בע"ה

כינוס ילדים כ"ט ניסן

כט ניסן סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב, צהרים טובים.

היום היום האחרון לפני ר"ח אייר – כט ניסן – ויש הילולא של צדיק מאד חשוב, רבי משה מקוברין. מי שלא מכיר את השם הזה, הוא התלמיד הגדול של רבי מרדכי מלכוביטש, שהוא התלמיד הגדול של רבי שלמה מקרלין. הוא הרבי הראשון של חסידות סלונים דהיום. הוא היה מקביל בזמן לרבי הצמח-צדק, והוא היה נודע בין כל הצדיקים של אותו דור כ"איש האמת". ככה נהגו לכנות אותו. כל צדיק מצטיין במדה מסוימת, והצדיק הזה הצטיין במיוחד במדת האמת. עכשיו אנחנו נספר כמה סיפורים עליו, שאפשר ללמוד מזה מוסר השכל.

נעשה היום מה שלא עשינו אף פעם עד עכשיו – נספר שבעה דברים (רובם קצרים, אולי אחד קצת יותר ארוך) – ואנו כעת בספירת העמר, שבעה שבועות שכל אחד כנגד מדה אחרת בלב, אז נכוון הסיפורים כנגדם. השבוע הראשון כנגד החסד, במשך שבוע שלם, השבוע השני, שכעת מסיימים, הוא גבורה, מהיום בלילה מתחיל השבוע של התפארת, ואחר כך נצח, הוד (ל"ג בעומר זה הוד שבהוד), ואז יסוד ומלכות. כאשר מסיימים את כל התיקונים בא מתן תורה, אחרי שבעה שבועות. אנו נחלק הסיפורים על הצדיק לפי הספירות האלו:

חסד: חסד בלב זה אהבה, אהבת ישראל. מספרים ווארט מאד יפה על רבי משה מקוברין, שלפני שהסכים לקבל את הנשיאות ולהיות רבי – מאד סרב אחרי פטירת רבו, שלוש שנים סרב לקבל את הנשיאות ולהיות רבי, רק אחרי המון המון הפצרות, כאשר כל אותם חסידים היו כצאן ללא רועה, הוא קבל על עצמו, ואמר שעשה כמה דברים לפני שהסכים, ואחד מהם – פעל על עצמו שתהיה לו מסירות נפש עבור ההנאה הגשמית של היהודי הפשוט, ולפני כן לא הסכים להיות צדיק. ונסביר: ידוע בחסידות חב"ד שצריך לעשות "אתכפיא" – שאם אדם רוצה משהו גשמי, כמו גלידה, צריך לבחון אם זה לעבודת ה', ואם לא אז לא לעשות. זה טוב עבור עצמי, אבל ביחס ליהודי אחר צריך לרצות שיהנה מכל ההנאות שבעולם. הוא אמר על עצמו שעד שלא פעל בעצמו מס"נ – כמו למות – בשביל שיהודי יהנה מכל ההנאות, לא הסכים להיות רבי. מסיפורי צדיקים לומדים דברים רבים שלא ידענו על הרבי שלנו. כך, כאן לומדים שלרבי אמיתי – כמו הרבי שלנו – יש מס"נ שיהיה הכי טוב לכל יהודי, ולא רק טוב רוחני אלא גם טוב גשמי. זה ווארט שמדגיש מאד מאד מה זה אהבת ישראל של רבי.

גבורה: גבורה זה יראה. מספרים על רבי משה מקוברין זי"ע שהיה ילד בן שש, והגיע פעם חדש אלול – חדש שעושים תשובה, שעושים חשבון נפש ונעשים מאד רציניים – והוא היה ילד קטן, בן שש, וכמו כל הילדים היה משחק. היתה לו אחות קצת יותר גדולה ממנו, בת שמונה או משהו כזה, והיא היתה ילדה חסידית מאד טובה. היא שמה לב שהאח הקטן שלה משה משחק, אז היא נגשה אל משה ואמרה לו – אתה לא יודע שהיום זה חדש אלול, שאפילו הדגים שבים פוחדים מפחד ה' שיש בחדש אלול. כל הטבע משתנה, כל האוירה משתנה, ואפילו הדגים שבים זוחלים-פוחדים מאימת ה' שיש בחדש אלול. הוא ספר אחר כך שכאשר אחותי הגדולה אמרה לי זאת, היות שהיא היתה ילדה עם הרבה יראת שמים, דבריה חדרו לעמק נשמתי, ומאז לקחתי את עצמי לעבודת ה' – מאותו רגע, בגיל שש, דבריה של אחותי חדרו חזק ללבי, התחלתי להתמסר לעבודת ה'. זה סיפור של יראת שמים, של גבורה, מה שאנו מסיימים כעת.

