מסירות נפשה של רחל

אור לי"ג חשון ע"ו – מעלה לבונה

שיעור לאמהות ובנות אולפנת לבונה

א. עלית אברהם אל האין

עניני י"א חשון

ערב טוב לכולן. אתמול, בשבת, היה י"א חשון – היארצייט של רחל אמנו. יש עוד כמה צדיקים גדולים של החסידות שזה היארצייט שלהם. לפני שנה דברנו על רבי נחום מטשרנוביל שי"א חשון הוא יום ההילולא שלו. יש עוד צדיק מאד גדול שזהו יום ההילולא שלו, נזכיר אותו בהמשך – הסבא קדישא רבי אברהם מסלונים, בעל יסוד העבודה. כנראה שלצדיקים האלה יש קשר עם רחל אמנו.

כמובן, היארצייט של רחל אמנו הוא גם יום ההולדת של בנימין הצדיק – קרה ביחד[1]. בנימין נקרא על שם ימין, על שם ארץ ישראל. כשרחל ילדה אותו היא קראה לו בן-אוני[2], בן צערי, און לשון צער, אבל אביו מיד המתיק זאת וקרא לו בנימין על שם שהוא היחיד בין השבטים שנולד בארץ הימין, בארץ ישראל. יש לבנימין מעלה נוספת שהוא היחיד מבין השבטים שלא השתחוה לעשו הרשע, הוא עדיין היה בעיבור[3]. כלומר, יש לו איזו עזות דקדושה מיוחדת, זקיפת קומה מיוחדת שאין לשאר השבטים. ממנו יוצא מרדכי הצדיק ("איש ימיני") – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (להמן הרשע, מזרע עשו). הכל בזכות רחל אמנו[4] (שגם לה עזות דקדושה, כמו שיתבאר).

"למה אלי ה' לא מתגלה?!"

נתחיל מפרשת השבוע. ידוע הפתגם שצריכים "לחיות עם הזמן" ולחבר כל דבר לפרשה. אתמול, בשבת, היתה פרשת "לך לך", אבל היום כבר התחלת פרשת "וירא". אחרי ברית המילה של אברהם אבינו, ביום השלישי למילה, הוא היה חלש וחולה וה' בא לבקר אותו. כתוב "וירא אליו הוי' באלני ממרא", ה' נתגלה לו.

נתחיל עם הסיפור המפורסם בחב"ד[5], שהרבי הרש"ב כאשר היה ילד קטן בחיידר בא ובכה לסבו, הרבי הצמח-צדק, שהיום המלמד לימד בחדר ש"וירא אליו הוי'", שה' התגלה לאברהם, 'למה לאברהם ה' התגלה ואלי ה' לא מתגלה?!'. הסבא הסביר לו שכאשר יהודי זקן, בן 99, מבין מעצמו שעדיין חסר לו ברית מילה – מבין שהוא עדיין חסר, עדיין פגום (ערל, שם חרפה כנודע) מכך שלא מל – ובגיל 99 במסירות נפש מל את עצמו (לא פשוט, לכן כתוב שה' היה צריך להחזיק את ידו, "וכרות עמו הברית", כי היד רעדה מזקנה ומחולשה), מקיים במסירות נפש את רצון הבורא יתברך, ראוי שה' יתגלה אליו. הביטוי באידיש הוא שמי שיש לו מסירות נפש 'שוה' שה' יתגלה אליו. כך הסבא הרגיע את הנכד, כנראה שהתשובה הזו ספקה אותו – שבשביל שה' יתגלה צריך מסירות נפש.

בכלל, כל מי שנמצא כאן יש לו זיקה למסירות נפש, אז מאד מתאים שבמקום הזה – ובכל המקומות, החל מהמקום הזה – ה' יתגלה. זה המסר הראשון של פרשת "וירא". שה' יתגלה ויביא את הגאולה, את המשיח.

