סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (ח)

כ"ב כסלו תשמ"ה – ירושלים

פרקים ד-ה-ו: בירור התפשטות היש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     פרק ד': מדרגות של בטול

סיכום ארבעת שלבי הבירור

ארבע.. מצד הקדושה, יתכן מאד שזהו ה"לעומת זה". על מנת להבחין בכך יש ארבע מדרגות של בירור והבחנה. הסברנו איך שהן כנגד י-ה-ו-ה. זאת לפי מאמר חז"ל[ב] "רגזו ואל תחטאו"[ג], שקודם כל צריך "להרגיז יצר טוב על יצר הרע" בכ שמזכיר לו את ההבל של עולם הזה; אחר כך "יעסוק בתורה", העצה השניה, "אמרו בלבבכם", מסביר הרבי מאיז'ביץ – שהתורה הזאת מבוססת על התורה שלו – ש"יעסוק בתורה" פרושו להעלות את החשק, לחפש את אותו חשק בתורה. על התורה כתוב "אילת אהבים ויעלת חן"[ד]. ממילא לא צריך את הסיפוק של ה"לעומת זה", בגלל שיכול למצוא כל סיפוק בתוך התורה עצמה.

אחר כך הבירור השלישי הוא "יקרא קריאת שמע", "על משכבכם". הוא הסביר שזהו ענין אחדות הנשמות, שלא להתנשא אחד על השני, להגיע למצב של שוויון בין כל הנשמות; ואחר כך, העצה האחרונה היא "דֹמו סלה", שחז"ל מפרשים זאת "יזכור לו יום המיתה". הוא אמר שזהו בטול במציאות לגמרי, כאילו שהאדם מת ממש ברגע זה. אם אחרי כל הבירורים האלה החשק שלו, התפשטות היש, היצר, עדיין נשאר – אז זהו סימן שזה יצר טוב, זה לא יצר הרע.

הסברנו איך שהעצות הן כנגד ארבע אותיות שם הוי', מלמטה למעלה. המדרגה העליונה של בטול במציאות היא י שבשם. אחר כך, בפרק האחרון, הסברנו איך שה-י מצטרפת עם כל אחת משאר האותיות, ואת והקשר המיוחד שיש בין ה-י של "אמותה הפעם"[ה] עם ה-ה עילאה של קריאת שמע, עם ו של תורה, ועם ה האחרונה של "רגזו ואל תחטאו". את זה הסברנו בפרק האחרון.

בטול היש – שפלות – דוד

אם כן, עכשיו הגענו לכך שכל המדרגות הן של בטול, המלה הכי חשובה בחסידות בכלל. אם כן, כל המדרגות הן בטול, בגלל כולן באות לבטל את הישות הלא טובה, על מנת לגלות את הרצון הטוב, שהוא היצר הטוב. כיוון שהגענו לידי כך שכל המדרגות חייבות להצטרף לנקודת הבטול של החכמה – אם כן עכשיו צריך להגדיר שכל המדרגות האלה הן ארבע מדרגות של בטול.

מכאן אנחנו מתחילים פרק ד':

וְהִנֵּה עִקַּר מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הוּא עִנְיַן בִּטּוּל הַיֵּשׁ

מלחמת היצר – מלמטה. עיקר מלחמת היצר, המדרגה הראשונה שחז"ל קוראים לה "ירגיז יצר טוב על יצר הרע", נקרא בלשון החסידות בטול היש – צריך לבטל את הישות ואת הגסות רוח שלו. הישות היא גסות רוח. איך אדם מבטל את הישות? על ידי שהוא משפיל את עצמו, כפשוטו.

(וְתַכְלִית הַנִּצָּחוֹן לָעַד הַיְנוּ בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת שֶׁבַּחָכְמָה כַּנַ"ל)

בטול היש זו המדרגה הנמוכה ביותר. המדרגה הכי גבוהה, שהיא הנצחון האמתי, הוא בטול המציאות שמצד החכמה. "בטול היש" היא המדרגה הראשונה מלמטה. זהו הביטוי בחסידות חב"ד:

הַנִּקְרָא "שִׁפְלוּת" [פשוט להשפיל את עצמו, את הישות שלו, את הגאוה שלו, הגסות החיצונית שלו. המדרגה הכי גבוהה היא בטול המציאות, שהוא מת ולא מרגיש את עצמו יותר במציאות כלל. איך האדם משפיל את עצמו?], בְּזִכְרוֹ כִּי "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה",

הוא מזכיר לעצמו "סוף אדם למות"[ו], לא שהוא מת ברגע זה, אבל הסוד של שם סא"ל בקבלה[ז], עליו למדנו באריכות[ח], הרמוז בראשי תבות "סוף אדם למות", בכחו הוא משפיל את הגסות החיצונית שלו "בזכרו כי 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'".

בְּחִינַת דָּוִד שֶׁאָמַר "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינַי".

שפלות מתייחסת לדוד, כמו שהמדרגה הכי גבוהה, של בטול במציאות לגמרי, מתייחסת למשה רבינו, כמו שנסביר בהמשך[ט]. בטול היש, המדרגה שכנגד המלכות, משתייך לדוד מלכא משיחא, וזה נקרא שפלות. רק בדוד אנחנו מוצאים פסוק של שפלות שהוא אומר על עצמו. זה סוף הפסוק "ונקלתי עוד מזאת"[י], כשהוא רקד לפני ארון הקודש ומיכל לעגה לו, לא היתה מרוצה מההתנהגות שלו. הוא אמר לה: "ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני", שהיה משפיל את עצמו, אפילו בחיצוניות, אפילו בפני העם בחוץ. זה היה לא דרך כבוד למלך במיוחד, כך מיכל טענה. הוא אומר ש"ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני". אם כן, שפלות, להשפיל את עצמו בחיצוניות, בגסות החיצונית – זו בחינת המלכות, בטול היש. זו המדרגה הראשונה.

"יעסוק בתורה" – הכנעה

[המדרגה השניה היא] עֵסֶק הַתּוֹרָה צָרִיךְ לִהְיוֹת עַל יְדֵי הַכְנָעַת הַגּוּף,

המדרגה השניה היא לעסוק בתורה, לחפש את החשק שלך בתוכה. איך אפשר למצוא אותו? הרי הגוף דורש את שלו. אם הגוף רוצה לאכול – הוא רוצה לאכול, לא רוצה ללמוד תורה. כמו בניגון המפורסם בחב"ד "עסן עס זיך", שלאכול זה נאכל, לשתות זה נשתה, לישון זה ישן, אבל מה נעשה שזה לא לומד, לא מתפלל, לא מעצמו. הגוף מעצמו נמשך אחרי כל החשק והתשוקה שלו באופן טבעי. איך אפשר לומר שאני אמצא, אני אחפש זאת בתוך התורה? הרי אין לו נטיה ומשיכה עצמית לתורה מצד הגוף שלו. אם כן, מה צריך? להכניע את הגוף.

להכניע את הגוף זו מדרגה אחת יותר פנימית מאשר להשפיל את עצמו בחיצוניות. נסביר עוד פעם. כמובן שאפשר להשתמש במלים האלו בכל מיני מובנים. עכשיו נסביר את הפירוש הפשוט של שפלות, הכנעה, ענוה ובטול. ארבע מדרגות כאן שתראו תכף, כנגד שם הוי'.

להשפיל את עצמו פרושו כמו דוד המלך, שהולך ורוקד ולא אכפת לו מהכבוד שלו: "והייתי שפל בעיני". הוא ממעט בכבוד עצמו אפילו בחיצוניות. זה לא נקרא שהוא מכניע את הגוף, הוא לא צם. מה זה להכניע את הגוף? כמו לצום, זו הכנעה. זה נקרא "אתכפיא" בחב"ד. זו אתכפיא של 'על באמת', שכל המניעה מהגוף שלו היא להכניע את הרצון הטבעי של הגוף. כמו שכתוב בספר התניא[יא], לא צריך דוקא לצום, אפילו אם הוא מאחר לאכול בשביל להכניע את הגוף זה נקרא אתכפיא, וכשהוא סותם את הפה שלא לדבר דבר שהוא רוצה לדבר זו אתכפיא.

האתכפיא של התניא נקראת כאן הכנעה, והיא דרושה בשביל שיעסוק בתורה, בגלל שכל זמן שהגוף רודף את שלו – הוא לא יכול, לא יתכן שיחפש את אותו סיפוק, אותו חשק, אותו טוב טעם בתורה, אם לגוף עדיין יש את טוב הטעם שלו. הוא צריך הכנעה, כמו שכתוב "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן"[יב]. דרכה של תורה דורשת הכנעת הגוף, במיעוט שינה וכו', אחרת הוא לא יוכל אף פעם למצוא את הטעם, את מה שנקרא געשמאק, בתורה.

עוד פעם, הוא אמר שהמדרגה השניה היא למצוא בתורה את אותו געשמאק שיש לו מאוכל. זה רק אם הוא מכניע את הגעשמאק החיצוני, וזה לא שפלות. עוד פעם, מה שבתניא נקרא אתכפיא לזה אנחנו עכשיו קוראים הכנעה, שפירושה הוא להכניע את הגוף.

עוד פעם, שפלות פרושה להשפיל את עצמו, אפילו בפרהסיא. כמובן שהשפלת עצמו צריכה להתחיל מבפנים, בתוך המחשבה, שלא יהיה רק למראית עין. יש שפלות של שקר, כמו שיש ענוים של שקר, שעושים זאת רק למראית עין. כל דבר צריך להתחיל מהפנימיות. כלומר שבפנימיות הוא רוצה להשפיל את עצמו, את מה שנקרא התדמית העצמית. זו עדיין לא הכנעת הגוף, זה נקרא שפלות ובטול היש. הוא רוצה לבטל את היש. הוא מרגיש שיש לו המון גסות, והוא משפיל אותה, הוא צריך להשפיל אותה במחשבה, דבור ומעשה, ואפילו בפני רבים כמו דוד המלך – "והייתי שפל בעיני". זה נקרא בטול שמצד המלכות. לעומת זאת, הבטול שמצד מדות הלב – המדה העיקרית בלב היא תפארת, עליה כתוב ש"תפארת גופא", תפארת היא הגוף ולכן הבטול שמצד התפארת – הוא הכנעה של הגוף. נסביר יותר בהמשך.

שפלות ממשיכה התנשאות

[מה הקשר בין מלכות לשפלות?] זה נקרא השפל והגאות של הים, אם המלכות היא מצד הקדושה. בדיוק כמו שהסברנו, שפנימיות המלכות היא השפלות, וככל שיותר שפל בתוך עצמו כך יוכל בקדושה להתנשא. כמו "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[יג]. תכלית הכוונה היא להגיע להתנשאות, להתפשטות היש חיובי. פנימיות המלכות זו השפלות. כמו שלמדנו באריכות[יד], יש רוממות עצמית, יש שפלות ויש התנשאות על עם. השפלות היא הממשיכה את הרוממות העצמית אל ההתנשאות. והפנימיות, מה שבמודעות האדם מבחינת המלכות של הקדושה הוא שפלות, להשפיל את עצמו.

השפלת עצמו אינה הכנעת הגוף, היא משהו אחר. להשפיל את עצמו פרושו פשוט להשפיל את הגסות, שלא יהיה בן אדם "גראב יונגער" כמו שאומרים באידיש, לא יהיה גס. במיוחד שייך לבין אדם לחברו, כל מה שנקרא היום התחשבות בזולת. זה גם אחד מהנושאים בשלום בית, התחשבות בזולת היא על ידי שפלות, שלא אני מרכז העולם. 'אני מרכז העולם' זו האגוצנטריות וגסות הרוח, וכככל שאדם מוריד ומשפיל אותה, ש'לא אני כל העולם, יש עוד מישהו בעולם, צריך להתחשב בו' – זה נקרא שפלות.

זהו הבטול הראשון. למשל, אחד שמכניע את הגוף בלי זה – הוא דילג מדרגה, ואז ההכנעה שלו לא שוה שום דבר, אם הוא יצום. אחד שיצום בשביל להכניע את הגוף, אם הוא לא קודם הגיע לשפלות – להשפיל את הישות החיצונית, האגוצנטריות שלו – אז להיפך, זה שיצום, יקבל עוד יותר אגו, לא תהיה הכנעה כלל. עוד פעם, שלב א' נקרא שפלות, השפלה, והיא בחינת מלכות. על כך כתוב: "ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני". זו בחינת "דוד מלכא משיחא".

שפלות – יסוד העבודה

כמו שהוא הסביר, בשביל למצוא בתורה את אותו החשק, טוב הטעם, הגעשמאק באידיש, כמו שיש בגשמיות, נדרשת הכנעת הגוף. כל זמן שהגוף הוא גוף אתה לא יכול למצוא את טוב הטעם בתוך התורה.

זה ר' מענדל'ה ויטבסקער היה חותם השפל באמת. [למה?] בגלל שהוא היה שפל באמת. כך הוא חתם. היה מישהו אחר שגם חתם כך, זו בדיחה שתמיד מספרים שכנראה היה מעשה אמתי, והחסידים היו אומרים עליו שהוא באמת שפל, שהוא שפל באמת... היו שנים שחתמו "השפל באמת", על אחד אמרו שהוא באמת שפל, ועל השני שפל באמת, זה ר' מענדל'ה ויטבסקער.