תפארת: תפארת זה רחמים. ידוע שהיתה מצוה הכי מיוחדת של הבעש"ט וכל הצדיקים – פדיון שבוים. שאם הגוים הרשעים לוקחים יהודי בשבי, ה'פריץ' של פעם היה זורק לבור יהודי שלא שלם חובות וכיו"ב, היו עושים כל השתדלות שבעולם לשחרר אותו. בחז"ל מצוה זו נקראת "מצוה רבה", והיא באה ממדת הרחמים שבלב, מדת התפארת (אותה מתחילים לתקן הערב). בימיו של רבי משה מקוברין היתה משפחה עם אבא ת"ח אך לא חסידית, בעירה סמוכה. היו אז מקרים שר"ל כמרים היו חוטפים ילדים ומגדלים אותם להיות נוצרים, ר"ל. קרה אסון הכי נורא, שהכמרים באו וחטפו שתי בנות קטנות מהבית של היהודי-הלא-חסיד הזה. זה ממש אסון, וכל השתדלות בעולם שעשה כדי לשחרר אותן לא עזרה שום דבר. ליהודי הזה היה מלמד בבית (פעם היו שוכרים לילדים הקטנים מישהו שילמד אותם תורה בבית – לא הלכו לחיידר, אלא שכרו בכל בית מישהו מיוחד ללמד את הילדים), ואותו מלמד היה חסיד של הרבי מקוברין. כשהמלמד הזה ראה בצרתו של היהודי הזה, וזה ממש אסון איום ונורא – הכי נורא שיכול להיות – הוא אמר שאני יודע שאתה לא חסיד, אבל תשמע בעצתי, יש רבי שבע"ה יכול לעזור. צריך לנסוע לרבי הזה ולבקש עצה וברכה ועזרה. אותו מתנגד היה בצרה גדולה, אז הסכים בסוף ללכת, רק אמר שאיני מתמצא בחצר של רבי – אף פעם לא הייתי שם – ולכן אני מבקש שתבוא איתי יחד, להכניס אותי לתוך הענין. כך היה, הם נסעו ביחד, רק שהמלמד החסיד אמר לאבא שאני נוסע איתך בתנאי אחד – שמה שהרבי יאמר תעשה. כהולכים לרבי לבקש עצה זה לא צחוק, צריך לעשות זאת, וניסע רק אם אתה מסכים לכך. הוא הסכים, ונסעו יחד, ונכנסו לרבי, והרבי ענה – בלי לחשוב הרבה – שאתה צריך לנסוע לפטרבורג (הבירה של רוסיה). זה היה מוזר, ולא הובן הקשר לענין – הרבי לא הסכים – אך היות שבעה"ב הסכים שיעשה מה שהרבי אומר היה מוכרח לקיים התנאי. הוא הלך לתחנת רכבת, ולפני שעלה על הרכבת לפטרבורג בא גביר גדול גוי, מאצילי רוסיה, ושאל אותו לאן נוסע – אמר לו שנוסע לפטרבורג, והוא אמר שיש לו בקשה, ואם תעשה אותה יהיה לך שכר מזה. יש לי כאן מכתב, ואיני רוצה לשלוח בדאר, אלא שאתה תמסור את המכתב אישית לכתובת. אם תסכים לעשות זאת, למסור את המכתב ולחכות לתשובה בכתב ולהשיבה לי – שכרך בצדך. הוא לא הבין מה זה, אבל קבלה המכתב הסגור מהגוי ועלה לנסוע לפטרבורג. זה הרבה שעות, ותוך כדי שנוסע התחיל להרהר איזה דבר מוזר זה שלא שולחים בדאר – שעבד מצוין – למה צריך לתת לי? התחיל להרהר שאולי יש משהו לא בסדר בענין הזה, ואחרי הרבה מחשבה החליט שחייב לפתוח המכתב ולראות מה כתוב. פתח בחיל ורעדה – זה ודאי נגד מה שהגון ונכון בדרך כלל, שזה אסור, ובפרט שזה של פריץ רציני – וכשהתחיל לכתוב כמעט התעלף. זה היה מכתב לעוד פריץ בפטרבורג לעשות קשר למרוד בצאר של רוסיה, לא פחות ולא יותר, וכעת מובן למה הוא לא היה יכול לשלוח בדאר, שם עלולה להיות צנזורה. עכשיו מה הוא עושה? כשרק הגיע לפטרבורג, עיר הבירה, הוא רץ מהר לארמון המלך והתחנן לשומרים לראות את המלך. עשה רושם שזה כל כך רציני וחשוב שבסוף הרגישו שאכן כך הוא והכניסו אותו. הוא בפשטות סיפר את כל הסיפור, הראה את המכתב שעושים קשר למרוד בצאר ולהרוג אותו, וכשהמלך ראה זאת הוא נדהם. אמר לו שב"ה שהבאת לי מכתב זה, אתה מציל את חיי ואת כל ממשלת רוסיה – מה לעשות לך? ודאי שהמלך יטפל בפריצים אלו שקשרו נגדו, אבל מה שכרך. הוא אמר שאין לי שום בקשה אישית, רק יש לי סיפור מאד עגום, וספר לו בתמימות את כל הסיפור – שצדיק אחד, רבי משה מקוברין, אמר לו לנסוע לכאן בלי שום הסבר, וכל הענין שלו שיקבל את שתי הבנות שנחטפו על ידי הכמרים בחזרה. זה לא היה ענין פשוט שהמלך יפעל נגד הכנסיה, אך המלך אמר שתסע ישר הביתה ועד שתגיע לשם הענין כבר היה מסודר, וכך הוה שעד שחזר מצא בנותיו בבית. מי שרשם את הסיפור הזה שמע זאת אישית מאחת משתי האחיות הללו שנחטפו. זה סיפור מופת של הרבי מקוברין, שאנו משייכים אותו כנגד ספירת התפארת, מדת הרחמים בנפש, לרחם על יהודי בצרה, במיוחד צרה שקשורה עם פדיון שבויים.

