תורה פרה ורבה

שבת פרשת פקודי, ב' אדר-ב' ע"ט – כפר חב"ד

כתר שם טוב אות כב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לפנינו שיעור בכתר שם טוב (מתוך סדרת שיעורי כתר שם טוב שנלמדו בשבתות). בשיעור נלמדת תורה כב בכתר שם טוב, העוסקת במעלת דברי התורה שנלמדים מרב הגון, הפרים ורבים עד אין סוף. תורה מיוחדת ויסודית בגישת החסידות לתורה.

כבוד התורה

הגענו לאות כב בכתר שם טוב:

מהבעש"ט. דרש באכסניא של תורה כו',

יש מעלה בלימוד תורה באכסניא מתאימה, "אכסניא של תורה"[ב]. נאחל לעצמנו שנזכה להיות אכסניא של תורה...

דאיתא במסכת אבות הלומד מחבירו פרק א' או הלכה אחת או אות אחת כו' שמצינו בדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' קל וחומר הלומד מחבירו פרק א' על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד.

הבעל שם טוב עוסק במשנה בפרקי אבות[ג], בפרק קנין תורה, שלומדים כהקדמה לשבועות:

הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומידעו, שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומידעי, והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומידעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד, ואין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב, ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו.

על המשנה הזו מקשה הבעל שם טוב שתי קושיות:

וקשה מאי קאמר ב' דברים בלבד

מה הדגש כאן על ה"בלבד"?

ועוד קשה, הוי ליה למימרדיו לבא מן הדין להיות כנדון

אם דוד למד "שני דברים" איך אפשר ללמוד ק"ו לגבי "אות אחת"? הרי דוד למד שני דברים, ודיו לדין להיות כנדון!

יג מדות שהתורה נדרשת בהן ו-יג מדות הרחמים

במאמר מוסגר, רואים מכאן שמדת ק"ו שייכת למדת הדין ואכן בלשון חז"ל מדת קל וחומר נקראת "דין" ("דיו" הוא מלשון די, שהוא דין וגבול, כמו שם ש-די – ששייך לצד הגבורה, שהרי היסוד נוטה לשמאל[ד] – "שאמר לעולמו די"[ה]). הרב המגיד מסביר[ו] ש-יג המדות שהתורה נדרשת בהן מכוונות כנגד יג מדות הרחמים. לפי זה, מדת קל וחומר היא כנגד שם א-ל, המדה הראשונה.

איך רש"י מסביר[ז] את שייכות שם א-ל למדות הרחמים? לגבי כל המדות ברור שהן מדות של רחמים, ובפרט המדה השניה, "רחום" (שעל שמה נקראות כולן "יג מדות הרחמים"), אבל לא ברור איך שם א-ל הוא שם של רחמים. מאיזה פסוק רש"י לומד זאת? מאסתר שאמרה "אלי אלי למה עזבתני"[ח], כשעברה ליד בית הצלמים והסתלקה ממנה השכינה. רש"י מסביר שלא מתאים לפנות לשם של דין בתפלה, לכן מוכח מכאן ששם א-ל הוא שם של רחמים (יש כאן קשר לפורים שאנחנו מתקרבים אליו).

תורה מרב הגון

הבעש"ט מתרץ את הקושיות בצורה חלקה ויפה:

ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע,

אחד היסודות הגדולים אצל הבעל שם טוב הוא שצריך לקבל תורה מרב הגון, כמו שמובא בתורה העיקרית בכתר שם טוב, תורה כח. איך נקרא שם רב הגון? מלאך, אותות כאלם, שיודע לחשות ואז לדבר (סוד החשמל, כמבואר שם). כאשר יהודי לומד תורה מרב הגון, הסימן לכך הוא שהתורה פרה ורבה אצלו. התורה שקיבלתי צריכה לחיות ולצמוח אצלי בראש ובלב.

וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו.

אפשר ללמוד תורה באוניברסיטה אבל זוהי תורה מתה. כל דבר שלומדים שם נשאר כנקודה ולא צומח. לא מתפתח לכדי ספירה ופרצוף (קו ושטח, כידוע[ט]).

מסמרות נטועים

בעצם, מקור הדברים כאן הוא סוגיא בגמרא במסכת חגיגה[י]. נקרא בפנים:

ואף הוא פתח ודרש "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד"[יא] למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.

אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין, תלמוד לומר מסמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין, תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין.

