ירידה לעבודה

כ"ח שבט תש"פ – כפ"ח

בר-מצוה טוביה נעם שי' לויט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עבודה צורך גבוה

"ירידה צורך עליה" ו"עבודה צורך גבוה"

כבר כמה חדשים[ב] אנחנו עסוקים בנושא "ירידה צורך עליה"[ג] – ואנחנו עדיין באמצע. היות שיש פה גם בר-מצוה, וכל החבר'ה כאן הם או לפני או אחרי בר-מצוה, צריך לקשר זאת עם קבלת עול מצוות. מה קורה בבר-מצוה? האם יש קשר לכלל בחסידות של "ירידה צורך עליה"? האם יש איזו ירידה גם בבר-מצוה? בר מצוה היא עלית מדרגה למצב חדש, מילד לאיש. האם כשאדם עולה במדרגה, יש בכך גם ירידה?

כדי להבין זאת נשאל: האם מישהו זוכר עוד פתגם, על אותו משקל, 'משהו צורך משהו'? הפתגם שלנו הוא "ירידה צורך עליה" – יורדים בשביל לעלות – משמע שאם רוצים לעלות צריך קודם לרדת. יש עוד פתגם של שלש מלים דומה? ["עבודה צורך גבוה".] נכון, יש כלל גדול בחסידות – "עבודה צורך גבוה"[ד]. היות ששני הפתגמים הם על אותו משקל, כנראה יש קשר ביניהם.

בר-מצוה – "בן שנעשה עבד"

מה ההבדל בין לפני בר-מצוה לאחרי בר-מצוה? לפני בר-מצוה הילד הוא בחינת בן, לגמרי – בן של אבא ואמא שלו, בן לקב"ה, אוהבים אותו, מקרבים אותו כמו שאבא מקרב בן. אבל בר-מצוה היא קבלת עול מצוות, ועול מצוות הופך אותך להיות עבד.

מה הפתגם בחסידות, שקודם היית בן ונהיית עבד? לכאורה להיות עבד פחות מלהיות בן – "אם כבנים אם כעבדים"[ה], כשזוכים אנו בנים וכשפחות זוכים אנו כעבדים[ו]. אבל יש גם פתגם הפוך בחסידות, שעבד הוא אפילו יותר מבן, ובן הוא בשביל להיות עבד? זהו הנושא העיקרי של המשך תרס"ו לרבי הרש"ב[ז], והרבי הרש"ב אמר שאני עצמי כך ביחס לאבי. יש לי אבא, הרבי המהר"ש, אבל איני סתם בן שלו – עבדתי קשה עד שנעשיתי "בן שנעשה עבד". זהו הביטוי ויש בכך מעלה[ח]. המושג "בן שנעשה עבד" הוא כל כך עמוק, שכל המשך תרס"ו – מיסודות החסידות ועומק החסידות – הוא סביבו.

הווארט הראשון שלנו עכשיו שבעצם בר-מצוה היינו "בן שנעשה עבד". קודם היית ילד חמוד, כולם אוהבים אותך, כולם מקרבים אותך – בן להורים שלך ובן לקב"ה. כל מה שאתה עושה אתה לא בדיוק חייב – יש מצות חינוך, אבל אין עול ממש. כשמכניסים את הילד ל'חדר' כתוב[ט] שנותנים עליו עול מסוים, אבל הכל יחסית – לא עול של עבד ממש, עדיין אתה בן. חשוב מאד שהיסוד, הבסיס – שנשאר כל החיים – הוא שאנו בנים של הקב"ה, ילדים קטנים של ה'. גם צדיק הכי גדול, בגיל 70 ו-80 ו-90 זוכר את עצמו כילד קטן – בן אצל הקב"ה, אבינו שבשמים.

