1

בע"ה

שבע ברכות למשפחות אבינר ובודנר

כ"ז אדר-שני ס"ח – חומש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "סימן טוב ומזל טוב" ו"ה' מלך".

נאמר משהו לכבוד החתנים והכלות. קודם, ביצהר ולפני כן במעלה לבונה, דברנו על יונים ונצים. יונה זה עוף טהור ונץ זה עוף טמא. אבל איך שמציירים היום, הכל זה הפוך על הפוך. באמת להיות נץ זה לא סימפטי, אבל יש נץ שהוא מוציא פרח ופרי – יש נץ טהור, גם חז"ל אומרים שנץ זה מלאך טוב. ויש יונה שהיא לא טובה – כתוב שיש יונה מלשון אונאה. כמו היונים בתוך עמנו, זה יונה מלשון אונאה – לא היונה שעם ישראל נמשלו לה. קודם כל נברך את שני הזוגות כאן, שתמיד יהיו זוג יונים של קדושה. לכן צריך להבין מה זה היונה של הקדושה, ואיך להזהר לא ליפול לידי היונה של האונאה, היונה של הקליפה, של התקשורת. יש פסוק בשיר השירים – שכעת כבר הזמן ללמוד ולהתבונן בו – "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה". שם יש ציור שחז"ל מציירים את היונה הקדושה, עם ישראל, שנמצאת בחגוי הסלע – מקום מסוכן – ויש לה נץ מלמעלה, שמאיים לטרוף, וגרוע מכך יש לה נחש מלמטה, שבא להטיל בה את הארס שלו. אבל היא היונה, עם ישראל, חיה וקיימת. כשיבוא משיח, תיכף ומיד ממש, הכל מתהפך לקדושה – כמו שאמרנו שיש נץ טוב יש גם נחש טוב, נחש = משיח ו"יהי דן נחש על דרך שפיפון על ארח ויפל רכבו אחור". בעצם, היונה של הקדושה צריכה לקבל את הכחות החיוביים – נפרש את כל הפסוק בצורה לגמרי אחרת מהפשט. שצריך אמנם להיות אנחנו היונה של הקדושה – הביטוי של היונה זה שיש אהבת ישראל, אהבה בין איש לאשתו, אהבה שבאה לידי ביטוי בעינים ("עיניך יונים"), זו דרגת האהבה הכי גבוהה במודע, כשמרגישים את הקשר ("תמתי" זה למעלה מטעם ודעת, גם כאשר לא חושבים במודע זה על זה), כמסתכלים זה בזה, כמו ביחס לה', שהכי נעלה זה "לאסתכלא ביקרא דמלכא" ותו לא מידי, כך גם בין בני זוג. כנראה שה"עינים יונים" של הקדושה גם מבטל את היונים השקריים, שמשקרים לנו ומאנים אותנו. צריך שהיונה תאמץ גם את הכח של הנץ וגם של הנחש. במקום שיהיה מסוכן להיות בין הנץ לנחש, ששניהם יהיו כחות תומכים ועוזרים ליונה ליישם את משימתה – לרשת את ארץ ישראל, להביא את הגאולה, להביא משיח. כנראה שהיונה זקוקה גם לכח של נץ וגם לכח של משיח – היא יונה, כולה אהבה, כולה דבקות והסתכלות והתמוגגות. לפי הבעל שם טוב צריך לאהוב כל יהודי בלב כמו אהבת איש ואשה. אבל צריך גם את הנץ וגם את הנחש. חז"ל אומרים שהנץ זה מלאך שפורש כנפיים ומגן בעד רוחות רעים, מגן מדברים שליליים שמתרחשים בסביבה – הנץ של הקדושה זה כח הגנה, כח להגן על ם ישראל. נאמר את זה פשוט – הנץ של הקדושה זה בטחון. צריך לדאוג לבטחון – גם כאן בחומש, חוץ מלימוד תורה (שתכליתו "לאסתכלא ביקרא דמלכא", ובפרט בלימוד פנימיות התורה, שמראה איך הכל פנימיות – יש שבעים פנים לתורה ועוד "אחת היא יונתי תמתי" – עא = יונה), צריך גם בטחון. פה שדואגים בחורי ישראל החמודים לבטחון, ועושים מה שצריך – אם זה כולל חצות או מה שלא יהיה, זה נקרא שמאמצים את כח הנץ של הקדושה. כשחושבים וגם פועלים גם בכיוון של בטחון, זה הנץ שמרחף מלמעלה. הנחש זה לחיות עם משיח – שכל מה שעושים זה במגמה להביא לימות המשיח. אם איני חושב על משיח יש למטה נחש מסוכן, אבל צריך במודע כל הזמן לפעול לקראת משיח. מה זה? יש שלש מצוות הציבור לעם ישראל כשנכנסים לארץ, והראשונה להעמיד מלך. יש יונים, שלומדים תורה עם דבקות בעינים, וגם דואגים לבטחון, וזה עדיין לא אומר שיש כל הזמן מחשבה וחתירה למשיח. המשיח דווקא צומח מלמטה, כמו שכתוב "אמת מארץ תצמח" – הוא נץ שמניץ-צומח מלמטה. גם הנץ למעלה פורח באויר, והנץ למטה – הנחש בעצמו – גם מוציא פרח ופרי. הדימוי הוא שיש יונה דקדושה – לאפוקי היונה דלעו"ז – וצריכים את הנץ מלמעלה, ההגנה והבטחון, וצריך את הנחש מלמטה, שכל הזמן חותרים, כמו שמחפשים מטמון בארץ ("כמטמונים תחפשנה"), להעמדת מלך. המצוה הראשונה זה לחפש את הנחש הטוב ולהמליך אותו. בטוח שלחתנים ולכלות יש בדם את כל זה – שהם יונים בעצם, ולוקחים לעצמם גם את כח הנץ וכח הנחש. עד כאן זה דרוש בהקשר למה שדובר קודם.

