תורת בעלי התשובה

תשרי תשפ"גלא מוגה

בע"ה

שמחת תורה תשפ"ג – כפ"ח

שמחת תורה – שמחת ה"טוב מאד"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

בשמחת תורה אשתקד, כעלות המנחה, הסביר הרב את שמחת תורה הבאה בחדש תשרי דווקא – השמחה על תורת בעלי התשובה, הלוחות השניים אותם קבלנו ביום כיפור. יש כאן שיעור מעמיק על ההתחדשות שבתורת בעלי התשובה והרחבה מיוחדת על סוד ה"מאד" שנוסף דווקא בתורה הזו, כפי שהסביר בעל חידושי הרי"מ.

במהדורה זו עוד שני קטעים ארוכים בסיום שאינם קשורים ישירות לנושא ולכן לא נכנסו לגרסה המודפסת בנפלאות (וגם לא הוגהו כל צרכם).

נגנו ניגון הקפות לרבי לויק, "אתה בחרתנו" של הרב ו"שאמיל".

שמחה על תורת בעלי תשובה

יש שאלה ידועה – למה חוגגים את שמחת תורה בשמיני-עצרת ולא בשבועות, "זמן מתן תורתנו"? התשובה – שכתובה בהרבה ספרי חסידות [ב] (כולל בשיחות של הרבי [ג]) – היא ששמחת תורה היא לא על קבלת התורה בשבועות, קבלת הלוחות הראשונים, אלא על קבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים.

בלוחות הראשונים היינו צדיקים. אבל אחרי קבלת הלוחות הראשונים חטאנו בעגל, התחלנו לעשות תשובה, משה רבינו היה בהר עוד פעמיים ארבעים יום עד שביום כיפור ה' התרצה לו ונתן את הלוחות השניים – התורה של יום הכיפורים היא תורה של בעלי תשובה.

כתוב [ד] שאם לא היינו חוטאים היו בתורה רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע (קשור להפטרה שקראנו היום), אבל בעקבות החטא נוספו כל שאר ספרי התנ"ך וגם הלכות ומדרשים – כל המדרשים, כולל מדרש הנעלם שבספר הזהר – ועוד ועוד, כל הריבוי העצום של התורה. על כך כתוב שהלוחות השניים הם "כפלים לתושיה"[ה] ביחס ללוחות הראשונים. על התורה הזו אנחנו שמחים בשמחת תורה.

"תורה חדשה"

חשוב להבין שיש הבדל מהותי בין התורה של הצדיקים לתורה של בעלי התשובה. אם התשובה היתה רק להתחייב מחדש לשמור את התורה – זו היתה חזרה לאותה תורה, פשוט "כי נפלתי קמתי"[ו], נפלתי בחטא ושוב חזרתי אל התורה. אבל אם התורה שקבלנו ביום כיפור היא תורה של בעלי תשובה, שיש בה "כפלים לתושיה", זו בעצם מהות אחרת של התורה.

רגילים לחשוב על המושג "תורה חדשה"[ז] כתורה שתתגלה לעתיד לבוא, בימות המשיח. אבל בעצם, לפי מה שאמרנו כעת, התורה של בעלי תשובה ביחס לתורה של הצדיקים – התורה שיש אצלנו כעת, מאז מתן הלוחות השניים – היא כבר "תורה חדשה". קבלנו ביום כיפור "תורה חדשה", וכל פעם מתגלה "תורה חדשה" יותר ויותר, עד שבביאת המשיח היא תתגלה בשלמות.

ה"תורה חדשה", שהיא תורה של בעלי תשובה, בעצם אומרת – כמה שקשה ולא מובן לומר זאת – שהיה כדאי לחטוא ולעשות תשובה. נכון ש"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה"[ח], ובכל זאת אחרי החטא והתשובה מתגלה "תורה חדשה" שמגלה שבסופו של דבר היה כדאי להגיע למצב של התשובה, לתורה של התשובה [ט] עליה אנחנו שמחים בשמחת תורה.

מ"טוב" ל"טוב מאד"

יש ווארט מבעל חידושי הרי"מ, שמביא השפת אמת [י], על ההבדל בין שתי התורות:

בכל דבר במעשה בראשית – שקראנו היום בקריאת התורה – כתוב בסוף "וירא אלהים... כי טוב". כתוב כך כמעט בכל יום [יא], ועל בריאת היום השני – שלא נאמר בו "כי טוב" – נאמר שוב "כי טוב" ביום השלישי. בפעם האחרונה, בסיום כל מעשה בראשית, יש אמירה כללית – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[יב].