מסמר הוא חפץ קבוע, לא מטלטל – זהו הצד הטוב של המסמר, אבל יש לו גם צד שלילי, שאינו מתרבה אלא רק מתחסר. לחסרון הזה קוראים 'לקבוע מסמרות'. הרבי לא אהב לקבוע מסמרות, כמו שכתב גם לי במכתב. המסמר הרע הוא תורה שנלמדת מרב בלתי הגון, דבר שרק נחסר ולא צומח. לעומת זאת, תורה שנלמדת מרב הגון פרה ורבה אצל הלומד עד אין סוף – היא 'מסמרות נטועים'.

בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

ב"אכסניא של תורה" יושבים אסופות אסופות של תלמידי חכמים ועוסקים בתורה, עם כל המחלוקות ביניהם, אבל קיומן של המחלוקות אינו תירוץ שלא ללמוד תורה, שהרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[יב], וכולם מרועה אחד נתנו. הלשון כאן היא "אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן" – זו כוונה חדשה למלה אף (עליה נהג לחזור הבעל שם טוב[יג], ובה פותחת הסוגיא כאן – "ואף הוא פתח ודרש" – והיא שייכת לסוד עולם העשיה, "אף עשיתיו"[יד]) – ראשי תבות אל-פרנס. כמה עולה אל-פרנס בגימטריא? 421 ("ונח מצא חן בעיני הוי'"[טו]), מספר ההשראה של 15 (הנקודה האמצעית של 841, הרבוע של 29 שהוא גם מספר ההשראה של 21).

"ב' דברים בלבד" – תורה ללא התפתחות

נחזור לדברי הבעל שם טוב, שמתרץ את הקושיות:

ולזה אמר מה דוד שלמד מאחיתופל ב' דברים בלבד, דהי' רשע, ולא היה פרה ורבה רק נשאר ב' דברים לבד כמו שלמד ממנו, ואפילו הכי קראו רבו,

אחיתופל היה רשע, שהרי מרד בדוד. הוא רב לא הגון, ולכן אפילו שדוד למד ממנו שני דברים – הם נשארו "שני דברים בלבד" ולא פרו ורבו. אפילו בין שני הדברים שהוא למד ממנו עצמם לא היה קשר שמוליד. ובכל זאת, דוד נהג בו כבוד.

הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד.

קודם כל, אפשר ללמוד מכאן שכל שני יהודים שהם חברי-אמת נקראים צדיקים. חבר-חבר ועוד דבר אחד שמחבר ביניהם עולה 421, המספר שראינו קודם (אל-פרנס), מספר ההשראה של י-ה, סוד "שכינה ביניהם"[טז], היינו מה שהתורה פרה ורבה אצלם. בכל אופן, מכיון שהתורה שנלמדת מרב הגון פרה ורבה עד אין סוף, יש כאן קל וחומר – אם יש כבוד על "שני דברים בלבד" ודאי שיש כבוד בלימוד אות אחת שפרה ורבה עד אין סוף.

נוסיף עוד גימטריא: אחיתפל שוה 529, חיה-חדוה ברבוע, תענוג דלעומת-זה. וביחד עם דוד ו-ב דברים שלמד ממנו (שאינם פרים ורבים, וגם אינם מתאחדים) עולה הכל 545, שגם הוא מספר השראה – השראה של 17 – שעל כן נהג דוד כבוד באחיתפל (אלא שזו לא השראה דקדושה, וד"ל).

בסוף קושר הבעל שם טוב את הדברים ללשון בה פתח, במעלת "אכסניא של תורה":

ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה, שהיו כולם צדיקים.

ב"אכסניא של תורה" כולם צדיקים, וממילא התורה שנאמרת בה פרה ורבה (וראוי במיוחד לדרוש בכבוד אכסניא, כלשון הגמרא שם).

הדוגמה לתורה שפרה ורבה היא במה שכתוב על תלמידי המגיד שהיו חיים מתורה קצרה – משפט או שניים של המגיד – למשך חצי שנה, כיון שהדברים היו פרים ורבים בקרבם. ידוע שאצל המגיד התלמידים היו צדיקים, לכן היה די באמירת תורות קצרות, שהיו צומחות אצל התלמידים-הצדיקים ומחיות אותם. לעומת זאת, אצל אדמו"ר הזקן, הגם שבתחלה היה אומר תורות קצרות, בשלב מסוים הוא התחיל לומר תורות יותר ויותר ארוכות[יז]. ככל שהתלמידים יותר צדיקים ככה צריך פחות כלים-אותיות, אך עם ירידת הדורות צריך יותר כלים כדי לקלוט את אור התורה.

שנזכה שדברי התורה יפרו וירבו בתוכנו עד אין סוף!