פעמים הוד. כלומר, הוד רומז ל-צפרה. בזהר כתוב "איהו בנצח ואיהי בהוד". מכל הנשמות, הנשמה העיקרית של נצח היא משה, אז אם "איהו בנצח" זה משה אז "איהי בהוד" זה צפורה. יוצא שהכלה היא האמצע של החתן, בלב שלך – האמצע, אמצעי תיבות, התוך, תוכך רצוף אהבת הכלה – זה חן (נוב) ו-צפרה (הרמוזה ב-הוד, 25 פעמים הוד ו"איהי בהוד"). אם כל השמות כאן הם מלך-מלכה-מלכות אז הוד זה "הוד מלכות".

הכי מתוחכם (צריך קצת ראש מתמטי בשביל זה): הייתי יכול עם החשבון לדעת שמה שחסר לך זה חן, שהכלה שלך חייבת להיות חן. שלשת השמות ינון-צבי-יהודה הם מספרים יורדים – 116, 102, 30 – אז בונים מהם סדרה רבועית, ואז רואים שבסיס הסדרה (שמוליך אותה) הוא מינוס חן. כלומר, לבד אתה חסר חן (אם כי אתה גם חן כפול...). כל השמות אומרים שממש בבסיס הלא-מודע אתה חסר חן, ועכשיו הכלה היא ה-חן שמשלימה את זה.

ינין זה י-ה-י-ה, נ במ"ק זה ה, ו-ינון זה י-ה-ו-ה, היינו שהכתיב והקרי רומזים לפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". ינון כנגד י-ה-ו-ה. איפה יש כאן ינין? אמרנו שהר"ת יצחק, אבל ס"ת = ינין. כתוב שככלל הכתיב הוא הסוד והקרי הוא הפשט – הסוד הוא רק כשמתחתנים. כדי לגלות את הסוד של ינין, יהיה, זה בס"ת של החתן והכלה יחד.

המספר הזה, 120, הוא גם מלה שעכשו רוצים לעסוק בה (אחרי כל החמום להגיע לאיזה דבר תורה) – חזקה. כמחברים ר"ת עם ס"ת זה כבוש. חזקה חסר יצחק בשביל להגיע לכבוש. יצחק זה גבורה, ויצחק זה ארץ ישראל – "בנוי דאברהם בחוץ לארץ ובנוי דיצחק בארץ ישראל". בני אברהם מתקנים את חו"ל ובני יצחק מתקנים את א"י. יש בשם הזה אברהם, והר"ת זה יצחק, והס"ת חזקה, ו-יצחק ועוד חזקה עולה כבוש. אז יש פה גם כבוש וגם חזקה כלולה בכבוש. אם מוציאים מהכבוש את כחו של יצחק נשארים עם חזקה. זה דומה לרמז שהתחלנו לומר ביצהר ולא סיימנו. כתוב "ויעבר אברם בארץ [אולי עבר דרך טבריה, או לפני טבריה] עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ". כתוב ש"מקום שכם" = יצחק יעקב יוסף (את זה אמרנו). אלון מורה = יעקב יוסף, בלי יצחק. אחד הענינים שרצינו להרחיב שיש בפסוק הזה גם השרש של כבוש ארץ ישראל וגם השרש של החזקת ארץ ישראל, ויחסית "מקום שכם" יותר שייך לכבוש, "עד מקום שכם", ו"עד אלון מורה" יותר שייך לחזקה. זה גם הסדר, "מקום שכם" לפני "אלון מורה" – עולי מצרים לפני עולי בבל (שקוראים להם כבוש שני, אבל זה לא כבוש אלא חזקה). יחסית ההבדל בין מקום שכם לבין אלון מורה הוא בין כבוש לחזקה, ולכן אלון מורה הוא כמו מקום שכם רק בלי יצחק, כמו ההפרש בין כבוש ל-חזקה. כתוב "הרוצה שיתקיימו נכסיו" – זה חזקה – "יטע בהם אדר". יש שני פירושים בפשט מה זה אלון מורה. פירוש אחד שאלון זה שדה, ויש מפרשים בפשט שאלון זה עץ. זה עוד יותר מחזק את הענין שיש איזו חזקה באלון מורה. כתוב בהלכה, ויש בזה אריכות אצל הרוגאטשובר, שכבוש מקדש את הגבולין וחזקה לא מקדשת את הגבולין. בבטוי "עד מקום שכם" לעומת "עד אלון מורה" הציור הוא ש"מקום שכם" היינו המקום-המקיף של שכם, הגבולין. "הוא מקומו של עולם" – יש משהו בגבולין שהסובב שורה בהם, ורק כבוש יכול לקדש (דהיינו לגלות את הקדושה הזו של הסובב). אלון מורה, במיוחד אם זה עץ, משמע שהיה באמצע המקום. בשתי הבחינות יש "עד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל". כמו שכתוב לגבי דוד המלך, ש"סמוך לפלטין שלך לא כבשת" – זו טענה על זה שלא הגיע לאמצע והולך לכבוש מחוץ לגבולות. יש "עד ועד בכלל" גם כלפי אמצע, שזה נישט-פשוט. אצלנו היום בארץ, למשל, האמצע הוא הר הבית – "עד ועד בכלל" זה שיהיה "הר הבית בידינו". בפסוק כאן זה "אלון מורה" שייך ל"הר המוריה", שמשם הוראה יוצאת לעם ישראל. ו"מקום שכם", אם אנחנו רוצים להשליך על כל הארץ – כמו שאומר הרמב"ן – זה כל הגבולות, אם גבולות ההבטחה זה עד הפרת. בשניהם יש שתי בחינות, של "עד ועד בכלל" – אפשר לומר שתמיד ה"עד ועד בכלל" זה כבוש, ו"עד ולא עד בכלל זה חזקה". בבית שני היה מקדש, הגיעו להר הבית, אז למה אני אומר שזה "עד ולא עד בכלל"? כי חסרו חמשה דברים. בגשמיות הגיעו, במדה מסוימת, אבל זה לא זה. לפי הרוגאטשובר גם הבית הראשון הוא לא קיום מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והבית האמיתי בשלמות הוא רק הבית השלישי. אם כן, כל השיעור הזה הוא בתוך השמות שלכם – ס"ת חזקה ועם ר"ת זה כבוש (זה הכי הפליא אותי).

אם כבר, קודם אמרנו שאמצעי תיבות של החתן רומזים לכלה, אבל כל האמצעי תיבות עולים נובהודפר = שמחה (כתוב בהזמנה "בואו בשמחה", זה הפנימיות של החתן והכלה). רק הפנימיות של החתן זה חן-הוד = חכמה. זה בכלל רמז מופלא לגבי אברהם. איך מחלקים את אברהם? הוא חי 175 שנה. ר"ת וס"ת של ינון-צבי-יהודה = 175. כתוב שאברהם הוא המאמין הראשון (צבי = אמונה, ר"ת "צדיק באמונתו יחיה"), וכדי להגיע לשנות חייו הוא מוסיף חכמה (אמונה חכמה = 175), וכדי להגיע לשמו (רמח אברים) צריך להוסיף עוד חכמה. כדי להשלים את ה-שסה זה עוד ה"פ חכמה. אחד הסודות היפהפיים של תריג (רמח-שסה) שהוא בסוד אז, אמונה אחת ו-ז חכמות, המתחלקות ל-ה ו-ב (בסוד המלה זהב). אמונה ושתי פעמים חכמה זה רמח, ועוד ה חכמות זה שסה. כאן יש איך שאברהם מתחלק לשנות חייו – אמונה-חכמה ועוד חכמה. באמצע החתן יש אותיות חכמה, ובאמצע הכלה פר = י"פ כח, יחי, יחוד (פנימיות כח הדעת). חכמה אחת וי"פ יחוד עולה שמחה, פנימיות הבינה. בקיצור, יש פה חכמה ושמחה ויחוד, הכל באמצעי התבות. ההוראה למעשה, "המעשה הוא העיקר", זה "בואו בשמחה".

זה ההתחלה – סוד ההזמנה הזו.

ב. טבריה/טבריא, חמת ורקת

אתם הולכים לגור בטבריה בע"ה יתברך. הרצון הכי פנימי בלב שלי כל הזמן היה לגור בטבריה, לא זכיתי לזה עדיין – אתם עושים את זה. כשהייתי בחור הייתי שנה בטבריה – שנה לפני מלחמת ששת הימים (עד ששת הימים). אחד מהנסים של מלחמת ששת הימים היה שכל הפגזים נפלו על בית העלמין (הצדיקים משכו הכל – היינו במקלטים, ולא נפל שום פגז על העיר, הכל הלך לבית החיים).