"אין טוב אלא תורה"[יג], אבל סתם "טוב" הוא התורה של הצדיקים ואילו התורה של בעלי התשובה היא כבר בגדר "טוב מאד". זהו ממש פשט – כל ה"טוב" של מעשה בראשית מופיע לפני בריאת האדם, וכמובן גם לפני החטא, ואילו ה"טוב מאד" מופיע בסיום של הבריאה, סמוך לשבת (מיד לפני "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי"), אחרי בריאת האדם ביום הששי ואחרי החטא שלו ביום שבו נברא (וגם אחרי ראשית התשובה שלו [יד]), כפי שמתארים חז"ל את סדר השעות של היום הששי [טו].

יוצא כאן שהצדיק הוא "טוב", בסוד "אמרו צדיק כי טוב"[טז], וכן צדיק עולה יב (זה) פעמים טוב, ובעל התשובה הוא "טוב מאד". "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין"[יז] – 'במקום שטובים-מאד עומדים טובים אינם עומדים'. ההסבר הזה מתאים לדרשות חז"ל ש"טוב" היינו יצר טוב ו"מאד" הוא יצר הרע [יח], "טוב" הוא החיים ו"מאד" הוא ההפך [יט].

"בכל מאדך"

"טוב מאד" הוא ה"מאד" הראשון בתורה [כ], "הכל הולך אחר הפתיחה"[כא], וגם ה"מאד" האחרון, "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו"[כב], מתייחס למצות התשובה, כפי שמפרש הרמב"ן. יש משהו במושג "מאד" בכל התורה [כג] ששייך בעצם לתשובה.

ההסבר ש"טוב מאד" היינו התורה של בעלי התשובה מתאים גם ללימוד שלנו לאחרונה [כד] ש"בכל מאדך"[כה] הוא 'רגש של תשובה'. הדבר בולט עוד יותר באמור ביאשיהו המלך – "וכמֹהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל הוי' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמֹהו"[כו] (המקבילה היחידה בתנ"ך ל"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[כז]), שם מפורש שההגעה עד ל"ובכל מאדו" היא דווקא ב"שב אל הוי'". שני פירושי חז"ל ל"בכל מאדך"[כח] קשורים לעבודת התשובה – "בכל ממונך" היינו ריבוי הצדקה, הרבה יותר מחומש, שבעל תשובה נוהג בו כדי לכפר על חטאיו [כט], ו"בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" היינו קבלת היסורים בשמחה מתוך תודעה שיש בהם כפרת עוונות [ל].

דווקא ה"בכל מאדך" הוא "עושין רצונו של מקום"[לא]. אפשר ללמוד תורה "בכל לבבך ובכל נפשך", אבל בלימוד תורה כזה עדיין יש ממד של "שלא לשמה" – ב"בכל נפשך" קיים עדיין הממד הגבוה והעדין של "שלא לשמה", כפי שאנחנו מסבירים תמיד [לב], שהוא הלימוד בשביל תיקון הנפש, "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד"[לג]. רק ב"בכל מאדך" מגיעים ל"תורה לשמה" לגמרי, בלי שום תיקון אישי – מצב של "אפס המוחלט", כפי שדברנו בלילה [לד].

"והאיש משה ענו מאד"

גם אצל משה רבינו – שעל ידו נתנת גם תורת הצדיקים וגם תורת בעלי התשובה (כדלקמן בסוד "תורה צוה לנו משה") – מופיע המושג "מאד": "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[לה]. מהי עבודת התשובה של "ענו מאד"? בכלל, ענוה שייכת לבינה [לו] ובינה היא תשובה, הבאה מתוך התבוננות איפה אני (מתוך שמיעת שאלת ה' לאדם "איכה"[לז]) ואיפה הייתי צריך להיות.