כתוב שאדמו"ר הזקן קיבל את מדת השפלות ממנו[טו]. עוד פעם, שפלות היא בטול היש מצד המלכות. לכן, דווקא אותו ר' מענדל'ה ויטבסקער שחתם את עצמו "השפל באמת" התנהג במלכות. אחד מהצדיקים שהתנהג במלכות, הוא לא התנהג בצניעות, בעניות. היו צדיקים שהתנהגו בעניות, אבל הוא דוקא התנהג במלכות גדולה מאד, ועם זאת המדה שלו היתה "השפל באמת". כתוב שאדמו"ר הזקן עצמו היה צריך לקבל אותה ממנו – לא מהמגיד, לא מר' אברהם המלאך. הרב העיקרי של אדמו"ר הזקן הוא המגיד ממעזריטש הקדוש, ואחר כך היה לו עוד רב, הבן של המגיד. אבל בכל זאת, את מדת השפלות הוא היה צריך לקבל מר' מענדל'ה ויטבסקער, הוא החבר המבוגר שלו.

נחזור, קודם צריכה להיות שפלות שהיא מצד המלכות. כשאנחנו מעמיקים יותר בשפלות זו, בעצה הראשונה של "רגזו ואל תחטאו", מהי שפלות? כמו שכתוב בתניא[טז] בהסבר "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", שזו המדרגה הראשונה, הוא אומר שזהו כח בנפש שאדם יכול לתת לעצמו סטירת לחי, כמו שדיברנו הרבה פעמים. ברגע שהוא מרגיש התנפחות, שהוא מתחיל להתנפח ולהרגיש ש"אני ואפסי עוד"[יז] – זו האגוצנטריות, המצב שנקרא בתורה בפי פרעה מלך מצרים "אני ואפסי עוד", ש'אני מרכז העולם' – באותו רגע שהוא רגיש לזה צריך לעורר כח נפשי לתת לעצמו סטירת לחי, להשפיל את עצמו, להוריד את עצמו. "אם תגביה כנשר... משם אורידך נאם הוי'"[יח]. זהו הכח מצד ה' שיש בתוך כל אחד ואחד, מצד הנפש האלקית, להוריד את אותה קליפה שמגביהה את עצמה כנשר. איך הוא עושה את זה? על ידי שהוא צועק: "אתה רע רשע משוקץ מנוול וכו', מתועב מנוול כל השמות שכינו חז"ל" על עצמו. יש כח פשוט בנפש, כמו שאתה צועק ומגנה מישהו, או אפילו מקלל אותו – כך הוא יכול בן רגע לעשות לעצמו ולתת לעצמו את סטירת הלחי הכי מעליבה. כמו שאדם לא רוצה להיעלב על ידי אחרים כך יש לו כח להעליב את עצמו, עד כדי כך שהוא פשוט משפיל את עצמו לגמרי. זהו יסוד הכל.

אמרנו שלפעמים הדבר מתבטא בכך, כמו אצל דוד המלך "והייתי שפל בעיני", שהוא ממעט בכבוד עצמו, אפילו בפרהסיא. אבל עיקר העבודה אמרנו, גם בשפלות וגם בכל המדרגות, הוא בפנימיות. עוד פעם, שפלות בפנימיות היא פרק כ"ט בספר התניא, שם מוסבר מהו פירוש מאמר חז"ל "לעולם ירגיז". הוא מסביר ש"לעולם ירגיז" הוא כח בנפש להשפיל, להוריד את עצמו, כמו לתת סטירת לחי לעצמו – לצעוק ולקלל את עצמו: "אתה רשע". זה נקרא "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

זה א' בעבודת ה'. אם אין את היכולת לעשות כך לעצמו, אז הכל שום דבר. כל מה שיהיה אחר כך הוא כלום. אם אין לו את הכח הזה כל מה שעושה הוא לא עבודה כלל, הכל דמיון, הכל רמאות עצמית, משום שלא בירר את הבירור הראשון בכלל.

יחס לבזיונות בשיטות המוסר, ברסלב, קאמרנא וחב"ד

אחר כך יש משהו שני, שנקרא להכניע את הגוף, שזהה למושג אתכפיא בספר התניא. בשביל מה צריך להכניע את הגוף? בשביל לזכות למצוא את הגעשמאק, את טוב הטעם בתוך התורה במקום בגשמיות עולם הזה. זהו הבירור השני.

[יש הבדל בין מישהו אחר שאומר לך מבחוץ, שאז הדברים מקפיצים אותך לבין אמירה לעצמי, שיכולה להיות רק 'תרגיל'] אם זה תרגיל זה באמת לא שוה, אבל יש בכך נתינת כח. באמת יש שיטה במוסר ללכת לאיזו חנות נעליים ומבקשים שם סבון או משהו, בשביל שישפילו אותם, שיצחקו עליהם, שיאמרו 'אתה משוגע', 'אתה מטומטם'. זה היה בנובהרדוק. יש דרך אחרת, בברסלב, כמו שכתוב בתורה ו בליקוטי מוהר"ן, שצריך פשוט לאהוב להיות נעלב. הוא לא אומר שצריך לחפש את זה, כמו נובהרדוק, שצריך לעשות פעולה שטותית כזאת, אבל אם המקרה בא – טוב מאד, צריך לשמוח. להפך, זה תיקון, שצריך כביכול לרצות בו, לחפש אותו. זהו תיקון גדול, שאדם יהיה נעלב. בחב"ד אין את זה ולא את זה.

[אם מישהו מעליב אותך, אז ודאי שאין להעליב בחזרה, אבל לא צריך לשאול למה זה קרה לי?] ודאי, אם עושים לי ודאי שזה טוב ואני צריך לקבל באהבה. כתוב שהצדיק הוא "מהנעלבים ואינם עולבים", זה מאמר חז"ל[יט]. אבל בספר התניא לא כתוב בשום מקום כמה טוב להיות נעלב, זה דבר פשוט. חז"ל אומרים זאת, אבל זו לא דרך בעבודת ה'. מה שאין כן בשיטות אלו. הרבי מקאמרנא גם אומר זאת הרבה לאחר המעשה[כ]. לא שהוא חיפש, זו לא דרך של מוסר וגם לא של ברסלב, הוא לא חיפש זאת בדוקא, רק שהוא היה באמת כל כך נעלב, שהוא הסביר על עצמו איך שהדבר השפיל אותו, ואיך שעל ידי כך הוא הגיע לאין ואפס, ואחר כך זכה למה שזכה. הרבי מקאמרנא כותב את זה. אבל בחב"ד פשוט כמו כל דבר, זו עבודה פנימית, הכל בפנימיות הנפש, שצריך לדעת איך להשפיל את עצמו, וזה א' בעבודת ה'. בגלל שאחרת הוא יחיה את כל החיים שלו כ"אני ואפסי עוד", כמו שהסברנו. אפילו שבעיני עצמו יהיה ענו ומכניע, צם ועושה את כל הדברים – הוא תמיד יהיה "אני ואפסי עוד". כמו הרבה סיפורים בחסידות על ענוה פסולה והכנעה פסולה. לכן היסוד הראשון של כל העבודה הוא רק שפלות.

"נעוץ סופן בתחלתן" – שפלות והתנשאות

כיון שזו ההתחלה כנראה ש"נעוץ סופן בתחילתן"[כא], כנראה שיש בשפלות איזו עוצמה שאפילו יותר מהבטול במציאות. לכן דוד הוא "דוד מלכא משיחא". יש משהו חזק בשפלות של דוד. עוד פעם, דוד לא צם, המלך לא צם. מלכים, כמו שלמה המלך, היו אוכלים בשפע, "סעודת מלכים"[כב]. דוד צם רק כשהיה צריך לחזור בתשובה, אבל זו לא היתה הדרך שלו בעבודת ה'. מי שבמדרגה אחרת, כמו מי ששייך לתורה, כן צם, אלא שכחלק מלימוד התורה – "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה" – הוא צריך להכניע את הגוף. אבל עיקר העבודה של מלכות היא שפלות פנימית, וככל שיש יותר שפלות פנימית – יכולה להיות יותר התנשאות אמתית מצד הקדושה.

עוד פעם, זו ההתחלה, וכיוון ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" אז היא גם הסוף, המדרגה הכי גבוהה. [איך צריך לנהוג תלמיד חכם?] זה היה אחד מחידושי החסידות, שתלמידי חכמים מרמים את עצמם לגבי כבוד התורה, ומלבישים את כבוד עצמם באצטלה של כבוד התורה. זו רמאות. זו היתה מהטענות היסודיות של החסידים. תלמידי חכמים רימו את עצמם. מאד קל לומר 'אני לא מקפיד על עצמי, אני מקפיד על כבוד התורה'. דבר פשוט מאד, יש לו 'תירוץ' לכל ההתאוות שלו... אם יש לו שפלות באמת הוא יכול לדעת מהו כבוד התורה. מי שאין לו שפלות לא ידע אף פעם מהו כבוד התורה.

אמרנו לגבי ר' מענדל ויטבסקער גם את אותו הדבר: החתימה שלו "שפל באמת" תואמת את הנהגתו במלכות, בגלל שהשפלות באמת שייכת למלכות. אם יבוא זמן שצריך לרקוד לפני הקב"ה, כמו בסיפור של דוד, הוא ישפיל את עצמו גם בחיצוניות, לפני כולם. אבל עיקר העבודה הפנימית שלו הוא שפלות פנימית, שנקראת "רגזו ואל תחטאו" ראשי תבות רות, מה שמלכות יוצאת מרות המואביה. זה נקרא "קופה של שרצים מונחת מאחוריו"[כג], שיש לו כל הזמן בתודעה את הקופה של שרצים, שהיא הוא עצמו, ולכן איך הוא יכול להתגאות?

מהי קופת שרצים? דומה למאמר חז"ל "דע מאין באת ולאן אתה הולך". זה מה שכותב כאן "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שאתה טפה סרוחה. יש כל מיני דברים שצריך לזכור על מנת פשוט להשפיל את האגו, את הישות שלו. זה נקרא שפלות.

"מהר שלל חש בז"

זהו תיקון מצד המלכות. אחר כך יש תיקון של המדות, מצד ה-ו שבשם, "גופא", והוא נקרא הכנעה – להכניע את הגוף. למשל מי שלא רגיל לשבת הרבה שעות ללמוד תורה צריך אתכפיא. כל המושג אתכפיא בחב"ד נקרא אצלנו הכנעה. עוד פעם, בחב"ד שפלות היא פרק כ"ט בספר התניא והכנעה שנקראת אתכפיא נמצאת בהרבה פרקים בספר.

המשיח נקרא "מהר שלל חש בז"[כד]. אפשר לדרוש את שמו שהוא כל כך חש את הבוז, "ורב שבענו בוז"[כה], שעכשיו הוא יכול להיות משיח. הוא חש אותו כל הזמן. על פי פשט "בז" הוא לשון ביזה ושלל, וכתוב שזהו שם של המשיח, "מהר שלל חש בז". לפי דרכנו, הוא כל כך חי וחש את הבוז, כלומר את השפלות העצמית, לכן הוא יכול עכשיו להתנשא על כל העולם כולו ולהיות המשיח. הוא חש את הבז ויכול לבזות את עצמו. הוא כל כך מבזה את עצמו כל הזמן שזה כבר טבע עצמי אצלו.

עוד פעם, יש שפלות, אחריה הכנעה. מה כתוב כאן? ש"עסק התורה צריך להיות על ידי הכנעת הגוף". הוא הסביר שלעסוק בתורה פרושו למצוא את אותו חשק ואותו טוב טעם בתורה כמו שיש לך בגשמיות. בשביל לעסוק בתורה, צריך להכניע את הגוף. אם לא יכניע את הגוף הוא לא ימצא אף פעם חשק וטוב טעם אמתי בתורה.

יגיעת בשר ויגיעת נפש

"יְגִיעַת בָּשָׂר" [בלשון התניא[כו]],

הכנעת הגוף בתניא נקראת "יגיעת בשר" ולהתבוננות הוא קורא "יגיעת נפש". אלו הביטויים בספר התניא. לייגע את הגוף פרושו להכניע אותו. כמו אחד שיושב הרבה יותר ממה שהוא יכול, הוא שונה את פרקו מאה ואחד פעמים[כז], וכמו שהרבי לאחרונה אמר, שהיות וכבר כתוב בתניא שצריך מאה ואחד פעמים גם זה כבר נעשה הרגל, אז היום חייבים כבר מאה ושתים פעמים, כבר לא חידוש מאה ואחד פעמים. בשביל שהדבר יהיה חידוש – צריך דוקא מאה ושתים.

"יגיעת בשר" זו הכנעת הגוף בשביל ללמוד ובשביל להתפלל, ואפילו בשביל להתעסק בגמילות חסדים. אחד שצריך לנסוע רחוק, לעשות טובה למישהו, קשה לו פיזית. כל קושי פיזי שהוא מתגבר עליו על מנת לעשות מצוה או ללמוד תורה נקרא "יגיעת בשר". בכל "יגיעת בשר" יש הכנעת הגוף לשם עבודת ה'. [מהי "יגיעת נפש"?] התבוננות בעיון מעמיק, שמייגע את השכל לעיין עמוק-עמוק. זה נקרא "יגיעת נפש".