יש בהלכה שאלה איך כותבים את השם טבריה, כמו בגיטין, אם זה עם א או ה בסוף. הב"י פוסק שצריך לכתוב את זה עם ה בסוף, כלומר שעושה מזה מלה בלשה"ק. הוא מסתמך על המרדכי, שכותב שאם השם בלועזית כותבים א בסוף ואם בלשה"ק כותבים ה' בסוף. יש בשו"ת בית יוסף ששאלו אותו, הרי הגמרא אומרת במסכת מגלה (שם הסוגיא העיקרית על טבריה) "למה נקרא שמה טבריה?", יש שתי דעות, ורבא אומר ש"טובה ראייתה". שאלו את הב"י שלכאורה אם דורש טובה-ראיתה דורש טב-ראי, עם א, וזו ראיה שצריך לכתוב ב-א. אעפ"כ הבית יוסף לא מסכים עם השואל ופוסק שכותבים טבריה. יש מעט פעמים בחז"ל עם ה, אבל בדרך כלל עם א. "אלו ואלו" – יש מקום לכתוב טבריא ויש מקום לכתוב טבריה. הסבה הכי פשוטה, גם לפי הלכה, לכתוב עם א – כי המרדכי אומר ששם בלועזית עם א, והרי השם טבריה ניתן על שם הקיסר טבריוס, ואז זו מלה בלועזית וצריך לכתוב ב-א. אף על פי כן הוא פוסק שצריך לכתוב עם ה. מכאן רואים שגם בהלכה שיש ודאי מקום לכתוב בשני האופנים, וממילא "אלו ואלו דא"ח". טבריא = 222, טבריה = 226. יחד = 448 = כבוש חזקה. בלועזית זה הכבוש, מן הסתם, ולשה"ק זה החזקה. הממוצע הוא דרך, "בכל דרכיך דעהו", מעוט רבים שנים – יש שתי דרכים לארץ ישראל. גם החזקה נקראת כבוש, כבוש שני. יש שתי דרכים של כבוש ארץ ישראל, כבוש ו-חזקה, ולכן הממוצע שלהם הוא דרך – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (פסוק קטן הכולל את כל התורה כולה, כמו שאומרים חז"ל, "בכך דרכיך דעהו" גם לדבר עבירה, היינו שיש בפסוק הזה גם הוראת שעה).

אם כותבים טבריה, כמו שפוסק הב"י, זה 226. נחבר את זה עם שכם (אמרנו שכל ארץ ישראל נמצאת קודם בתוך שכם – שכם לשון יחד, הכל מצטמצם שם יחד), בגימטריא ירושלם – "תבנה חומות ירושלם". כלומר, לירושלים צריך להגיע מטבריה דרך שכם. אמרנו שרבא אומר שטבריה על שם שטובה ראייתה (יש בכך הרבה פירושים, כדלקמן), אבל קודם אומר רבי ירמיה שטבריה על שם שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. שואלים התוס' שהרי ירושלים היא האמצע, ומתרצים שירושלים היא אמצע כל העולם, אבל לא אמצע א"י, כי היא רק יום אחד מהגבול הדרומי, ואילו טבריה זה אמצע א"י. אבל האחרונים שואלים שיש מדרשים שכתוב בפירוש שירושלים היא אמצע א"י. וגם שכם נקראת "טבור הארץ" (והיא האמצע לפי ערי המקלט). גם ב"טבור הארץ" יש דבר והפוכו, כי בפסוקי "טבור הארץ" – יש שנים בתנ"ך – הפשט הוא "גובה הארץ". מציירים את הגוף שהטבור הוא בגובה, כמו הבטן כשהיא מורמת. הפשט של "טבור הארץ" הוא מקום גבוה, שלכאורה הכי לא מתאים לטבריה, שכתוב בפירוש שהיא המקום הכי עמוק בא"י. אפשר לומר שטבור לשון אמצע, כמו שהטבור אמצע הגוף כך טבריה היא אמצע א"י. געל אמר שרואה אנשים יורדים מעם טבור הארץ, יורדים מהגובה, וכן ביחזקאל "יושבי על טבור הארץ", גם במובן של גובה הארץ. התוס' רוצים לתרץ שירושלים היא אמצע העולם אבל לא אמצע א"י (כך משמע בכמה מקומות), וטבריה היא אמצע א"י. אבל השאלה, מה זה בגיאומטריה פשוטה דבר עם שני אמצעים? אליפסה. מה נוסע באליפסה? היום אומרים שכל כוכבי הלכת זה באיזה אליפסה, אבל קרובה מאד לעיגולי, ואליפסה מודגשת זה כוכבי שביט הגדולים. לכן יש רמז ציורי על הקשר בין טבריה לירושלים, שאם יש שתי נקודות אמצע של אליפסה הן מכוונות את "דרך כוכב מיעקב", זה מלך המשיח, שיבוא מטבריה (כמו שהרמב"ם פוסק לגבי הסנהדרין). יש מקום אחד שכתוב שתחיה"מ מצפת, אבל יש גם מקום שכתוב שתחיה"מ מטבריה. יש אפילו מדרש שתהיה תחיה"מ בטבריה ארבעים שנה לפני כל ארץ ישראל, וזה לפי מה שהרבי אומר שיש תחיה"מ יחד עם ביאת המשיח. איני זוכר שהרבי אמר זאת, אבל הענין שיכול להיות תחיה"מ עם משיח זה טבריה. יש מקום שכותב שבכל ארץ ישראל תחיה"מ היא ארבעים שנה לפני שאר העולם.

אם כן, מדברים בשבחה של טבריה, שטובה ראייתה. מה זה "טובה ראייתה"? מה הפשט? אצלנו אין רש"י על הגמרא הזו, אבל יש אחד האחרונים – הכפתור ופרח – שמצטט רש"י (שאיני יודע היכן מצא, לא נמצא לפנינו) שמפרש שיש שם אויר טוב. יש מי שמקשה על זה, שיש מדרש שאומר שהיו שתי נשים בטבריה שיצאו מביתן ואמרו איזה אויר לא טוב יש כאן ורצו ללכת משם. הווארט הוא שצריך חוש באויר בטבריה. מי שיש לו חוש באויר רואה שהאויר שם טוב. בכל אופן, זה פירוש רש"י, שלא נמצא על הדף אצלנו. תוס' על הדף צריכים לפרש פשט ("טובה ראייתה" אומר דרשני), ואומרים שהפשט הוא שיש גם גנות ופרדסים (פלא שלא אומרים שיש כנרת, הכי יפה לראות שם). את המהרש"א זה לא מספק, ואומר בחדא"ג שלו שהכוונה שיש שם הרבה חכמים – עיר של חכמים. הרי הסנהדרין גלתה לשם, וזה הולך על החכמים. יש בזה גופא שני פירושים, מה כוונת המהרש"א. או שהחכמים רואים, "איזהו חכם הרואה את הנולד", אז היות שיש הרבה חכמים הם רואים שם הרבה דברים. לפי זה זה מקום מסוגל לפתח את הראיה הרוחנית הפנימית בטבריא. יש מי שאומר שרואים שם הרבה חכמים ברחוב, שזה ה"טובה ראייתה". רק בענין הזה, ידוע שהאמרי אמת מגור כשבא פעם לטבריה הוריד את המשקפיים ואמר ש"טובה ראייתה" ובטבריה לא צריך משקפים (זו הלכה למעשה...). בכל אופן, יש פה מגוון של פירושים, וגם אפשר לחשוב איך לסדר אותם. אבל זה לא הענין שלנו כעת, זה רק מאמר מוסגר, ש"טובה ראייתה" של טבריה. אפשר לומר שזה גם טוב לשדוך, כי על שדוך כתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" ו"מצא אשה מצא טוב", אז "טובה ראייתה" זה המקום הכי טוב לקיים את הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". לפי תוס' יש שם גנות ופרדסים – "באתי לגני אחתי כלה" ו"פרדס רמונים".

פרדס רמונים באמת קשור לעיקר הווארט על טבריה. לפני שתי הדעות למה נקראת טבריה יש מחלוקת בגמרא מה זה טבריה בכבוש של יהושע. ידוע שטבריה בנחלת נפתלי, ושם כתוב "וערי מבצר הצִדים צֵר וחמת רקת וכנרת" על הרי נפתלי. רבי יוחנן גר בטבריה (הרבה חכמי ישראל גרו בטבריה, ובין האמוראים אולי הכי חשוב רבי יוחנן, שחבר תלמוד ירושלמי – המקום של תלמוד ירושלמי, של "תא חזי", הוא טבריה; אברהם = ב"פ יוחנן (ינון-צבי-יהודה שלם וחצי לגבי יוחנן, מלשון חן), והוא אומר ש"חמת זו טבריה". זה משהו מופלא, חמת = 448 = טבריא טבריה. הוא דורש גימטריא, ואומר שיודע שלפעמים צריך לכתוב ב-א ולפעמים ב-ה. למה נקרא שמה חמת? על שום חמי טבריה (מה שנשאר מהמבול לטובת העולם). לכאורה יכול היה לומר עוד סבה, ששייכת לסוגיא לפני כן. למה טבריה היא סוגיא במסכת מגלה? בענין של מוקפין (סוכ"ע). חמת זה כבוש חזקה, זה המקור שמחבר אותם (גם שכם, כמו שנראה, וגם טבריה). חזקיה קרא בטבריה יומיים, ומשמע שרבי קרא רק יום אחד, יום ט"ו (כי "נטע נטיעה בפורים").