מהבר-מצוה המצב משתנה: אני מחויב, יש לי חובות, וצריך כל פעם 'לצאת ידי חובה' – לא ראש של בן אלא ראש של עבד. כתוב ש"פריעת בעל חוב מצוה"[י] – בפשט הפירוש הוא שמצוה לפרוע חוב, אך הפירוש הפנימי הוא שכל מצוה שיהודי מקיים, החל מהבר-מצוה, היא פריעת חוב לאדוננו-מלכנו הקב"ה. אם כן, משמעות הבר-מצוה היא "בן שנעשה עבד".

 חתונה – "בן שנעשה עבד שנעשה בן"

כתוב בחסידות[יא] שיש עוד שלב, השייך למשיח, שנקרא "בן שנעשה עבד שנעשה בן" – ה"בן שנעשה עבד" חוזר להיות עוד פעם בן. בחיי האדם, מה יכול להיות השלב הבא, שאותו "בן שנעשה עבד" חוזר ונעשה שוב בן – בחינת משיח? מתי הדבר קורה, בפשטות? [כשמתחתנים.] מי מביא את הילד לחופה? לא האדון שלו, אבא ואמא מובילים אותו לחופה. כשאדם מתחתן הקב"ה בשבילו חוזר להיות אבא שמביא אותו, מוביל אותו, לחופה. זו כבר בחינת משיח.

ביחס לחבר'ה כאן 'עוד חזון למועד' בנוגע לחתונה. בכל אופן, הווארט הראשון היה שבר-מצוה היא בעצם ירידה, אך ירידה שהיא "תכלית העליה"[יב] (לא רק "צורך עליה") – הוא יורד להיות עבד של ה', עם כל החובות, וזהו הדבר הכי טוב, זו הזכות הכי גדולה.

"עבודה צורך גבוה"

ננתח את הביטוי "עבודה צורך גבוה" ביחס ל"ירידה צורך עליה":

אם משוים את הפתגמים, מקבילים אותם לפי המשקל שלהם, הירידה כאן היא העבודה. עצם ההגדרה שאני עובד את ה', עבד של ה', נקרא ירידה עבורי – אני יורד מהיחוס שלי, ממה שאני בן. כל ישראל מלכים[יג] – כולנו בנים מיוחסים, בני מלכים[יד] – ואני צריך לרדת מהמלכותיות להיות עבד.

המלה האחרונה בשני הפתגמים מקבילה בפשטות – עליה מקבילה לגבוה. מה פירוש "עבודה צורך גבוה"? שהעבודה שלנו גורמת נחת רוח ותענוג אין סוף לקב"ה. כלומר, העליה היא לאו דווקא עליה שלי. ממילא יש גם עליה שלי, העובדה שאני גורם נחת רוח – "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[טו] – מעלה גם אותי. אני מקבל על עצמי עבדות – אני בן ונעשה עבד – ובכך עושה נחת רוח ותענוג לאבינו שבשמים. יש כאן חזרה לביטוי של "אבינו" – בפנימיות הוא אבינו, אבל הפרנסה באה כי נעשיתי עבד.

ירידה לבינה

מי זוכר איפה כתבנו באריכות על המושג "עבודה צורך גבוה"? לא יודע אם אתם מכירים – בספר אמונה ומודעות יש מאמר על "עיקרי האמונה של פנימיות התורה". יש בפשט יג עיקרי אמונה של הרמב"ם, ובקבלה יש סוד של יג ו-ט – יג מדות הרחמים (שנתגלו לאחר חטא העגל[טז]) ו-ט מדות הרחמים (שנתגלו לאחר חטא המרגלים[יז]). יש שתי שיטות בקבלה מה יותר גבוה, וביחד עולה כב, שרש כב אותיות התורה. לכן הוספנו ט עיקרים של פנימיות התורה. יג עיקרי האמונה הם בכתר (סוד יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין) והסברנו שה-ט הנוספים הם כנגד הספירות מחכמה עד מלכות.

כשאני מניח תפילין בבקר עלי לחשוב שעבודתי את ה' כעבד באמת מפרנסת, עושה נחת רוח, לאבינו שבשמים – זו אמונה, איני רואה זאת בעינים. איפה בספירות האמונה של "עבודה צורך גבוה"? [בינה[יח].] בינה היא בכלל מקור העבודה, לעבוד את ה', ובחסידות מביאים על כך את הפסוק "ועבד הלוי הוא"[יט] – "הוא" היינו עלמא דאתכסיא[כ], בינה.