שפלות כללית והכנעה פרטית

וְכֵן הַכְנָעַת הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת בִּכְלָל,

מה אמרנו קודם? שהגוף שייך למדות, בגלל שתפארת נקראת בזוהר "תפארת – גופא". אבל על פי פשט, המדות הן מדות הלב. מה זו הכנעה? הכנעה כוללת גם עוד דבר: חוץ מכל מה שקשור עם הכנעת הגוף, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו'", כדי לעשות מצות וכו' – היא גם כוללת הכנעת מדות רעות. שפלות לא מתייחסת למדה מסוימת. השפלות מתייחסת לכולי, מה שנקרא "אני ואפסי עוד". שפלות היא פשוט השפלת האגו שלו באופן כללי לגמרי, כמו שהמלכות מקבלת מכל המדות, היא כללית לגמרי. עבודת המלכות היא לא מה שנקרא תקון המדות על ידי הכנעת איזו מדה מסוימת, אלא השפלה כללית לגמרי. היא מתבטאת רק בדבר אחד: שככל שאדם משפיל את עצמו יותר בכללות, כך באופן ממילא בכל ההתייחסות שלו לבריות, מה שנקרא "בין אדם לחברו", הוא יותר מתחשב בזולת. הוא יותר מרגיש את השני ופחות מרגיש את עצמו. זהו הסימן שיש לו שפלות. אבל גם כאן, בהכנעה, יש עוד מובן – הכנעה פרושה להתייחס למדות פרטיות, כמו ו"ק, יש ו קצוות. לדוגמה, יש בעל כעס. צריך להכניע כל מדה פרטית. גם זה נכלל במושג הכנעה.

המדות הרעות נותנות טעם לפגם

הַנּוֹתְנוֹת טַעַם לִפְגָם בְּחֶפְצוֹ לִטְעֹם אֶת מְתִיקוּת דִּבְרֵי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כַּנַ"ל.

זה מה שהסברנו קודם, שכל זמן שיש לו משיכה לגשמיות או שיש לו משיכה של מדות רעות – זה פוגם את טעם התורה. קודם הסברתי שלא יכול להיות שיהיה לך געשמאק בתורה אם יש לך געשמאק בגשמיות. אבל יש בזה עוד טיפה, עוד יותר: זה כמו שאדם טועם משהו שטעים באמת, אבל פתאום מישהו מכניס לו איזה דבר שמקלקל את כל התבשיל, מקדיח את הקדרה. כך עם מדות רעות: חוץ מ'איך אתה יכול להרגיש את טוב הטעם בתורה אם אתה נמשך לגשמיות?', אפילו אחד שאכן מסוגל להרגיש את טוּב התורה, אבל כל זמן שיש לו את המדות הרעות הן פוגמות את הטעם.

לאיזה מצב בנפש קוראים כשאתה מסוגל למשהו אבל יש דבר שפוגם אותו? מה שנקרא תסכול – זה מתסכל אותך. אם לא היית שייך לזה כלל, לא היית מתוסכל. אמרנו הרבה פעמים שבשפה המדוברת אומרים 'מתוסכל', אבל אני מחפש להחליף את המלה הזו, מלה 'מתוסכלת', לגמרי לא מכוונת. משתמשים בה ביחס למצב שנקרא באנגליתfrustration , כאשר אדם מסוגל למשהו ויש דבר אחר שפוגם אותו. אם האדם רוצה לעסוק בתורה ויש לו בה קצת טוב טעם, אבל יש לו עדיין מדות רעות, הן תפגומנה ויתנו טעם לפגם בתורה שלו שהוא לומד.

עד כאן הכנעה. כאן אנחנו רק מסבירים אותן בקיצור נמרץ. קודם שפלות שמצד המלכות, אחר כך הכנעה מצד הגוף ומצד המדות.

מדת ההשוואה

אחר כך יש מדרגה שלישית של בטול שנקראת:

מִדַּת הַהַשְׁוָאָה הָאֲמִתִּית,

כלומר, להגיע לכך שאין לו שום התנשאות על אף אחד, שכולנו ממש שוים. מה היתה השפלות הראשונה? לשבור את התגברות האגו. ממילא אמרנו שהוא מוריד אותה, כמו שכתוב "מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"[כח], כמו "רגזו ואל תחטאו", לזכור ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה". אמרנו שממילא הוא מתחיל להתייחס יותר טוב, בגלל שהוא לא חושב רק על עצמו, כבר לא "אני ואפסי עוד". אבל בכל זאת, לא היתה בכך התבוננות להתחבר עם הכלל, מה שנקרא הזדהות עם הכלל. מה שאין כן המדרגה השלישית, היא התבוננות בצורה חיובית-מודגשת על מנת לבוא לשוויון אמתי, או לגלות את הכלל, כבר לצאת מעצמו לגמרי.

בלשון בחסידות[כט] זה נקרא שאהבה היא כמו חופה. יש פסוק שאומר "על כל פשעים תכסה אהבה"[ל]. אהבה צריכה לכסות על הכל, וכתוב בדרך מצותיך במצות אהבת ישראל[לא], שמצד אמא, נקרא מקיפין דאמא, מרגישים אור אחד של אהבה שמקיף את כולנו יחד, ואנחנו כולנו בתוכו שווים לגמרי, בסוד מחול הצדיקים לעתיד לבוא. שם לא תתכן שום התנשאות של אחד על השני, בגלל שאין בכלל יחידים פרטיים – כולנו גוף אחד. כולנו כמו אחים שחזרו לרחם האמא, כולנו בתוך אותו רחם, בתוך אותו אור מקיף. רחם הוא בחינת 'רחימו' מלשון אהבה. מה שמקיף אותנו הוא אהבה אחת. אנחנו מוקפים בה, וכולנו שוים בה. המדרגה הזאת נקראת ענוה.

הבדל בין שפלות לענוה

הגעה לכך נקראת "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[לב]. על פי פשט ענוה אינה בטול במציאות. מה הסיפור של ענוה בתורה? זה הסיפור שהוא לא התנשא, לא היה יכול להיות נעלב בכלל. שפלות פרושה להיות נעלב. מה ההבדל בין שפלות לענוה? שפלות היא להיות נעלב, בגלל שאתה צריך להשפיל. לא שאתה מעליב את עצמך, או שמישהו אחר צריך להעליב אותך, אלא אתה חייב להיות נעלב בשביל להשפיל את הגאוה, את האגו. אבל ענוה – מהי כוונת הכתוב בתורה "והאיש משה ענו"? שלא שייך להעליב אותו. הוא לא מתפעל מעלבון, הוא לא יתכן אצלו, הוא לא שייך אליו.

סוד אמא הוא רק כאן, אף על פי שיש בזה הכנעה ושפלות, אבל ענוה נקראת שהוא לא מרגיש בכלל, זה לא אומר לו שום דבר. למה? בגלל שעוד פעם, הוא במצב של "על כל פשעים תכסה אהבה"^[לג]. יש אהבה אחת עוטפת ומקיפה אותנו, אני לא יותר טוב ממך ואתה לא יותר טוב ממני. זאת אומרת, מצב של שוויון אמיתי. זה נקרא מצב של אחוה. לכן סיפור הענוה של משה הוא דוקא ביחס לאחים שלו. כתוב בזוהר ובחסידות שאחוה מלשון איחוי, איחוי הרחם, האחדות בין האחים היא הרגשה שכולנו יצאנו מרחם אחד. ככל שיש יותר הרגשה שיצאנו מאותו רחם כך יש יותר אחוה ושוויון. לא יתכן שאחד יתנשא על השני בכלל, ולא יתכן אפילו להתפעל מעלבון.

עוד פעם, כשהוא מגיע למצב כזה שאין אצלו בכלל עלבון, זה נקרא בתורה ענוה. היא שייכת למשה רבינו. יש לו עוד מדרגה של משה רבינו, "ונחנו מה". זה בטול במציאות. תראו כאן בפרק ז' שבטול וענוה הם שתי המדרגות יה, ושניהם כנגד משה. גם ה-י, שהיא בטול במציאות, וגם הענוה, שניהם שתי מדרגות של משה, בבחינת "משה משה"^[לד], "לא פסיק טעמא בגוויהו"^[לה]. יש מה שמשה הוא ענו, ויש מה שמשה הוא בטל לגמרי. המסופר לגבי מרים ואהרן הוא מדת הענוה שלו, עליה כתוב בזהר "משה זכה לבינה"^[לו]. משה עצמו שייך לחכמה, שהיא בטול במציאות, אבל הוא זכה לייחד את החכמה בבינה. זו הענוה. כך מובא, שהענוה היא מצד הבינה.

ענוה – להיות מוקף באור

אם כן, המדרגה השלישית נקראת ענוה, היא כבר "הנסתרֹת". שתי המדרגות הראשונות היו מוסר על פי חסידות, בגלל שאלו דברים שאפשר להתייחס אליהם, שנקראים "והנגלֹת לנו ולבנינו" – וה נגלות. עכשיו אנחנו כבר עולים לנסתרות, המדרגה של ענוה היא כבר מהנסתרות ביחס לשתי המדרגות הראשונות שהסברנו – שפלות והכנעה. זו התבוננות עמוקה, להרגיש אור רוחני, להרגיש אותו בתמידות, בלי הפסק, להיות מוקף, לא לצאת ממנו אף פעם. להיות תמיד מוקף בטוב. זה ההבדל בין דבר שבפנימיות, שיכול להתעלם לפעמים, ובין להיות בתוך משהו. כתוב בחסידות שיש לפעמים שהאהבה בתוכך ויש שאתה בתוך האהבה.

זה נקרא שעל ידי התבוננות אתה 'אריין פון זיך', יש ביטוי בחסידות. רבי אייזיק מסביר שזהו עיקר ההבדל בין חסידות על פי שיטת חב״ד לבין כל התבוננות אחרת שהיתה, גם זו שקיימת ביהדות, בתור שיטה. זה נקרא ישוב הדעת. למשל אצל רבי נחמן מברסלב^[לז], מי שזוכר, הוא מאד מרבה לדבר על ישוב הדעת, שצריך להיות כל הזמן בישוב. מסביר רבי אייזיק שישוב הדעת הוא דבר טוב מאד, אבל זה נקרא שהשכל עדיין בתוכך, לא שאתה בתוכו. אם הוא בתוכך הוא מוגבל, גם בכמות שיכולה להיכנס, וגם בזמן שהוא יאיר, זה יכול לחלוף. גם אהבה. על פי ישוב הדעת גם האהבה מיושבת בפנימיות. אבל היא גם מוגבלת, היא יכולה לעלות ולרדת.

כל דרך חב"ד היא נקראת עיון. כמו שאדמו"ר האמצעי אומר, שמה שהלימוד בעיון בגמרא בחב"ד הוא מצב של התבוננות. ביידיש הוא קורא לו 'אריין פון זיך אין', הוא נכנס בתוך הענין. כשאתה נכנס כולך בתוך הענין, לא שהוא בתוכך, זה גם בתוכך, ודאי שאתה תופס, אבל חוץ ממה שאתה תופס, עיקר ההתבוננות היא שאתה בתוכו לגמרי. אתה חי בתוכו כמו דג במים. בדיוק כמו שכתוב בחז"ל^[לח], שאנחנו עם ישראל משולים לדגים בתוך המים, שהתורה היא המים, וברגע שפורשים מהם מיד מתים. כלומר, הקיום שלו הוא יותר מחיים. הקיום שלו תלוי במדיום בו הוא חי. זה נקרא שהוא 'אריין געטאן אין גאנצן', שהוא לגמרי נכנס בתוך הדבר, עד שהוא מרגיש את עצמו ממש דג בתוך מים.

דג בתוך מים שלא יכול לפרוש מהם, אם הוא יפרוש הוא מיד ימות. זה נקרא עלמא דאתכסיא. הים הוא עלמא דאתכסיא, בחינת אמא. זוהי גם בחינת משה רבינו, שהוא נוני ימא, כמו שכתוב בזהר^[לט]. זוהי מדרגת ענוה.

בְּחִינַת אִמָּא עִלָּאָה כַּנַ"ל, הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁאֵלֶיהָ זָכָה מֹשֶׁה, כְּמַאֲמַר "מֹשֶׁה זָכָה לְבִינָה" [וכתוב בפירוש שהבינה שלו היא הענוה שלו] — "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד וְגוֹ'".

עוד פעם, מיהו ענו? מי שלא שייכת אצלו התפארות. איך זה מתבטא באותיות של חסידות חב"ד? כמו בביטוי באידיש 'אן התפעלות', או מדת ההשוואה האמתית. פעם למדנו, אולי הראיתי לכמה אנשים, ווארט מרבי הלל מפאריטש, בו הוא אומר כל מי שלא הגיע לשלש מדות, ואחת מהן זו מדת ההשוואה האמתית, הוא קורא לזה, הוא כותב משהו מאד חריף שם, שמותר לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח. מותר ומצוה לשרוף אותו לגמרי, מי שלא הגיע לכך. מהי השוואה אמתית? 'אן התפעלות'. זה בדיוק ההפך מלהיות נעלב. זה נקרא ענוה. זאת אומרת, הוא לא מתפעל בכלל, כמו שכתוב על משה רבינו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"^[מ]. זו הבינה שלו, בגלל שהוא זכה לבינה.

יש מה שנקרא תבונה, מה שנקלט בפנימיות, והיא ז"ת של בינה. פעולת ההתבוננות, המאמץ שלה, הוא ג"ר, ובעיקר בינה שבבינה, כמו שכתוב בשער היחוד^[מא], והיינו להיכנס לתוך הענין. הדרך להיכנס היא באמת על ידי הבחנות. עוד פעם, אחד רוצה להיכנס, אפילו בגשמיות, כמו שאמרנו כל פעם שהתבוננות היא כמו לקחת חפץ ולעיין בו, איך הוא פועל, לקחת שעון, לפרק אותו ולעיין בו. אז באמת, ככל שיותר מפרק ומנתח את הענין כך לאט-לאט הוא נשאב לתוכו. היא אמצעי, הוא שוכח מעצמו לגמרי. כתוב שהתבוננות היא פשוט שהאדם כל כך עסוק, זה נקרא לעסוק, הוא כל כך מעיין בענין עד שהוא כבר שכח מעצמו. לא בטול במציאות לגמרי, הוא פשוט שכח מעצמו ונכנס לענין. כמו שהבעל שם טוב אומר ש"במקום שמחשבתו של האדם שם הוא נמצא"^[מב], שנפשו נכנסת לתוך אותו ענין, הוא חי בו. עוד פעם, עיקר הסימן להתבוננות אמתית הוא שאתה חי בו, והסימן לכך הוא שאתה לא יכול לפרוש ממנו, כמו הדג שלא יכול לפרוש מהמים. אם האדם לא הגיע למדה כזאת זו עדיין לא נקראת התבוננות. ביחס לבטול נקרא מצב זה ענוה.