רואים שטבריה שייכת לפורים, זה היום המיוחד של טבריה (אחד מהימים שאני הכי זוכר שם, אף שאיני זוכר הרבה דברים בפרט – פורים בטבריה זה ענין, כי זו סוגיא של פורים). כבוש זה גם 'דין כבוש' – גוש במשקה (אם כן בדיני כבוש יש הרבה יו"ד). אם לא כבשו את הגוש – כמו גוש קטיף – כנראה לא היה מספיק משקה שם. אף על פי שהפשט שהגוש בתוך המשקה הוא מוקף (הרבה דיונים אם לא מוקף לגמרי אם עדיין זה דין כבוש), אבל משתמשים במלה כבוש בהלכה גם כאשר המשקה נמצא בתוך הגוש. קודם אתה שותה הרבה משקה ואז הוא כבש אותך מבפנים. אחר כך זה יוצא, ואז אתה מוקף במשקה. זה היה מאמר מוסגר על הקשר של כִבוש וכבוש. בשביל כבוש צריך להיות יממה שלמה, מעת לעת, אבל יש יוצא מהכלל – ציר מלוח, שכובש בשיעור רתיחה ותחלת בשול. ציר זה ציר נאמן לשולחיו, שליח. אתם עושים שליחות בטבריה. מלוח זה כמו תלמיד ממולח. ציר מלוח = משיח הוי' ("רוח אפינו משיח הוי'"). אם אתה ציר מלוח – משיח ה' הוא ציר מלוח, שליח ממולח, כתוב שמלח זה פנימיות התורה – אז הוא לא צריך מעת לעת, הוא רק צריך שיעור קטן, של חי דקות או משהו כזה. ההבדל הוא כמה זמן צריך בשביל כבוש – לפעמים כבוש לוקח הרבה זמן, כי זה לא ציר מלוח. אם רוצים שהכִבוש ילך מהר, שלא לפי ערך בכלל – כמו בין "קמעא קמעא" ל"תכף ומיד ממש" – זה תלוי מי עושה את זה, צריך להיות מלוח בשביל לכבוש מהר. בכל אופן, דין כבוש וכִבוש קשורים.

נחזור לחמת: רבי יוחנן היה יכול לומר ש-חמת לשון חומה, כי על זה מדובר שם בסוגיא של מוקף חומה. הבעיה עם טבריה ש"ימה חומתה", יש חומה של משקה. לגבי הדין של בתי ערי חומה – זה "פרט לטבריה". אבל לגבי מגילה זה ספק, כי לא כתוב בפירוש במגלה חומה אלא "פרזים", ולא יודעים אם הכוונה "גליא" (מקום גלוי, וטבריה גלויה) או "גניא" (מקום לא מוגן, וטבריה מוגנת). אם כן, היה יכול לומר שחמת על שם החומה המיוחדת, ימה חומתה. זה קשור ל"תבנה חומות ירושלם" בהזמנה. לע"ל "פרזות תשב ירושלים ואני אהיה לה חומת אש סביב". זה דבר והפוכו – חומה זה סמל מובהק של כח, של כבוש, לכן זה הכי מוגן. רש"י כותב שמוגן היינו שקשה לכבוש אותו. חומה זה סמל של מלחמה – שזה מוגן בפני מלחמה – אם כן זה קשור לכבוש. פרזות זה יותר חזקה, ורואים שלעתיד ירושלים היא גם וגם. "פרזות תשב ירושלים" היינו מה שהיא מתפשטת. מצד אחד כבוש מקדש את הגבולין, מגלה את קדושת המקיף, אבל לע"ל שארץ ישראל תתפשט לכל הארצות וירושלים לכל א"י וכו', זה לא בדיוק כבוש. זה משהו שקורה כמעט בדרך ממילא, כך כתוב בכל הספרים. לזה רוצים להגיע, וכעת זה רק חלק קטן מהמהלך, שמה שצריכים בדור שלנו זה יחוד של שתי הבחינות. צריך "הוא הנתן לך כח [כבוש-חזקה] לעשות חיל [חזקה-ירושה-לעילא, הרוגאטשובר אומר שכבוש זה דין מתנה וחזקה זה דין ירושה]".

שוב, רבי יוחנן אומר שחמת זה טבריה, וחולק עליו רבא ואומר שרקת זה טבריה. יש לו כמה ראיות, והעיקרית היא מהספדנים שמספידים חכם שנפטר בבבל – היו קוראים לבבל ששך ולארץ ישראל יושבי רקת (כי הארון היה מגיע לטבריה). רבי יוחנן גר שם, ואומר "נהירנא כד הוינא טליא" אמרתי דבר לפני סביא, וקבלו ממני, ש"חמת זו טבריה". יש בין האחרונים שאומר שרבא אומר שיש שבוש במי שאמר בשם רבי יוחנן, וזה מתרץ את הבעיה, אבל לא משמע כך בגמרא לחלוטין. ודאי שרבי יוחנן אמר ש"חמת זו טבריה" ורבא חולק ש"רקת זו טבריה". כנרת שם זה לא הים, הרי זה "ערי מבצר", אלא גינוסר. הגמרא לא מפרשת "הצדים צר", שתי הערים הראשונות, אבל מדברת על רקת-חמת-טבריה. על כנרת אין מחלוקת שכנרת זה גנוסר, שפירותיה מתוקים כקלא דכנורא. יש מי שאומרים ש"קלא דכנורא" זה איזה עץ, אבל לא מתקבל על הדעת – הכוונה לקול של כנור (הקול של השירה שלנו עכשיו היה טוב יותר מבדרך כלל – חשבתי שזה בזכות טבריה, ליד כנרת, ששם הפרות המתוקים כקלא דכנורא, שם מקום טוב לנגן על כנור או לשיר לפחות נגונים מתוקים כקלא דכנור). היות שתמיד הלכה כרבא, אז ברוב הספרים כותבים שרקת זו טבריה, וגם יש לו הוכחה מהספדנים. אבל שוב, ה"מרא דאתרא" של טבריה – שלכאורה הוא צריך לקבוע מה זה טבריה – זה רבי יוחנן. בין התנאים המרא-דאתרא של טבריה זה רבי מאיר בעל הנס. בדורות האחרונים מרא דאתרא של טבריה זה רבי משה קלירס, שכתב את הספר טבור הארץ על טבריה (מצוה גדולה ללמוד את הספר, במיוחד מי שגר בטבריה). טבריה עיר של חסידים, שקודם הלכו לצפת אבל רדפו אותם שם והוכרחו לרדת לטבריה. המרא דאתרא המקורי שם הוא רמ"מ מויטבסק, בעל פרי הארץ, ומי שבטבריה מצוה שילמד בספרו ויפקוד את קברו, מקום מקודש ביותר. בתור רב של העיר זה ר"מ קלירס, חסיד סלונים. היתה ישיבה על הציון של ר"מ בעל הנס – בכל הארץ לא היה כזה – וזה היה עד לפני כששים שנה. זה היה כולל של אברכים, שנסעו ללמוד שם משבת לשבת. ר"מ קלירס התחיל את הדבר הזה.

שוב, רבי יוחנן אומר שחמת זו טבריה ורבא אומר שרקת זו טבריא. רבא אומר שטבריא שמה, ולמה נקרא שמה רקת? (אח"כ באים שנים ואומרים ש"רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריה", וזה שני הפירושים שאמרנו – טבורה של א"י וטובה ראייתה). חוץ מזה שהיה אפשר לדרוש חמת מלשון חומה – שאמרנו שהיא סמל של כבוש, אבל יש פסוק בשה"ש "אני חומה" (שיא אמירת הכלה בשה"ש), שעולה חזקה. על "אני חומה" אומר רש"י "חזקה באהבת דודי" (ר"ת חב"ד). אני חומה = חזקה, קודם כל רש"י עושה גימטריא.

