"מלח ממון"

שיעורי הידור מצוה – שיעור כב

כ"ה מרחשון תשפ״ו – ציוץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קיצור מהלך השיעור

במסגרת רצף השיעורים על הידור מצוה (רובם כ'ציוצים') – והמעלה של פיזור הממון עד ל"בכל מאדך" – נלמד המשל שמשלו אנשי ירושלים "מלח ממון חסר" (ויש אומרים "חסד"), שמשמעותו שמה שאדם מחסר מממונו לצדקה (חסד) הוא-הוא מה שמשמר ומקיים אותו. ב'ציוץ' שלפנינו מגוון פירושים בענין – רובם פירושי הקדמונים בתוספת ההסבר הפנימי שלהם, ציצים ופרחים. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" והכל מכוון ל"המעשה הוא העיקר", לקיים את ממונם של ישראל על ידי ריבוי צדקה וחסד, עד שנזכה לגאולה האמתית והשלמה וקיבוץ נדחי ישראל באופן של "כספם וזהבם אתם" (כשגור בפיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש).

איתא בכתובות סו, ב[א]:

מלח ממון חסר ואמרי לה חסד.

מגן אבות: קיום ותוספת

במגן אבות לרשב"ץ[ב] באר: מעשרות סיג לעושר, לנכסים לא נאמר דהיינו קיום בלבד אלא לעושר, עשירות יתרה, כמ"ש "יש מפזר ונוסף עוד"[ג], עוד ועוד, "ובחנוני נא בזאת... והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"[ד] – "׳עשר תעשר׳[ה] – "עשׂר בשביל שתתעשׁר"[ו] (הפיכת ש שמאלית ל-ש ימנית – "לאכללא שמאלא בימינא"[ז], שפע עד בלי די, ללא צמצום של שמאל).

"יש מפזר" – צריך לפזר את כל מה שיש, החל מעצם היש שלך. "פזר נתן לאביונים, צדקתו עֹמדת לעד"[ח] היינו קיום לעד. והוא סוד "שבע יפול צדיק וקם"[ט] – "פזר נתן לאביונים" ר"ת נפל[י], שע"י "פזר גו'" מקים ומחיה את הנופל (החל ממה שהוא עצמו נפל, "שבע יפול", כנ"ל) ואז "צדקתו עומדת לעד", זוכה להיות עד ראיה ל"תשועת ה' כהרף עין"[יא] ועד ל"ברכה עד בלי די", ללא צמצום כלל.

ומסביר ה"מגן אבות" שהמלח קיום לבשר מפני שמוציא את הלחלוחית שבבשר הגורמת לקלקול וסרחון הבשר. לחלוחית היינו תענוג ולשם קיום הבשר יש ליבש את התענוג החיצוני, "תענֻגות בני אדם"[יב], דהיינו הישות שבבשר ושבממון (התענוג של הנה"ב לספור בכל שעה את מעותיו, וממילא לשמור עליהן היטב לא לפזרן).

ביום שני של מעשה בראשית לא נאמר "כי טוב", הכל היה מים, הכל תענוג[יג] (מים עליונים, תענוג אלהי – ניחא; אבל מים תחתונים, תענוגות בני אדם...[יד]). רק ביום שלישי, כאשר "יקוו המים", התענוג התחתון, "ותראה היבשה"[טו], יובש המאפשר ישוב בני אדם, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[טז], נאמר "כי טוב"[יז].

מי שמפזר לצדקה נעשה אדם מן הישוב, ומתעשר והולך מחיל אל חיל.

סודות חֶסֶר

חסר אותיות סחר, לשון מסחר. יהודי הוא סוחר (כנעני[יח], למעליותא). המסחר הטוב ביותר הוא לפזר לצדקה ולגמול חסד ("ואמרי לה חסד"), היינו מסחר עם ה' – "ובחנוני נא בזאת גו'".

חסר אותיות חרס, שמש – "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"[יט].

חסר אותיות סרח – או צדקה (מלח ממון) או סרחון, כנ"ל.

במאמר "מלח ממון חסר" הניקוד של "חֶסֶר" הוא סגול סגול, כמו הניקוד של חֶסֶד. סגול הוא ניקוד החסד, כנודע בקבלה[כ]. סגול סגול היינו עוד חסד ועוד חסד. אנחנו עם סגֻלה לה' על שם החסד שאנו עושים, בהיותנו רחמנים בני רחמנים[כא] וגומלי חסדים בני גומלי חסדים[כב] (בטבע, כל שכן על ידי עבודה, "עבֹדת הצדקה השקט ובטח עד עולם"[כג], כמבואר בתניא[כד]).

