גיור בכל יום

אור ל-יד סיון תשפ"ד – טלפונית

שיעור רמב"ם (31)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור רמב"ם זה עוסק בגיור – נושא 'חם' בשנים האחרונות, מאז פרצה 'המהפכה הרביעית'. ההתבוננות מיוסדת על שיחה של הרבי מליובאוויטש, שכבר נלמדה בשנים האחרונות, אך כאן היא מתבארת בפנים חדשות. מוקד העיון הוא הקרבן בו חייב הגר, שבמקור הוא 'הצלע השלישית' של הגיור, יחד עם מילה וטבילה, אך מאז חורבן הבית הגיור מתחולל בשלמות בלעדיו. הבנת החלקים השונים של הגיור משליכה על עבודת כל מי שרוצה להתקרב לה' ו'להתחיל להיות יהודי' בכל יום מחדש. בזמן הקבוע לשיעור המשפחתי ברמב"ם התקיימה חגיגת בר-מצוה של אחד הנכדים, וכך קבל השיעור כולו ניחוח של בר-מצוה – יום עיקרי של 'גיור', כניסה בעול תורה ומצוות, בחיי כל יהודי.

תפקיד הקרבן בגיור

כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פי"ג[ב]:

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.

וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.

בזמן שבית המקדש קיים קרבנו של הגר – "הרצאת דמים", בלשון חז"ל[ג] – הוא חלק בלתי-נפרד מתהליך הגיור, הכולל "מילה וטבילה וקרבן"[ד] (ובנשים רק טבילה וקרבן, כנ"ל).

אמנם, ממשיך הרמב"ם[ה]:

... ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.

לגבי דינו של גר שמל וטבל אך לא הביא קרבן בזמן שבית המקדש קיים יש מנעד רחב של דעות[ו]:

לפי רוב הראשונים[ז], ללא השלמת שלשת רכיבי הגיור אין גיור – כשם שגר שלא טבל או מל הוא עדיין נכרי, כך גר שמל וטבל אך לא הביא קרבן הוא עדיין נכרי.

הרמב"ם חולק ואומר שגם בזמן הבית יש כאן גיור, אלא שיש בו חסרון מסוים: "קרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל...", כשהביטוי הפשוט לכך הוא שאסור לו לאכול קדשים – "ומפני זה אינו אוכל בקדשים, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים"[ח]. חשוב לציין שבפירוש המשניות[ט] שלו אומר הרמב"ם שהגר שטרם הביא קרבן מותר גם באכילת קדשים, אך ביד החזקה – מאוחר יותר – הוא חזר בו.

כאשר הרוגאטשובר מסביר את דעת הרמב"ם הוא אומר[י] שמי שמל וטבל אך לא הביא קרבן הוא גר לשאר העניינים, אך לענין קדשים הוא אינו נחשב כישראל שלם (ויש מקומות בהם הוא אף אומר שהוא נחשב כבן נח[יא] או עכו"ם[יב]). האבני נזר אף אומר[יג] שלפי הרמב"ם – ועוד – שבזמן הבית הגר שמל וטבל אך לא הביא קרבן אסור לא רק בקדשים, אלא גם אינו רשאי לשאת בת ישראל (אכן, בזמן שאין בית המקדש קיים בטל הצורך בקרבן והגיור שלם בלעדיו).

הסבר הרבי

מההסבר של הרוגאטשובר מובן שבזמן שאין בית המקדש קיים הגיור ללא קרבן אינו חסר בפועל, משום שאין לו נפק"מ – ממילא אין קדשים לאכול – אך באמת אין הגר "ככל כשרי ישראל" וכאשר יבנה בית המקדש עדיין יהיה צריך אותו גר להביא קרבן כדי להיות מותר בקדשים.

הרבי אומר[יד] שקשה להסביר כך בדעת הרמב"ם, משום שהמשמעות היא שבמהותו הגיור בזמן הזה הוא כן חסר, וקשה לומר כך על כל גרי ישראל מאז חורבן הבית. כהוכחה לכך מביא הרבי את מכתבו של הרמב"ם[טו] לרבי עובדיה הגר בו הוא כותב שמעלתו גדולה מכל בני ישראל האחרים, משום שהם מיוחסים לאברהם, יצחק ויעקב ואילו הגרים מיוחסים "למי שאמר והיה העולם", וברור שלא ניתן לכתוב כך למי שבצדדים מסוימים איננו ישראל כשר (אלא יש בו 'צד בן-נח').