קודם דברנו על פרשת שבוע, המתחילה "אשה כי תזריע וילדה זכר ביום השמיני ימול את בשר ערלתו" – גם קשור לחתן וכלה, שזה יקוים, החתונה זה "אשה כי תזריע" ואחר כך ברית בע"ה, שיהיו כאן גם הרבה שבע ברכות וגם הרבה בריתות – אבל אחרי דין יולדת לזכר ולנקבה התורה עוברת למשהו אחר, שגם צריך להבין את הקשר ביניהם, לדיני נגעים: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת וכו'" (לנץ הגענו בגלל שהנץ של הקליפה זה ר"ת נגע צרעת, ככה מובא, אבל את זה לעומת זה עשה האלקים). יש בפרשה הרבה צבעים – קודם ארבעה סוגי לבן טמאים. הסברנו שיותר מדי לבן זה לא טוב, זה שאדם מלבין עצמו בכך שמצטדק תמיד (החתנים לבשו לבן, אז הרב אמר שלבן זה טוב, וצבע טוב לחתנים, אבל לא להיות מדי לבן, אלא אם כן "כולו הפך לבן טהור הוא"). לבן זה תכונות לבן הארמי-הרמאי, אבי ארבע נשות יעקב – זה בקדושה, אבל יש לו גם תולדות רעות, "מראות נגעים שנים שהם ארבעה". אחרי לבן יש שחור צהוב אדמדמם. הלבן זה בעור, הצהוב זה במקום השער – לבן בנגע וצהוב בנתק (על נתקים דברנו הרבה גם בזמן ההתנתקות), ושער שחור זה דווקא סימן טהרה. הצהוב סימן טומאה במקום שער והלבן בשער העור. לבן מדי זה מי שכל הזמן מצטדק, ולא יכול להרים ידיו ולומר "חטאתי". בנחש דקדושה נאמר "אשרי הדור שהנשיא מודה על שגגותיו, ק"ו וכו'" – כמו דוד המלך, שהרים ידיו ואמר "חטאתי", ובכך תקן את אדם הראשון – "אדם כי יהיה בעור בשרו" – שהבעיה שלו לא היתה החטא אלא זה שאחר כך האשים את האשה, זה מוסר שכל חתן צריך לקחת (חסידות זה לא מוסר, אבל מדי פעם גם יוצא איזה מוסר) – לא להאשים את האשה. כל הצרות התחילו מהאשמת האשה – אם היה מודה ספונטאני הכל היה נמחל – וזה מה שהוליד את המחלה, את הצרעת. גם "תזריע" קשור לצבעים, כי כתוב שמזרע האב בא הלובן בולד ומזרע האם בא האודם בולד. הצבעים משולשי האותיות – שנים טמאים ואחד שחור – לבן צהב שחר = תזריע.

מה שרצינו לעשות – המשך של שיעורים קודמים – לפתוח את הרמב"ם ולראות הלכה מאד מענינת, שהיא מחלוקת בין הרמב"ם לכל שאר הראשונים בפסיקה, ולנסות להבין את זה בקיצור ובפשטות על פי חסידות, ומתוך כך גם נוכל להבין עוד משהו בקשר לחתן וכלה. כתוב בחסידות שסיבת כל הנגעים זה בגלל שיש אמא בלי אבא, ח"ו. כעת נסביר את זה בצורה פסיכולוגית פשוטה: אם בבית יש חינוך הכי מסור של האמא, אבל האבא הוא לא חלק מהחינוך, אז הבנות יוצאות מסכנות. כמה שהאמא משתדלת לחנך את הבנות בבית – זה עובר דרך הבנים, אבל ההסבר בקבלה נוגע בעיקר לבנות – אם זה בלי השיתוף של אבא, אם הוא לא ביחד עם אמא, אז לא רק שהוא לא פועל את הפעולה הרצויה של חינוך טוב, זה גם פועל את ההיפך. בלשון הקבלה, במקום שיצאו הבנות הברוכות – לאה ורחל ובלהה וזלפה – אז יוצאות בנות אחרות, שאיני רוצה להזכיר את שמותיהן. זאת אומרת שחייב להיות כל הזמן אבא ואמא יחד. זה כבר נוגע ישירות לזוג שמתחתן. צריך לדעת שבכלל, ובפרט בנוגע לחינוך, האבא והאמא צריכים לתת את הדעת ביחד ולפעול ביחד. זה כלל גדול בתורה שיוצא דווקא מתוך פרשת נגעים.