נצח: אחד מהפירושים של נצח זה לנצח על תזמורת. הרבי הזה, אולי כמעט יותר מכל רבי אחר שמכירים, היה לו חוש מאד מאד גדול בנגינה. היות שהשרש של החסידות הזאת בא מקרלין יש שיר שחיבר הרבי הראשון של קרלין, י-ה אכסוף, זמר של שבת, והרבי הזה כל שבת היה מלחין בעצמו שני ניגונים לזמר זה, אחד ששר בליל שבת ואחד ששר בסעודה שלישית בשבת. זה משהו מדהים – חוש בנגינה שכל שבוע שני ניגונים (ולא סתם ניגונים, אלא ניגוני דבקות; דרך אגב, הניגונים הכי קרובים בסגנון לחב"ד זה סלונים, וגם אופי תורת החסידות שלהם הכי דומה לחב"ד מכל החסידויות בעולם). אז היה לו חוש מופלא בניצוח – "למנצח בנגינות".

הוד: חז"ל אומרים שהוד זה בית המקדש. הרבי הזה, לפני שהוא נפטר, אחד מהדברים האחרונים שאמר היה "איך שעם זיך [אני מתבייש] שבית המקדש לא נבנה בימי". בגלל שחז"ל אומרים שכל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. הוא לקח את כל האחריות הזאת על עצמו, וזה ברצינות – הוא איש אמת. אצל צדיק אחד שומעים איזה ווארט, שזה מלמד על כל הצדיקים – הוא אומר, מדבוריו האחרונים לפני פטירתו, שאני מתבייש מחיי בעולם הזה, שחייתי כך וכך שנים, ועשיתי כך וכך מצוות, ועזרתי לכך וכך אנשים, ואף על פי כן לא היתה מספיק זכות שיבוא מלך המשיח ויבנה המקדש. זה כנגד ההוד – בית המקדש.