אפשר לפרש שהענו תמיד חוזר בתשובה על עצם מדת הענוה שלו, והיינו הבירור התמידי שלא יהיה בענוה שמץ ענוה פסולה, המונעת בסופו של דבר מלהגשים את הפוטנציאל שה' נתן לאדם (וכתורת הבעל שם טוב [לח] על סוד אפר פרה אדומה שמטמא את הטהורים [לט]). יתר על כן, מבואר בחסידות [מ] שמשה רבינו "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", למרות שהוא יודע את מעלותיו, משום שהוא מתבונן שאם יהודי אחר היה מחונן באותם כשרונות שלו הוא היה מנצל אותם הרבה יותר טוב – תשובה עמוקה על כך שאיני זוכה להפיק כדבעי את כל הכח שיש בי (ב"העלם שישנו במציאות"), וכל שכן שאינני מגיע לאוצרות נעלמים של יכולת שיש בי [מא] (ב"העלם שאינו במציאות"). ועוד, בעומק, בעוד בבטול האדם אינו מכיר במציאות עצמו כלל, הרי בענוה הוא מכיר במעלות עצמו [מב] – רק שהוא יודע שהן מתנה מן השמים וכו' – ועל עצם ההכרה העצמית יש לעשות תשובה [מג].

על ידי הענוה שלו מתקן משה את "עיני כל ישראל" – "אשר עשה [תקן [מד]] משה לעיני כל ישראל"[מה] (ענו במספר קדמי עולה ישראל) – ומחדיר בכל עם ישראל התעוררות תשובה. אם כן, ה"ענו מאד" הוא בחינה של "שובה ישראל עד הוי' אלהיך"[מו]. הרב המגיד ממעזריטש פירש שהתשובה צריכה להיות "עד [ש]הוי' [שלמעלה מהטבע, יהיה] אלהיך [הטבע שלך]"[מז] – מעבר של משה מלהיות "איש האלהים"[מח] ללהיות 'איש הוי'', וד"ל.

"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"

שתי הבחינות של התורה, תורה של צדיקים ותורה של בעלי תשובה, הן בעצם באופן יחסי גם שתי התורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כמו שפתחנו, התורה של הצדיקים, התורה שקבלנו והיתה נשארת בידינו אלמלא החטא, כוללת את חמשה חומשי תורה ואת ספר יהושע – תורה קבועה ו'סגורה', התורה שבכתב שבאה רק מלמעלה למטה. לעומת זאת, התורה של בעלי התשובה, תורה של "כפלים לתושיה", היא תורה שמתפתחת, פרה ורבה, התורה שבעל פה שצומחת מלמטה למעלה.

קראנו היום בתורה את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[מט], הפסוק שהוא תחלת הלימוד של ילד יהודי [נ]. יחסית, "תורה צוה לנו משה" היא התורה שבכתב, התורה שנותן לנו משה רבינו, ואילו "מורשה קהלת יעקב" היא התורה שבעל פה, העוברת כ"מורשה" בתוך עם ישראל.

המלה "מורשה" היא מלה מיוחדת, שחוזרת רק פעמיים בתורה. הפעם השניה-האחרונה היא בפרשת וזאת הברכה, בפסוק שלנו, אבל הפעם הראשונה מופיעה בתחלת חומש שמות. ה' מבטיח למשה שיוציא את ישראל ממצרים בארבעה לשונות של גאולה, שכנגדם שותים ארבע כוסות בפסח [נא], "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי..."[נב], ואחר כך יש גם לשון חמישי – שהמהר"ל אומר לשתות כנגדו כוס חמישית [נג] – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אֹתה לכם מורשה אני הוי'"[נד]. רואים ש"מורשה" מופיעה בהקשר לארץ ישראל ובהקשר לתורה – מלה שמחברת את "שלמות הארץ" ו"שלמות התורה".

כאשר מחברים את שני פסוקי ה"מורשה" מקבלים 9280 – עשר פעמים "תורה חדשה" שהזכרנו. רק סיום הפסוק הראשון, מהאתנחתא, "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'", עולה בדיוק 2000 – סוד ה-ב רבתי של "בראשית".

יעקב-ישראל-ישורון

הפסוק הבא אחרי "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" הוא "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[נה]. בשני הפסוקים מופיעים שלשה שמות שלנו, עם ישראל – יעקב, ישראל וישורון. הסוד של שלשת השמות האלה הוא נושא גדול בחסידות [נו], פותחים כאן דרוש גדול שרק נגע בו:

יחסית, יעקב הוא השם הכי נמוך, השייך למלכות-נוקבא – המקום של זיווג יעקב-רחל [נז]. השם ישראל כבר שייך לפרצוף הדכורא, לז"א, בו מתקיים זיווג ישראל ולאה^{נו???מקושרת}. השם ישורון הוא השרש שמחבר את שני השמות – השם שיתגלה לעתיד לבוא. שלשת השמות הם בסדר עולה של מלכות-תפארת-בינה (סוד "הולך בתֹם"[נח], ר"ת בינה-תפארת-מלכות, כידוע [נט]).