נאמר קודם את ההלכה בע"פ, כדאי לקצר את הדרך: כתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת", וחז"ל אומרים ש"שאת" ו"בהרת" זה אבות, ו"ספחת" זה תולדה שהולכת על שתיהן, לכל אב יש תולדה. כל אחד זה גוון אחר של לבן, וכל הלבנים האלה הם טמאים, כי זה לבן לא מצד הקדושה – לבן שאני תמיד בסדר, רק אני בסדר (ואתה לא בסדר). הלבן הכי לבן זה "עזה כשלג", בהרת, פחות ממנו זה "לבן כסיד ההיכל", שאת זה "כצמר נקי", והתולדה שלו זה "קרום ביצה". דרך חז"ל, מהשאלות החשובות ביותר בתחלת המסכת, האם הגוונים הללו מצטרפים יחד. טומאת צרעת זה בשיעור כגריס, ומה קורה אם יש חצי גריס בהרת (עזה כשלג) וחצי גריס (קרום ביצה). צריך עינים טובות כדי לראות זאת – זה תיקון היונה – אבל מה הדין כשמזהים שבשטח קטן, בדיוק שיעור, חלק הוא גוון כזה וחלק גוון אחר. בלי כל הלומדות – יש כאן למדנות מופלאה – רובם ככולם של המפרשים הראשונים אומרים שיש שלשה צרופים בלבד. רק שני האבות מצטרפים – וזה לומדים מהפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה [ולא 'והיו'] בעור בשרו וגו'". לומדים שמה שמצטרף זה מה שכתוב בפירוש – האבות, השאת והבהרת. מה לגבי התולדה? ברור שאם יש אב ותולדה שלו מצטרפים – שה"עזה כשלג" מצטרף ל"סיד ההיכל" וה"צמר לבן" מצטרף עם "קרום ביצה" – אבל תולדה לא מצטרפת לאב אחר והתולדות לא מצטרפות זו לזו. יש כאן שש אפשרויות צירוף – מזכיר את חכמת הצירוף של "שלש אבנים בונות ששה בתים" – ומכיון שיש כאן ששה צירופים זה טעם פנימי לכך שבפירוש יש בפסוק רק שלשה דברים. מתוך ששת הצירופים האפשריים כאן, לפי רוב הפירושים, שלש אפשרויות מצטרפות ושלש לא. יש בזה הגיון בריא ופשוט, אבל הרמב"ם לא סובר ככה – הרמב"ם סובר שכל מה שמקרום ביצה (הכי נמוך ודהה), כל מה שיותר לבן זה הכל "נגע צרעת" וממילא הכל מצטרף. כל השש אפשרויות מצטרפות – שני האבות, אב ותולדתו, אב ותולדה אחרת ושתי התולדות. הוא סובר שכל צרעת זה מציאות אחת, ואפשר לצרף אז השאלה הפשוטה היא למה צריך לחלק. אם הכל אותו דבר, אז בשביל מה שיש "מראות נגעים שנים שהם ארבעה"?

קודם כל רואים שהרמב"ם בעד צירופים – סובר שכל הצירופים טובים. סוגיה זו נוגעת למי אפשר להצטרף, לאיזה גופים, אם הלב היהודי מצטרף לקוממיות וכיו"ב – זה לא פשוט, הכל נגעים (כל הנגעים זה נגיעות – יש נגע טוב, שמשהו נוגע לך באמת, ויש נגע רע שזה אינטרס אישי, לכל המפלגות והגופים יש אינטרסים, והשאלה מה מצטרף ומה לא). אם אתה רמב"מיסט הכל מצטרף, אבל כמה שאנחנו אוהבים את הרמב"ם – הוא יחיד בזה, ורובם אומרים שלא הכל מצטרף וצריך הרבה חכמה בזה. יוצא מבחינה כמותית שחמשים אחוז ממה שיש לך הו"א להצטרף זה נכון וחמשים אחוז זה לא נכון.

על רקע זה נקרא את דברי הרמב"ם הלכות טומאת צרעת פ"א ה"ג:

ארבע מראות נגעים אלו כולן מצטרפין זה עם זה בין להקל בין להחמיר בין בתחילת ראיית הנגע בין בסוף השבעה בין לאחר שנפטר המצורע או נחלט כיצד אחד נגע שהיה כולו לבן כשלג או כסיד ההיכל או כצמר נקי או כקרום ביצה ואחד נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב א"כ למה מנו אותן חכמים ואמרו מראות נגעים שתים שהן ארבע כדי להבין במראות שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדין אותו ומודיעין אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחתה זו היא השאת וזו היא ספחתה. [השגת הראב"ד - זה עם זה בין להקל כו' א"א אינו נראה כן מן הגמרא דאמרינן התם סיד ההיכל ליצרפיה בהדי שאת לאו בר מיניה הוא אלמא תולדה דהאי לא מצטרף בהדי האי].