בטול במציאות

יש מדרגה עוד יותר גבוהה – בטול במציאות – בה האדם כבר לא קיים בכלל, אפילו לא כמו דבר שהוא נכנס בתוך משהו אחר. זה שכולנו עכשיו ברחם האם, או אפילו מה שכתוב על משה רבינו "והאיש משה ענו מאד", לא כתוב שלא הרגיש את עצמו. רק כתוב 'אן התפעלות'. הוא כל כך אוהב, יש אהבה כל כך מקיפה את כולנו, וכולנו כל כך שווים, כל כך יחד, שאני לא מתפעל. אני לא נעלב, אתה לא יכול להעליב אותי, הרי אנחנו אותו דבר. 'אן התפעלות', מצד הקדושה. כמובן, יש "את זה לעמת זה עשה אלהים", יש אן התפעלות מצד הקליפה, שנקראת חוצפה, שאדם לא אכפת לו. לא אכפת לו – או מצד קליפת עמלק שזה חוצפה, או מצד אדישות ועצבות, מצד דכאון, יכול להיות שאי אפשר להעליב אותו בגלל שהוא מדוכא, הוא אבן דוממת. אין לי מי לדבר בכלל. יכול להיות שאי אפשר להעליב אותו בגלל שהוא חוצפן, שלא אכפת לו מאף אחד. זה מצד הקליפה. אבל בקדושה הכוונה שאי אפשר להעליב אותו בגלל שאנחנו כל כך דבר אחד, אם אנחנו כולנו ביחד, עד כדי כך שזה לא שייך.

אבל יש משהו עוד יותר מזה, ועוד יותר מזה – זה נקרא בטול במציאות, שבכלל לא מרגיש את עצמו, 'אויס מציאות', שאין פה בכלל אף אחד, בחינת אין:

בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת שֶׁמִּצַּד הַחָכְמָה — כֹּחַ מָה — הוּא הַנִּקְרָא בִּטּוּל סְתָם בִּלְשׁוֹן הַחֲסִידוּת.

כשכתוב סתם בטול, כמו שאצלנו בטול הוא פנימיות החכמה, בי"ג המדרגות שלנו, ושפלות היא פנימיות המלכות. מה זאת אומרת? שבטול סתם הכוונה בטול במציאות, ולבטול היש שמצד המלכות קוראים שפלות. באמת כל המדרגות – גם שפלות, גם הכנעה וגם ענוה – כולן מדרגות של בטול היש.

נִמְצָא שֶׁאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת הַנָּ"ל שֶׁכְּנֶגֶד ד אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה הֵן:

י  בִּטּוּל

ה  עֲנָוָה

ו  הַכְנָעָה

ה  שִׁפְלוּת

אם כן, יצא לנו דבר יפה מאד, שבכל מדרגה של י-ה-ו-ה יש הארת החכמה. המדרגות האלו כולן חכמה כפי שהיא מאירה בכל מדרגה. בגלל שהכל מדרגות של בטול. אלא שבטול הוא כמו שהוא בשורש, בחכמה; "נקודה בהיכלא"^[מג], בטול שמאיר בבינה, שנקרא "משה זכה לבינה", הוא ענוה; בטול כמו שמאיר בתפארת בסוד המאמר שלמדנו בפעם הקודמת "מה שמו ומה שם בנו" – "מה" באבא ו"מה" בתפארת, בבן – נקרא הכנעה; ואחר כך יש בטול שבמלכות, שנקרא חכמה תתאה, בטול היש סתם, והוא נקרא שפלות.

הרעיון מסתדר מאד טוב עם הכתוב "הוי' בחכמה"^[מד], שכל שם הוי' שייך לחכמה, וחכמה היא בטול. כלומר, צריכה להיות מדרגה של בטול כנגד כל אות בשם הוי', וזה מה שעכשיו יצא לנו. זהו ההסבר הפנימי של כל התורה הזאת של חז״ל, שיש ארבע מדרגות במלחמת היצר – "רגזו ואל תחטאו" בשפלות; "אמרו בלבבכם" בהכנעה; "על משכבכם" – בענוה; "ודומו סלה" בבטול.

פרק ה': רמזי בטול-ענוה-הכנעה-שפלות

כיוון שיצאו לנו ארבע מלים, ארבעה שמות מדויקים, אפשר לבדוק כמה הם שוים בגימטריא, ורואים משהו יפה מאד:

בִּטּוּל עֲנָוָה הַכְנָעָה שִׁפְלוּת

התכללות ארבע המדות

בי"ג המדרגות שלנו, בטול ושפלות הן מפנימיות הספירות, שפנימיות החכמה היא בטול ופנימיות המלכות היא שפלות, והן חכמה עילאה וחכמה תתאה. שתי המדרגות ענוה והכנעה הן לא מהשמות אצלנו, בגלל שהן התכללות, כמו מה ד-בן בהכנעה ו-בן ד-מה בענוה. זו פשוט התכללות. שפלות שבבטול היא ענוה ובטול שבשפלות היא הכנעה. שפלות היא תיקון שם בן בלשון האריז"ל, תיקון הבהמה, הנפש הבהמית, ושורש הבטול הוא שם מה – חכמה, כח מה.

זה הכלל תמיד כשיש מה ו-בן. איך הם בשם הוי'? י היא מה ד-מה, ה הראשונה היא בן ד-מה, ו היא מה ד-בן ו-ה תתאה היא בן ד-בן. גם כאן העיקר הוא הבטול והשפלות אלו שני הצירים – ציר עליון וציר תחתון – והשתים שבאמצע הן ההתכללות. זהו תמיד הסוד שם הוי'. כלומר, ענוה היא שפלות שבבטול, בן ד-מה והכנעה היא בטול שבשפלות, מה ד-בן. לכן עיקר המלים הוא בטול ושפלות, בחכמה ובמלכות:

י   בטול  בטול שבבטול  מה ד-מה

ה  ענוה  שפלות שבבטול  בן ד-מה

ו  הכנעה  בטול שבשפלות  מה ד-בן

ה  שפלות  שפלות שבשפלות  בן ד-בן

טווח מילויי שם הוי'

עוֹלֶה מד פְּעָמִים הוי' ב"ה [1144]

מהו מד לגבי שם הוי'? כתוב בקבלה שמד הוא המילוי הראשון מלמטה של שם הוי'. הערך הכי קטן של מילוי לשם הוי' הוא מד, כאשר כותבים יוד הא וו הא, במילוי הכי קטן. המילוי הכי גדול הוא עב. יש יג ערכים מספריים שיכולים להיות מילוי של שם הוי'. יש ארבעה מילויים עיקריים, עב-סג-מה-בן (עסמ"ב), אבל בין 44 לבין 72 יש יג ערכים של מילוי שם הוי'. יש 27 מילויים אפשריים, הם רק חלים על יג ערכים שונים מבחינה מספרית.

כתוב שיג מספרי המילויים של שם הוי' הוא אחד מהשורשים של יג מדות הרחמים. כל כפרה ונשיאת עון באה מ-יג מדות הרחמים. ועוד רמז: כתוב "וכפר בעדם"^[מה], על אהרן הכהן ביום הכיפור, היום של גילוי יג מדות הרחמים, כתוב "וכפר בעדם", והרמז הוא שבעדם הם כל המילויים מ-בע ועד דמ. "בעדם" עולה חן חן, בגלל שממוצע של המילויים הוא חן. עוד פעם, כתוב שעיקר סוד התגלות יג מדות הרחמים על ידי הכהן הגדול ביום כיפור הוא המלים "וכפר בעדם" – מ-עב עד דמ, מהערך הכי גדול עד הערך הכי קטן, ויש יג ביחד בסך הכל, כנגד יג מדות הרחמים.

זה היה רק דרך אגב, להסביר ש-מד הוא הערך התחתון של מילויי שם הוי'. כמה תוספת יש במילוי על השורש? חי. ידוע שהתוספת של שם מה, היא 1 יותר, חוה – חוה בתוך אדם, זה רמז מפורסם בכתבי האריז"ל^[מו]. אבל יש מילוי אחד פחות מחוה, שהוא חי. יש פסוק שחוזר כמה פעמים בתנ״ך, "חי הוי'" כמו "חי הוי' וברוך צורי"^[מז]. "חי הוי'" עולה דם, זה בכלל הסוד של דם, שם הוי' וחלק המילוי שלו. ממילא הכל יחד עולה:

(הוי' פְּעָמִים חַי הוי' [הוי' עצמו, השורש, פעמים המילוי הראשון שלו מלמטה] — מִלּוּי יוד הא וו הא [שורש התעוררות יג מדות הרחמים מלמטה]),

אם נוסיף לארבע המלים – בטול-ענוה-הכנעה-שפלות – את שם הוי' עצמו, כמו שכתוב בתרשים, ולבטול נוסיף י, בגלל שהוא כנגדה, ולענוה נוסיף ה, כיוון שהיא כנגד ה, ולהכנעה נוסיף ו, ולשפלות ה – יהיה לנו עוד שם הוי', ואז החשבון יחד יהיה מה פעמים הוי':

וְעִם ד אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה עַצְמָן עוֹלֶה מה (אָדָם — יוד הא ואו הא [כשהפעם נוספת א בתוך מילוי האות ו]) פְּעָמִים הוי' ב"ה, סוֹד "וְנַחְנוּ מָה" [הבטול של הוי'].

אם כן, כל הרשימה הזו – י בטול, ה ענוה, ו הכנעה, ה שפלות – היא נרמזת כולה ונכללת במלים "ונחנו מה" של משה רבינו. יש בהן התגלות של ארבע מדרגות בשם הוי'.

הכנעה ושפלות – יחוד ו"ה

[אדם שרואה השגחה פרטית בתפלה – זה שייך לבטול?] לא, ודאי לא בטול, זה שייך לשפלות, במיוחד בתפלה ודאי ששייך לשפלות. קודם כל, מה זה עושה? מפריע לו. כמו מה שאמרנו קודם על עלבון. אלא שכתוב בתניא^[מח], שצריך להתבונן שזה מן השמים, לקבל את זה. האדם יכול לחשוב שאם הוא לא היה באמצע התפלה, ברחוב, אז זה מוכן להיות נעלב. אבל כשאני עובד את ה', אני מתפלל לקב"ה, כשאני לומד תורה, מישהו בא מפריע לי, מה פתאום? לכן כתוב בתניא שלא – גם שם אני צריך להשפיל את עצמי. כשאתה מקבל את זה, אתה מתגבר כנגדו. כשאתה מתגבר כנגדו, זו כבר הכנעה, יש בזה שתי מדרגות. לקבל את זה כהשגחה פרטית זו שפלות.

להתגבר אחר כך זו כבר הכנעה. אמרנו שהכנעה היא יגיעת בשר, אתכפיא של התגברות. גבורה זו מדה שבלב. להתגבר בגוף, שהדבר לא יפריע לי, זו מדרגת ההכנעה. להרגיש שזה מה', שמגיע לי, זו שפלות. אם כן, באמת זהו יחוד וה. זה באמת משהו חשוב, בגלל שאם לאדם יש רק את השפלות בלי ההכנעה זה נקרא בחינת נוקבא, בלי דכורא, בלי הזכר. איך זה מתבטא? שהאדם הוא נעשה 'נעבעך', שהוא תמיד מקבל, תמיד נעלב, אבל נשאר 'נעבעך'. 'נעבעך' הכוונה נוקבא. הוא תמיד רק מקבל, הוא לא גבר. גבר מלשון התגברות, זה ו.

אם כן, זו דוגמה טובה מה נקרא יחוד וה בעבודה הפנימית של הנפש. לקבל את המציאות, שזו הנוקבא, היינו שפלות, שזה ישפיל אותך. אבל לא להישאר מזה 'נעבעך', רק להתגבר נגדה – אחרי שאתה מקבל, אתה גם מתגבר נגדה – זה נקרא הכנעה, שאתה מכניע . עוד פעם, ההכנעה כאן היא של מעשה גבורה, שאתה מכניע משהו אחר, את הגוף. גם ההפרעה היא מצד הגוף, שהגוף מתפעל.

עוד פעם, אמרנו שאם היית במדרגה של ענוה לא היית שומע את הגוי כלל, בגלל שענוה היא מדרגה של 'אן התפעלות', שאתה בכלל לא מתפעל משום דבר, זה אפילו לא היה מפריע לך. עוד פעם, זה שמשהו בחוץ מפריע לי הוא סימן שאני בינתיים לא רק במדרגה של "והנגלֹת", שמפריע לי, שהעולם משחק אצלי. אם העולם ומה שהולך מסביב משחק אצלי – זו מדרגת "והנגלֹת". אם הייתי במדרגה של "הנסתרֹת"  בכלל לא היה אכפת לי, לא היה מפריע שום דבר. העובדה שזה כן מפריע פרושה שאני במדרגה של וה, וצריך לייחד. להפך, כתוב "והנגלת לנו ולבנינו", זה מה שה' רוצה – ה' רוצה יחוד וה. לפי דרכנו עכשיו, יחוד וה הוא בדיוק כמו שאמרת טוב, לקבל זאת כהשגחה. זה נקרא שפלות. אחר כך צריך להתגבר, להכניע את ההפרעה, שלא תפריע, להתעסק עמה – זה נקרא להכניע את ההפרעה.