"וירא אליו" – עלית אברהם למדרגת אין

אני מחזיק את הספר קדושת לוי של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. על הפסוק הראשון בפרשה הוא אומר משהו שמאד מתחבר עם הסיפור של הרבי הרש"ב. הוא שואל למה לא כתוב בפירוש 'וירא אל אברהם' אלא "וירא אליו" בלי להזכיר את שמו. בדרך כלל כותבים את השם כשה' מתגלה או מדבר עם מישהו, וכאן לא כתוב השם. הוא אומר דבר מאד דומה למה שהוא עצמו אומר בתחלת פרשת תצוה, אך לא מזכיר את חבור הדברים כאן בספר.

ידוע שבכל פרשת "ואתה תצוה את בני ישראל" לא מוזכר שמו של משה רבינו – ה' פונה אליו בלשון נוכח, "ואתה", אבל לא מזכיר אותו בשמו. אומר רבי לוי יצחק – פירוש מאד מפורסם, שגם בחב"ד מפרשים כך – שדווקא בפרשת "תצוה" משה רבינו מגיע לשרש הנשמה שלו, בחינת אין, כמו שכתוב "אין מזל לישראל" (ודרש הבעל שם טוב: 'אַיִן מזל לישראל') ושם הוא מתעלה למעלה מהשם שלו, ולכן שמו לא מופיע[6].

גם כאן, אף שבהמשך הפרשה כן כתוב השם אברהם, מסביר רבי לוי יצחק על מה שכתוב "וירא אליו" בלי להזכיר את שמו אותו דבר – שבמסירות נפשו למול את עצמו בגיל 99 הוא התעלה גבוה מהשם של עצמו, הגיע למדת ה"אין" שהיא מקור כל נשמות עם ישראל, נעשה היהודי הראשון, ולכן אומרים "אליו"[7] בלי להזכיר שם[8].

עליה לאין – התפשטות במסירות נפש מכל תדמית אישית

השם הוא חשוב ביותר, כל אחד צריך לשם כדי שיקראו לו בו, אבל השם הוא כמו לבוש – האדם נאחז בלבוש, אפשר למשוך אותו על ידי השם, אבל העצם הוא למעלה מהלבוש. היום קוראים לבחינה זו של שם תדמית – תדמית אישית, מי אני (מה שמי). אבל לעתים צריכים להתפשט מהלבוש הזה, להתפשט מהתדמית שלי, לחזור לאין – זה השרש האמתי שלי, ומשם כל השפע והברכה, ומשם ה' מתגלה. אם רוצים באמת שה' יתגלה, שתהיה פה גאולה – גם לשון גילוי, התגלות – צריכים לחזור לאותה מדה של "אין מזל לישראל" שלמעלה מהשם, למעלה מהתדמית.

כשאדם מגיע למעלה מהתדמית האישית שלו, למעלה מהשם שלו, אוטומטית הוא יכול להתחבר עם כולם, כי באַיִן כולם שוים וכולם מאוחדים כאחד ממש. אם אני משה או אברהם או יצחק – אז אני לא יעקב. אבל אם אני אין, כולנו שם בשרש אחד – "אחד היה אברהם", זה ה"אחד" שלו, ה"אין" שלו.

בכל אופן, כך רבי לוי יצחק מפרש את "וירא אליו", ואפשר לחבר זאת מאד יפה עם הווארט של הצמח-צדק שאמר לנכדו הקטן שיהודי שיש לו מסירות נפש למעלה מטעם ודעת 'שוה' שה' יתגלה אליו, כי הוא הגיע למדת האין, שמשם דווקא ההתגלות של ה'.

ב. מסירות נפשה של רחל במסירת הסימנים

עלית רחל לאין – מסירת הסימנים

מכאן נעבור לרחל אמנו, שאתמול היה היארצייט שלה. מתי רחל אמנו הגיעה למדה הזו של אין, של בטול אמתי לה'? כל צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", צריך להגיע לשרש של אין, למעלה מהשם, למעלה מהתדמית, למעלה מכל מה שהוא חשב ורצה עד עכשיו – להתפשט מהכל, להגיע להתפשטות הגשמיות, לחזור לאין, ואז ה' מתגלה אליו.