אם כן, כנראה גם ה'ראש' של "ירידה צורך עליה" – שחייבים לרדת בשביל לעלות – שייך לבינה. למה? חוץ מהצורך להבין את הענין... הפירוש הכללי בחסידות ל"ירידה צורך עליה" (עליו דברנו[כא]) – הוא, בלשון הקבלה והחסידות, ירידה מ"גרמוהי" לצורך עליה ל"חיוהי". מה הכוונה? "גרמוהי" היינו ה'יש' של הכלים, שבשרשו הוא היש של ההבנה. הירידה בהקשר של ההבנה היא לאו דווקא לרדת מהענין, לוותר על ההבנה – אדרבא, אולי אני יורד לעומק הדבר, לעומק הבינה. התכלית היא לעלות ל"חיוהי", לאור. יורד בבחינת כלים בשביל בסוף להגיע לעצם האור, "האור העצמי" בלשון הרבי הרש"ב בענין[כב]. אם כן, ככלל, עבודה של "ירידה צורך עליה" גם שייכת לבינה – כמו הביטוי "עבודה צורך גבוה".

זהו דבר הראשון שאנחנו מוסיפים כעת לנושא "ירידה צורך עליה" – הקשר ל"עבודה צורך גבוה" וממילא הקשר לבר-מצוה.

ב. הירידה לתפלה

ירידה לפני התבה

נמשיך לפרק נוסף בענין "ירידה צורך עליה": מתי אומרים בחז"ל 'לרדת' גם במשמעות חיובית? קודם שאלתי את הבר-מצוה אם התאריך שלו הוא היום או רק מחר כי רציתי לכבד אותו להיות החזן במנחה. בכל אופן, איך קוראים בחז"ל לכך שמישהו הולך לעמוד להיות חזן? [יורד לפני התבה.] כן, הביטוי הוא 'יורד לפני התבה' – כנראה שיש בכך ירידה. רק בר-מצוה יכול לרדת לפני התבה. כל החינוך עד בר-מצוה הוא להתכונן לאותו יום שאוכל לרדת לפני התבה.

מכאן מתבקש עוד פירוש פשוט לחידוש של "ירידה צורך עליה" בבר-מצוה: יש פה ביטוי חשוב בחז"ל, שתפלה היא לרדת. בפשט, למה אומרים יורד לפני התבה? [ממעמקים.] כן, כתוב "ממעמקים קראתיך הוי'"[כג], ופעם באמת היו יורדים לפני התבה – עשו שהתבה תהיה במקום יותר נמוך מכל בית הכנסת, כדי לקיים "ממעמקים קראתיך הוי'", שאדם יצטרך לרדת לפני התפלה[כד]. בכלל, מהו השער של המלה תפלה? פל – שהוא גם לשון נפילה וגם לשון שפלות. יש קשר מילולי בין תפלה לשפלות[כה].

עצב ושמחה בתפלה

מהי ירידה בעבודה, בלשון הבעל שם טוב? איזו עוד מלה יש? מה הוא מרגיש כשהוא יורד עמוק? [כמו כובד ראש.] מהו כובד ראש? "הכנעה ושפלות"[כו]. יסוד עבודת הבעל שם טוב הוא הכנעה-הבדלה-המתקה[כז], וירידה לפני התבה היא הכנעה.