אם כן, תירוץ הרמב"ם הוא שהכהן צריך לדעת להבחין. אבל האם זה תירוץ טוב? למה הכהן צריך להבין דבר שלא נוגע למעשה? הרי העיקר בלמדנות זה נפק"מ, ובשביל מה לדעת דבר שאין לו נפק"מ. אמרנו שעל פי סוד הבעיה של צרעת זה אור אמא בלי אור אבא. מה ההבדל בין אמא לאבא? אמא זו המציאות – יש כינוי בחסידות שאמא זה "ראשית המציאות" – ואילו אור אבא זה הגילוי, המהות, "ראשית הגילוי" לעומת "ראשית המציאות". בסוף התניא הוא כותב שיש הלכות שאף פעם לא יהיו במציאות, אז איך אתה בכלל קורא לזה הלכות? הוא אומר שבחכמה עילאה דאצילות זה נמצא. כלומר, יש משהו בחכמה עילאה שמבחינה בין דברים וחייבת לדעת להבחין בין דברים שלא נוגעים למציאות. אם אתה לא יודע לאבחן בין הדברים אתה לא יכול לדון את המציאות. זו נפקא מינא למעשה – אתה לא יכול לתקן את המציאות אם אינך יודע דברים שלא נוגעים למציאות. זה הפוך על הפוך, אבל זה משהו מובהק. השיטה כאן של הרמב"ם בצורה הכי עמוקה מסבירה מה זה אור אמא בלי אבא – זה אחד שיודע שמקרום ביצה ומעלה הכל לבן והכל מצטרף למעשה. ומה זה אור אבא? כתוב מפורש בכתבי האריז"ל שהכהן הרואה את הנגע הוא האור אבא שהיה חסר, וכך במבט הכהן הוא מרפא את הצרעת. מה יוצא כאן? שאור אבא זה הדעת לעשות אבחונים דקים שלא תמיד יש להם השלכה על המציאות על פי הלכה. אבל זה הלכה, שאם אתה לא יודע לאבחן אותם אתה לא יכול לתקן את המציאות – יש צרעת, אבל אתה לא יכול להיות מעורה בצרעת. עוד הפעם: לפי מי שקרא את קומי אורי, יש ג"ק טמאות ויש ק"נ, הצבא שהוא חצי-חצי, אז מהחצי הלא-טוב של הצבא ומעלה, לדעת הרמב"ם, הכל אותו דבר. אבל כדי לתקן אותם – שזה הענין שלנו, לראות את הנגע כדי לרפא אותו – צריך לאבחן דק. לכן צריך לקרוא את קומי אורי ואת כל הספרים, לדעת את כל האבחונים עד הסוף, ואז אתה יכול לבוא ובחדא מחתא לדון ולראות ולתקן את המציאות. זה הווארט כאן, בלי הלומדות שמסביב.

סוב נחזור ונסיים בענין של חתן וכלה. האשה היא באמת המציאות, אבל החתן ביחד עם הכלה שילמדו לעומק הרבה חסידות, כמו שהרבי אומר הרבה חסידות שנוגעים לענינים של גאולה ומשיח. יש אנשים שחושבים באיזה אירוע, איזה שיעור, שאם לא ממש מדברים תכל'ס זה לא שוה שום דבר. יוצא מכאן שודאי שזה קשור – שאם אתה לא יודע דקויות שלא נוגעות לתכל'ס אתה לא מסוגל להתעסק עם התכל'ס. אמא זה תכל'ס – אבא זה ראשית ואמא זה אחרית, זה התכלית. אין לך שום תכל'ס אם אין הבחנות. כהן שלא יודע את ההבחנות שאין להן השלכה במציאות, לא יכול לדון. גם בבית, אני מברך את החתנים והכלות שיהיה בבית הרבה לימוד מעמיק, אבא ואמא יחד – שילמדו את הנושאים האלה, שבדור שלנו זה עניני גאולה ומשיח, ובא לציון גואל. רק נקשר למה שאמרנו קודם: לדעת לאבחן זה בא מאותן "עיניך יונים" שדברנו עליהן בתחלה, זה עיני הכהן. כהן זה עם אהבת ישראל, ומי שהוא כהן עם "עיניך יונים" הוא יודע לאבחן ולתקן. הצרעת זה גם פריחה (כמו הנץ) – יש פריחה בעור, באויר וגם בצמחים. צריך לדעת את כל האבחון של "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – יש משל של רבי אייזיק מהומיל שאומר שמי שזוכה לאסתכלא ביקרא דמלכא לא רואה אור אחד פשוט, אף שה' הוא פשוט ולא מורכב ח"ו, אלא רואה אין ספור פרטי שרשי כל דבר שיש במציאות איך זה מושרש בתוך האחדות הפשוטה. זה "לאסתכלא ביקרא דמלכא", וזה בא מאהבת ישראל של כהן שאוהב את כולם, שאוהב את אשתו ואשתו אותו בבחינת "עיניך יונים", ואז מקבל את העינים של הכהן הזה שיכול לרפאות את המציאות על ידי שיודע את כל הסוגים, אם כי בתכל'ס יש הרבה דברים שהם אותו הדבר, אבל אם לא יודע את האבחונים הדקים הוא לא יכול לעזור להם בשום דבר, אם אין לו אהבת ישראל. אז שתהיה אהבת ישראל בשלמות, אהבת בני הזוג היונים בשלמות, ומכאן שיקבלו את כח הנץ וכח הנחש, וקדימה "הסתער".