יסוד: יש סיפור בזמן בו היה עדיין תלמיד אצל רבו, רבי מרדכי מלכוויטש, ורבו היה אוסף כסף לכולל רייסין בארץ ישראל. השלוחים היו האנשים הכי נבחרים – כמו שהצמח-צדק שלח את רבי הלל מפאריטש, החסיד הכי מובחר מכולם – וכך ר"מ מלכוויטש שלח תלמידו הכי גדול, רבי משה מקוברין. מצות החזקת ישוב ארץ ישראל היא מצוה רמה ונשגבה, שרמ"מ מויטבסק – שהילולא שלו ביום חמישי – וכל מי שהגיעו לארץ ראו בכך פעולה משיחית, החזקת הישוב בארץ, פעולה הכי משיחית. הוא ספר על עצמו שכאשר הלכתי בדרך תוך כדי שליחות זאת מרבו, פתאום ראיתי למולי דמות עצומה – מן הארץ ועד לשמים – מישהו מאד מאיים, איום ונורא, לא דמות סימפטית (ההיפך מזה), ואותו אחד, הס"מ בעצמו, הבעל דבר, אמר שאם אתה ממשיך ללכת בדרך לאסוף צדקה לארץ ישראל אני אעזוב את כל עסקי בעולם (ולשטן יש הרבה עסקים, מאד עסוק), ואתעסק רק נגדך. הוא ענה לו – ממך אני לא מפחד בכלל, בגלל שאני הולך עם כחו של מרדכי בן אדל. מרדכי בן אדל זה הרבי שלו, רבי מרדכי מלכוויטש – אני שליח שלו, ושלוחו של אדם כמותו. זה מזכיר את הסיפור של אהרן שהלך להפסיק המגיפה, והשטן בא כנגדו, והוא אמר שהולך בכחו של משה רבינו. והוא ספר, שכל פעם שהזכרתי את שם הרבי שלי דמות השטן הלכה והתמעטה, עד שהפך להיות שום דבר. בסוף כתוב שהוא חזר ללכוויטש הוא ספר כל הסיפור לרבי, ואז הרבי אמר שאתה באמת חסיד חכם – שאתה יודע ללכת עם כח הרבי – ולכן שלחתי אותך (מה ששאר החסידים לא היו יודעים לעשות). אנחנו יכולים ללמוד מזה הרבה מאד, שכל פעולה שאנו עושים, בפרט פעולה גדולה ומצוה בשביל להביא משיח, צריך כל הזמן לדעת שהולכים עם הכח של הרבי ולא עם הכח של עצמי. לא כל אחד רואה את השטן שעומד מהארץ עד השמים, אבל יש אצל כל אחד מניעות ועיכובים, כל מיני דברים שמפריעים, וכל פעם שיש מניעה ועיכוב צריך מולה לומר שאני הולך עם הכח של הרבי שלי, וזה שובר כל המחיצות ומוריד כל המניעות והעיכובים ואפשר ללכת ישר. זה כנגד יסוד, כי יסוד זה התקשרות לצדיק.

מלכות: אחרון חביב. פעם אחת הוא אמר שכל חסידות, כל צדיק, יש לו שער מיוחד שהוא וחסידיו עולים לשמים דרך השער הזה. כמו שבזמן התנ"ך, וגם היום, יש שבטים, וכל שבט יש לו שער – כמו שכתוב בספר יחזקאל – אבל השערים שלנו זה שערים רוחניים. הוא אמר ש"אונזערער שער זה אמונה ושפלות", השער שלנו זה אמונה ושפלות. אמונה ושפלות זה מלכות. בכלל בקבלה השער זה המלכות, כי המלכות מקשרת את העולם התחתון, איפה שאני נמצא, עם העולמות העליונים, איפה שיש גילוי אלקות וגילוי ה'. הדבר הזה מתאים לא רק לחסידי סלונים, אלא לכולנו – השער שלנו זה אמונה ושפלות. אמונה ושפלות זה שני כינויי מלכות. לפעמים מסבירים שאמונה זה המלכות של העולם העליון יותר, הכתר של העולם הזה, אבל "כתר עליון איהו כתר מלכות". ושפלות זה פנימיות המלכות. אצל כל חסיד שעובד את ה' באמת, השער של עבודת ה' זה אמונה ושפלות, וזה כנגד המלכות.