אמרנו שרבי יוחנן עושה גימטריאות במובהק, כי חמת = טבריא טבריה = כבוש חזקה. אבל רבא אומר שרקת זה טבריה. מה ההפרש בין חמת ל-רקת? 252 = רבים. כעת נעשה דרוש חשוב: מה שייך לכבוש וחזקה? יש שני סוגי כבוש, כבוש יחיד וכבוש רבים. יש מחלוקת תנאים בע"ז, מי אומר שכבוש יחיד שמיה כבוש ומי אומר שלאו שמיה כבוש? כבוש יחיד = שכם. את שכם כבשו שמעון ולוי, על פי הלכה זה כבוש יחיד או כבוש רבים? כבוש יחיד, כי יעקב לא הסכים איתם, האורים והתומים היו נגדם, הם פעלו נגד הממסד. מי אומר שכבוש יחיד שמו כבוש – רבי מאיר. הרמב"ם לא פוסק כמו רבי מאיר, אלא כבר פלוגתיה – רבי יוסי. אבל רבי מאיר הוא המרא-דאתרא של טבריה. בטבריה חברו את התלמוד הירושלמי, אבל בבבל יש כללי פסיקה, והלכה כרבי יוסי שלא הוי כבוש, לכן רבא (בגלל שלא יושב בטבריה אלא בבבל) צריך לומר שטבריה היא רקת, בגימטריא כבוש רבים חזקה, שהיא כבוש רבים.

אחד האתגרים הגדולים והחשובים של הדור שלנו הוא לחבר את שני התלמודים, וטבריה היא המקום שמייחד אותם. בבל נקראת ששך וגם שנער (על שם שננערו שם מתי מבול) – כל אחד משני השמות בגימטריא כתר, "עד מקום שכם". שנער היא המקום הכי עמוק, לכן ננערו שם מתי מבול, ובערץ העמק זה טבריה. הפסוק של בבל הוא "במחשכים הושבני כמתי עולם" אך המתים נקלטים בטבריה, העמק של ארץ ישראל, ולכן שם סופדים אותם. יש איזה שידור בין העמק של בבל לבין העמק של טבריה, "ממעמקים קראתיך", ושם חיבור התלמודים. המהרש"א מציין שיש ג לשונות של הספדנים, על שלשה סוגי חכמים – מי שמת בבבל ולא זכה להקבר בא"י, מי שמת בבבל וארונו בא לארץ ישראל, ומי שנולד בבבל ועלה בחייו לארץ ישראל – אבל את כולם מספידים בטבריה (כלומר, גם מי שגופו לא הגיע לארץ נשמתו נקלטת בטבריה).

לכן (בגלל השידור מבבל) אכפת לרבא מטבריא, ומדגיש שזה לא כבוש יחיד (של חמת, חמומי מח – חם בטבריא כפשוטו, פעם שלחנו תלמידים משכם ולא רצו ללכת כי חם שם, והיצר לנו), זה כבוש רבים, זה בהסכמה. מעלת החזקה על הכבוש – לפי התוי"ט – זה שיש הסכמה של או"ה. אמרנו שהבעיה בארץ שהולכים רק על חזקה ולא על כבוש – הסכמת או"ה, הצהרת בלפור, האו"ם. ודאי שלא רוצים כבוש יחיד, אלא רק ממסד. זה לגמרי לפי הלכה, אבל משובש – אין כבוש, ודאי שלא כבוש יחיד, אלא רק חזקה בהסכמת או"ה, וכל מי שחורג מזה פועל שלא כהלכה. חומש זה לא כהלכה. עם הדבר הזה צריך להתמודד. עוד ווארט שאמרנו שמצות ישוב א"י זה חזקה. הגדרת מצוה זה חזקה, ותורה זה כבוש. אפשר לחשוב הפוך, אבל זה חדוש גדול של הרבי. הראש של קיום מצות ישוב א"י זה ראש של חזקה, ולא כבוש. כבוש זה סמכות, שהתורה באה ופוסקת. רק שאנחנו אומרים שכדי לרכך את המציאות, שתוכל לקבל את הכבוש של המציאות, צריך לרכך את המציאות עם קבלה. עיקר דין כבוש זה בחומץ, אבל שאלה אם יש כבוש בשמן – צריך לכבוש-לרכך את המציאות בשמן, ברזין דרזין.

ג. פרצוף הפירושים ב"רקת – שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון"

נחזור: רבא לא רוצה שחמת תהיה טבריה, אלא שרקת תהיה טבריה. זה גופא שהוא דורש שרקת זה טבריא – בשבילו זה דרוש של המקום, ולא השם העצמי של המקום – בא לידי ביטוי מובהק בהמשך. טבריה שמה, ולמה נקרא שמה רקת? מצד אחד הוא מקפיד שזה יהיה רקת, ולא חמת, אבל אחר כך אומר שזה בעצם דרוש (שמחזק את הענין שדורש את הגימטריא של רקת). למה רקת? שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון. פלאי פלאים, זה רבא. זה עיקר הענין שרצינו, שזה גם הכנה לחופה.

יש על הגמרא הזו טורי אבן באריכות גדולה. הוא תמה, שואל שאלה שהרבה גדולי ישראל שבאו אחריו מתייחסים אליה – מה זאת אומרת שקוראים לטבריה רקת על שם ריקנים שבה וכו'? ממה נפשך, אם זה מצד קדושה, שטבריה יותר קדושה מכל מקום אחר בא"י, כי יש ירושלים הקדושה מטבריה ועליה לא כתוב שאפילו ריקנים שבא מלאים מצוות כרמון, ועוד שחז"ל במקום אחר דרשו על פסוק בשה"ש (סביב חתונה הכל צריך להיות פסוקי שה"ש), "'כפלח הרמון רקתך' – אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון", וזה על כל ישראל, בלי קשר לטבריה, אז מה מיוחד בטבריה?! כך שואל הטו"א. יש בבאים אחריו חמשה פירושים, שנעשה מהם סדר של י-ה-ו-ה עם קוש"י.

אבל קודם נאמר שמי שלומד פנימיות זה מיד מסתדר אצלו, אין קושיא בכלל, עד שהשאלה מעוררת חיוך. יש לטו"א איזה 'חור בהשכלה', משהו מאד פשוט בקבלה. מכל מה שדברנו זה הכי חשוב, כי השליחות שלכם במקום שאפילו ריקנים מלאים מצוות כרמון – זה צריך להיות הראש של השליחות בטבריה. מה הרבותא של טבריה, הרי זה כתוב על כל עם ישראל? ברור שרבא יודע שכך דורשים גם את הפסוק "כפלח הרמון רקתך", שלא מביא כאן, כי אחרת מאיפה מגיע הרמון לדרשה של רבא? זה גם מה שהתכוונו קודם, ש"טובה ראיתה" זה פרדסים – בשה"ש זה "פרדס רמונים" (זה גם איזה רמז בתוך התוס'). ידוע ומקובל בדורות האחרונים, כך כתוב ב"חסד לאברהם" (סב החיד"א), שיש ארבע ערים קדושות בא"י – צפת, טבריה, חברון, ירושלים (אפשר לשאול על עוד ערים, אבל כך כתוב). כלומר, זה מקומות קדושים שיש שם ישוב יהודי של גדולי ישראל בגלות האחרונה. איך מסודר לפי הספירות? גם צפת וגם טבריה זה בחבל נפתלי, ויש מי שאומר – כך רובם אומרים – שצפת היא "קדש נפתלי", עיר מקלט, וטבריה זו טבריה, על הכנרת. הן עומק רום ועומק תחת, נו"ה, כך פשוט וכך כתוב בחסד לאברהם. חברון וירושלים זה יסוד ומלכות. ארבע הערים הן נהי"ם לפי הסדר. ארץ ישראל נשתבחה ב-ז מינים, והמין של הוד הוא רמון. אז בהקבלה הכי פשוטה צפת וטבריה הן תאנה ורמון. אם אני רוצה מקום בארץ ישראל שבמיוחד שייך לדרוש "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון" זה טבריה, ואין פה בכלל שאלה. אם בכל אופן הטו"א שואל מה עם כל עם ישראל, מה עם ירושלים שעוד יותר מקודשת, אז מה התשובה בכגון דא? שהדבר הזה הוא התפשטות מטבריה לכל המקומות. לכל ענין יש את מרכז הפקוד שלו, את הגרעין הקשה שלו. העצם של הענין הוא בטבריא וההתפשטות בכל עם ישראל, "מאך דא טבריה".

שוב, לכאורה אם לומדים פנימיות אין בכלל קושיא, אבל הטו"א רצה דווקא לשאול את השאלה, וכל גדולי ישראל אחריו התפלפלו בקושיא שלו. רוב מה שנאמר כתוב בספר טבור הארץ, חוץ מבן יהוידע שכנראה לא היה לו (ושם הדבר הכי טוב וחשוב).