[בקשו שהרב יקרא (מהמחשב) את הבעטלער הראשון, לזוג שזה היום הראשון של השבע ברכות. הרב סגר את המחשב ורק דבר על הבעטלער (אבל הסיכום מהזכרון, כי המחשב היה סגור...):

הבעטלר הראשון מספר ששאלו "מה אתה זוכר". צריך לדעת שרבי נחמן מושפע מדברים ששמע מבית סבו, הבעל שם טוב, והבעל שם טוב היה שואל "וואס געדנסטו" – מה אתה זוכר? בפעם הראשונה שבאו אליו שאל כך, ובכך החל תיקון הנפש. הרי הבעל שם טוב לא עסק בגלגולים כמו האר"י – אצלו התיקון זה לא לזכור את הגלגולים הקודמים, אלא לזכור את האין, כמו שזוכר הקבצן הראשון. לא לזכור טעם או ריח וכיו"ב, אלא את האין ממש. ביום הראשון של הנישואין יש לחתן ולכלה כח להתבונן בשרש נשמתם, האין הראשון, ואיך ירדו מאין ליש, מאגרא רמא לבירא עמיקתא. צריך לא לזכור שום שלב בירידה – שזה טעם וריח וכו' – אלא את האין הראשון. בכל שלב כבר יש אני, אבל כשזוכרים את האין שם זה אנחנו ביחד. הבטעלער הראשון מברך את החתן והכלה שתהיה להם ראיה כמוהו – לראות את האין, את עצם הנשמה, ואז כל ההבלים של העולם לא תופסים מקום ולא עולים כהרף עין. כשרואים את העצם – של בן הזוג ושל כל היהודים – אפשר להתגבר על כל ההבלים, כל מה שהוא נגד האלקות.

אחר כך אמרו שהזוג השני הם ביום השביעי של השבע ברכות, אז הרב אמר שמהבעטלער השביעי רבינו לא סיפר, בינתיים (והוסיף: אולי אם הייתם לוחצים יותר הייתי מספר).]

עוד ווארט: קודם שאלתי על השם חומש, מאיפה הוא בא, ואמרו לי שזה על שם חמש בנות צלפחד שהיו באזור הזה. יש רמז מאד יפה, שבנות צלפחד עולות יחד בגימטריא חי פעמים חן. אבל חֹמש זה ו פעמים חן, אז בחמש בנות צלפחד יש שלש חמש – הן 'חזקה' של חֹמש. שיהיה כאן חזקה במקום הזה – שכולנו נאמר ג"פ חמש, וזה שוה כל בנות צלפחד. צריך להכריז ג"פ חמש ולכוון בשכל את שמות חמש בנות צלפחד. העיקר הוא שזה הכל חן. קודם בקשו שנאמר משהו על סיפורי מעשיות, שזה גולת הכותרת של רבי נחמן, אבל "הכל הולך אחר הפתיחה" – התורה הראשונה של לקוטי מוהר"ן זה תורת החן, וכל תורת החסידות זה תורת החן. לפי מנהג אשכנז הכלה מסובבת את החתן שבע בפעמים תחת החופה, ובכל הקפה ממשיכה ברכה אחרת: בראשונה – חכמת חיים, בשניה – עושר, בשלישית – בנים, ברביעית – חיים, בחמישית – ממשלה, בששית – שלום, ובשביעית שהיא העיקר – חן, שתמיד ימצאו חן אחד בעיני השני. זה המלכות – תיקון המלכות זה תיקון החן. זה מתחיל להיות הבעטלער השביעי – התיקון השביעי זה תיקון החן. זה כולל הכל, כי חן ר"ת חכמה-נסתרה – מתחיל בחכמה ומסתיים בחן, גם במשמעות של גילוי החכמה הנסתרה, אבל העיקר שימצאו חן בהכל.