לכן מסביר הרבי שלדעת הרמב"ם איסור האכילה בקדשים איננו מצד הגברא, שחסר משהו ביהדות שלו, אלא ש"אריא הוא דרביעא עליה" – יש סבה צדדית המונעת ממנו לאכול קדשים, חסר מעשה שהוא הכשר-מצוה לאכילה בקדשים ככל כשרי ישראל. אכן, בזמן הזה, שלא ניתן להקריב את הקרבן, הגיור הושלם בלעדיו באופן מלא, וכאשר יבנה המקדש יהיה מותר לאותו גר לאכול קדשים גם בלי הקרבת הקרבן (אלא שעדיין תהיה לו מצוה להקריב את קרבן-הגיור).

כניסת הנפש האלקית וקירוב הכוחות

כדי להסביר טוב יותר את הדברים מוסיף הרבי שיש הבדל מהותי בין מילה וטבילה לקרבן: תפקיד המילה והטבילה הוא להכניס את הנפש הקדושה – כאשר המילה (הסרת הערלה) מוציאה את הגר מטומאת הגוים והטבילה מביאה אותו לקדושת ישראל. לעומת זאת, תכלית הקרבן היא קירוב כל הכוחות והחושים של הנפש[טז], שינוי ועילוי המתחוללים בפנימיות האדם כשלב נוסף אחרי הגיור (שביטוי משמעותי שלו הוא אכילת קדשים).

הרבי לא מאריך בכך, אך ברור מדבריו שהיציאה מטומאת הגוים איננה 'הסרת המונע' מכניסת הנפש האלקית – בטול "אריא דרביעא עליה" (כפי שמגדיר הרבי את הקרבן ביחס לאכילת קדשים) – אלא ממש חלק מכניסת הנפש האלקית. וכתוספת הסבר: כשם שאצל כל ילד יהודי ראשית כניסת הנפש האלקית היא בברית המילה[יז], כך המילה אצל הגר היא חלק מתהליך כניסת הנפש האלקית. על אף שבמהותה המילה היא פעולה של "סור מרע"[יח], על פעולה זה נאמר "בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה"[יט] – הפרישה מן הערלה היא-היא כניסה של הנפש הקדושה אל האדם.

במושגים הפנימיים, אומר הרבי, הקירוב שפועל הקרבן שייך לכוחות הפנימיים של הנשמה (הנר"נ, צ של הצלם) ואילו המילה והטבילה שייכות לכוחות המקיפים של הנשמה (חיה-יחידה, לם של הצלם), המתבטאים בקבלת-עול ומסירות-נפש[כ]. בזמן הבית, שיש גילוי אלקות, ההתקשרות לה' בגיור צריכה לכלול גם את הכוחות הפנימיים – השגה והבנה, אהבה ויראה וכו' – אך בזמן הגלות, כשהאלקות נסתרת, ההתקשרות היא באמצעות מקיפי הנשמה והמילה והטבילה מחוללות גיור שלם.

תשובה, תפלה ותורה

אפשר להקביל את שלשת השלבים לשלשה עניינים יסודיים בעבודת ה' של כל אדם – תשובה, תפלה ותורה (שלשתם מתחילים ב-ת[כא], הממוצע שלהם הוא תריג, וביחד הם עולים "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[כב], כפי שדובר פעמים רבות[כג]):

המילה, הסרת הערלה, היא עבודת התשובה. בכלל, במצות התשובה נאמר "ומלתם את ערלת לבבם"[כד]. בפרט נוגעת התשובה לפגם הברית, חטאות נעורים שכמעט ואין נקי מהם בדורות האחרונים[כה], והם – שאת חומרתם נבין באמת רק אחרי ביאת המשיח – הגורמים העיקריים לעיכוב הגאולה[כו] (וממילא "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה"[כז] היינו בעיקר התשובה על פגם הברית, סוד המילה של הגיור, וכדלקמן עוד).

הטבילה שייכת בפרט לעבודת התפלה – טבילת-טהרה היא הכנה בעיקר לתפלה (שהרי "דברי תורה אינם מקבלים טומאה"[כח], ולפי חלק מהשיטות על אף שבטלו את טבילת עזרא לדברי תורה לא בטלו אותה לתפלה[כט], ואף שבהלכה נחלקו בכך הדעות[ל] על כל פנים כך ההנהגה הראויה על פי חסידות[לא]). סגולת הטבילה היא טהרת המחשבה, הנדרשת בעיקר בתפלה (כמוכח מכך שעיקר התמסרות הסטרא-אחרא היא להרבות אצל האדם מחשבות זרות בתפלה). בעומק, כוונת הלב בטבילה עצמה היא בגדר תפלה, כפי שמצינו אצל צדיקים רבים שפעלו ישועות בתפלתם דווקא תוך כדי עבודת הטבילה במקוה (מעבר להיגוי הדומה של טבילה ותפילה....).