בעל ההפלאה: ממֹן חסר

ובעל ההפלאה כתב[כה]: ב"מלח ממון חסר" יש לכתוב "ממון" חסר ו – 'לחסר' את המלה "ממון" – דהיינו "ממן". ודוקא אז אותיות המילוי של ממן – מם מם נון הן אותיות ממון מלא!

והוא על דרך "מאן דאיהו זעיר איהו רב"[כו], "כי אתם המעט מכל העמים"[כז], "ממעטין עצמכם"[כח]. מעט מוסיף טעם.

ממֹן חסר עולה עני, שנמצא בחסר כל, עד שנרחם עליו כו'. אם כן, מלח ממן היינו "לחם עני"[כט], ג"פ הוי' (מלח-לחם) וה"פ הוי' (ממן-עני) עולה ח"פ הוי', בגימטריא יצחק, "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד"[ל]. גדוּלה היינו חסד (בחינת סגול, כנ"ל). הכל בזכות המעשרות שנתן (שבזכותם מצא "מאה שערים"[לא]), כדברי חז"ל[לב] (כפי שכתב הרמב"ם[לג], שיצחק חידש מצות מעשר – "מעשרות סיג לעושר", כנ"ל, סוד "שלחן בצפון"[לד], יצחק, מתנת העושר בגבורה[לה]). האותיות האמצעיות של יצחק – צח – הן ר"ת צדקה חסד. אצל יצחק התקיים "עד ועד בכלל"[לו]: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד" עולה תריג העולה "צחק עשה לי"[לז]. "כי גדל מאד" עולה יבק (שם מלא – הוי' אלהים).

צדקה מ"זפרנה" עד "חצר עינן"

ונוסיף פירוש בהשראת דברי העטרת ישועה מדז'יקוב[לח]:

"וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן"[לט]. יש לצאת מ"הגבֻל" החסר ו ולהגיע ל"גבול" המלא ו, סוד המשכת בלי גבול בגבול (בחינת רבי[מ]). והוא על ידי פיזור לצדקה, סוד "זפרנה" אותיות פזרנה, בגימטריא פזר הכל.

הצדקה צריכה להגיע ל"חצר עינן", אל תקרי 'חצר' אלא 'חסר' (צ-ס מתחלפות באותיות השינים). עינן בגימטריא עניים, דקיימי ושכיחי (כרבא)[מא].

יש למלא את כל "אשר יחסר לו" לעני, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו[מב]. עד "'לו' זו אשה", להשיאו אשה, כמו שכתוב "אעשה לו עזר כנגדו"[מג] (והיינו הבחינה העליונה של אשה, שכולה מסורה "לו"[מד], סוד לו צדיקים שבדור[מה]).

רבינו בחיי: "כבד את הוי' מהונך"

רבינו בחיי כתב בהקדמתו לפרשת כי תבוא[מו]: "כבד את הוי' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו"[מז] (ראה רבינו יונה עה"פ[מח]). בא שלמה המלך ללמדנו את מדת הבטחון (כמבואר ברבינו יונה שם) בפיזור ממונו לצדקה, ואל ידאג שיחסר לו, אדרבה "יש מפזר ונוסף עוד", כנ"ל, וכן נאמר "נותן לרש אין מחסור"[מט].

והנה, ידוע[נ] בסוד "כל הון יקר ונעים"[נא] ש"הון" בהוד ("יקר" ביסוד ו"נעים" בנצח, "נעִמות בימינך נצח"[נב]). הוד היינו בטחון סביל[נג], "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"[נד] – כלכלה עולה ז"פ הוד. היודע להודות לה' על הכל הוא המפזר את ממונו לצדקה בבטחון גמור בה' כי טוב.

חז"ל הקישו[נה] את הפסוקים "כבד את הוי' מהונך" ו"כבד את אביך ואת אמך"[נו], ולמדו שיש לכבד את שלשת השותפים באדם[נז] – אב, אם, הוי'. אב-אם-הוי' עולה 70, היינו שם הוי' ב"ה ועוד המילוי הבסיסי של הוי', מילוי מד – יוד הא וו הא – העולה אב אם. והוא סוד כללות שבעים פנים לתורה[נח], שבעים יוצאי ירך יעקב[נט], שבעים סנהדרין וכו'. "סוד [70] הוי' ליראיו"[ס], היראים המפזרים את ממונם לצדקה.

יש כאן "הונך" "תבואתך" "אסמיך" ו"יקביך": "הונך" כנגד כתר (שרש ההוד ברדל"א[סא]). "ראשית כל תבואתך" כנגד חכמה ("ראשית חכמה"[סב]), "אסמיך" כנגד דעת (בה תרין עטרין, סם חיים מימין[סג] כו') ו"יקביך" כנגד בינה (יין המשמח[סד]). סדר כתר-חכמה-דעת-בינה הוא בסוד נשימת חדוה (שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה), כנודע[סה], "כל הנשמה תהלל יה"[סו].