נתחיל מהחיד"א: אומר – פירוש לא כל כך חסידי, לכאורה – שמה שכתוב ש"אפילו ריקנים שבך" זה מן הסתם לא כל הריקנים אלא רוב הריקנים. היות שזה דין של רובא, אז לא כל מקום חייב להיות לפי הכלל – כל מקום פרטי יכול להיות עם מיעוט ריקנים מלאי מצוות, או חצי, ורק בסך הכל של כל העולם כך הרוב. אבל יש מקום אחד שגם בתור פרט רוב הריקנים בו מלאים מצוות כרמון, וזה טבריה. בטבריה יש 'חזקה' שרוב הריקנים מלאים מצוות כרמון. חוזרת השאלה למה זה, אז הוא אומר שזה בגלל קדושת השבת. כתוב בגמרא במקום אחר יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריה. היות שיושבת בעמק, הם מקבלים שבת מוקדם. גם כשמתחתנים הערב, והולכים לגור בטבריה, אז דבר חשוב – הכלה היא השבת, "בואי כלה שבת מלכתא" (וכל ענין המאמר שחתן חוזר בקבלת פנים זה קדושת השבת). טבריה מצטיינת בהכנסת שבת, שזו הכנסת כלה. הם מקדימים לקבל את השבת. לא כתוב, אבל אפשר לחבר את זה עם דעת בית שמאי, שכל השבוע הוא בשביל שבת, "זכור את יום השבת לקדשו", כל השבוע מכין לשבת. כתוב שלכתחילה צריך לנהוג כבית שמאי. טבריה מצטיינת בדגים. כתוב שהבעל שם טוב בחר לגור במעזיבוז בגלל הדגים שם (שיש שם שני נהרות, והדגים הכי מעולים באוקראינה הם שם, ולכן בחר לשבת שם), אז גם בטבריה יש דגים. יש מקום אחד שכתוב שבטבריה יש הרבה דיגים – זה המקצוע של טבריה – והם בעלי מלאכה מאד הגונים וצדיקים, ערליכע אידן (כך מביא בספר קצת באריכות). כי כתוב בגמרא שהדיגים של טבריה עושים לפנים משורת הדין ומהדרים לא לדוג בחוה"מ. יש שם בעלי מלאכה מהדרין במצוות. זה גם משהו יחודי לטבריה, שיש שם עבודה עברית בהידור. הוא אומר שזו עוד סבה שהריקנים מלאים מצוות, כי גם לבעלי מלאכה הכי פשוטים יש הרבה יר"ש והרבה הדור במצוות. בכל אופן, החיד"א אומר שהסבה שרוב הריקנים בטבריה מלאים מצוות כרמון זה בגלל שבת. אם כן, טבריא היא מקום של קדושת שבת באופן מיוחד. נוסיף לפירושו שכתוב בפדר"א שיש שבעה ימים שה' ברא בעולם, והחביב ביניהם הוא ים כנרת, שכתוב בפירוש שהוא כנגד השבת. אם כן, ים כנרת הוא היום שבסוד שבת. אפשר לחבר לעוד ווארט מפורסם אצלנו, שה"באר מים חיים" אמר שאם היה לי קול כמו כנור הייתי רק שר כל השבת (בלי לאכול, בלי להתפלל, פשיטא שבלי לישון). אם כן, יש זיקה מיוחדת בין טבריה לשבת קדש, ולכן אפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון.

פירוש שני הוא מביא בשם ספר שער החצר: כותב משהו פשוט מאד, שמה שאפילו ריקנין שבטבריה מלאים מצוות כרמון זה בגלל שיש שם הרבה ת"ח. שואל בעל טבור הארץ מה זה שייך לריקנים (בהנחה שלא מתכוון שהת"ח הם הריקנים)? שת"ח משפיעים על האוירה של טבריה. זה ממש פירוש של שליחות. רואים כאן מפורש שטבריה היא מקום לבוא ולשבת ללמוד כדי להשפיע על המקום, וזה עובד שם. יש חותמת של חז"ל שבטבריה הדבר הזה עובד, שהת"ח – אברך כולל שם – משפיע על העיר. משפיע כל כך שאפילו ריקנים מלאים מצוות כרמון. פירוש יפה ומעשי לגמרי.

אחר כך מביא פירוש שלישי, של עצמו, שקשור למה שכתוב בכתבי האריז"ל שרבי חיים ויטאל בתחלת למודו, כשלא תפס את הקבלה, אז הוא הביא אותו במיוחד מצפת לטבריה, נתן לו לשתות מהכנרת בין עמודי בית כנסת הישן, שמקובל ששם בארה של מרים, ואמר לו שכעת יפתחו לך מעינות חכמה להבנת חכמת הקבלה. הוא אומר שמי טבריה, שהם מי הכנרת, מטהרים את הגוף, ובזכותם אפילו ריקנים וכו'. זה מאד קשור ל"מקורות" היום. אפילו שאתה לא זוכר להיות רבי חיים ויטאל, זה מטהר לך את הגוף, אז אפילו אם אתה ריק – אם יש לך גוף טהור, בא לך לעשות מצוות. זה גם כבוש – משקה בתוך האדם, המשקה של טבריא מטהר את הגוף. נחבר את דבריו לעוד משהו: אמרנו שצפת היא עומק רום, "קדש נפתלי" – קדש זה חכמה, ומתפשט עד הנצח, עומק רום. אבל טבריה זה הוד, וזה מקבל מבינה – טהרה. היחס בין צפת לטבריה, שצפת מקבלת מהחכמה וטבריה מהבינה, זה קדש וטהור. מתאים מאד למסופר על רבי שמעון בר יוחאי – שלטבריה באים בעקבותיו – שאחרי שהיה במערה היה לו כח רוחני לטהר את טבריה. רואים שצריך לטהר את המקום – גם עם מים של תורה, גם עם יין של תורה וגם עם שמן של תורה. יש משהו במקום הזה שגם צריך לטהר אותו וגם שהוא מקבל, כלי מקבל טהרה. זה כמו שכותב כאן שהמים מטהרים את הגוף של מי שיושב בטבריה.

זה שלשה פירושים שמביא בעל טבור הארץ, ובבן יהוידע יש עוד שני פירושים (חוץ מהווארט הכי פשוט שרמון זה טבריה): יש פירוש אחד שהיות שמשיח עתיד לבוא מטבריה, הסנהדרין יתחדש מטבריה, זה מקום משיחי (מתאים למשיחיסטים לגור שם, מחכים למשיח נאו). הוא לא מסביר יותר מדי, אלא רק מסביר שבגלל התופעה שהגאולה תצמח בטבריה זה קשור לכך שהריקנין מלאים מצוות כרמון. קשור לכך שמשיח יהיה ענו ויעסוק ביהודים פשוטים, הבעל שם טוב עסק עם יהודים פשוטים. מקום משיחי זה מקום בו מתגלה – ומשם מתפשט לכל העולם – שאפילו הריקנים מלאים מצוות כרמון. זה עוד פירוש (הכי עמוק והכי אמיתי) של "טובה ראייתה" – המקום שהכי טוב לראות את הפנימיות של כל יהודי. זה גם "חכם הרואה את הנולד" – רואה מה עתיד להוולד מיהודי זה. שם יש את השרשים של הסנהדרין, הגרעין נמצא באדמה של הגאולה והיא תצמח משם, ולכן אפילו הריקנים מלאים מצוות כרמון.

פירוש שני, שהוא הכי-הכי: שטבריה היא המקום של רבי מאיר (אמרנו שהוא המרא-דאתרא), הביאו לשם את ארונו. רבי מאיר חולק על רבי יהודה ואומר ש"בין כך ובין כך נקראים בנים", יהודים תמיד בנים של ה'. בתפלות של ר"ה איננו פוסקים כמו ר"מ אלא כר"י – "אם כבנים אם כעבדים", "אבינו מלכנו". השאלה אם ר"מ אמר "אבינו מלכנו", וודאי שלא אמר "אם כבנים אם כעבדים" (אבינו מלכנו יתכן שאמר מטעמים אחרים, מה זה היחס של מלך). הדין הוא שאב שמחל על כבודו מחול, מה שאין כן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. לכן, אם הבנים עושים עבירות, לא עושין רצונו של מקום, אב יכול למחול. יש עוד הלכה, שעברה מכבה מצוה, אבל הוא אומר שאם האב מוחל על כבודו – יש רק אב ביחס – אז זה משפיע על הכלל השני, ומעתה העברה לא תכבה את המצוה. ברור שכולם עושים מצוות, לפי הפירוש הזה, וזה מתקבל על הדעת. גם פושעי ישראל עושים מצוות, עושים דברים טובים, השאלה אם העבירות שלהם מכבות את המצוות. זה פירוש מאד מאד טוב. אם אני פוסק כרבי יהודה, שכך לפי כללי הפסיקה, אז לא עוזר שיש לפושעים מצוות כי העברות מכבות אותן. אבל לפי רבי מאיר – נר המאיר – אז "בין כך ובין כך קרויים בנים" והאב מוחל וממילא העבירה לא מכבה את המצוה ולכן הם מלאים מצוות כרמון. ועיקר הווארט: בכללי הפסיקה לא פוסקים כר"מ, לא כנגד רבי יוסי ולא כנגד רבי יהודה, אבל הוא מביא בספר של פסיקה, "אמת ליעקב", שבאתריה דרבי מאיר הלכה כרבי מאיר. לכן רק בטבריה כך ההלכה, אלא אם כן רבי מאיר יתפשט בכל העולם – כך צריך להיות בביאת משיח. ינון-צבי-יהודה-חן-צפרה = רבי מאיר בעל הנס עם הכולל (בו החתן לומד). הוא המרא דאתרא שם, לכן שם פוסקים שבין ובין כך נקראים בנים, ושם אין עבירה מכבה מצוה כי האב מוחל, ולכן שם אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון. זה ווארט יפהפה.