כתוב שרחל הגיעה למדת אין כאשר היא מסרה את הסימנים שלה (עצם הזיהוי שלה) ללאה אחותה. ברגע הכי גדול בחיים שלה, כשהיא הולכת להתחתן עם בן זוגה האמתי, עם כל האהבה העצומה שביניהם – בין יעקב לבין רחל, אהבה ממבט ראשון, כידוע שזו הדוגמה העיקרית בכל התנ"ך של אהבה ממבט ראשון[9] – וכאן היא הולכת להפסיד את הכל כדי שאחותה הגדולה לא תתבייש.

הפסד העולם הזה (הנישואין ליעקב) ועולם הבא (בחשש הנישואין לעשו)

כתוב שהיא הולכת להפסיד גם את העולם הזה שלה, ואפילו את העולם הבא שלה. למה? חז"ל אמרו, ורש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא, שאנשים היו אומרים שיש שתי בנות ללבן, לאה ורחל, ושני בנים לרבקה אחות לבן, עשו ויעקב – הגדולה לגדול והקטנה לקטן. מי עושה שידוכים? כולם, כל השכנים עושים שידוכים. כל הבריות אמרו שיש פה שידוך – הגדולה, לאה, ראויה לעשו, והקטנה, רחל, ליעקב. לכן כתוב "ועיני לאה רכות", בגלל דיבורי הבריות לאה בכתה כל הזמן, שהיא לא תפול בגורלו של עשו הרשע.

לאה בכתה ובאמת הבכיה שלה עמדה לה, שהיא לא נשאת לעשו. אבל כעת, כאשר רחל מוסרת את הסימנים שיעקב נתן לה לאחותה לאה שלא תתבייש כאשר אביהן מרמה את יעקב ומכניס אותה במקומה לחופה, לאה תתחתן עם יעקב – ומה איתי? היא לא יודעת שאחר כך יעקב ישא גם אותה. כתוב, ככה מסביר רבי לוי יצחק[10], שברגע שהיא מוסרה את הסימנים היא חשבה שמעתה היא ודאי תפול בגורלו של עשו הרשע. אם כן, במסירת הסימנים היא מפסידה את כל החיים שלה – גם מפסידה את הנישואין ליעקב וגם היא כנראה תפול בידי עשו. את הכל היא מפסידה כדי לקיים מצוה חולפת, מצוה לכאורה רגעית, כדי לא לגרום לכך שלאה תתבייש. כשרק חושבים על זה, זו מסירות נפש עילאית.

המשכת כל בית ישראל בזכות מסירת הסימנים

כדי להגיע לדרגת מסירות נפש כזו רחל אמנו צריכה להתפשט מכל הישות שלה, מכל התדמית שלה, מהשם שלה – אין לה שם, היא לא רחל, היא לא כלום. היא צריכה לחזור לדרגה של אין, ומתוך כך כל ברכות התורה, כל נשמות השבטים יורדות לעולם הזה – הכל בזכות רחל, בזכות מסירות נפשה.

רחל היתה עקרה הרבה שנים, ובסוף כתוב "ויזכר אלהים את רחל"[11], לפני שילדה את בנה הראשון, יוסף. רש"י כותב שה' זכר את מסירות הנפש שלה. אצל אברהם אבינו ההתגלות היתה כעבור כמה ימים, כמעט מידי, אבל אצל רחל לקח כמה שנים. אחרי שבוע ימים היא כבר התחתנה עם יעקב – כבר טוב – אבל מה שהיא זכתה ללדת בן, "אם הבנים שמחה", התכלית כל אשה, ולה במיוחד כי נגע לה עד עצם נשמתה שהיתה עקרה, באה כעבור כמה שנים, כאשר "ויזכר אלהים את רחל". ה' זכר את מסירות נפשה למסור את הסימנים שלה ללאה.