לכאורה, ניתן היה לשייך את הקרבן לתפלה, שהרי "תפלות כנגד תמידים תקנום"[לב], אך לא יתכן לומר שבזמן הגלות נחסר מאתנו עמוד התפלה וכי ניתן להתגייר בלעדיו. אדרבא, עם בטול הקרבנות נעשתה התפלה לעיקר עמוד העבודה, "עבודה שבלב זו תפלה"[לג], והיא אינה תלויה בגילוי אור וגדלות מוחין – "תפלה לעני כי יעטֹף"[לד]. עמוד העבודה, מתוך לב נשבר ותחושת עוני, מאפיין את הגרים, כעובדיה הנביא, שהיה גר אדומי[לה], ורבי עובדיה הגר שמסתמא נקרא על שמו (וגם בנה של רות, אם כל הגרים, נקרא בפיה עובד). האור שהאיר במיוחד בזמן הבית הוא אור התורה דווקא, שבכוחו לחולל את השינוי הפנימי בנפש. הרבי אומר שבכח המילה והטבילה מתקיים "ואבֹא אתכם אלי... והייתם לי סגֻלה מכל העמים"[לו] ותכלית הקרבן היא להפוך את הגר לחלק מ"ממלכת כהנים וגוי קדוש"[לז], שאזי יתקיים בו "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"[לח].

כך ניתן לדייק בלשון הרמב"ם שהובאה לעיל – "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן" – ולהסביר שברית-מילה היא כדי "להכנס לברית", טבילה היא כדי "להסתופף תחת כנפי השכינה" (הסתופפות המתבטאת בעיקר בתפלה, כשהאדם שם מבטחו בה', מבקש ממנו את כל צרכיו וחוסה תחת כנפיו) והרצאת קרבן היא לשם "יקבל עליו עול תורה"[לט]!

להתגייר בכל יום

הרבי מסיים שהדברים אינם נוגעים רק לגרים אלא לעבודת כל אחד, משום שכל עם ישראל התגייר במתן תורה (כפתיחת דברי הרמב"ם) – שעלינו לזכור ולהמשיך אותו תמיד. בפרט, כל ילד יהודי 'מתגייר' ביום הבר-מצוה שלו, גמר כניסת הנפש האלקית (על דרך גיור), ובפרטי פרטיות בכל בקר אנו מברכים "שלא עשני גוי" משום שיש כניסה חדשה של הנפש האלקית לאדם – על האדם לעשות תשובה-מעין-גיור בכל יום, כאילו עד כה לא התחלתי לעבוד את ה' ורק כעת אני נעשה יהודי (מעין המובא[מ] בשם הרס"ג שבכל יום יש לדעת שאמש לא הכרתי כלל את ה', ורק היום אני מתקרב אליו ומתחיל לעבדו, ממש כגר שנתגייר).

מכיון שעיקר הגיור הוא המילה והטבילה – אפילו בזמן הבית ובודאי בזמן הזה – גם בגיור היום-יומי של כל אדם בעבודתו יש דגש מיוחד על שתי העבודות הללו: בכל יום ובכל עליה בקדש נדרשות תוספת שמירה והידור בשמירת הברית וקדושת הברית, מתוך תודעה ש"כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה", כנ"ל, והוספה בטהרת המחשבה. טהרת המחשבה קשורה גם לשמחה – "לב טהור מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם"[מא] ומחשבה שמתקיים בה "עבדו את הוי' בשמחה"[מב] (כנ"ל שהטבילה-הטהרה שייכת במיוחד לעמוד העבודה).

קדושת הברית וטהרת המחשבה הם מצד חכמה ובינה, אבא ואמא – הם האבא והאמא של הילד היהודי (כאשר היהדות תלויה באמא דווקא, "אם הבנים שמחה"[מג], וכך 'הנקודה הקובעת' לגיור היא הטבילה[מד]). ורמז: קדושת הברית טהרת המחשבה משלימות ל-מט ברבוע (7 בחזקת 4)! אחרי הגיור עצמו, לידת היהודי מחדש (בבר-מצוה, עליו נאמר[מה] "אני היום ילדתיך"[מו], ומכאן ואילך בכל יום יום) – בתשובה ובתפלה, בקדושת הברית ובטהרת המחשבה – נדרשת עבודת ההתקרבות שעיקרה לימוד התורה בשקידה והתמדה.