על אותו משקל, נפסוק בטבריה לגבי כבוש שכבוש יחיד הוה כבוש. כנראה הא בהא תליא, צריך איזה קשר בין הדברים. בטבריה פוסקים שכבוש יחיד שמו כבוש. ממילא זה קשר בין טבריה לשכם, כי שכם = כבוש יחיד. כששכם וטבריה מתחברים זה ירושלים. יש רמז מפורסם שכאשר אומרים "תקע בשופר גדול לחרותנו", ש-תקע = צפת ו-שופר = ירושלם, תוקעים מצפת לירושלים. כאן הרמז שטבריה ועוד שכם = ירושלם.

איך נסדר את הפירושים? הפירוש של שבת – מבצע מיוחד בטבריה, מבצע נש"ק ושידליקו מוקדם מבעוד יום – זה י של שם הוי'. זה שיש ת"ח שמשפיעים על העיר זה ה עילאה, בינה. ת"ח זה בינה, וגם השפעה על המקום שייך ל"אי זה מקום בינה". שאדם מכבד את מקומו זה מוחין דאמא. זה שיש טהרת הגוף, שהמים מסוגלים לטהר את הגוף, זה כנגד ז"א – תפארת גופא, ובארמ"ע מים זה ז"א. יש פה מים טובים ומיוחדים שמטהרים את הגוף. אם כן, יש לנו יהו, ונשאר ה תתאה וקוש"י, שיש קשר ביניהם, "כתר עליון איהו כתר מלכות". הפירוש שבין כך ובין כך נקראים בנים, שגם כאשר לכאורה "רגליה יורדות מות", היפך החיים, והאדם הוא בכי רע – מצב לא טוב – אבל בין כך ובין כך נקראים בנים (ובאתריה דרבי מאיר הלכה כרבי מאיר) זה תיקון המלכות. שבכל מצב שיהודי נמצא – המלכות זה המציאות למטה, שבכל מצב שיהודי נמצא, שלא שהמים טהרו את גופו, ולא שת"ח החזירו אותו בתשובה (בינה), ואפילו לא שומר שבת, אלא "באשר הוא שם", הוא פושע, ואני מלמד עליו זכות ואומר שבכל מצב הוא בן של הקב"ה זה משהו חסידי לגמרי, זה מלכות. זה גופא "נעוץ סופן בתחילתן" שבגלל זה משם תצמח הגאולה, זה הכתר. הסנהדרין ירדו עד שם, עומק תחת, וכמו שכתוב "אציעה שאול הנך", שבשאול אני רואה את נקודת העצמות. זה נקרא על שם טבריוס קיסר. טבריוס = רפח, זה מקום שאפשר לברר בו את כל ה-רפח ניצוצין, יש משהו הכי עמוק בטבריה – כמו בבל – שהכל נופל לשם, וכמו שהכל נפל לשם כך משם אפשר להרים, כמשל הלעוור של אדה"ז, שבשביל להרים בנין צריך לתפוס מלמטה (אם המנוף יתפוס באמצע הבנין ישבר).

נסיים עם צימוק לגמרי: הוא כותב שיש עוד פירוש, "פלא מופלא" (בדרך כלל חושבים שזה דבר טוב מאד, אבל כאן מתכוון פלא מופלא איך מישהו מעיז לכתוב כאן), שהרש"ש אומר ('מתנגד' גמור, וכאן הוא עושה איתו חשבון בדרך כבוד) לתרץ את הטו"א – שברקת אין שום רמז שבעולם שהריקנים מלאים מצוות כרמון (ב"כפלח הרמון רקתך" הכל נמצא, אבל כאן יש רקת), והוא כותב שכל הדרוש הוא סגי נהור, ונקראת רקת כי זו עיר של ריקנים, וכדי קצת להמתיק את הענין מביאים את הענין של מלאים מצוות כרמון. הוא אומר – בצדק – שר"ל להוציא לעז על עיר ועם בישראל, מהערים הקדושות. זה משהו מיוחד לגמרי. הוא רק יכול לזעוק עליו ולהשפיל את הפירוש הזה כעפרא דארעא, אבל מי באמת מתקן את הפירוש הזה? הפירוש של המלכות של הבן איש חי, שאכן זה ריקנים – לא שבת או תשובה או מים טהורים – אבל "בין כך ובין כך קרויים בנים". הפירוש הזה של הבן איש חי זה בעל טוב נטו, מאה אחוז, חסידות אמיתית, וזה ממש כנגד הפירוש הזה שהוא 'מתנגדות' מוחלטת. לכן, זה עוד יותר לחזק את הרובד של המלכות, להבין מה העימות בספירת המלכות. לפי ספירת המלכות כך הכתר העליון, נעוץ סופן בתחלתן, שבזכות זה תצמח הגאולה לטבריה. אנחנו מאחלים לחתן ולכלה שיהיו חלק חשוב מאד של צמיחת הגאולה, שיהיה בנין עדי עד עם הרבה זרע קדש.

ד. השלמות

השלמה (מיד אחרי השיעור):

בגבולות הארץ כתוב "מלבוא חמת" ושם רש"י אומר שחמת זו אנטוכיא, וכך מתרגם גם תרגום ירושלמי, אבל תרגום יונתן מתרגם טבריה. "לבוא" זה מעלה – או מעלה-טבריה או מעלה-אנטוכיא. על חמת-אנטוכיא כתוב הלומדות שכבוש מקדש את הגבולין ולא חזקה. הרוגאטשובר מביא את זה מגמרא שכתוב על ירבעם בן יואש, שלפי דעה אחת כבש מה שלא כבש יהושע, אבל רק עמד שם ימים מעטים, ומה שכבשו ממנו בטל את הכבוש הראשון. יש מי שאומר שהוא כבש כל מה שכבש יהושע ויש מי שאומר שכבש יותר, ובכל אופן ה'שפיץ' של הכבוש זה חמת. כתוב שהשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד נחל מצרים. קודם היה לנו ווארט, שלא להוציא את הכבוש (או כבוש-יחיד) – ברור שמה שירבעם בן יואש כבש זה דין כבוש יחיד אם כי הוא מלך ישראל (צריך לדון בזה, יש הרבה דעות מה צריך בשביל כבוש רבים). איך שלא יהיה, זה כבוש, וזה שיש חמת-אנטוכיא ויש חמת-טבריא, קודם כל זה מוציא מידי מי שאומר שרבא אומר שרבי יוחנן כלל לא אמר זאת וזו טעות מעיקרא – רואים שיש תרגום יונתן שכותב שחמת של גבולות הארץ זה טבריה (שזה נישט-שייך בכלל, ואף על פי כן כותב כך). כאן שחמת זה גם טבריא וגם אנטוכיא סימן שיש משהו ברוחניות של טבריה שקשור עם כבוש, קשור עם גבול. כבוש מקדש גם את הגבולין וגם את הנהרות ואת הימים. יש שעה בכלל על עבר הירדן, אם קדוש בקדושת ארץ ישראל, ומי שאומר שלא – יש ספק לגבי הירדן עצמו, היות שהוא גבול. כל הנושא של טבריה שהים חומתה וכו' – צריך לתת את הדעת על הקשר בין טבריה לאנטוכיא. אפשר לומר שזה שאמרו שטבריה היא נקודת אמצע, זה נקודת אמצע בין חמת-אנטוכיא לבין נחל מצרים (צריך למדוד). לפי זה, גם אם נאמר שירושלים היא אמצע א"י, ולא רק כל העולם, יש כל מיני גבולות. צריך להתאים את זה לפי גבולות שונים שהובאו בכתובים.