רש"י כותב עוד משהו, שה' גם זכר לה שהיתה מצירה שמה תפול בגורלו של עשו. לפי הפשט של רש"י הכוונה שאחרי שהתחתנה עם יעקב והיתה עקרה חששה שיעקב יגרש אותה ותפול בגורלו של עשו. אבל, מסביר בעל הקדושת לוי – ומאד מתקבל על הדעת – שהפחד ליפול בגורלו של עשו התחיל מהרגע שמסרה את הסימנים, ורק חוזר ונעור אחר כך. מסירת הסימנים היתה על מנת כן, שמאבדת את כל כולה, כמו איבוד עצמי לדעת, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בעולם הזה, שאין לה את יעקב; בעולם הבא, אם תתחתן עם עשו עלולה להפסיד אותו.

היא כנראה לא ידעה את מאמר חז"ל "הכל מן האשה" – שאם תתחתן ח"ו עם עשו היא תחזיר אותו בתשובה. כתוב שיעקב נענש שהחביא ומנע את דינה מעשו, שאם היתה מתחתנת עם עשו היתה מחזירה אותו בתשובה, וכ"ש וק"ו רחל. בכל אופן, האשה לא חושבת ככה, ובשבילה להתחתן עם עשו היינו לאבד שני עולמות.

ג. "ויאהב גם את רחל מלאה" ההכרה שאחרי הנישואין

"ויאהב גם את רחל מ[כח הקשר ל]לאה"

אחרי הסיפור של מסירת הסימנים, אחרי שלבן מרמה את יעקב ומכניס את לאה במקום רחל, יעקב טוען בקפידא רבה ללבן "למה רמיתני"[12]. אז לבן מבטיח לו "מלא שבֻע זאת ואתן לך גם את זאת". ככה יעקב עושה, כשהוא גומר את שבוע שבע הברכות – מכאן לומדים שיש שבוע שבע ברכות בתורה – מיד הוא מתחתן עם רחל. אז הפסוק אומר "ויבֹא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה". הפשט שהוא אהב את רחל יותר מלאה, אבל יש עומק לתורה, שבעים פנים לתורה.

בספר הקדוש הזה, קדושת לוי, הוא מסביר שני פירושים מאד יפים, שזה שיעקב נשא קודם את לאה גרם שיאהב את רחל אהבה נוספת. הוא אוהב את רחל אהבה ממבט ראשון, כפי שאמרנו, אבל כעת הוא מוסיף אהבה על אהבתו הראשונה. איך זה? הוא דורש את הפסוק, כמו שהרבה פעמים דורשים את ה-­מ של "מ...", שלא הכוונה אחד יותר מהשני, אלא 'מתוך', "ויאהב גם את רחל מלאה", "מלאה"[13] הוא בא לאהוב את רחל יותר. מה הפשט? הוא אומר שני דברים, לכאורה שונים, אבל יש ביניהם זיקה.

חבור לאה ורחל – מחשבה ודבור – "מי זאת עולה מן המדבר"

קודם כל הקדושת לוי אומר שלאה היתה צדקת מאד גדולה. אנחנו יודעים, גם פה דברנו על זה כמה פעמים, שבחסידות לאה היא מחשבה ורחל היא דבור. זה כלל גדול בקבלה וחסידות. יש מעלה למחשבה, מחשבה היא "עלמא דאתכסיא", ויש מעלה לדבור – ה' ברא את העולם כדי להתגלות, וגילוי הוא בדבור. עיקר כח האשה הוא כח הדבור, ולכן יש מעלה ברחל, היא עיקר האשה. בכל אופן, לאה גבוהה מרחל, היא אותיות המחשבה.