"הונך", "תבואתך", "אסמיך", "יקביך" עולה 1183, 7 פעמים 13 ברבוע. וביחד עם 637, 13 פעמים 7 ברבוע, "יראת הוי' [היא אוצרו]"[סז], עולה 1820 – מספר הופעות שם הוי' ב"ה בתורה, סוד פעמים הוי', "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" (כנ"ל).

כלי יקר: להמליך את ה' על כל ההפכים

הכלי יקר מקשר את המאמר לפסוק "וכל קרבנך במלח תמלח"[סח] ומסביר שסוד המלח הוא היותו נושא הפכים – יש בו חמימות האש והוא תולדות המים (היינו מה שבכחו ליבש את הלחלוחית השלילית, כנ"ל). "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" כדי להמליך את הקב"ה על כל הפכים הנראים בעולם (מה שלא יבינו החוקרים איך יצאו מאחד פשוט).

מלח עולה ו צירופי אחד, הכל אחד.

מלח הוא גם מלך, להמליך את השי"ת מלך על כל העולם, על כל ההפכים שיש בו. מלח סוד "עֹשה שלום במרומיו"[סט], בין מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש[ע], על ידי גילוי אור עצמי הנושא הפכים[עא].

"ברית מלח" עולה "משה משה"[עב], "לא פסיק טעמא בגווייהו"[עג], היינו משה של אש, התגלות ה' למשה באש דוקא[עד] (שרש שמאי שבו) ומשה של מים ("מן המים משיתהו"[עה], שרש הלל שבמשה[עו]).

מהר"ל: צנור של השפעה ושמירת התוספת

המהר"ל בחידושי אגדות על הסוגיא[עז] מבאר שהאדם (הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[עח]) הוא צנור פתוח שמקבל מלמעלה ומשפיע למטה, ואם הוא סותם את הזרם, על ידי קמצנות כו', אזי המעין מתקלקל, ונשאר ללא כלום.

היינו סוד תיקון "נצר חסד"[עט], מזל עליון ("אין מזל לישראל"[פ]) – נֹצר אותיות צנור, כנודע[פא]. אבא יונק ממזל עליון[פב], היינו שעל ידי הפיזור לצדקה מזדכך מוחו (חכמה-מוחא) "אלף פעמים ככה"[פג]. "אלף פעמים" היינו סוד "אאלפך חכמה"[פד] ממזל "נצר חסד", ו"ככה" סוד "כתר כל הכתרים"[פה], סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[פו], גילוי של מלך המשיח, גילוי האמונה הפשוטה של היהודי, המתבטאת במסירות נפש ממש על קידוש ה', בחכמה דוקא, כמבואר בתניא[פז]. והנה, יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א[פח], היינו מה שהיסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[פט], הנו צנור פתוח, כנ"ל, לתת צדקה ולגמול חסד עם המלכות, כנסת ישראל, וד"ל.

ועוד מבאר המהר"ל[צ] שעושר, דהיינו רבוי ממון, הוא בסוד תוספת, "תוספתו של הקב"ה" המרובה על העיקר[צא], וכלל גדול לגבי כל תוספת, שקיומה אצל האדם הוא דוקא כאשר מקיים בעצמו "כל המוסיף גורע"[צב], דהיינו "מלח ממון חסר". בלשון המהר"ל, מפני שהעושר הוא דבר נוסף "ראוי לקבל חסרון והעדר" (חסרון היינו מקצת, "עד שליש משלו", העדר היינו הכל, "מכאן ואילך משל הקב"ה"[צג], ועד לעד ועד בכלל). היינו "כל יתר כנטול דמי"[צד], דמי לשון דמים. והיינו שעל העשיר להרגיש שכל עשרו הוא באמת "אין", וזה באמצעות "יש מפזר", שמפזר את היש שלו, כנ"ל, וד"ל.

וממשיך המהר"ל ומסביר שכאשר הוא נותן קיום לעני הקב"ה נותן קיום לממון שלו. "וצדקה תציל ממות"[צה], היינו שניצל ממדת הדין המקטרג על התוספת שאינו מן הדין. "מלח ממון חסר" היינו בטול הקטרוג ו"מלח ממון חסד" היינו מדה כנגד מדה, כשם שהוא עושה חסד עם העני ומקיים אותו, כך הקב"ה עושה חסד עמו ומקיים את ממונו.