נאמר עוד ווארט חשוב למי שמתמצא כאן ובונה ומחזיק את המקום: הייתי יכול לתת שני פירושים לחומש – חמשה דברים, או חמישית מדבר אחד. נדמה שהפירוש הפשוט של חומש זה אחד על חמש, אבל האם יכול להיות גם חמש על אחד? צריך קצת לדרוש, אבל אפשר לפרש שחומש זה כמו שרש"י כותב תמיד מה זה "שבעת" – שבע ביחד. אם באמת רוצים לומר שחומש זה על שם חמש בנות צלפחד, אז אי אפשר לומר שזה חמישית. יש סוד גדול בקבלה של "חמישית" – יחידה שבנפש – אבל אם זה חמש בנות צלפחד זה כולן יחד, כגוש-כציבור, ויש מקום גם לפירוש הזה. יש ווארט מאד יפה – צריך לחיות עם הזמן, וחלק מזה להיות מעודכן מה קורה בתגליות ובתאוריות החדשות של המדע, שזה דברים מענינים וכתוב בחסידות שזה בשביל לתת משלים יותר עמוקים לנושאים של החסידות, הכל בשביל "לאסתכלא ביקרא דמלכא". יש משהו ממש מהעשור האחרון, מהדברים הכי מתקדמים במה שקוראים לו תאורית המיתרים, שעולם שהוא גדול N שוה לעולם שגדול 1 על N – זה משהו מופלא, שאין לו שום מקום בשכל. ככל שהעולם יותר גדול אז הוא שוה לאותו עולם ממש שהוא אחד חלקי המספר הזה (שזה קרוב לאפס, שהרי ככל שה-N יותר גדול החלק שלו שואף לאפס). איך להסביר את זה בנפש? זה לא משנה אם זה נכון או לא נכון, עצם הדבר שיש מדענים שחושבים ככה זה מספיק השגח"פ שזה אומר לנו להתבונן מה זה אומר. זה אומר מה שכתוב בזהר, "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר". מי שהוא הכי קטן הוא הכי גדול – כמה שאדם מקטין עצמו כך הוא גדול, וככל שהאדם מנפח עצמו הוא קטן. כאן הווארט טפה אחרת, אבל בכל זאת נקשר. כאן הווארט הוא שהם שוים – כמה שדבר יותר גדול, הוא שוה – נראה אותו דבר בראי – למה שהוא 1 חלקי N, וזה כל כך דומה עד שאי אפשר לדעת איפה אתה נמצא, אם אתה ממש אפס או גדול כמעט אין סוף (זה "זקן ויניק"). מה זה נוגע לחומש? שלא לחשוב שאנחנו קטנים. הווארט הוא שהחמישית, לפי התאוריה הזאת, הוא כמו חמש – הפשט הוא אחד על חמש, אבל זה וחמש על אחד זה אותו דבר. מה ללמוד מכאן – שכמה שחושבים שיש כאן מעט אנשים, שזה קטן וסמלי, איזה אהל אחד או שנים, צריך לדעת שכל עם ישראל פה. כמה שזה קטן, ככה זה גדול, ככה צריך לחיות עם זה – לחיות עם משיח. כמה שהוא גדול הוא נמצא כאן, ואם רוצים שעוד יותר ימצא כאן, אז לא שיהיו פחות אנשים אלא שכל אחד יחזיק עצמו קטן. הסוד להיות גדול זה להחזיק עצמו קטן. גם כשמתחתנים, כמה שהחתנים החזיקו עצמם קטנים לפני החתונה, כך צריך כעת להחזיק עצמם עוד יותר קטנים, וכמה שיהיו קטנים כך יהיו יותר גדולים, הרבה צאצאים וכל הברכות.

השלמות (בערב, טלפונית):

א. אמרנו: תזריע = לבן צהב שחר. זה גם מראה שכל הצבעים זה נשי, "אשה כי תזריע". מה שלא בגימטריא הזאת זה ה"אדמדם", שבנגעי אדם נמצא רק ביחד עם הלבן – אין אדום לבד, אלא רק פתוך, "בהרת לבנה אדמדמת" (זה סימן של "תרין ריעין" כפי שנתבאר, לעומת הצהוב והשחור שהם באותה פרשה אבל הם דבר והיפוכו). אם מחברים לבן אדמדמת (כמו שכל אחד כתוב לראשונה) = יסוד היסודות ועמוד החכמות = משולש מח. לבן אדמדם (שניהם זכר, כמו שיש בנגעי בתים) = 776 = ביאת המשיח וכו'.

ב. רש"י מדגיש שנגע זה לשון זכר וצרעת זה לשון נקבה, אז נגע צרעת זה זכר ונקבה. צרעת = מ"פ חוה, מאד מתאים לכך שכל הנקבה כאן, בחינת הנוק' של הצרעת (שזה עיקרה), זה שייך לחוה.

ג. בנץ של פרי יש "עלתה נצה" בגפן ויש "הנצו הרמונים" – תפארת והוד בשבעת המינים (או"י ואו"ח בשבעת המינים). בכל נץ יש אור, זה ראשית ההתנוצצות – "נוצצים כעין נחשת קלל" (נחשת היא גם תפארת).

ד. "יונתי בחגוי הסלע" – יונה בין נץ לנחש זה ר"ת נין ("לפני שמש ינון שמו", משמות משיח).

ה. כמו שצרע זה צדיק ורע לו, נגע זה נאמן וגע לו (וגרוע לו...).

ו. שאת ספחת בהרת = לב פעמים חן. שאת או ספחת או בהרת = 1870, כפולה של שני מספרי אהבה רצופים, לד פעמים נה (זה דרוש גדול בספר על חתך זהב ש-1870 זה "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", סוד החתך-זהב).