אחד מיסודות החסידות של הבעל שם טוב הוא פירוש הפסוק "מי זאת עֹלה מן המדבר" – ביטוי שחוזר פעמיים בשיר השירים[14]. "מי" בקבלה היינו מחשבה ו"זאת" היא עיקר האשה, דבור, וצריך לחבר אותן יחד. כשאני מתפלל או לומד תורה צריך לחבר את המחשבה והדבור – לכוון היטב במח ובלב מה שאני אומר בפה. כשאני מכוון טוב ושופך את לבי בדבור לפני ה' אני מייחד את לאה ורחל. לכל אחד, גם לבת, יש שתי נשים, מחשבה ודבור, והמשימה היא לייחד אותן. אם מייחדים את שתי הנשים, "מי זאת"[15], שתי האחיות, יש עליה – "מי זאת עלה מן המדבר". כל הניצוצות עולים מתוך המדבר, מתוך הדבור, מתוך שאני מכוון לעומק מה שאני מוציא מפי. "מי זאת" הן לאה ורחל[16]. אם כן, כאשר לאה נוספה לבית של יעקב היא מוסיפה ברחל.

אהבת רחל על שבזכות מסירת הסימנים נשא יעקב את לאה הצדקת

זו ההבנה על דרך החסידות בפשטות, אבל כאן הוא לומד את הפסוק "ויאהב גם את רחל מלאה". כעת הוא התחתן בעל כרחו, נגד רצונו, עם לאה – רמאות של לבן. לפי שני הפירושים שהוא יסביר מתברר משהו מאד חשוב, שכמה שאפשר להיות צדיק וחכם הכי גדול, ולהתאהב בן ובת – חתן וכלה – לא מכירים לעומק את בן/בת הזוג עד שלא מתחתנים ממש. זה מכנה משותף שיוצא משני הפירושים שנסביר בשמו.

יעקב ידע משהו על לאה, אבל כמה לאה צדקת, כמה היא קשורה ומזוהה עם עולם המחשבה, וכמה היא מוסיפה והכרחית לבית שלו, הוא לא ידע – עד שברמאות הוא קבל אותה, בהשגחה פרטית מן השמים באמצעות הרמאות של לבן. גם רחל, כשהיתה עקרה, חשבה שלאה הרבה יותר צדקת ממני – היא אשה צדקת, לכן היא זכתה לילדים ואני לא. גם אחרי שהוא נושא בעל כרחו את לאה יעקב פתאום מבין, מתוך היחוד, כמה צדקת לאה.

לאחר שיעקב מכיר במעלת לאה, הוא מבין שהתחתן איתה, בהשגחה עליונה, בזכות רחל – כי התאהב ברחל. הוא לא מוותר על רחל ח"ו, ועדיין הכי אוהב אותה, אבל הוא מכיר את המעלה הגדולה של לאה, ומוסיף אהבה לרחל על כך שזיכתה אותו בלאה. זה הפירוש הראשון שלו, "ויאהב גם את רחל מלאה" – הוא הוסיף לאהוב את רחל יותר – "מלאה", בגלל לאה, שזכה לה בזכות רחל[17].

אהבת רחל על מסירות נפשה במסירת הסימנים

הפירוש השני עוד יותר עמוק: מה היתה התגובה הראשונה של יעקב אבינו כשקם בבקר וראה שזו לאה? רחל עשתה מסירות נפש, כמו שהסברנו קודם – כשהיא מסרה את הסימנים היא מוותרת, מאבדת את כל כולה, ממש מתאיינת, חוזרת לאין (שלמעלה משם). אבל מה התגובה של יעקב אבינו?

יעקב התאהב ברחל ועבד עבורה שבע שנים קשות מאד בנאמנות, והנה מרמים אותו. הוא קם בבקר והנה זו לאה ולא רחל, אז הוא חוקר מה קרה כאן – הוא הרי מסר סימנים. הוא חשש שלבן עשוי לרמות אותו ולכן מסר לרחל סימנים. מה מתברר לו? שרחל סדרה אותו, רמתה אותו, כי מסרה את הסימנים ללאה. מה התגובה? חוץ מהרוגז שלו על לבן, "למה רמיתני", מה התחושה שלו לגבי רחל שגם רמתה אותו? הקדושת לוי מביא בשם מדרש, שהתגובה הראשונה של יעקב היא תגובה אנושית מובנת ומתבקשת – לרגע אחד הוא שנא את רחל, שנא אותה על כך שמסרה את הסימנים ללאה ורמתה אותו.