חיד"א: דין ורחמים בשמירה

והחיד"א פירש[צו] בביאור שני הלשונות חסר-חסד: "מלח ממון חסר" כדעת מהר"ש פרימו, שדוקא שעושה מעל למחויב – דהיינו שמחסר מממונו (שאם עושה את מה שהוא מחויב בו אין זה נקרא חסרון) – אזי יכול לעשות על מנת לקבל פרס בזה ובבא (כמו "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני"[צז] וכיוצא בזה). אך מאן דאמר "מלח ממון חסד" סובר כדעת מהרימ"ט, שכל מצוה שהיא טובה לבריות מותר לקיים על מנת לקבל פרס, וממילא גם חסד (לבריות) שחייב בו, יכול לעשות על מנת לקבל פרס, ודוק.

כלומר, לפי פירושו חסר לחומרא, מדת הדין, וחסד לקולא, מדת הרחמים. ורמז: חסר-דין חסד-רחמים עולה שבת, היינו שבת דמעלי שבתא ("מאן דטרח בערב שבת יאכל בשבת"[צח], היינו עבודה דחסר, מעל לחיוב, כדי לענג את השבת, "לוו עלי כו'"[צט], סוד "דינא דמלכותא דינא"[ק], סעודתא דחקל תפוחין קדישין[קא]) ושבת דיומא דשבתא (חסד ומנוחה בעצם, ללא כל טורח, גילוי הטבע היהודי לעשות חסד ובזה גופא הוא זוכה לחיי עולמים[קב], סעודתא דעתיקא כו') וד"ל.

רוח חיים: זריעה לצדקה וקצירה לפי חסד

ורבי חיים מוואלז'ין הביא מאמר חז"ל זה בביאור המשנה "יהי ביתך פתוח לרוחה וכו'"[קג].

ורמז: "יהי ביתך פתוח לרוחה" עולה 1200, בסוד הפסוק "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו"[קד], היינו הפרשת חומש מלגאו. יש בביטוי 16 אותיות, כך שממוצע כל אות הוא 75, בטחון (כנ"ל בדברי רבינו בחיי שהוא עיקר כח המניע את מתן הצדקה והחסד עד בלי די, וממילא קבלת ברכת ה' עד בלי די).

הוא מביא את הפסוק "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד"[קה]. הזריעה היא הצדקה, שנראית כחסרון הזרע, היינו "מלח ממון חסר". אך הקצירה היא לפי החסד, "מלח ממון חסד", שעל ידי חסד האדם נמשך חסד ורחמים בלי גבול מהשי"ת.

זריעה-צדקה, קצירה-חסד משלימים ל-968, הרבוע הכפול של 22, סוד איש-אשה במילוי (אלף יוד שין אלף שין הא)[קו]. הזריעה על ידי האיש והקצירה על ידי האשה, היינו יחוד מה ו-בן שבתוך כל אחד ואחת, וד"ל. "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" עולה 1190, יהלום 35 כו', העולה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[קז] – בזכות אהבת "'בכל מאדך'[קח] בכל ממונך"[קט], צדקה וחסד עד בלי סוף, נזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ייטב פנים: המשכת רחמים לקיום העולם

והייטב פנים ביאר[קי] – על יסוד דברי אביו – על פי מאמר חז"ל[קיא] שבתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף והקדים את מדת הרחמים למדת הדין, שם הוי' ב"ה לפני שם אלהים. נמצא שלשם קיום העולם צריך להקדים את מדת הרחמים והחסד למדת הדין, לא להסתפק במה שחייב על פי דין אלא להרבות מאד בצדקה, בבחינת "'ובכל מאדך' בכל ממונך". ומי שאינו נוהג כך, מצמצם את מדת הרחמים שהיא קיום העולם (והוא גורם לעצמו שיהיו "מזונותיו מצומצמין" עד ש"יעשה בהם צדקה וירבו"[קיב]), וממילא אין ממונו מתקיים. מה שאין כן מי שמקיים את העולם על ידי מדת הרחמים, ועושה צדקה וחסד, ממונו מתקיים – "מלח ממון חסר-חסד".

והנה, קודם כל על האדם לדעת, לפי שיטת הבעל שם טוב, שאין הצמצום כפשוטו[קיג] ועצמותו יתברך ואורו הא"ס נמצאים בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם – "לית אתר פנוי מיניה"[קיד]. על ידי אמונה זו זוכה לראות את ההשגחה הפרטית של השי"ת ואיך ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[קטו], ועל ידי זה בא לבחינת "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[קטז], ועל ידי זה בא לעשות צדקה וחסד בבחינת "'ובכל מאדך' בכל ממונך" – פשוטו כמשמעו, ב"בלי גבול" של כח האדם, המעורר וממשיך את ה"בלי גבול" האמתי של עצמותו יתברך[קיז] – ובא לראות במוחש ממש את האמת לאמתו, שההשגחה הפרטית היא גילוי בחינת יחיד שלפני הצמצום, כמבואר בארוכה במ"א[קיח].