בע"ה

כינוס ילדים י"ט סיון

יט סיון סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב ילדים. היום אנחנו נספר כמה סיפורים על צדיק גדול מאד, שכנראה שרוב הילדים פה (וגם הגדולים) אולי לא שמעו עליו – קוראים לו מנחם-מענדל, כמו הרבי שלנו. היו הרבה צדיקים שקראו להם כך, זה שם מאד מקובל. לפני כמה שבועות אמרנו שהראשון, הכי ידוע, זה רמ"מ מויטבסק, על שמו נקרא הצ"צ ועל שמו נקרא הרבי. אנו מספרים היום על רמ"מ מוורקי, בגלל שהיארצייט שלו היה בשבת – ט"ז סיון. כולם ודאי שמעו שהיה רבי גדול מאד, החוזה מלובלין, אחר כך היה תלמידו היהודי הק' מפרשיסחא, אחר כך רש"ב מפשיסחא, ולו היו כמה תלמידים מאד גדולים מאד וחשובים, אחד מהם זה רמ"מ מקוצק (עליו אמרו "מ"מ מ"מ לגז"ש" – הוא עצמו השוה עצמו לצ"צ, שגם נקרא כך). היה חבר של הרבי מקוצק, שהיה הרבי הראשון מוורקי – רבי ישראל יצחק, גם צדיק מאד גדול, ולו היו שני בנים, שכל אחד היה רבי אחריו. לבן הגדול קראו ר' יעקב דוד, הרי"ד, והוא המשיך להיות רבי באמשינוב (אולי יש כן אנשים ששמעו שיש היום חסידות אמשינוב, והרבי הראשון שלהם הוא רי"ד בן ר"י מווארקי). הבן הקטן נשאר בעיר של אביו, ווארקי, ושמו היה רמ"מ – היארצייט שלו היה בשבת הזאת, ט"ז סיון.

התכונה המיוחדת שאפיינה אותו היתה שהיה מאד "הצנע לכת" – כל דבר הוא עשה בצניעות, שאנשים לא ישמיו לב למה שהוא עושה, שהכל יהיה רק בינו לבין ה'. מישהו זוכר ב"היום יום" הרבי הקודם מביא ווארט מרבי זושא מאניפוליא שלעשות תשובה זה חמשה דברים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת עם ה' אלהיך". הצדיק הזה היא מאד מאד "הצנע לכת עם ה'" – כשהיה קטן, וכשגדל, לא ראו כמעט שיושב ולומד תורה. אחיו הגדול, רי"ד מאמשינוב, היה ידוע כלמדן מופלג. אף על פי כן, כשהאבא הסתלק רוב החסידים הלכו לבן הצעיר, אף שלא היה ידוע כלמדן כי הסתיר עצמו, ולאח הגדול – שגם היה בכור, וגם היה ידוע בעולם כלמדן מופלג – הלכו פחות חסידים (גם הלכו, ועד היום יש אמשינוב, אך הלכו פחות). ה'מתנגדים' היו מתלוצצים מהחסידים ואומרים "תראו את החסידים הללו, שהיתה להם אפשרות לבחור ברבי ת"ח גדול וברבי שהוא סתם, לא יודע ללמוד, ורוב החסידים הלכו אחרי הבן הצעיר שלא יודע ללמוד". זה היה לעג, שהחסידים לא יודעים להעריך את התורה. מישהו זוכר עוד צדיק שחשבו שהוא לא יודע ללמוד, ובאמת היה הלמדן הכי גדול בעולם? הבעל שם טוב בעצמו, שאמרו עליו שלא יודע ללמוד תורה, וכמובן שהדבר הזה הוא שקר וכזב. כל כך למה? כי יש צדיקים שמאד מסתירים ומצניעים את עצמם, ולא רואים את היגיעה.