יגיעת נפש היא התבוננות, בשביל להגיע לענוה צריך התבוננות. כמו שהוא אמר זה נקרא קריאת שמע. כנראה שכל הכח בא מלמטה, כמו בשם ב"ן. כתוב ש"רב תבואות בכח שור"^[מט]. אמרנו שלמטה הוא שם בן ולמעלה שם מה שצריך לברר את בן. אבל הכח הוא בבהמה. זה נקרא "בהמה רבה" שלפני אצילות. [שאתה מכניע את ההפרעה, מה נשאר? ההפרעה נשארת אבל לא מפריעה?] לא, אתה מתגבר יותר. אתה כל הזמן מרגיש אותה, אבל מקבל כח שלא תפריע, שאתה מתגבר נגדה. זה נקרא "אשר שלט האדם באדם לרע לו"^[נ], כך כתוב, שאתה מחסל אותו לאט-לאט. אם הוא לא היה מפריע לך בכלל, לא היית מתעסק אתו, לא היית יכול לבטל אותו בחוץ.

בין קריאת שמע לשמונה עשרה

פעם למדנו אגרת של רבי אייזיק מהומיל^[נא], בה הוא כתב שבשמונה עשרה באמת צריך להיות במדרגה כזאת – כך הוא התבטא – של 'א וועלט איז וועלט', שהעולם הוא עולם, אבל הוא עומד מחוץ. הוא לא מפריע לכך שה' הוא הכל והכל הוא ה'. הוא הסביר כך את ההבדל בין קריאת שמע לבין שמונה עשרה, מי שזוכר. קריאת שמע היא בכלל מחוץ לעולם, האדם לא מרגיש את העולם כלל, בגלל שקריאת שמע זה כמו ענוה, שהוא מחוץ לענינים, כמו שאומרים.

לעומתה, שמונה עשרה היא בתוך הענינים. איך אני יודע? בגלל שאני מתפלל על דברים גשמיים. העולם נמצא בתודעה שלי. ב"שמע ישראל"^[נב] יוצאים ממנו לגמרי. אם מישהו מפריע לי באמירת "שמע ישראל" סימן שאני לא קורא אותה כמו שצריך. אבל אם מישהו מפריע לי בשמונה עשרה זה גם לא בסדר, בגלל שבשמונה עשרה צריך היה במדרגה של הפרדוקס. כמו שהסביר שם, הפרדוקס הוא בשמונה עשרה, יותר חידוש מאשר בשמע ישראל. בשמע ישראל הוא עוד מחוץ. בשמונה עשרה הוא בפנים, ואף על פי כן העולם עומד שם – לא רק שלא מפריע, כיוון שהוא נמצא בתודעה, ואף על פי שמרגיש את העולם מסביב – עדיין ה' הוא הכל והכל זה ה', וזה גופא מבטל את מציאותו. זה נקרא לברר ולתקן את מציאות העולם, להמשיך שפע וברכה לתוכו על ידי ח"י הברכות של שמונה עשרה.

אבל אם הדברים באמת מפריעים לו, הוא במדרגות הנמוכות של וה, וגם שם צריך להכניע. להפך – עיקר העבודה של רוב בני האדם היא שם. אם היה במדרגה הגבוהה זה גם היה נמצא אבל לא היה יכול להפריע. זה החידוש, שבשמע ישראל זה לא מפריע בגלל שהוא לא נמצא, אבל בשמונה עשרה הוא נמצא ועם זאת הוא לא מפריע. קריאת שמע נקראת ה' הוא הכל, ואילו שמונה עשרה נקרא הכל הוא ה'. כך הוא הסביר שם. הם כמו רצוא ושוב – שמע הוא רצוא, ושמונה עשרה הוא שוב.

עוד פעם, אם הוא בינו לבין עצמו הוא בהתבודדות. שמע ישראל היא התבודדות, כמו שרבי נחמן^[נג] אומר שאדם יכול להתבודד בתוך העולם אף על פי שיש רעש מסביב – הוא מתבודד. "שמע ישראל" נקראת התבודדות, אפילו שאתה בתוך ההפרעות – אתה מתבודד, כבר יצאת מזה, אתה לא מרגיש שום דבר. עוד פעם, אם הוא במדרגה של התבודדות הוא לא מרגיש דבר. עוד פעם, אפילו בפשטות, כמו אדם שמתבונן אפילו להבדיל במשהו חול, ויש רעש מסביב, אם הוא באמת מתבונן הוא לא ירגיש את הרעש כלל. אם הוא ידבר הוא ישמע את עצמו, זה לא יפריע לו. בגלל שהוא עכשיו בפירוש יוצא מזה, הוא חושב עכשיו על זה, האם הדבר עובד.

אם האדם באמת מתבונן, כל הענין של חב"ד, אפילו בעניני חול, עד כדי כך, אפילו פרופסור שמתבונן במשהו באמת, חוקר אותו, בשעת מעשה הוא לא מרגיש שום דבר, אם זו התבוננות אמתית. בגלל שכל כולו שקוע לגמרי בתוך הדבר שלו, 'א אריין גטון' באידיש, שהוא לא מרגיש שום דבר. זה נקרא "שמע ישראל", בקדושה. אבל שמונה עשרה היא משהו אחר. בשמונה עשרה הרי מדובר על עניני עולם. זה שם ולא מפריע, נמצא ולא מפריע ליחוד האמתי שהכל הוא ה'. ההימצאות שלו היא עצמה מה שמברר אותו, אחרת הוא לא היה מתברר. כמו שהיה במדבר, למה היהודים היו צריכים להיכנס לארץ ישראל? לברר את המציאות. שמע ישראל היינו כמו עדיין להיות במדבר ביחס לשמונה עשרה. שמונה עשרה היינו להיכנס לארץ.

גם ג' ראשונות, שהן הכנה, מדברות על "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", "גומל חסדים טובים", "קונה הכל", על ענייני עולם, לא על "הוי' אחד". אתה מדבר על המציאות, רק אומר שה' הוא גדול. לא מדבר על כך שה' אחד.

[דוקא בפסוק הראשון של קריאת שמע?] כן, כשאנחנו מדברים על התבוננות, אנחנו מתכוונים לפסוק הראשון. כתוב ש"ברוך שם" הוא כבר בחינת שמונה עשרה ביחס ל"שמע ישראל". כתוב ש"ברוך שם כבר מלכותו לעולם ועד" הוא יחודא תתאה, לכן אומרים אותו בשקט. הסיבה על פי סוד היא שזו כבר בחינת תפלת לחש, כמו שמונה עשרה. המילה "ברוך שם" היא השורש של שמונה עשרה בתוך קריאת שמע. בכל זאת, ביחס למה ששאלו עכשיו, כתוב במקום אחר^[נד] ש"שמע ישראל" היא מלחמת חרב, מלחמה מקרוב, ושמונה עשרה היא מלחמת קשת, מלחמה מרחוק. כתוב בחסידות ששמע ישראל היא בשביל לכלות ולהילחם נגד הרע הגלוי ושמונה עשרה היא נגד הרע הנסתר, על ידי קשת. צריך לומר שעל ידי שאתה שקוע באלקות וככל שאתה יוצא מהענינים, אתה מתגבר על ידי כך ומכלה את הרע הגלוי. זה דורש הסבר, לא כל כך פשוט, אבל ככה צריך לומר אם רוצים לקשר בין שני הדברים. כילוי המדות הרעות של התודעה הוא דוקא בקריאת שמע, וכילוי המדות הרעות שבעל מודע הוא דוקא בשמונה עשרה, כך כתוב בחסידות.

דוקא כשאתה אומר שאין שום מציאות בכלל, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אתה הורג את הרע המודע. זה מובן. בגלל שמה אתה מבטל? האדם יכול לבטל רק את המודע, הוא לא יכול לבטל את העל מודע. בטול המציאות הוא של המודע שלו. אם כן, על ידי כך, הוא מתקן את המודע, וזה נקרא מלחמת חרב. מה שאין כן בשמונה עשרה זה אחרת, האדם לא יוצא מהמודע, הוא נשאר בו, והדבר לא מפריע ליחוד ה'. מה הוא יכול לעשות על ידי כך? לחסל את הרע שבעל מודע. זה דוקא באמת משהו יפה מאד. כאשר הוא יוצא מהמודע הוא רק נלחם נגד המודע. זה פשוט, ואילו כאשר הוא נמצא עדיין בתוך מציאות המודע, שם בתוכה הוא עדיין עם אחדות ה'. זהו החידוש בשמונה עשרה. על ידי כך הוא זורק חיצים, הוא יורה אותם נגד הרע שבעל מודע, בהעלם הרע. זה משהו עמוק ויפה.

^{[חסר בהקלטה]}

בין יצר טוב ליצר הרע

באמת עכשיו מתחיל להיות קשור לזה. מה למדנו עד עכשיו? שיש ארבע מדרגות במלחמת היצר מהפסוק "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבם ודמו סלה", זה הנושא שלנו. המלחמה הזאת היא תמידית, במיוחד הרבי מאיז'ביץ, שהתחלנו ממנו, אומר שזו מלחמה שמתעוררת ברגע שאדם מרגיש רצון למשהו. שאמרנו שאצל רבי אייזיק מהומיל זה נקרא 'התחלה'. ברגע שהוא מרגיש התחלה, שמתחיל אצלו משהו, 'עס הויבט זיך אָן עפעס ביי איהם' באידיש, משהו מתחיל אצלו, זה נקרא יצר.

עוד פעם, בכלל לא מבינים בכלל מה נקרא יצר. מה כתוב כאן? שאני לא יודע אם זהו היצר. זה עצמו דבר חשוב מאד. על פי מוסר, יצר הרע ויצר הטוב אלו שני אנשים, אחד הולך עם שטריימל ואחד הולך עם ג'ינס. אפשר להבחין ביניהם בקלות. כאן כתוב לא כך, כתוב שיש יצר אחד, יצר פרושו רצון למשהו, התפשטות ו'יש', ואתה צריך לבחון אותו האם הוא היצר הרע או היצר טוב. זו שיטה פנימית של חסידות. צריך להבחין, אני לא יודע, זו באמת האמת. יצר הוא תשוקה למשהו. יכולה להיות תשוקה לדבר שנדמה לך שהוא טוב, אז אם אתה 'מתנגד' או שייך למוסר – הדבר פשוט: אם זו תשוקה לדבר טוב זה יצר טוב, ואם תשוקה לדבר רע הוא יצר הרע. פשוט. אבל כאן הוא אומר שלא, שאי אפשר לדעת שום דבר. יכולה להיות תשוקה לדבר שלכאורה הוא טוב, והיא יצר הרע, בגלל שהיא בשביל גאוה, ואולי אתה צריך לעשות משהו אחר במקום. אולי זה לא התיקון שלך. לעומת זה, יש גם את ההיפך. יש דבר שיש יצר לעשותו שהוא מוגדר בדרך כלל רע, ויכול להיות פתאום יוצא מן הכלל, שזה מה' – "מהוי' יצא הדבר"^[נה] – וזה הדבר עוד יותר עדין בתורה שלו. לפעמים מבחינים שהדבר מה' ועושים אותו אפילו שלמראית עין הוא נראה דבר רע. זה עיקר החידוש, בכיוון השני.

אם כן, ממה מתחילים? ממצב שנקרא יצר. יש לנו כמה שמות עבורו: קודם דברנו על התפשטות היש ואצל רבי אייזיק הוא נקרא התחלה. באמת זהו פירוש המלה יצר, וצריך להבחין. אם יש לי יצר ואני לא יודע אם הוא יצר טוב או יצר הרע, איך יתכן לומר את המדרגה הראשונה? מה כתוב בחז"ל? "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", משמע שיש לי שני דברים, יצר טוב ויש לי יצר הרע. הרגע אמרנו לא כך, שיש יצר אחד, ואני לא יודע אם הוא טוב או רע. האמת היא כך, שיש יצר שאני חושש שהוא רע, אבל יכול להיות בסוף שיתברר לי, שאני אקבל הפתעה, שבאמת הוא היה טוב. כשחז"ל אומרים "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע" הכוונה שיש יצר שאני חושד בו שהוא יצר הרע. כמו שכתוב בשיעור תניא של היום – היום התחלנו ללמוד תניא – שם כתוב^[נו] ש"אפילו שכל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". אז אני חשדהו. יש יצר, אני חושד שהוא יצר הרע. יכול להיות שבסוף יתברר לי שהוא יצר טוב, אבל אני חושד אותו, אני נותן לו את השם יצר הרע.

מהו היצר טוב? הרי אמרנו שיכול להיות שבסוף הוא יהיה יצר הטוב. מהו יצר הטוב שאני מרגיז נגדו? זהו יצר טוב אחר, דבר שאני יודע שהוא יצר טוב. כמו ההתבוננות "מאין באת ולאן אתה הולך"^[נז], "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". אני לוקח כח אחר שמוחזק אצלי, יש לו חזקה, שהוא יצר טוב ואני נלחם עם היצר הטוב הזה, של "הסתכל בשלשה דברים וכו'", נגד היצר עם סימן השאלה, שבינתיים אני מכנה אותו יצר הרע עד שיתברר לי. בכלל, ידוע ההבדל הגדול מאד בין דיני ישראל ובין דיני אומות העולם, שבתחילת דין כולם רשעים, כתוב בפרקי אבות^[נח], ובסוף כולם "זכאים שקבלו עליהם את הדין". מה הגוים אומרים, להבדיל, באמריקה? לכל אחד יש חזקת חפות (innocent until proven guilty). לכאורה זה משהו יפה מאד, שהאדם זכאי עד שמוכיחים שהוא רשע, אבל זה היצר הרע, זה נקרא להכשיר או לטהר את השרץ. [להפוך את היצר לטוב?] כן, ודאי, כך הוא גם בפסיכולוגיה, שכל ידע שיש לך הוא טוב אלא אם תוכיח לי שהוא מזיק לבריאות. בפשטות, יש לאדם יצר לפגם הברית, לזנות, הפסיכולוג אומר שהוא טוב, 'תוכיח לי שזה לא טוב, שזה מזיק או משהו. להיפך, אני חושב שזה טוב מאד, דבר הכי רצוי, מרגיע את הנפש וכו'. זה מה שאומר הפסיכולוג. מהי השיטה שלו? שהוא זכאי עד שלא תוכיח אחרת. אצלנו להיפך, היצר רשע עד שהוא מקבל על עצמו את הדין.