ארבעת פירושי ישורון

רק בשם ישורון כתובים [ס] ארבעה פירושים: לשון שיר, לשון ישר, לשון ראיה ("אשורנו"[סא]) ולשון שורה.

זהו נושא גדול, שנאמר כעת רק בקיצור. נתחיל דווקא מלמטה:

ישורון לשון שורה שייך לסדר של שורות-שורות, דרי-דרי – הסדר של מחנה ישראל במדבר, סדר הדגלים, שהוא בעצם הסדר של המרכבה, הסוד הכי עמוק בתורה. לאיזה חוש שייך הסוד של המרכבה? מרכבה לגמרי בטלה לרוכב – לאיזה חוש זקוק הסוס כדי להתבטל לרוכב? הוא צריך שמיעה, לשמוע בדיוק מה הרוכב רוצה, גם בלי לראות כלום. השמיעה היא החוש של ספירת הבינה.

ישורון לשון ראיה, "אשורנו ולא קרוב", שייך בפירוש לחוש הראיה, החוש של ספירת החכמה.

שני הפירושים העליונים, שיר ו-ישר, הם בעצם היפוך של אותה מלה. שיר הוא עיגול ואילו ישר הוא יושר. בספירות, היושר שייך למוחא סתימאה, החכמה שבכתר – "עשה האלהים את האדם ישר"[סב] היינו בשכל ישר, א גלייכע קאפ, שאדם יכול לסמוך על כח המשכיל שלו שמוציא סברות ישרות (רק ש"המה בקשו חִשבֹנות רבים"). השיר, העיגול שמעל ליושר, שייך לגלגלתא – העיגול שמעל המשכת הקו-היושר של מוחא סתימאה.

אם כן, ראינו ארבעה פירושים של ישורון שכולם שייכים למוחין – מהגלגלתא ומוחא סתימאה ועד לחכמה ובינה.

מספרי פלג

דברנו לאחרונה על "וטהר לבנו לעבדך באמת", התפלה הכי חביבה אצלנו. ראינו שכתוב ש"אמת" היינו תורה – "אין אמת אלא תורה"[סג] – אבל התורה כאן היא תורה של בעלי תשובה, תורה שדורשת "וטהר לבנו". כלומר, הלב התלכלך בחטא וה"אמת" של התורה כאן היא תורה שמביאה תשובה וטהרת הלב. אמרנו שבביטוי "וטהר לבנו לעבדך באמת" ראשי התיבות הם אותיות לולב וסופי התיבות אותיות כתרו (כמו "כתרו ישועה"[סד]), אבל לא התייחסנו לגימטריא המלאה של כל הביטוי (קצת התפלאתי שאף אחד לא שאל על זה...). "וטהר לבנו לעבדך באמת" עולה 877 – מספר שלא כל כך אומר לנו משהו מובהק, והוא גם מספר ראשוני כך שאי אפשר לפרק אותו למרכיבים הראשוניים ולבדוק את המשמעות שלהם. כעת אמרנו שצדיק הוא טוב (ומכיון שצדיק הוא כפולת טוב, יב פעמים טוב, צדיק-טוב עולה יג פעמים טוב) ובעל תשובה הוא טוב מאד – בעל תשובה טוב מאד עולה 877.

מה עוד יש לומר על המספר הזה? יש במתמטיקה מושג שנקרא קומבינטוריקה (חלוקה) – לקחת מספר ולראות כמה דרכים יש לחלק אותו. כתוב "פלג אלהים מלא מים"[סה], לוקחים את המלה אלהים ומפלגים אותה, בסוד "מי ברא אלה"[סו]. החלוקה עושה צמצום במלה, אבל הצמצום מאפשר לקבל את האור שלה. איפה אנחנו מכירים שמחלקים משהו גדול כדי שיהיה אפשר לקבל אותו? [בווארט של רבי זושא על תשובה.] נכון, הרב המגיד ממעזריטש נ"ע הסביר מהי תשובה ורבי זושא אמר שתשובה כזו 'גדולה עליו', ולכן הוא יחלק את התשובה לחמשה פסוקים שרמוזים בר"ת תשובה [סז].