אדמו"ר הזקן מדגיש[כח] כי ההכנעה היא לפני התפלה והתפלה עצמה צריכה להיות מתוך שמחה, ועל כך נאמר "בכל עצב יהיה מותר"[כט] – ה"מותר" (היתרון) של העצב המתוקן הוא השמחה האמתית שבאה אחריו[ל] (הירידה שייכת לבינה, כנ"ל, והרי פנימיות הבינה היא שמחה). נשיאת ההפכים של בכיה וחדוה בו-זמנית[לא] – הצער על הגלות והסתר הפנים שבה (שמתוך הירידה אליה מתעוררים לתפלה, כדלקמן), יחד עם שמחה מההבנה שהמלך הגולה בורח לתוך ביתי ונמצא אתי[לב] – מתחלקת בתוך הזמן בין ההקדמה לתפלה לשמחה בתפלה עצמה. התפלה מוּנעת מתחושת חסרון וצרה עליהם מתפללים, אך מלאה שמחה במפגש עם ה' – השיחה עמו והדבקות בו בתפלה (תפלה לשון חיבור, כמו "התופל כלי חרס"[לג]). והרמז: עצב-שמחה עולה תפלה!

ירידת התפלה לצורך עלית התורה

אם אני אומר שהתפלה מתחילה מירידה – עלי לרדת למעמקים, להכנעה, לשפלות – והיא "ירידה צורך עליה", מהי העליה? אפרש לפרש בכמה אופנים:

יתכן שהעליה מתייחסת לתפלה – אני יורד בשביל שהתפלה שלי תעלה לשמים. כמו בפיזיקה – בשביל שהתפלה תעלה אני צריך לרדת. לפירוש זה, העליה היא לא שלי אלא של התפלה – היא עולה לה'. אבל כנראה שיש גם בי איזו עליה, כי הפשט של "ירידה צורך עליה" הוא שאני יורד ואני גם עולה.

איזו עליה פועלת בי התפלה? התפלה האמתית מזככת את המח שלי. אחר כך, כשאבוא "מבית הכנסת לבית המדרש"[לד] – זהו הביטוי, מהתפלה בבקר הולכים ללמוד תורה. קודם צריך להתפלל סמוך למטה[לה] – אדם ישן, כשהוא מתעורר עליו להתפלל, וכשהוא מתפלל כדבעי אזי בזכות התפלה הוא יכול אחר כך ללמוד תורה בראש נקי, בבהירות המחשבה. אם הוא התפלל טוב התפלה מזככת את מחו, עושה לו מוחין דגדלות, והוא יעלה.

לפי ההסבר של תפלה ותורה, איך נפרש מהו עיקר הבר-מצוה? עד עכשיו הילד למד בחיידר, למד הרבה תורה. הוא גם התפלל – יש סדר תפלה בבקר – אבל תפלתו לא היתה ב'עבודה', כמו שבכלל אמרנו קודם שלפני הבר-מצוה הוא לא ממש עבד אלא בן. בן – אביו מלמדו תורה, מחנך אותו. אם כן, בר-מצוה היא ירידה בה אתה נכנס מאד חזק לעבודת התפלה. אחר כך, בזכות הירידה לעבודת התפלה, תחזור לתורה – ביתר שאת ויתר עוז. כמו שכתוב[לו] שאחד שהיה בחו"ל ועולה לארץ הוא מחודד, לומד תורה הרבה יותר טוב מקודם. מההשוואה הזו עולה שארץ ישראל היא תורה וחוץ לארץ הוא תפלה – יורדים לתפלה כמו שיורדים לחוץ לארץ ועולים לתורה (העולים לתורה נקראים 'עולים') כמו שעולים לארץ. כאשר יצא יעקב אבינו מהארץ – בה ישב באהלו של עבר, אהל התורה – לחוץ לארץ הוא ראה את הסולם, "'סולם' דא צלותא"[לז]. חוץ לארץ היינו תפלה על הגלות, תפלה לצאת מהגלות (להתעורר מהירידה לתרדמת הגלות בחו"ל, בה היינו כחולמים[לח]), וכשחוזרים לארץ התורה עמוקה ואמתית פי כמה. מאמת מגיעים לאמת לאמתו – בזכות הירידה.

אם כן, "ירידה צורך עליה" היא 'תפלה צורך תורה'[לט], בתוך האדם עצמו, חוץ מהפשט שהירידה של התפלה היא כדי שהתפלה תעלה לשמים.