ז. בגמרא זה "צמר לבן" אבל הרמב"ם גורס "צמר נקי", כנראה שזה מ"עמר נקא" (לשון האידרא מתוך ספר דניאל).

ח. עזה כצמר סיד ההיכל צמר לבן קרום ביצה = לח ברבוע = ד"פ חוה ברבוע (ממוצע כל מראה). עוד רמז יפהפה של חוה כאן.

ט. יציאות השבת = 1224. יציאות ידיעות שבועות מראות = 2448 (ב"פ יציאות השבת), שנת יציאת מצרים (= אדם כי יהיה בעור בשרו = נעשה ונשמע, זו גם שנת מ"ת). זה שיציאות השבת זה הכל, זה שחכמה היא נקודה דנעיץ. שבועות (הז"א כאן) = כח ברבוע. ממוצע ז המלים זה כב ברבוע (בתורה כותבים תמיד טֻמאה בלי ו, אבל שבועה לפעמים עם ו, אז כך כותבים בחשבון זה).

י. "איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא" זה הפסוק שמביא בתחלת ספר הלקוטים כפסוק על נגעים.

יא. כאן במקום לאה ורחל זה נעמה ולילית (שאת ובהרת), אבל במקום השפחות יש גרירה וצריעה, ובמ"א כתוב סגרירה (גרירה זה קצור שלה) – הפשט זה סגירו וצריעה זה צרעת, לכן זה מתאים לנגעים. למדנו על צפורה בפרצוף של פורים, צריעה = צפרה. נעמה לילית גרירה צריעה = 1438, והנשים הקדושות זה 438 (= בית הוי', ביתו זו אשתו). יש כאן תוספת של אלף לגריעותא, אבל צריך לומר שכאשר יבוא משיח זה יהיה למעליותא, כמו שמשה רבינו מקבל אלף אורות – בזכות הקליפות הנשים הקדושות שמתקנות אותן יקבלו אלף אורות (ישראל בעל שם טוב וכו').

יב. "אמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" = יב פעמים יצחק, בעל המאמר. אם מוסיפים את השם יצחק זה בן בריבוע (בן דוד). אמר רבה, מאי קרא? כולו הפך לבן טהור הוא. אמרנו שיצחק רבה = תהו.

יג. שאת-ספחת-בהרת זה קנאה-תאוה-כבוד. יש מחלוקת אם ספחת הבהרת או השאת יותר לבנה. קצת רמז לזה שתולדת הבהרת לבנה מהשאת בסדר הפסוק, שאת-ספחת-בהרת [לפי חכמים הסדר הוא בהרת-ספחת-שאת-ספחת, לפי רבי מאיר זה בהרת-ספחת-ספחת-שאת. יש עוד שטה בתו"כ – שיש כאן מבריק ומט, חשוב לתורת הצבעים]. אם הספחת מתחלקת לשנים, צריך לחלק את התאוה לשנים – צריך לומר שזה כמו שכתוב בכל הספרים (בחסידות, ובמיוחד אצל רבי נחמן) שיש תאות אכילה ותאות משגל (יש גם תאות כבוד, שהיא גם תאות ממון, אבל כאן זה בפני עצמו) – צריך לומר שתאות אכילה זה יותר עם גאוה ותאות משגל זה יותר עם הקנאה. לפי זה בלהה זה תיקון תאות משגל – רואים בתורה במפורש, אצל ראובן, שהיא מעוררת תאות משגל. זלפה היתה צעירה והעובר לא הוכר בה, צריך להאכיל אותה טוב (גם במלה זלפה יש משמעות של פה-זולל). יוצא שלאה זה כבוד ורחל זה קנאה (= יהלום של כא = נתיב = כפולת ז), ב"פ תאוה ועוד בלהה זלפה = 13 פעמים 76 = חוה פעמים בן. הכל יחד עולה כה פעמים חן.

יד. שאת לבנה בהרת לבנה אדמדמת – כא אותיות, אפשר לצייר כמשולש של 6 (מ-ש של שאת עד אדמדמת בשורה תחתונה) – אז הפינות הן שאת. בהרת לבנה אדמדמת = 13 בריבוע כפול 7. אם מוסיפים שאת לבנה = זך (מספר הפרשה) פעמים חכמה. הר"ת = ג"פ 11 בריבוע, והשאר זה 24 צירופי בינה (ס"ת = י"פ 11 בריבוע).