במספרים, יש שאלה כמה חלוקות אפשרויות יש לכל מספר – לכמה קבוצות אפשר לחלק את הרכיבים של מספר? זהו נושא שהיה ידוע הרבה זמן, אבל גילו את ההוכחות שלו רק במאה השנים האחרונים. אם יש לי שלשה פריטים, א-ב-ג, כמה חלוקות יש להן? אפשר לשים את כולם יחד, א-ב-ג; אפשר לשים כל אחד בנפרד, קבוצה של א, קבוצה של ב וקבוצה של ג; אפשר לחלק אותן לקבוצה של א-ב וקבוצה של ג; לקבוצה של א-ג וקבוצה של ב; ולקבוצה של א וקבוצה של ב-ג. סך הכל יש כאן חמש אפשרויות של חלוקת המספר 3. נלך אחורה – ל-1 יש רק אפשרות אחת, ל-2 יש שתי אפשרויות (א-ב יחד או א ו-ב בנפרד). ל-3, כמו שאמרנו, יש 5 אפשרויות.

המספרים האלה נקראים 'מספרי בל', על שם מי שחקר אותם, אבל אנחנו מציעים לקרוא להם בלשון הקדש 'מספרי פלג' – לכמה 'מפלגות' אפשר לחלק כל מספר. יש דיאגרמה יפה שמתארת את ההתפתחות של המספרים האלה.

מה הלאה? את 4 עוד אפשר לחשב בראש, אבל אחר כך זה גדל מאד, בצורה לא אינטואיטיבית. ל-4 יש 15 אפשריות חלוקה (שייך לסוד של פלג, הדור ה-15 של האנושות), ל-5 יש 52 אפשרויות חלוקה, ל-6 יש 203 אפשרויות חלוקה והמספר שלנו – 877 – הוא 'מספר פלג' השביעי, "כל השביעין חביבין"[סח], אפשרויות החלוקה של קבוצה עם 7 רכיבים.

הכי מענין כאן הוא מספר פלג הששי, 203 – בגימטריא ברא, המלא השניה של התורה. כל המספרים כאן שייכים לסוד של הבריאה – 5, מספר פלג השלישי, רומז ל-ה של "בהבראם"[סט], שחז"ל דרשו "ב-ה בראם"[ע]. המספר שלפניו, 2, הוא סוד ה-ב של "בראשית". אחר כך יש 15, סוד "כי ביה הוי' צור עולמים"[עא], ואחר כך 52, סוד שם בן ("הוי' הוי'"[עב]) ששייך להתהוות המציאות.

אני מקווה שזה מענין מישהו – אחרי שבת אפשר לראות על הנייר את הנוסחא איך מחשבים את המספרים האלה.

[הכי מענין הוא מספר פלג של 120 – כמה מפלגות אפשר לעשות מ-120 חברי כנסת...] זה בערך מספר החלקיקים האלמנטריים בכל היקום...

כל זה היה השלמה של הרמזים ב"וטהר לבנו לעבדך באמת".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

בשמחת תורה שמחים דווקא על הלוחות השניים, בהם יש "כפלים לתושיה", שקבלנו ביום כיפור.
תורת בעלי תשובה היא "תורה חדשה" – המתחדשת והולכת עד ביאת משיח.
"תורה חדשה" של בעלי תשובה מגלה שהיה כדאי לחטוא כדי להגיע לתשובה.
הצדיק הוא "טוב" ובעל תשובה הוא "טוב מאד" – 'במקום שטובים מאד עומדים אין טובים יכולים לעמוד'.
ה"מאד" הוא התשובה בכל התורה – עבודת ה' "בכל מאדך".
דווקא ב"בכל מאדך" ניתן להגיע ללימוד תורה לשמה באמת.
"והאיש משה ענו מאד" – ענוה עם תשובה – ובכך מתקן את כל ישראל.
הענו שב בתשובה על אי-מימוש הפוטנציאל שבו – מתוך ענוה פסולה או מתוך הכרה שאחרים היו משתמשים בכשרונותיו וביכולותיו טוב יותר.
תורת צדיקים היא תורה שבכתב, הבאה מלמעלה חתומה וסגורה, ותורת בעלי תשובה היא תורה שבעל פה, הצומחת ומתפתחת מלמטה.
משה נותן לנו גם את ה"תורה", תושב"כ של הצדיקים, וגם את ה"מורשה", תושבע"פ של בעלי התשובה.
ה"מורשה", מחברת את שלמות התורה עם שלמות הארץ.