ירידה אל הזולת ועליה יחד איתו

זוכרים את "מעשה מבעל תפלה" של רבי נחמן? מה היה החוש שלו? הרגע אמרנו שהירידה היא בחינת ירידת השליח צבור לפני התבה, לגלות אצלך את הבעל-תפלה שבך. מהו בעל-תפלה? לא סתם מי שמתפלל לעצמו, אלא מי שיורד לפני התבה – לו קוראים בעל-תפלה. לא אומרים חזן אלא בעל תפלה. עכשיו, ממחר, תוכל כבר להיות בפועל בעל-תפלה – אחד שיורד לפני התבה. במה התייחד הבעל-תפלה בסיפור של רבי נחמן? כתוב שם שידע טוב להתפלל? לא כתוב בכלל. שם הסיפור הוא בעל-תפלה, אבל במה הוא הצטיין? [בלקרב אנשים.] איך הוא קרב אנשים? [שנתן לכל אחד מה שמתאים לו.] איך קוראים ליכולת הזו? הוא ירד לעומק הנפש של כל אחד – על ידי שיחה פשוטה, קלה. הוא ירד לעומק המציאות של הזולת – מציאות היא "גרמוהי" – כדי להעלות אותו.

בכלל, זהו עוד פירוש חשוב ל"ירידה צורך עליה" – שאני צריך לרדת לזולת בשביל להעלות אותו[מ]. יש מהבעל שם טוב הרבה ווארטים[מא], שלפעמים צדיק אפילו נופל – ממש יורד – ממדרגתו בשביל להעלות אחרים. הדבר קורה בלא-מודע – הוא לא יודע מה בדיוק קורה אתו, מה התכלית. אני יורד בעבודה ותכלית הירידה היא להעלות מישהו אחר, אך אני לא יודע זאת – רק ה' יודע. כאן משהו אחר – באופן מודע, בשביל להבין אותך אני צריך לרדת אליך, למציאות שלך, לשוחח אתך. הירידה היא בזכות השפלות שלי – כל ירידה היא שפלות והכנעה. אם אוכל לרדת טוב ונכון לתוך המציאות שלך, אוכל להחזיק בך – לתת לך יד – ולהעלות אותך. כמו שכתוב[מב] שהיו מקימים מישהו חולה – נותנים לו יד ומקימים אותו. אז, כשאני מרים את הזולת, גם אני מתעלה.

אמרנו שיש כמה פירושים – שאני מעלה את הזולת, שהתפלה עולה, ובסוף גם אני עולה, "ירידה צורך עליה".

יסוד התפלה – אהבת ישראל

מכאן יעלה הסבר לעוד משהו חשוב: מה אומרים לפני התפלה? "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". תמיד שואלים מה המצוה הראשונה של בר מצוה, ובדרך כלל עונים שקריאת שמע של ערבית[מג], אבל לפני התפלה צריך לכוון "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". בסידור כתוב לומר זאת לפני שחרית, אך ודאי צריך לכוון לפני התפלה הראשונה שמתפלל בתור גדול המחויב במצות.

מה הקשר לתפלה? אומרים שאם יש ח"ו בלב איזו טינה לאיזה יהודי – חבר בכתה שאיני אוהב – איני קרבן תמים אלא בעל מום, ואז לא יכול להקרב על מזבח התפלה[מד]. זהו הפירוש הפשוט, אך כעת יוצא פירוש יותר פנימי: "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'" היינו גם לומר שתפלה – שהיא ירידה, כנ"ל – היא בשביל שאוכל במשך כל היום כולו לרדת לזולת, להתקשר אליו מתוך אהבת ישראל, להבין אותו וממילא גם להעלות אותו, להרים אותו. זו כוונה חשובה לקבלת מצות אהבת ישראל לפני שמתפללים.