עוד ווארט: יוצא כאן שכבוש זה לכבוש את חמת. אם כי חמת = כבוש חזקה, אבל זה לכבוש. יכול להיות שבטבריה יש את גילוי החזקה שבתוך הכבוש, אבל חמת זה שיא הכבוש. יש למדינה הזו, חמת, מלך – תֹעי מלך חמת, ובדה"י נקרא תֹעו (סימן שהיו שם הונגרים או פולנים, שקוראים או – אי, יש כמה דוגמאות בתנ"ך, כמו פנואל ופניאל; "הצדים וצֵר", זה כנראה צור במבטא ליטאי...; כמו שיש צור וטבריה יש צור וחמת). הסיפור שדוד נלחם נגד הדדעזר ונצח אותו, ואז תועי החזיק לו טובה שנלחם נגד אויבו ושלח מתנות, כסף וזהב, לדוד המלך. יש שם פסוק יפה שדוד הקדיש הכל לה'. הענין הזה שדוד מקדיש הכל לבית המקדש מתגלה בזכות תֹעי – הוא הגורם והסבה שרואים שדוד מקדיש הכל למקדש. תֹעי זה לשון תועה בשדה, קשור לשכם. חמת – כמו שלשון חמי טבריה ולשון חומה – זה גם לשון חמת-מים מקריאת התורה של היום. יש שתי לשונות נדירים בחת"ת של היום באותו פסוק – חמת ולשון תועה, "ותתע". הווארט היה שלתעות זה ענין תוהי, לא מיושב, ולכן שייך לחמת – גבול השכל, שם אדם תועה. כתוב "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע" (רואים שתֹעי מלך חמת מסתתר בפסוק הזה). גם היא "ותתע" וגם יוסף הצדיק תועה בשדה בשכם, וגם דוד המלך מסיים פרק קיט "תעיתי כשה אבד בקש עבדך". בכלל, כל הנושא של כבוש וחזקה זה אורות דתהו וכלים דתיקון, והיעוד המשיחי הוא החבור ביניהם – להכניס את האורות דתהו, כח הכבוש, לתוך הכלים דתיקון. התיקון זה ירושה אין לה הפסק, כי זה תיקון, ותהו יש לו הפסק כי הוא נשבר, זה האורות המרובים. לכן כל הנושא של כבוש וחזקה יהפוך הכי משיחי שיכול להיות – זה בשעור הבא. אבל חמת זה התקון של תעי מלך חמת. תעי מלך חמת – ר"ת חמת למפרע. כל ר"ת מפרש את המלה לאותיות, כי ח-מ-ת זה סדרה עולה (האותיות של הספרות 448), שההפרש הראשון הוא שכם והשני הוא יחיד, והבסיס שלה 328 – כבוש (אז חמת, טבריה-אנטיוכיא, אומרת ש-שכם = כבוש יחיד). זה פלא, הכל עולה כבוש-חזקה, אבל מה שמוביל את זה – הבסיס – זה רק כבוש. אמרנו רמז אחד, ששכם זה שתי הבחינות, בכך שכבוש יחיד, אבל שכם זה ג אותיות שהממוצע שלהן הוא חזקה – 'חזקה' (תלת זימני) של חזקה. חזקה כ"כ חזקה שהופכת לכבוש יחיד. זה כמה נקודות, העיקר תועי מלך חמת. אפשר לומר בחתונה שמי שבטבריא צריך להגיע לאנטוכיא.

לבוא חמת נחל מצרים (שתי הגבולות כאן) = 955 = אש רוח מים עפר (כתוב בקבלה) = חלק הקדמי של שכם (כל האותיות עד ש וכו'). רצינו לומר ששכם כולל בזעיר אנפין את כל ארץ ישראל. כאן יש רמז שמלבוא חמת עד נחל מצרים זה חלק הקדמי של שכם, היינו שהכל נכלל בשכם.

השלמות טלפוניות:

לצטט את הסוגיא ממגילה. מתחילה מסוף עמ' קודם, "רבי נטע נטיעה בפורים" ורחץ בפרהסיא ב-יז בתמוז ורצה לעקור את תשעה באב. המסקנה לגבי נטע נטיעה בפורים שזו נטיעה של שמחה. שייך לחתונה – לנטוע נטיעה של שמחה בשיא השמחה. שם זה "עץ סרק שמצל על מלכים", משהו שקשור לשעשועי המלך בעצמותו.

בחלק עם שתי הדעות של ר' ירמיה ורבא (טבורה של א"י או טובה ראייתה) אמרנו שמטובה-ראייתה מישהו שאל את הב"י שלכאורה זו הוכחה שזה עם א' בסוף. אפשר להסביר את שתי הדעות בדיוק לפי זה, שרבא סובר שכותבים טבריא ור' ירמיה סובר שכותבים עם ה' ולכן זה לא מתאים ודורש טבורה. רבא סובר שטבריה אינה טבורה של א"י אלא ירושלים.

עוד משהו לגבי תועי מלך חמת: עוד פירוש בחמת, כנראה עוד סגולה או ענין של טבריה, שזה כמו "חמת המלך שכחה" – לשון חימה. חז"ל אומרים "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", טעות כמו תעיה. כשכובשים את הארץ עם כעס אפשר גם לטעות, אבל גם את הטעויות ה' אוהב – "ודגלו עלי אהבה". בכל אופן, בכבוש יש ודאי בנפש איזה כעס. כבוש הוא מספירת הגבורה בנפש, וחזקה זה נצח (על זה אולי עוד נדבר ביצהר). חזקה שייך לנהי"ם, חלק המוטבע, לבוא ולשבת בארץ. כבוש זה להתגבר במודע על כח המנגד. בשביל להתגבר צריך גם לכעוס. יש גם כעס חיובי, כמו "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", אבל יכול להיות גם תועי מלך חמת. באמת לעיר שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, שלכן היא קוראת ב-טו, קוראים כרך – ר"ת כבוש-רבים-כבוש. טבריה זה ספק, שאלה אם כרך או לא, כי "ימה חומתה". זה הספק לגבי טבריה, וחזקיה היה בספק. רבי היה פחות בספק, ומשמע מהסוגיא הקודמת שקרא ב-טו. זאת אומרת שכל הענין של כבוש לעומת חזקה קצת דומה למתי אתה קורא את המגלה. שושן פורים זה כבוש, עוד יותר 'גוש כבוש במשקה' (גוש משקה = יג פעמים חן, ר"ת גם, ועל זה כתוב "הגם לכבוש [את המלכה עמי בבית]"; זו הפעם היחידה בתנ"ך כתוב "לכבוש" – מלא – בגימטריא משיח, הענין שלנו לכבוש עם משקה של תורה את המלכה עמי בבית, לכבוש עד ועד בכלל הפנימיות, הנקודה הכי רגישה, של מה שנקרא הציונות הדתית). איך אני יודע שטבריה קשורה לפורים? רבי מאיר ורבי יוחנן. רבי יוחנן = פורים.

[רבי מאיר – רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. זה הפירוש שהריקנים זה הת"ח... (גם קשור לשבת, מצא אותו רוכב מחוץ לתחום שבת).]

בין כך ובין כך נקראים בנים = תשובה. צריך לומר שזו התשובה של המשיח, שמשיב כולם וגם "לאתבא צדיקיא בתיובתא", שמזה גופא שטובה ראייתה ובין כך ובין כך קרויים בנים יש תשובה בדרך ממילא. שת"ח משפיעים על העם ומחזירים אותו בתשובה במדה מסוימת (אף שלא עשו תשובה מאה אחוז הם מלאים מצוות) זו תשובה עם מודעות, הבדל בין תשובה חסידית לגישת 'ערכים'. האם מחזירים מישהו בתשובה ב'כבוש', עם פטיש של הוכחות, או תשובה בדרך ממילא – להחזיק בו ולגלות שמקדמת דנא הוא קדוש בקדושת א"י. זו דוגמה הכי יפה למעלת החזקה על כבוש (אם מדובר ביהודי).

פעם ראינו שיחה של הרבי שמסביר שלפעמים שבירת הקליפה יותר טובה מעבודת הבירורים – זה נוגע ללב הדיון שלנו. ברור שבענין תשובה, לדוגמה, הגישה שלנו היא להחזיק, ולא לכבוש בכח. אפשר לומר שהראש הוא שמה שכובש את האדם זה הרושם שהוא נכנס לשיעור ושומע דברים העומדים ברומו של עולם – זה 'כובש אותו' כמו שהיום משתמשים בביטוי, מתוך ההתפעלות יש לו בטול. זה שהתורה כובשת. אם כן, גם בכבוש יש דרגות שונות. אפשר לומר שזה דווקא כבוש יחיד, כי רק יחידי סגולה יכולים לעשות כבוש כזה. כבוש רבים זה שיטת ערכים.

כללים לגבי ההמשך (נרחיב ביצהר): אחת הצורות להסביר כבוש וחזקה באותיות של חסידות זה עצם והתפשטות לעומת העלם וגילוי. היום אמרנו גם אורות דתהו לעומת כלים דתיקון. כבוש זה התפשטות, לכן יש לו מעלה שמתפשט וכובש את הגבולין. עוד בטוי בחסידות, שהרבי אוהב להשתמש בו, "כח העצם" לעומת "אור העצם". כח העצם שייך דווקא לנצחון של חנוכה ופורים.