טו. בפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" יש פה אותיות, ובפסוק זה פעם ראשונה הבטוי "נגע צרעת", ר"ת נץ, אז רוצים גם יונה בפסוק – זה בדילוג עולה מה-י השניה של "יהיה", 14 אותיות עד ה-ו של "או ספחת", 24 אותיות עד ה-נ של "לנגע" (יפה שזה נ היונה), ועוד 34 אותיות עד ה-ה של "הכהנים". סה"כ היונה כאן נמצאת בתוך הרכב של 73 אותיות – חכמה. לפני היונה יש ז אותיות ואחריה ה אותיות. זה ובתוכו חכמה. יונה זה 71, אבל בכתבי האריז"ל בסוד רפח ניצוצות (חלק מהענין כאן, סוד הנץ), יש ד"פ עב, עב של כל אחד מעסמ"ב, אבל עב ד-מה זה רק עא (עב ד-עב זה מילוי עב עצמו, עב ד-סג זה סג עם י אותיותיו – עג – עב ד-מה זה שם מה עם השרש, שם הוי' – עא, עב ד-בן זה רק אחורי שם הוי', וצריך להאמין שהוא של בן). היונה זה עב ד-מה (עא), והיא כאן בתוך עב ד-סג (עג).

טז. צביעות לעומת צניעות. צביעות = רבוע כפול של טוב = ורפא ירפא. הדבר העיקרי שצריך רפואה, הדבר הכי חולה בעצם, זה צביעות בנפש – הלבן הטמא, האויב בלבוש אוהב. צביעות צניעות (התיקון) = אלהים פעמים אלהים במספר קטן.

יז. לגבי סוגיות צירוף המראות: לכאורה, כל המושג צירוף שייך רק במראות, בין כל סוגיות "שתים שהן ארבע". אם כן, רק במלכות של המערכת הזו שייך צירוף – זה הכל ענין פוליטי, צירופים לפי נגיעות. זה גם מסביר את אריכות התוספות על זה שדווקא זה זכר – בנוקבא אין כאלו דברים, היא לא סובלת בכלל צביעות וצירופים לגורמים אחרים. הצטרפות למישהו אחר זה ראש זכרי-מלכותי – זכרי, אבל דווקא פוליטיקאי. זה קצת כמו שעל פי תורה מותר לגבר להתחתן עם כמה נשים, אבל אשה יכולה להתחתן רק עם גבר אחד.

העיקר בענין זה, שגם תומך מאד בשיטת הרמב"ם: לומדים את הדין של צירוף מהמלה "והיה", לשון יחיד, ולא "והיו". והיה זה צירוף של שם הוי' – הצירוף של חדש תשרי (ימי הדין והשמחה והזיווג) ו"אין 'והיה' אלא לשון שמחה". כשהולכים לעשות צירוף קודם צריך להיות מאד רציני, ימים נוראים, ואחר כך צריך להיות מאד שמח, שהצירוף הוא מוצלח, ואז זה יכול לתרום לבנין המלכות וזיווגה עם ה'. זה משהו כללי, אבל הענין שעוזר לרמב"ם: היות ש"והיה" הוא עצמו צירוף, ההבנה העמוקה שבלי להבחין גם במה שלא נוגע במציאות אי אפשר לטפל במציאות בא משם הוי' – זו שאלה של כל תלמיד מתחיל אם "הוי' אחד" איך זה שכל הקבלה דווקא מפרטת את האותיות (לפרצופים, לצמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, עולמות וכו'). זו ממש נקודה פנימית מאד מאד, וזה דומה למה שאמרנו בשם רבי אייזיק שבאחדות הפשוטה רואים פרטים. זה נושא שדברנו עליו הרבה בשיעורים ראשונים (וזה גם בתחלת סוד הוי', על "רזא דמהימנותא", איך זה מתחלק לעשר ספירות, וזה מתחיל משם הוי'). היות ש"הוי' בחכמה", וכל צירופיו, זה בחכמה ומתחיל מ"יציאות השבת". לכן יש כאן ארבע פעמים "שתים שהן ארבע" – זה גופא שיש תמיהה איך יש באחדות ריבוי ופרטים, מתחיל מחלוקה ל-2 ואז 2 בריבוע. 2 שהם 4 זה הסוד של "ביה הוי' צור עולמים".

יח. ווארט שיכול להתאים ליין משמח: כתוב "זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". יש שני פירושים לאש – אש של כעס או אש של תאוה. לפני שהופכים את הנץ והנחש לסמלים של קדושה, קודם צריך להבין בפשט הכי פשוט את הסכנה – היונה זה המצב האידיאלי של בני זוג שמתחתנים, מעל זה מרחפת סכנה של כעס (נץ – נצים ורבים), שתרד אש מן השמים ותאכל אותם, והסכנה מלמטה זה אש התאוה, לכן הנחש הוא תמיד סמל בקבלה של יסוד דקטנות. יש שני סיכונים של "לא זכו" – כעס מלמעלה ותאות מין מלמטה. ציונות = כעס תאוה.

יט. יונה זה גם שמו של הנביא, שאת ספרו קוראים בשיא של יום כיפור. ה' שולח אותו לנינוה – אותיות יונה עם עוד נ (אבל מתחיל נינ – נץ-יונה-נחש). הוא באמת נפל, במדה מסוימת, בשתי הנפילות של כעס ושל תאוה כאשר הלך לו הקיקיון. ה' הראה לו שיש שני סיכונים ליונה. בסוף כנראה שזה שהעיר הזו של גוים ניצלה, בזכות התשובה שלהם, זה מסר שאפשר לגייר את הנץ והנחש.