שוב, הדוגמה היא מעשה מבעל-תפלה – קוראים לו בעל-תפלה, ורואים שכל ענין התפלה שלו הוא בעצם לקרב יהודים, על ידי שהוא יורד אליהם, מקדיש להם זמן. הוא מבין טוב שהגאולה תלויה בקירוב הזה, והוא מגיע רחוק-רחוק, עד למדינה של עשירות – שתושביה מאד רחוקים, וגם שם הוא פועל את הפעולה. משיח יבוא כאשר כל היהודים יתעלו, כפי שנדבר יותר בהמשך – לשם כך מתפללים.

התפלה נקראת "רחמי" – אני מבקש רחמי שמים – ויש גם ביטוי "בקש רחמים כעני בפתח", בפיוט שאומרים בר"ה[מה]. סופי התבות "בקש רחמים כעני בפתח" הם אותיות משיח. לכן כתוב – גם בחב"ד וגם בשאר ספרי החסידות[מו] – שהכח של המשיח הוא התפלה שלו. הוא יגלה תורה חדשה[מז], אבל כחו הוא תפלתו, ובסיס התפלה הוא דווקא אהבת ישראל – הכח לרדת ולהתפלל עבור כלל-ישראל ועבור כל פרט ופרט, כל יהודי שנמצא במצוקה. יש סיפורים על צדיקים שהיו מרגישים מרחוק, מהקצה השני של העולם, יהודי שנמצא בצרה – והיו מתקשרים אליו, יורדים אליו ומתפללים, וככה מעלים אותו.

את כל המוחין האלה אין עדיין לילד לפני בר מצוה. מה קורה בבר מצוה? כתוב בשו"ע אדה"ז[מח] – כפי שכותבים הרבה פעמים על הזמנה לבר מצוה – שבר-מצוה היינו גמר כניסת הנפש האלקית לתוך הגוף. זו עליה או ירידה? ירידה. הנפש האלקית היא למעלה, וגמר הכניסה – תכלית ירידתה לתוך הגוף שלי – קורה בבר-מצוה. אם כן, מבר-מצוה והלאה כבר אפשר להיות 'עובד'. בחסידות 'עובד' היינו מי שמתפלל בכוונה, מתוך התבוננות עמוקה, ויסוד התפלה הוא אהבת ישראל, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". זו בעצם המצוה הראשונה – ההכנה למצות התפלה.

ירידה לפני-לפנימיות תבת התפלה

אם כן, פתחנו בקשר בין "ירידה צורך עליה" ל"עבודה צורך גבוה" ואחר כך עברנו לדבר על הביטוי "יורד לפני התבה" – שבשביל להתפלל צריך לרדת. לא הסברנו את משמעות המלים "לפני התבה". מהי תבה בכלל, חוץ מעמוד התפלה? תבה היא מלה. איפה כתוב בחסידות שתבה היא מלה? על "בא אל התבה"[מט] אצל נח. כל התורות של הבעש"ט על תבת נח קשורות לעבודת התפלה[נ]. כשהולכים להתפלל צריך לקיים "בא אל התבה". אחר כך, בסיום המבול, יש "צא מן התבה" – מבית הכנסת לבית המדרש. קודם צריך להכנס, "בא [אל התבה]" בלשון התורה. לאור זאת נתן שני פירושים לביטוי של חז"ל שבעל תפלה "יורד לפני התבה".

מה פירוש "לפני"? [לפנימיות.] נכון, הפירוש הוא שלרדת לפני התבה היינו להכנס לפנימיות התבה. כדי להגיע לפנימיות שלך, של הזולת, אני צריך לרדת מעצמי – כך כל דבר שאני רוצה להגיע לפנימיותו דורש ממני כח של ירידה. אני רוצה להגיע לפנימיות התבה שאני אומר – הכוונה הפנימית של "בא אל התבה", להגיע לפנימיות של התבה – ולשם כך צריך לרדת לפני התבה.

אך עוד לפני כן, מה הפירוש היותר פשוט של "לפני התבה"? ש"לפני" אינו פנימיות אלא לפני כפשוטו, בזמן. לפני שאני מוציא תבה מהפה – לפני התפלה בכלל, וגם לפני כל מלה תוך כדי התפלה – אני צריך לרדת. בשביל לומר מלה בכוונת הלב צריך "יורד לפני התבה" – לפני שאני אומר תבה צריך לרדת.