המתנגדים עשו מזה צחוק, אבל החסידים היו אומרים משהו אחר – דבר מאד מאד חשוב, וקשור לאחד הפסוקים העיקריים שהרבי רוצה שכולנו, ובמיוחד הילדים, נדע בעל פה. חסידי אותו רבי אמרו עליו שאצלו מתקיים מאמר חז"ל "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". בפתגם כולו יש שלושה דברים, שכל אחד חידוש – "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין". אם מישהו בא ואומר "יגעתי ולא מצאתי" למה לא להאמין לו? מישהו אומר שהשקעתי הרבה מאמצים בלימוד תורה ולא יצא לי להיות ת"ח – צריך לא להאמין לו שהוא השקיע. מאמינים לו שלא מצא, ולא מאמינים שיגע. בדבר השני – אם אומר "לא יגעתי ומצאתי", הוא אומר שלמד הכל חפיף ונעשה ת"ח גדול, אז בפשטות לא מאמינים שנעשה ת"ח גדול. למה אומר "מצאתי"? חי באשליות. אבל חסידי ווארקי פרשו את זה הפוך (היפך הפשט) – על הרבי שלנו כתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", אל תאמין ש"לא יגעתי", כי אם אנחנו יודעים ש"מצאתי" ברור שהוא יגע. אפשר ללמוד מכך שכל אחד שהוא ב"הצנע לכת" אנשים מתפלאים עליו – איך יתכן שהגיע למשהו בחיים אם הוא לא עבד. אבל מי שהוא הולך בהצנע לכת עם ה', בסוף רואים את ההישגים אף על פי שלא רואים את ההשקעה. אם כן, צריך לא להאמין שהוא לא השקיע. ודאי הוא השקיע, רק שעשה זאת ב"הצנע לכת". זה לימוד מאד גדול, שצריך כל כך לעבוד את ה' ב"הצנע לכת עם ה' אלקיך" שלא רואים מה שאתה משקיע, ובסוף "מצאת", שאתה משיג כל ההשגות שבעולם.זה סיפור אחד שמאד עוזר לנו להבין את המאמר הזה שהילדים חוזרים. איך אפשר לפרש גם את החלק הראשון הפוך? קודם אמרנו שב"יגעתי ולא מצאתי" לא מאמינים שיגע, אבל אפשר לפרש הפוך, שמאמינים ל"יגעתי" ולא מאמינים ל"לא מצאתי". איזה צדיק זה יכול להיות? זה מדת ענוה של הצדיק, שיגע ומצא, אבל מרגיש אצלו שלא מצא, שהוא עדיין עם הארץ. הבעל שם טוב אומר "תורת הוי' תמימה" – צריך ללמוד תורה בתמימות, ולדעת שכמה שלומדים עוד לא נגעתי באפס קצהה של התורה, אז כל הזמן הוא בראש של "ולא מצאתי". בשבילנו זה נקרא "מצאתי", ובשבילו זה נקרא "לא מצאתי". לכן, אם נפרש הפוך את החלק הראשון זה מדת הענוה, ואם נפרש כמו חסידי ווארקי על רבם את החלק השני זה מדת הצניעות. לכן הרבי רוצה שנאמר הכל יחד, כי כל אחד צריך את כל שלוש הבחינות – את הבחינה של "יגעתי ולא מצאתי" (ענוה), אחר כך "לא יגעתי ומצאתי" (צניעות), ואז אפשר להגיע לשלמות של "יגעתי ומצאתי תאמין". זה לימוד אחד ממנו – ממה שאמרו חסידיו כדי לתרץ את התלוצצות המתנגדים.

נספר עליו עוד סיפור: כמו שהיה הצנע לכת, הוא גם היה שתקן. יש מאמר חז"ל "מילה בסלע משתוקא בתרין" – מילה של אדם חכם שוה סלע, מטבע שלם, אבל שתיקה שוה שני סלעים. לשתוק שוה כפול מלדבר, זה סוד "שלם וחצי". הצדיק הזה היה שתקן, ואמר על עצמו פעם: "אני שותק ושותק וכאשר אני מתעייף אני נח קצת וממשיך לשתוק". לשתוק זה לא פשוט, זה מעייף. מה אפשר ללמוד מזה? קודם כל לומדים שלשתוק זה לא קל. מה זה קשור לסיפור הקודם? כשמישהו רואה אותך שותק הוא לא חושב שאתה עושה מאמץ, הוא לא יודע שאתה יגע, אבל אתה בפנים מרגיש את זה עד כדי כך שאתה מתעייף מלשתוק, ואז אתה צריך ללכת לנוח ולהמשיך לשתוק. בעצם זה אותו רעיון, שיש פה צדיק שכל המאמץ שלו זה מאמץ פנימי-נפשי, שלא מורגש ולא נראה לעין, אבל זה מאמץ רציני. מה צדיק עושה כשהוא שותק? מה זה טוב לשתוק? הרי צריך לפרסם אלקות בעולם! אברהם אבינו פרסם אלקות, ויצחק היה שתקן, אך בשביל מה זה טוב לשתוק? כשהצדיק שותק הוא מתעצם עם כח החכמה – "סיג לחכמה שתיקה". חכמה זה בטול, כח-מה. כשצדיק ("ועמך כלם צדיקים") שותק הוא מתעצם עם הבטול, ולא רק בתוך עצמו – הוא גם מקרין את הבטול שלו החוצה (בלי לומר כלום), ופועל שכל מי שסובב אותו גם ירגיש בטול לה'. זו עבודה מאד קשה. בגלל שבשביל לשתוק נכון צריך גם להתעצם עם הבטול וגם להקרין את הבטול החוצה.