אבל מה החידוש כאן? בכל זאת יש סימן שאלה בכל הבירור, בכל העבודה. עוד פעם, הסברנו שיצר, 'התחלה' והתפשטות היש – כולם אותו ענין. הבנו עכשיו עוד יותר, שאפילו אם בסוף יתברר שהוא יצר טוב – הוא התפשטות היש. כלומר, יצר הוא תמיד מצד שם בן, שהוא ישות. כל הבירורים שעכשיו למדנו – בטול-ענוה-הכנעה-שפלות – הם לא ההתפשטות היש, כולם מצד מה. אבל בסוף רוצים לברר את הבן החיצוני. רק אמרתי שיש כאן יחס, שבטול הוא מה ושפלות היא בן, ויש מה דבן ובן דמה. אבל הרי כל המערכת הזאת כולה יוצאת בסוף מה פעמים הוי'. הכל בחינת שם מה לעומת התפשטות היש שאני בוחן. הבחינה שאני בוחן בחוץ את התפשטות היש היא של שם בן, הבהמה, היצר. אני צריך את כל המדרגות האלה של מה כדי לבחון אותו.

אם בסוף הוא יעמוד ויקבל את הדין הוא יהיה זכאי. מה נקרא לקבל את הדין? אם הוא יקבל את כל ארבעת הדינים האלו, שאפשר היה לקשר אותם עם ארבע מיתות בית דין. אם היינו רוצים להתבונן יותר עמוק, אז שפלות היתה צריכה להיות כנגד חנק. עוד פעם, יש ארבע מיתות בית דין, שהן גם כנגד י-ה-ו-ה. המדרגה העליונה היא "אמותה הפעם", למות, אבל אתה יכול למות בכמה צורות. אמרנו שהמדרגה הראשונה, של י, צריכה להאיר בכולן. צריך היה להתבונן איך הן מתקשרות עם ארבע מיתות בית דין. חנק צריך להיות כאן בחינת שפלות. יש הרג כנגד הכנעה. יש שריפה שצריכה להיות כנגד ענוה. אמנם יש מחלוקת בין חכמים לבין ר' שמעון לגבי שריפה-סקילה^[נט], אבל לפי הפסק שלנו, שרפה צריך להיות כנגד ענוה, וסקילה כנגד בטול במציאות:

י  בטול  שרפה

ה  ענוה  סקילה

ו  הכנעה  הרג

ה  שפלות  חנק

[למה דוקא בסדר זה?] כך הוא הסדר שכתוב בסידור חב"ד^[ס], כנגד י-ה-ו-ה. יש כמה מאמרים של הרבי שליט"א שמסביר בעבודה מהן המדרגות האלה, וגם כתוב בהקדמה אצלנו^[סא], זה לא לעכשיו.

^{[חסר חלק מהשיעור בו נלמד סיום פרק ה]}

בִּטּוּל עֲנָוָה הַכְנָעָה שִׁפְלוּת רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁבְעָה (כַּאֲשֶׁר ״נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן״ — שִׁפְלוּת לְמַעְלָה מִבִּטּוּל — בְּסוֹד ״כֶּתֶר עֶלְיוֹן אִיהוּ כֶּתֶר מַלְכוּת״ (״אֵין כֶּתֶר אֶלָּא לַמֶּלֶךְ״, הוּא ״דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם״) — שֵׁם הַבְּאֵר הָרְבִיעִי שֶׁחָפְרוּ (עַבְדֵי) יִצְחָק. יִצְחָק אָבִינוּ הוּא עַמּוּד הַיִּרְאָה וְהַהִתְבַּטְּלוּת בְּעֶצֶם. אַרְבַּע בְּאֵרוֹתָיו הֵן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת הַנָּ״ל מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה: ״עֵשֶׁק״ כְּנֶגֶד ״שִׁפְלוּת״, הַהִתְעַסְּקוּת עִם שְׁבִירַת הַיֵּשׁ הַחִיצוֹנִי בִּבְחִינַת ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ כַּנַ״ל; ״שִׂטְנָה״ כְּנֶגֶד ״הַכְנָעָה״, בְּחִינַת ״הַס קָטֵגוֹר״ בִּזְכוּת מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה; ״רְחֹבוֹת״ כְּנֶגֶד ״עֲנָוָה״, בְּיֹדְעוֹ ״כִּי עַתָּה הִרְחִיב הוי׳ לָנוּ וּפָרִינוּ בָּאָרֶץ" (הַבִּינָה — ה עִלָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — נִקְרֵאת ״רְחוֹבוֹת הַנָּהָר״ בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת לְהַשִּׂיג אֶת הִשְׁתַּוּוּת הַנְּשָׁמוֹת בַּ״מָּחוֹל״ לֶעָתִיד לָבֹא כַּנַ״ל); ״שִׁבְעָה״ כְּנֶגֶד ״בִּטּוּל״, בְּחִינַת יוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ — מוֹחִין דְּאַבָּא — בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת (וּבוֹ נִכְלָלִים הַכֹּל, בְּסוֹד רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת כַּנַ״ל — ״כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״).

^{[עד כאן חסר]}

אבל בכל זאת זה.. לאחר הבירור הזה, יש אפילו שיחה על כך מהרבי הקודם. לאחר באמת שפועלים עם הפרטיות של הפנימיות.. עוד פעם, דוקא בפנימיות יש פרטיות, ואילו בחיצוניות יש כלליות. החיצוניות יותר אחידה, והפנימיות יותר בעלת מדרגות. זהו ההבדל בין מה ו-בן. אבל כאשר בוחנים אותו, אז באמת כל בחינה מגלה ממד אחר בחיצוניות. זה מה שאתה אומר, שאחרי שאני שעכשיו הגדרתי כאן את ארבע המדרגות האלה, כל אחת היתה צריך לפעול-לגלות ממד או פנים שונים של התפשטות היש. באמת דיברנו על כך בהתחלה שכל דבר מתייחס למשהו אחר בהתפשטות היש. זה מה שאלו האם כל מדרגה מתייחסת לממד אחר של היצר, של התפשטות היש.

ב.     פרק ו': "אין עומדין להתפלל אלא מתוך..."

שעת התפלה שעת מלחמה

אם כן, מה אמרנו? התחלנו מכך שצריכים לברר את היצר, את התפשטות היש. עיקר הזמן הוא כאשר האדם מרגיש התחלה, מרגיש התפשטות. כך הוא כתב. בכל זאת, יש זמן ששוה לכל נפש למלחמת היצר, שהוא  – וזה נושא הפרק הבא שרק נתחיל אותו היום – לפי הכתוב בזוהר:

וְהִנֵּה "שַׁעְתָּא דִּצְלוֹתָא שַׁעְתָּא דִּקְרָבָא",

שאף על פי שהוא הגדיר שזמן המלחמה הוא תמיד ברגע שמתעורר חשק ורצון למשהו, אבל עיקר המלחמה הוא בתוך התפלה, כך כתוב בזוהר^[סב].

אם כן, צריך לחפש בתוך עבודת התפלה את ארבע מדרגות אלו. הריכוז של מלחמת היצר, עליו כתוב "שעתא דצלותא, שעתא דקרבא". ממילא מובן עכשיו דרך אגב משהו יפה מאד: קודם אמרנו שמלחמת היצר היא כאשר אתה מרגיש התחלה למשהו, יצר, וכאן הרי בזהר כתוב שעיקר מלחמת היצר הוא בזמן התפלה. מה אני לומד מכך? שכנראה דוקא בשעת התפלה יש כל מיני התחלות של יצרים ורצונות, וממילא מוסברות כל המחשבות הזרות שישנן דוקא בזמן התפלה. כתוב מהבעל שם טוב^[סג] שעיקר הזמן שיש בו מחשבות זרות, הכוונה כל מיני רצונות ותוכניות, להתחיל לתכנן את כל הענינים מה לעשות – הוא בתוך התפלה. וממילא מובן שדוקא בתפילה מתעוררות כל ההתחלות האלו, כל הרעיונות, המחשבות והתוכניות מה לעשות – התפלה גופא היא בשביל לברר אותן.

כמו ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"^[סד], כלומר, הוא לא נותן לך התפשטות אם אתה לא במצב ראוי לתקן אותה. אם כן, זהו חסד גדול שה' נותן לך מחשבות זרות בתוך התפלה. זוהי כמו הקדמת רפואה למכה – הוא נותן לך את כל היצרים האלו בזמן שאתה במצב נפשי בו אתה יכול להילחם אתם ולתקן אותם.

[במקום להיות מדוכא מהמחשבות – תלחם בהן] כן, צריך רק להיות גיבור, כמו כל חייל. יש התקפת אויב בזמן כוננות ויש, כמו המלחמה שהיתה, שלא היינו מוכנים אליה. אם אתה כבר נלחם צריך לפחות לשמוח שההתקפה באה בזמן כוננות. הכוננות הגבוהה, שזוהי שעת התפלה, היא חסד מה', כך הקב"ה עושה. ה' נותן לך את המלחמה לפחות בזמן של מוכנות נפשית, בשעת התפלה. תפלה כזו היא כדי לברר, זה נקרא "שעתא דצלותא שעתא דקרבא". כל המדרגות האלו הן של תפלה, וצריך להגיע אליהן בשעת התפלה. זה הנושא של הפרק הבא, פרק ו. [הידיעה הזו מקלה על העבודה] כן, בדיוק, בשביל זה אתה מתפלל. כל מה שאתה מתפלל הוא בשביל לקבל מחשבות זרות לברר, אבל יש לדעת מה לעשות איתן. עכשיו הוא הזמן בשביל לברר, להילחם. עוד פעם, מלחמת היצר היא להבחין את הטוב מתוך הרע. אפשר להסביר את זה קצת.

תיקון בשעת התפלה

"ושעתא דצלותא שעתא דקרבא" הוא מאמר הזהר, וההמשך הוא "ומאן דקָטִיל לחיויא בישא יהבין ליה ברתיה דמלכא". זהו סיום המאמר, שמי שהורג את הנחש הרע בזמן התפלה נותנים לו את בת המלך – "דא צלותא". בת המלך היא תפלה, ונותנים לו את סוד התפלה, הכוונה כח התפלה, שעליו כתוב "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"^[סה]. "בת מלך" הכוונה שנותנים לו את התפלה, שעל ידה יוכל לפעול ישועות בקרב הארץ. זה דוקא אם הוא יכול להרוג את ה"חיויא בישא" בזמן התפלה, שהיא זמן הקרב. [זה לא נאמר דוקא על רשב"י?] לא, זה אמנם נאמר על רשב"י, אבל על כל צדיק כתוב "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". לכל הצדיקים יש את מדרגת "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"^[סו], עוד יותר.

הזכרת קודם את הרבי מקאמרנא, זהו אחד מהמאמרים שהוא הכי אוהב להביא אותם – "שעתא דצלותא שעתא דקרבא, ומאן דקָטִיל לחיויא בישא וכו'". מהמאמרים שהוא הכי-הכי אוהב אותם. הוא באמת נותן את המשל מהבעל שם טוב, שיש בכל דור אחד שהוא הבן יחיד של המלך, הפנימי-העצמי ביותר, ששובר את כל המחיצות וכל הפחדים וכל המניעות והעיכובים שיש בדרך, ובמסירות נפש הורג את החיויא בישא ואז נותנים לו את בת המלך. עוד פעם, כמו במשל על פי פשט, יש בת מלך אחת ואפשר לתת אותה לאדם אחד, אי אפשר לתת אותה להרבה אנשים. המלך מכריז שמי שיהרוג את החיויא בישא, אז הוא יקבל את הבת שלו.

באמת, הרבי מקאמרנא מסביר שבכל דור יש ניצוץ אחד כזה, שהוא בחינת משה רבינו של הדור, כמו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". בדור של רשב"י היה זה רשב"י, כמובן. אבל בכל זאת, אם אנחנו לומדים על כך, יש בחינה כזאת, כמו שכתוב בתניא שיש ניצוץ של משה רבינו אצל כל אחד ואחד^[סז], ולכן יש עבודה כזאת גם אצל כל אחד ואחד.