אלה שני פירושים והא בהא תליא – אם אני יורד, מכניע ומשפיל את עצמי, לפני אמירת כל תבה, אני גם מסוגל לרדת לפנימיות ולעומק של התבה.

"אריד בשיחי"

נתבונן בפסוק מפורש של ירידה בתפלה (בתחלת הפרק של "פדה בשלום נפשי"): "הקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה"[נא]. זו דוגמה חשובה של שרש רד. מה פירוש "אריד"? להתפלל. ממש מפורש כאן שאדם יורד בשביל להתפלל – "אריד"[נב], שפירושו אתפלל תפלה מתוך צער וקושי[נג]. תפלת האדם בתחנונים, מקרב איש ולב עמוק, בזמן שיש על האדם דין, היינו "אריד בשיחי ואהימה". "אהימה" היינו השמעת קול.

מישהו זוכר מתי אומרים את הפסוק הזה? לפני מוסף של ר"ה ויו"כ, אחרי תפלת החזן "הנני העני ממעש". החזן מתפלל תפלה די ארוכה, ואחר כך אומר ארבעה פסוקים שהם קבלה מרבנו תם – מה טיבם? [ראשי תבות י-ה-ו-ה.] לא סתם י-ה-ו-ה. אולי לא שמים לב, אבל אלה ארבעה פסוקים שבכל פסוק האות הראשונה והאות האחרונה אותה אות – צריך לראות זאת במחזור:

ידעתי הוי' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני

הקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה

ונפשי תגיל בהוי' תשיש בישועתו

הנותן תשועה למלכים הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה

אומרים ולא שמים לב – זו אחת הפנינים של סדר התפלה שלנו, על דרך "הוי' הוי'"[נד] לפני יג מדות הרחמים. מה הפשט של "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא בגווייהו? לפני החטא ואחרי החטא והתשובה[נה] – בהתחלה עבודת הצדיקים ואחר כך עבודת בעלי תשובה. הפסוק של ה עילאה – בה מיקמנו את ענין "ירידה צורך עליה" – הוא "הקשיבה לי וענני אריד בשיחה ואהימה" (כדי להדגים את אפקט דופלר, כדלקמן באריכות – צריך לדעת אם הקול מתקרב או מתרחק). [אריד גם לשון להוריד דמעות.] כן. יש כאן רד – רד היינו רחמים שממתיקים את הדין בתפלה (ועל ידי זה זוכה דוד למלוכה).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בסיס המודעות בעבודת ה', הנמשך כל החיים, הוא היותי בן קטן אצל אבי ה'.
• הבן, ילד השעשועים, נעשה עבד בבר-מצוה – "בן שנעשה עבד".
• בחתונה יש שוב חזרה למנטליות של בן – "בן שנעשה עבד שנעשה בן".
• "פריעת בעל חוב מצוה" – כל מצוה היא פריעת-חוב.
• "עבודה צורך גבוה" היא "ירידה צורך עליה" – יורדים לעבוד וגורמים בכך נחת-רוח למעלה.
• יש לרדת לעומק ההבנה כדי להגיע לאור החכמה.
• בעל-תפלה יורד לפני התבה – יורדים לקרוא לה' "ממעמקים" וכך עולה התפלה למרומים.
• ההכנה לתפלה היא עצב – הרגשת צער הגלות – אך התפלה עצמה היא בשמחה.
• על ידי הירידה לתפלה זוכים לעלות להבנה בתורה.
• חו"ל הוא בחינת תפלה וארץ ישראל בחינת תורה.
• כדי לקרב את הזולת צריך לרדת אליו – לרדת לעומק דעתו.
• יסוד התפלה הוא אהבת ישראל משיחית – ירידת התפלה מאפשרת לרדת לזולת ולהעלותו.
• על ידי הירידה לפני אמירת התבה-המלה בתפלה ניתן לרדת-להעמיק לפנימיות התבה-המלה.