עוד סיפור אחרון של הצדיק הזה: הוא בן של ר"י מווארקי, הרבי הראשון, שהוא תלמיד מובהק של הרש"ב מפרשיסחא. היה עוד צדיק מאד גדול בדור הזה, דורו של הצמח צדק, שרבים החשיבו אותו לצדיק הגדול ביותר – רבי ישראל מרוז'ין. זה הצדיק היחיד שהרבי הצ"צ אמר עליו שהוא קדוש – דער הייליגע רוז'ינער. צדיק הכי משיחיסט, שהקדיש כל חייו להביא משיח לעם ישראל. צדיקי פולין נפגשו הרבה, ופעם אחת ר"י מווארקי נפגש עם הרוז'ינער (אולי התארח אצלו) והביא איתו את בנו הצעיר, רמ"מ, שהיה אז נער. ר"י מרוז'ין היה נוהג כמלך ישראל, והיתה לו מרכבה שהיה רוכב עליה כמלך – הוא עלה על המרכבה, ואחריו האורחים. תוך כדי שהם עולים על המרכבה ר"י מרוז'ין הכריז "כל מי שלא יודע את הסוד של מעשה מרכבה לא יעלה על המרכבה". מעשה מרכבה זה הסוד הכי עמוק בתורה. יש שני סודות בחז"ל, אחד יותר סוד מהשני – רזין ורזין דרזין. סתם סוד זה "מעשה בראשית", אבל עוד יותר סוד זה "מעשה מרכבה". ר"י מווארקי יודע את זה – הוא לא התפעל, ועלה. ברגע שהבן שהיה נער, רמ"מ, שמע את זה הוא מיד קפץ מתוך המרכבה למקום של הנהג (שבדרך כלל זה איזה גוי שמנהיג את הסוסים), ותוך כדי כך אמר – "מעשה מרכבה איני יודע, אבל להנהיג סוסים אני יודע", לכן הוא קפץ וישב על מקום הסוסים והתחיל להנהיג את המרכבה. הוא מנהיג את המרכבה ושני הצדיקים יושבים ונהנים, ובאיזה שלב ר"י מרוז'ין פנה לרעו ועמיתו ושאל אותו – מאין זכית לבן כזה? איך אתה זכית להוריד לעולם נשמה של הבן הזה? הוא ענה לו שהבן הזה הוא מתנת חנם מן השמים, למעלה מכל זכות.

מה לומדים מהסיפור הזה? זה שהוא אומר שהוא לא יודע מעשה מרכבה זה חלק מהענוה והצניעות שלו. אבל מה הוא כן יודע? להנהיג את המרכבה. הרבי אומר "המעשה הוא העיקר" – האם כל הצדיקים בעולם יודעים להנהיג מרכבה. זה צדיק גדול מאד, שגם יודע לרדת לתוך המציאות להנהיג את הסוסים, להנהיג את הרכב. זה משהו מיוחד – לזכות לכזה אחד, צדיק גדול שהוא צנוע וענו, והעיקר הוא חזק, מיד קופץ ומתחיל להנהיג את הסוסים, זה שלמות משיחית. אם הוא סתם אחד פרוסט, בחור ריקני שלא יודע תורה, ואומר שיודע להנהיג סוסים אין בזה חידוש. אבל זה צדיק גדול באמת, צנוע וענו וכל מעשיו בהצנע לכת, והוא אומר שאיני יודע מעשה מרכבה אבל כן יודע להנהיג סוסים, ולא רק אומר אלא מיד קופץ ועושה זאת, והוא זה שמנהיג את שני הצדיקים, זה כח משיחי. זה גם כח של בנין ארץ ישראל – כשעם ישראל חוזר לארץ הוא צריך לעשות משהו בפועל ממש, אבל הוא גם צריך להיות צדיק, "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". השילוב הזה מאד נדיר, לא כל כך שכיח.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.