[את תיקון המחשבות הזרות לא רק צדיק עושה?] כן, זהו תיקון אחר, אבל להילחם נגד מחשבות עושה כל אחד. [אבל הוא אומר שבעצם תפלה היא תיקון] היא תיקון של מדות. יש המון בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב על תיקון המדות^[סח]. הוא מסביר שכל תיקון המדות – מה שקראנו קודם הכנעה – הוא בשעת התפלה. הרי יש מושג תיקון המדות. אחרת, אוי ואבוי. יש לאדם מדה רעה, כעס, אז מה כתוב בתניא? שאת שורש הכעס שבלב, אם אתה בינוני, לא תתקן, אבל לתקן אותו בחיצוניות – חייבים לעשות, צריך להכניע את הכעס. הכנעת הכעס היא בכח התפלה, וכך גם תיקון כל המדות הרעות, עד כמה שאתה יכול. זה כל התניא, שבינוני מתקן – זהו תיקון – במחשבה, דבור ומעשה. צדיק מתקן אותן גם בשורש, בעל מודע, בשורש שבתוך הלב, אבל בינוני מתקן אותן במודע. בכל זאת זהו תיקון. זה כל הרמב"ם, הרי מהן הלכות דעות? יש ברמב"ם הלכות-הלכות ששוות לכל נפש, שכל אחד צריך להתרחק מהמדות הרעות ולהגיע לשביל הזהב, לדרך הממוצעת^[סט]. ההגעה לזה, כל התיקון הזה, הוא בשעת התפלה ומכחה. כך מובא בחסידות.

[פועלים בזה יחוד?] יש בירורים ויש יחודים. כאן מדברים על בירור. יש משהו אחר שהוא יחודים. יחודים הם מלמעלה למטה, ובירור מלמטה למעלה. הפרק הזה הוא "מלחמת היצר" שכולה בדרך בירור. בירור כולו בבחינת העלאת מ"ן, ואילו יחודים הם בבחינת המשכת מ"ד מלמעלה.

הכנעה-הבדלה-המתקה – לפני-תוך-אחרי מעשה המצוה

וְעִקַּר מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הִיא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה (וּבַהֲכָנָה אֵלֶיהָ) דַּוְקָא.

אדם צריך להכין את עצמו להתפלל. גם כתוב^[ע] שכל החסידות זו הכנה. עיקר דרך הבעל שם טוב הוא הכנה, איך להתכונן לכל מצוה, לכל דבר, בגלל שבשעת מעשה היא כבר ממילא נעשית מעצמה. עיקר עבודת האדם, מה שאדם עושה, הוא הכנה. מה שנעשה – נעשה. עיקר מה שאפשר לעשות הוא להתכונן – לאפות מצות כדי לאכול אותן בפסח. אחר כך, כשאתה אוכל ואומר את הברכה, זה כבר מלמעלה, אבל העבודה שלך זו הכנה. זה מיסוד תורת הבעל שם טוב, שהגילויים הם תמיד לאחר המעשה.

זו בחינת הכנעה-הבדלה-המתקה^[עא] של כל מצוה: לפני המעשה, המעשה מיד אחרי המעשה. השולחן ערוך על פי פשט מדבר רק במעשה, ברגע. הבעל שם טוב מדבר על לפני המעשה ואחריו. לפני נקרא הכנה, ועיקר העבודה הוא ההכנה. הכנה היא הכנעה, לשון נופל על לשון. עיקר ההכנה הוא כל מדרגות ההכנעה, שהיא בטול היש. אחר כך, מה שקורה בשעת מעשה המצוה נקרא הבדלה, אם ההכנעה היתה בסדר. זה נקרא מל הראשון, מלשון ברית מילה. ברית מילה היא עצמה מצוה. חש של הכנעה אינו מצוה בתורה, אבל ברית מילה היא מצוה, ומצוה היא בחינת הבדלה. אחר כך הגילויים הם ההמתקה שלאחר המעשה.

זה גם באותה תורה של הבעל שם טוב, שאם בסוף הגעת שוב לבטול אמתי יתגלה אור מתוק. אתה כביכול יוצא מזה, כמו שכתוב "נכנס בשלום ויצא בשלום"^[עב]. עיקר הגילוי הוא היציאה בשלום. זו בחינת המתקה, זו גם לא מצוה. המצוה היא באמצע, והיא בחינת הבדלה. לכן כל התורה כולה היא בחינת הבדלה, "להבדיל... בין הטמא ובין הטהור"^[עג], זה נקרא מל מלשון ברית מילה שהיא מצוה. מה שאין כן הדיבור בסוף זה גילוי, זה לא מצוה, וגם ההכנה היא לא מצוה. זה הכנה למצוה. עוד פעם, השולחן ערוך מדבר על המצות והחסידות מדברת על שלשה דברים – הכנה, המצוה והגילוי שבא אחריה.

כובד ראש – הכנעה ושפלות

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בַּמִּשְׁנָה "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ" וּפֵרֵשׁ רָשִׁ"י "הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת".

לפי דרכנו מהן הכנעה ושפלות? יחוד וה. רואים בפירוש שהמשנה הראשונה לגבי עבודת התפלה הזאת, שאין עומדים להתפלל, אתה לא יכול להתחיל להתפלל בלי כובד ראש. רש"י אומר ש"כובד ראש" הוא "הכנעה ושפלות". בדיוק מה שהסברנו כאן כיחוד וה. רואים שהתפלה היא שדורשת את ההכנעה ושפלות. לא כתוב בשום מצוה אחרת שצריך-חייב להיות "כובד ראש". מכך גופא יש הוכחה הכי ברורה שעיקר "מלחמת היצר" הוא תפלה.

כאמור, את מלחמת היצר הסברנו כארבע מדרגות של בטול וכולן כתובות דוקא לגבי התפלה, לא לגבי משהו אחר. לא כתוב שאי אפשר להניח תפלין אלא מתוך כובד ראש. כמובן שצריך הכנה לפני כל מצוה, אבל ענין זה נאמר לגבי תפלה. מהו כובד ראש? "הכנעה ושפלות", רש"י כותב.

הכנעה ושפלות – יחוד קוב"ה ושכינתיה

— לְיַחֵד וה שֶׁבַּשֵּׁם (סוֹד יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת לִפְנֵי הַתְּפִלָּה).

כמו שלפני שמתחילים להתפלל אומרים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כאן יש רמז למנהג חב"ד לומר זאת דוקא לפני התפלה^[עד]. מתי זה לפני התפלה? לפני "ברוך שאמר", לא לפני מצוה אחרת, בגלל שלפי דרכנו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הוא הכנעה ושפלות, וזה נאמר דוקא לגבי התפלה.

אחר כך, אם יש לו את זה בתפלה, יכול להיות אצלו גם במשך כל היום כולו. כמו שכתוב שאמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני התפלה בבוקר צריכה להימשך לגבי כל מצוות היום. אבל רואים שהחסידות מתקנת את עיקר האמירה הזאת לפני התפלה.

"לשם יחוד" לפני ברוך שאמר

[אמירת "לשם יחוד" שייכת גם בכל מצוה?] אפילו יש דרוש בלקוטי תורה^[עה] בו מסביר אדמו"ר הזקן למה אומרים לפני כל מצוה, אף על פי שמנהג חב"ד הוא לא לומר כך. אז ודאי ששייך, צריך לכוון זאת בכל פעם. הענין הוא שצריך לדעת שלכל דבר יש מקור. אם אתה יודע שיש מקור אתה שואב ממנו. אם אתה כל פעם אומר מחדש אתה עלול לשכוח שיש מקור לזה. המקור הוא התפלה, ולכן אתה כל פעם חושב וממשיך את הגילוי, את עבודת התפלה, במשך כל היום כולו. כל המצוות שאתה מקיים נעשות תחת השפעת התפלה שלך, וזו בדיוק עבודת החסידות. כתוב שעיקר גדולת המוחין הוא בשעת התפלה, וצריך שכל המצוות תהינה תחת השפעת התפלה. עיקר ספר התניא הוא שהתפלה צריכה להשפיע על כל המצוות שאתה עושה באותו יום.

כמו שאדמו"ר הזקן מסביר^[עו], התפלה היא חוט השדרה והיא מה שמחזיק את כל רמ"ח אברי הגוף, כל המצוות כולן. [העיקר לחשוב על זה לפני כל מצוה?] ודאי. כתוב שצריך לייחוד קוב"ה ושכינתיה במחשבה לכל מיני מצוה. אבל מהעובדה שאתה לא אומר זאת מוכח שאתה שואב וממשיך זאת מהתפלה, ממה שאמרת פעם אחת בבוקר בתפלה.

[אם סדר העליה בתפלה מכוון כנגד שם הוי' ראוי לכאורה לומר "ליחדא יה ב-וה" לפני קריאת שמע] אי אפשר להפסיק. מבחינת הדין מרגע שמתחילים "ברוך שאמר" הכל המשך אחד, אי אפשר כבר לדבר. [ולמה לא אומרים לפני התפלה ממש?] אומרים לפני שמתחילים לעלות. עד "ברוך שאמר" היינו עולם העשיה שבו עדיין אין עליה. אומרים זאת בדיוק בין ו לבין ה, בשביל לייחד אותם. עיקר היחוד הוא וה, אף על פי שהנוסח הוא "ליחדא שם יה ב-וה", מה שנקרא יחוד קוב"ה ושכינתיה זה נקרא יחוד וה.

על פי פשט תקנו לומר זאת במקום שממנו מתחילים ושאחריו אי אפשר כבר להפסיק. מה שאומרים קודם – אולי הפסקת באמצע. על פי דין, כמו ששאלו לפני כמה ימים, אפשר לומר את ברכות השחר בבית וכעבור חצי שעה להמשיך. לכן אי אפשר לומר "לשם יחוד" לפני כן ולכוון להמשיך אחר כך אם יהיה הפסק באמצע. חוץ מזה, כתוב שעיקר התפלה הוא כשאדם מתחיל לעלות, וההתעלות של התפלה מתחילה מ"ברוך שאמר". אתה אומר זאת בין ה ל-ו בשביל לחבר אותן. [יש קשר בין המשכת יה ב-וה לחיבור הציציות?] אולי, אפשר לחבר כל דבר, אבל על פי פשט זה בשביל "ברוך שאמר".

עוד פעם, על פי פשט, מה ששאלת, היו צריכים לומר זאת לפני שמונה עשרה, בגלל שכוונת דברי המשנה "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" היא לתפלת שמונה עשרה, לא שום דבר. אז אף על פי שמקום האמירה הוא ביחוד וה, אבל לפני תפלת שמונה עשרה צריך עוד פעם לייחד. היות ואי אפשר לומר זאת לפני שמונה עשרה, אנחנו מתייחסים לכל התפלה כולה כהמשך אחד ואומרים לפני "ברוך שאמר". אבל דברי המשנה "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש הם על תפלת שמונה עשרה.

שמחה – ענוה

באותה סוגיה בברייתא יש עוד שני מאמרים לגבי "אין עומדים להתפלל":

בַּבְּרַיְתָא אָמְרוּ "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה" — בְּחִינַת "עֲנָוָה" — כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּהוי' שִׂמְחָה",

את זה למדנו הרבה פעמים, שהענוה היא בחינת שמחה^[עז]. הוא אוהב את כולם וכולם אוהבים אותו, ולא יהיה שייך לפגוע בו, הוא לא נפגע, הוא לא נעלב – הוא שמח. ענוה היא שמחה, לכן פנימיות הבינה היא שמחה.

כתוב ש"אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה". מה הכוונה להתפלל מתוך שמחה לפי דרכנו? ענוה. צריך להגיע למדרגת ענוה. על המאמר הראשון רש"י אומר "הכנעה ושפלות", והוא כולל את שתי המדרגות וה. המאמר השני האומר שצריך שמחה שהיא ענוה היא:

בְּחִינַת "אֵם הַבָּנִים שִׂמְחָה" — ה עִלָּאָה שֶׁבַּשֵׁם (שִׂמְחָה אוֹתִיּוֹת חֲמִשָּׁה, [שהיא] מִסְפַּר ה).

הלכה פסוקה – בטול

כְּנֶגֶד "בִּטּוּל" — י שֶׁבַּשֵּׁם — אָמְרוּ שָׁם עוֹד [מאמר] "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ הֲלָכָה פְּסוּקָה" [מהי "הלכה פסוקה"? לא חשק בתורה, לא "יעסוק בתורה". כתוב ש"פסוקה"], כְּלוֹמַר בִּטּוּל הָרָצוֹן הַפְּנִימִי לִרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "דְּבַר ה' [וכפרוש חז"ל^[עח]] זוֹ הֲלָכָה"

"הלכה פסוקה" הפשט הוא שכך ה' רוצה, ומה שאני רציתי קודם מת – "בטל רצונך מפני רצונו"^[עט]. בכלל, בתניא ובכל החסידות עיקר מה שאמרנו בטול, למות, מתייחס לרצון. גם בחז"ל המלה בטול משמעותה תמיד בטול הרצון. כמו כאן, ביטול היצר הוא בטול הרצון. מהו בטול הרצון במדרגה הכי גבוהה? זה נקרא "הלכה פסוקה", שכך ה' רוצה, תבטל את עצמך, את רצונך מפני רצונו. אם כן, כאן אנחנו דורשים הלכה פסוקה, שזו המדרגה הכי גבוהה של "אמותה הפעם", שהכוונה למות.

שוב, יש "הלכה פסוקה", "כלומר בטול הרצון". מהי "הלכה פסוקה"? לא לימוד תורה. להפך, כתוב שאסור להתפלל מתוך לימוד תורה^[פ], בגלל שאם אתה לומד תורה לפני התפלה אתה שקוע בתורה ולא תוכל להתפלל. כתוב בפירוש שלא מתוך עסק התורה, רק מתוך "הלכה פסוקה". מהי "הלכה פסוקה" לעניננו? בטול הרצון המוחלט לרצון ה'. זה נקרא למות בקדושה, "בטל רצונך מפני רצונו", זה נקרא "הלכה פסוקה".