רבי מאיר ועוד תשובה (בין כך ובין כך) = 1176, משולש מח (היום יום ה-מח) = יסוד היסודות ועמוד החכמות.

עוד ווארט פנימי: התבטלות הסנהדרין בטבריה וצמיחתה מטבריה – הסנהדרין כמו הגרעין שנזרע בארץ, נרקב ואז צומח. כשנרקב צריך להפוך לאין. חוץ מזה שאין סנהדרין, שנגמר, הענין הפנימי שהסנהדרין נרקב בקרקע של טבריה ויצמח באופן אין סוף יותר. איזה סנהדרין צריך להרקב ואיזה סנהדרין צריך לצמוח מתוך הבטול? צריך לומר שנוגע למדת הדין (הגבורה, שהיא עצמה מדת הכבוש, כנ"ל), לאיך התורה דנה. כל גלות הסנהדרין זה שלבים של בטול כח הדין. ברגע שגלו מלשכת הגזית אין יותר דיני נפשות. מסבירים שרבו רוצחים, אבל לא רק שרבו רוצחים, אלא הא בהא תליא – רבו רוצחים בגלל שצורת השפיטה היתה יותר מדי דינית. זה 'נגלה', גישה 'מתנגדית'. כל הענין של גלות הסנהדרין זה בטוש, לבטש את מדת הדין שיש בעם ישראל, את יכולת הדין. חוץ מזה שעם ישראל מתדרדר הסנהדרין כולה, וכמו שאמרנו – הא בהא תליא. ברגע שזה מתבטל הכוונה שמדת הדין בטלה. כמו שכתבנו בתקון המדינה שהיום רב הוא 'סמרטוט', כי אין לו כח לעשות שום דבר. הצגנו כבזיון התורה, ולכן אין מה לצפות לגדולה וגבורה מרבנים, כי כל הגבורה בגלות גמורה. כמאמר מוסגר, הדגשתי שהמד"א של טבריה הוא ר' משה קלירס קצת בתור 'בטוש' למרכז, כי הוא הכי התנגד לצירוף הרבנים לרבנות. כל מי שיש לו עינים בראש ולב בחזה יודע שהוא צדק מאה אחוז, שאין בזיון התורה והתמוטטות התורה יותר מזה. טבריה זה המקום שמבטלים לחלוטין את צורת השפיטה הקודמת, אך היות שזו תורת ה' בכל זאת, לכן שם נרקב בארץ וצריך לצמוח מחדש. מה צומח מחדש? הדין המקורי, שה' רצה לברוא את העולם במדת הדין וראה שלא יתקיים כי יקחו את מדת הדין ויעשו אותה לא נכון, לכן צריך להקפיא בינתיים את מדת הדין ולעשות אותה כפופה למדת הרחמים ("לאכללא שמאלא בימינא"), אבל לע"ל השמאל יעלה, "הכהנים הלוים", ותהיה מדת דין שאיננו מכירים, מדת הדין המקורית שבשבילה ה' ברא את העולם, מדת הדין של משיח. מאד קשה לנו איך לצייר את זה בדיוק, כי דין שלנו הוא 'דיני', "מינה דינין מתערין", וזה מה שהיה צריך להתבטל. כמובן שאותה נקודה זה כבוש, שהכבוש שאנחנו מציירים הוא עם הרבה כח פיזי חיצוני, שממילא זה מעורר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", את הכבוש האמיתי – כבוש יחיד של "תורה חדשה" של משיח – קשה לנו לצייר. רק שמהשראת צדיקי אמת מהבעל שם טוב והלאה אפשר כן לקבל ציור מה זה לכבוש את הצבור עם תורת משיח, וממילא לכבוש את הארץ, והיום גם צריך לכבוש את כל העולם כולו, גם את הגוים. הדין שלעתיד, משפט צדק, זה כמו מה שמפרשים "צדק צדק תרדוף" – לגלות ששני בעלי הדין צודקים. בעולם הזה רק "פלוני אתה חיב פלוני אתה זכאי". על "צדק צדק" כתוב "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", ועל זה כתוב "בין כך ובין כך קרויים בנים", בחינת רבי מאיר, וממילא מובן איך הוא יכול לטהר את השרץ ב-קן טעמים, כי אצלו טובה ראייתה, רואה את הניצוץ הקדוש בכל דבר.

דין חדש = שלום. שנת 770, שאחד מהרמזים הוא דרכי נעם שלום. מה ההבדל בין "דרכיה דרכי נעם" ל"וכל נתיבותיה שלום"? כתוב בקבלה ש"נעם" זה תמיד אמא. צריך להסביר גם את ההבדל בין דרך לבין נתיב – נתיב זה חכמה (לב נת"ח) ושלום זה יסוד. "כל נתיבותיה שלום" זה כמו יסוד אבא ארוך מסתיים ביסוד ז"א. "דרכיה דרכי נעם" זה מיסוד אמא לת"ת ז"א, "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". הפנימיות של אבא זה דווקא דין, גבורה דעתיק, לכן המקובלים הראשונים יחסו את ספירת החכמה למדת הדין. זו דוגמה של דין חדש, הדין של לע"ל. במאמר של הבר מצוה, על תפילין של ר"ת, זה תפלין של עוה"ב. זה שייך לגימטריא ששלום = דין חדש. יש בלומדות 'צווי דינים' – דין זה כמו פן הסתכלות על המציאות. דין חדש זה יכולת להסתכל על המציאות מזוית חדשה לגמרי.

הפסוק אומר "אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום". מוצאת שלום = בראשית, כל העולם נברא בשביל "מוצאת שלום". אבל דלוג המלים בפסוק – אני ושדי אז בעיניו שלום – גם עולה בראשית. כלומר ש-אני ושדי אז בעיניו = מוצאת. יש כאן שני עדים של בראשית.

כבוש במילוי אותיות – כף בית וו שין = 884 = מקום שכם אלון מורה. בכללות זה כבוש, אם כי אמרנו שיחסית אלון מורה זה יותר בחינה של העלם וגילוי. רק המילוי של שתי האותיות הראשונות, כף בית = והכנעני אז בארץ. שין = שכם.

אמרנו ששמות החו"כ זה רבי מאיר בעל הנס (680) עם הכולל. 680 = פרת. קשר בין טבריה לנהר פרת. כנראה שהנס של רבי מאיר בעל הנס הוא שהוא לא מקומי, כמו קפיצת הדרך. כך מוצאים אותו פועל ברומי (משחרר את הגיסה שלו – הוא מטייל בעולם). בסוף ימיו היה בעסיא, ומשם אמר לשלוח את הארון שלו בחזרה לארץ ולהודיע שהוא המשיח. נהר פרת = רקת זו טבריה.

הדין של כבוש יחיד שמיה כבוש, של רבי מאיר, מוסבר שהכוונה היא רק אחרי שכבשו את כל ארץ ישראל – מה שאחר כך יחיד ממשיך לכבוש מחוץ לגבולות א"י זה מקדש את המקום עבור כל עם ישראל לפי ר"מ, ורבי יוסי חולק עליו. כך ההסבר לפי רוב המפרשים. אם נסביר את זה ככה נוכל להסביר עוד פרט בדעת רבי מאיר, שגם נוגע לנו, וזו גם סגולת ארץ ישראל. דין צבור רק בא"י, כפי שלמדנו הרבה פעמים (מהרוגאטשובר), ורק שם ערבות במלואה. התכלית של קיום המושג כבוש וכו' של א"י המובטחת כל יחיד הופך להיות רבים. מה שהוא אומר שכבוש רבים שמו כבוש הכוונה שכל יחיד הוא כל עם ישראל. זה קשור למה שנסבר בהמשך לענין 'גדר נקודה', שהיינו "התופס במקצת מן העצם תופס בכולו". אפשר לומר שה"יחיד" של רבי מאיר זה גדר נקודה – זה מה שמגלה את כל עם ישראל בתוך כל יהודי. כל ישראל ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה. רק בשביל זה נתנה לנו ארץ ישראל – זו דרך טובה להסביר לאנשים (ששטחים לא במנטליות שלהם, ויכולים להסתדר עם המחשב בכל מקום בעולם) מה זה ארץ ישראל.

אף על פי ש-חמת זה כבוש-חזקה ו-רקת זה כבוש רבים חזקה, בכל אופן מה רבי יוחנן יענה לרבא? ש-רקת בגימטריא שם כבוש יחיד, ותו לא (בלי חזקה בכלל).

חמת רקת כנרת (המלים בפסוק שחז"ל דורשים) – הכל נגמר ב-ת (זה ה'חרוז' כאן). ג תוין, כמו תשובה-תורה-תפלה. אפשר לומר ש-חמת זה תורה, רקת תשובה (רקנים מלאים מצוות), כנרת זה תפלה (קול כנור נעים).