(וּ"פְסוּקָה" מְרַמֵּז לְסוֹד "פְּסִיק רֵישֵׁהּ וְלָא יָמוּת", כְּלוֹמַר מִיתַת הַנָּחָשׁ בְּחִינַת "מִשְׁכָא דְּחִוְיָּא" [שאמרנו קודם],

כתוב ש'פסוקה' היא מדרגה 'פסק הלכה'. פסק אותיות ספק, ומהבעל שם טוב^[פא] שספק בגימטריא עמלק. עמלק הוא הנחש הקדמוני, ופסק הוא כמו לשון חז"ל "פסיק רישיה ולא ימות"^[פב]. פסק פרושו להרוג אותו, לחתוך לו את הראש. כתוב שהביטוי "פסק הלכה" הוא מלשון "פסיק רישיה ולא ימות?!" (בתמיהה). ברגע שחותכים את הראש הוא מת. אם כן, הלכה פסוקה היא בחינת חיתוך הראש לנחש לגמרי, להמית אותו לחלוטין. זה "הלכה פסוקה". אם כן, "אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה" פרושו לפי דרכנו כנגד המדרגה הגבוהה ביותר, של מיתת הנחש:

שֶׁל הַהִתְקַשְּׁרוּת לְהַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבָּאָה מִתּוֹךְ הַסְתָּרַת פְּנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,

למה האדם מקושר לעולם הזה? בגלל שהפנים נסתרות. מהן הפנים? פנימיות הרצון, ההלכה – "דבר הוי' זו הלכה". בגלות כתוב "לפני גזזיה נאלמה"^[פג]. ש"דבר הוי'" נעלם בתוך הבלי עולם הזה, הוא לא נשמע, נסתר, אִלם. "הלכה פסוקה" באה לגלות את פנימיות רצון ה' ולבטל את רצונך לגמרי לפנימיות רצונו. זה נקרא "אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה".

אם כן, כל המדרגות של "מלחמת היצר" מרומזות בשלשת מאמרי חז"ל איך צריך להתפלל. קודם כל צריך להתפלל מתוך כובד ראש, שהוא הכנעה ושפלות, שתיהן, כמו שרש"י כותב בפירוש, כנגד וה. אחר כך צריך להתפלל מתוך שמחה, שהיא ענוה – "ויספו ענוים בה' שמחה"^[פד]. וצריך להתפלל מתוך הלכה פסוקה, שהיא בטול הרצון המוחלט לרצון ה', שהוא בחינת מיתה ממש.

וְ"מַאן דְּקַטִיל לְחִוְיָּא בִּישָׁא יָהֲבִין לֵהּ בְּרַתָּא דְּמַלְכָּא — דָּא צְלוֹתָא").

"שִׂמְחָה" הִיא כְּנֶגֶד "רְחֹבוֹת" הַנָּ"ל, וַ"הֲלָכָה פְּסוּקָה" הִיא כְּנֶגֶד "שִׁבְעָה" עַל דֶּרֶךְ "שֵׁב שְׁמַעְתְּתָא" — יִשּׁוּב הַשְּׁמַעְתְּתָא בַּהֲלָכָה פְּסוּקָה עַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁל "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (אֹהֶל הוּא ו פְּעָמִים ו, וְ"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" הַיְנוּ הֶאָרַת הַ־ז הַמִּתְיַשֵּׁב בִּפְנִימִיּוּת הַ־ו — "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" — "הֲלָכָה פְּסוּקָה").

סיכום הפרצוף

אם כן, יצא לנו ששם הוי' בעבודת התפלה הוא:

י   "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ הֲלָכָה פְּסוּקָה" — "בִּטּוּל" אֲמִתִּי לִרְצוֹן ה'  יִתְבָּרַךְ שֶׁבִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁבָּזֶה "פּוֹסֵק" אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל "חִוְיָּא בִּישָׁא"

פוסק את ראשו פרושו הורג אותו לגמרי. זה נקרא פסוקה. הפסק הורג את הספק, והספק הוא הנחש. מהו הספק לעניננו? אם מה שאני רוצה הוא בסדר או לא. במדרגה זו הוא הורג את הספק, אין יותר ספק, בגלל שאם הוא קיים אחרי המדרגה הזאת הוא מצד הקדושה. אם כן, במדרגה זו הוא הורג, הפסק פוסק את הספק, והורג את הנחש לגמרי.

ה  "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה" — "עֲנָוָה" שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה שָׂמֵחַ בַּה', "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" תָּמִיד

ענוה – אור האהבה

כאן כתבתי משהו שלא הסברתי קודם בכלל, וצריך להסבירו: כתוב בהרבה מקומות בחסידות שענוה פרושה לעשות הרבה ולא להרגיש שעשית דבר. זהו החידוש של ענוה. קודם דיברנו על שפלות, הכנעה, ענוה ובטול. שפלות היינו לשבר את עצמו, את ה"אני ואפסי עוד", האגו. הכנעה היינו להכניע את הגוף, והכנעה בפנימיות היא את המדות הרעות, הפרטיות. בענוה הסברתי – וזה גם יענה למה ששאלו קודם, כי לכאורה היא דבר מופשט שקשה להבינו בדיוק – שעל ידי התבוננות ניתן להגיע למצב כזה של השוואה אמתית. על השוואה אמתית רק הסברנו שנקראת בחסידות 'אָן התפעלות', שלא שייך שתהיה נפגע, בגלל שאנחנו כולנו מוקפים בתוך אור הרחם.

זהו אור האהבה, עליה כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". מה שלא תעשה לי – יש אהבה כל כך גדולה-מקיפה, שמיד ממתיקה את העלבון שלך, את הפגיעה שלך, לפני שהם מגיעים אלי. אתה לא יכול לפגוע בי, בגלל שיש כאן אור שמנטרל את הפגיעה. יש מצב בו לפני שחץ העלבון שלך מגיע לתוך האוזניים שלי הוא כבר מנוטרל, כמו שאומרים. בגלל שיש אור של אהבה גדולה שנמצא כאן הכל מתבטל לתוכו. כך הסברנו קודם.

ענוה – לא מחזיק טובה לעצמו

כתוב עוד דבר, דוקא במאמר "ויספו ענוים בה' שמחה" שלמדנו לפני שנה^נג, שפירוש המלה ענוה הוא מדרגה של "לעי באורייתא תדיר"^[פה], זהו הביטוי בחז"ל, שלומד תורה כל הזמן, "ולא מחזיק טיבותא לנפשיה", הוא לא מחזיק טובה לעצמו, הכוונה שלא מרגיש שהוא עשה דבר.

אם אני מתבונן, זה בדיוק אותו דבר. למה? מה אמרנו על שפלות? שכאשר אתה מרגיש כמה אתה גדול –  צריך לתת לעצמך סטירת לחי, זו שפלות. אמרנו שענוה היא מדרגה בה לא שייך העלבון של השפלות. גם כאן, מה היתה שפלות? שאתה כל הזמן מחזיק טובה לעצמך, על כך שאתה נושם אתה מחזיק טובה לעצמך, ש"אני ואפסי עוד". לכן צריך להשפיל את הדבר הזה לגמרי, שהוא אתה-עצמך, להשפיל את עצמך.

כאן, כיוון שבענוה הוא באחדות עם כולם, ויש את האור שבכלל מנטרל כל אפשרות של פגיעה וכל מחשבת התנשאות, לכן לא יתכן שהוא יחזיק טובה לעצמו, זה לא בא בחשבון. למה? ברגע שהוא מחזיק טובה לעצמו הוא נעשה יותר טוב ממישהו אחר, וזה סותר את המצב שלו. הוא במצב כזה שלא יתכן שיחזיק טובה לעצמו. אם הוא יחזיק טובה לעצמו – כמו ששאלת קודם – זה יהיה 'כבוד התורה'. אם הוא יחזיק טובה לעצמו כמייצג התורה – כל אחד פוגע בו. זה כבר יהיה בדמיון שלו כבוד התורה, שפוגעים בכבודה.

אבל אם הוא במדרגה של ענוה אמתית, שאי אפשר לפגוע בו, הדבר מחייב שהוא במצב כזה שהוא לא מחזיק שום טובה לעצמו. כאשר הוא כבר הגיע למדרגה של בטול הוא בכלל לא כאן. כתוב שלנחש אין שום הנאה, הוא מת מבחינת ההנאה, כך כתוב מהבעל שם טוב. למה הוא כמו נחש? כי אין לו בזה שום הנאה, הוא לא טועם בכלל, הכוונה שהגיע למדרגה של בטול.

עוד פעם, כאן במדרגת הענוה אמרנו שני דברים: דבר אחד 'אן התפעלות', בלי התפעלות. לא בגלל שהוא חוצפן לא בגלל שהוא אדיש ולא בגלל שהוא מדוכא, רק בגלל שיש אור אהבה שמקיף את כולנו, לכן הוא לא מתפעל, אי אפשר לפגוע בו בכלל – "והאיש משה ענו מאד".

זה גופא תלוי, היא הנותנת, הוא לא יכול להחזיק טובה לעצמו בשום דבר שהוא עושה – לכן הוא עושה הרבה מאד, כל הזמן, ולא מחזיק טובה לעצמו. ככל שהוא במדה זו הוא יותר שמח, בגלל שכל עול התדמית העצמית, מה שנקרא להחזיק טובה לעצמו, כל הכובד הזה יורד ממנו. כעת הוא יכול להיות שמח. זה נקרא "ויספו ענוים בהוי' שמחה". אם כן, זו הנקודה החדשה שנוספה כאן היא שענוה של אי-החזקת טובה לעצמו מביאה שמחה בה'. כיוון שהוא לא מחזיק טובה לעצמו הוא שמח בה' "הנתן לך כח לעשות חיל תמיד". זה כנגד ה-ה שבשם.

הכנעה ושפלות – ו"ה

ו   "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ" — "הַכְנָעָה" — "יְגִיעַת בָּשָׂר"

ה   "אֵין עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ" — "שִׁפְלוּת" — הַכָּרַת פְּחִיתוּת עֶרְכּוֹ בֶּאֱמֶת [זה ההבדל בין שפלות לבין ענוה]

במאמר "אין עומדים להתפלל מתוך כובד ראש" שני ממדים: ממד של הכנעה, שנקרא בלשון החסידות "יגיעת בשר" וממד שני של שפלות.

עוד פעם, מסבירים ששפלות היא הכרת פחיתות ערכו באמת, זה נקרא שפלות – "אתה רע, רשע, מנוול, משוקץ, מתועב" – להכיר שבאמת הוא "רע, רשע, מנוול, משוקץ, מתועב, ככל השמות שכינו את זה חז"ל". לדעת שהכוונה ליצר הרע של עצמו, שזהו הוא-הוא עצמו, האגו שלך; הכנעה היא "יגיעת בשר" של "בפת בלחם תאכל", של תיקון הגוף בהכנעתו וגם הכנעת המדות הפרטיות. ענוה היא לא להחזיק טובה לעצמו, לעשות הרבה ולא לחשוב שעשית שום דבר. ענוה היא גם שמחה שנובעת מכך שאינו מחזיק טובה לעצמו. ממילא הוא שמח בה', וכל דבר טוב שהוא עושה הוא יודע שרק הקב"ה נותן לו כח לעשות אותו, הוא לא עשה שום דבר בזה; ו"הלכה פסוקה" היינו לפסוק-להפסיק את הרצון שלו לגמרי. הרצון שלי הוא החיים, שהם התפשטות היש שלי, ו"הלכה פסוקה" היא כל ענין התורה. כאן זו המדרגה הכי גבוהה לפי ההסבר שלנו עכשיו.

מעלת ה"הלכה פסוקה"

אם מישהו אולי זוכר, לפעמים הסברנו את שלשת המאמרים האלו אחרת, לכאורה. הרבה פעמים הסברתי ש"כובד ראש" היינו הכנעה, "הלכה פסוקה" היינו הבדלה, ו"שמחה" היא המתקה, כנגד חש-מל-מל. לפי זה, "שמחה" באה אחרי "הלכה פסוקה". כאן אני מסביר ש"הלכה פסוקה" זו המדרגה הכי גבוהה, יותר גבוה מ"שמחה", בגלל שהיא בטול הרצון לגמרי. באמת שני הפירושים עולים בקנה אחד, כיוון שהרבה פעמים הבדלה יותר גבוהה מהמתקה. אפילו ששמחה לכאורה היא להרגיש טוב, אבל הלכה פסוקה של ההבדלה באה מהבדלה אמתית בין קודש לחול, בין טהור לטמא, מה שהורג את היצר לגמרי, ולכן הוא נבדל ממנו לגמרי. איך הוא הורג אותו בקדושה? רק על ידי שמבטל את רצונו לרצון ה'. לכן זהו שורש היהדות, וזה הדבר הכי יסודי להסביר לאחד שמתקרב. הכי קשה להסביר לאחד שמתקרב מה נקרא "הלכה פסוקה", למה הוא חייב לקבל את עול מלכות שמים ועול מצוות ולבטל את הרצון שלו לרצון ה'. בטול הרצון הוא בטול במציאות ולקיים כפשוטו.

קודם דיברנו על עסק התורה, אבל להתחייב, מה שנקרא להיות מחויב, ולקיים מה שכתוב בשולחן ערוך, בשורש אצל יהודי זהו בטול במציאות, למות, כמו מיתה על קידוש השם, לא בגלל שכיף. אחר כך הבטול צריך להתחבר – בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"^[פו] – עם הענוה והשמחה, בבחינת "משה זכה לבינה". אבל "הלכה פסוקה" מצד עצמה אצל יהודי היא ה"אמותה הפעם", והיא מתייחדת עם שמחה, שנקראת "שמחה של מצוה"^[פז].

אם כן, יש פה את מאמרי חז"ל כנגד י-ה-ו-ה לפי המדרגות שלמדנו, ויש בהם את כל העבודה של "מלחמת היצר" בתור עבודת התפלה, שעליה כתוב שעתא דצלותא שעתא דקרבא".