מה קרה אחר כך, אחרי שעבר השבוע? זה עיקר הפירוש, שאי אפשר להכיר את בן הזוג לעומק, כמה שמתאהבים, הכרה אמתית לא יכולה להיות עד שמתחתנים ממש, ואז הכל יכול להשתנות. הוא אומר[18] שכאשר לאחר שבוע הוא נשא את רחל לאשה הוא הרגיש מי היא. כשם שרק לאחר שנשא את לאה הוא הרגיש איזו צדקת היא, עלמא דאתכסיא, עולם המחשבה. כך כאשר נשא את רחל בפועל הוא פתאום הבין את עומק כוונתה לשם שמים, העריך את מסירות הנפש שלה. הוא לא יכול היה להבין זאת כאשר קם אחרי הלילה הראשון עם לאה. אז לא הבין את מסירות הנפש, ואדרבא – הוא כעס עליה. אבל אחרי שהוא מתחתן איתה ("ויבא גם אל רחל"), כעבור שבוע, הוא מכיר מי זאת רחל, מה היא עשתה באמת, איזו מצוה עשתה – שהיתה מוכנה לוותר עליו ועל העולם הבא שלה כדי לעשות טובה לאחותה. ההכרה הזו הוסיפה אהבה על האהבה הטבעית הקודמת, זו שהתעוררה 'ממבט ראשון'.

דילוג אל האהבה שאחרי הנישואין

כעת יש כאן שני פירושים של "ויאהב גם את רחל מלאה", שהוסיף אהבה לרחל בגלל לאה – או בגלל שהוא מכיר את מעלת לאה, שהגיעה לו בזכות רחל; או שמכל הסיפור של מסירת הסימנים של לאה הוא מעריך אין סוף יותר את רחל, וכך מוסיף לאהוב את רחל על אחת כמה וכמה יותר מקודם. אם כן, יש כאן שני פירושים יפהפיים ב"ויאהב גם את רחל מלאה".

אמרנו שהפירוש השני אפילו יותר עמוק מהראשון, כי לפעמים אוהבים מישהו בטבע – קוראים לכך אהבה טבעית – ופתאום קורה משהו שגורם לרגע תחושה ספונטאנית של היפך-האהבה, של כעס, של שנאה, של סלידה, ממי שאני אוהב אותו. אבל אז, אם זוכים ומעמיקים ומבינים את הפנימיות מאיפה בא הדבר שגרם לי את היפך-האהבה – אם אני מגלה את עומק הטוב הנעלם שיש בתוך האהוב שלי – נוספת אהבה על אחת כמה וכמה.

כלומר, יש איזו נקודה בתוך האהבה גופא, שכדי להגיע לאהבה יותר גבוהה, יותר פנימית ואמתית, צריכים לעבור איזה רגע של היפך-האהבה. כמו שכתוב שבין יש ליש יש רגע של אין, של בטול, באמצע. לפי הפירוש הראשון שלו אין את הרגע של אין באמצע, אך לפי הפירוש השני יש רגע של אין – שנאה כלפי רחל עצמה – כדי לדלג למדרגה של אהבה שהיא באין ערוך יותר[19].

ד. "מה רב טובך אשר צפנת" שכחת השכר במסירות נפש

ויתור שני העולמות לטובת יהודי אחר – דרך הבעל שם טוב ותלמידיו

אחר כך הוא ממשיך את שני הפירושים, ושואל: הרי הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה, ואם מישהו עושה משהו במסירות נפש ודאי שהוא יקבל עליו שכר. איך יתכן שמישהו מוכן לוותר על העולם הזה שלו ועל העולם הבא שלו?

דרך אגב, אנחנו מדברים על לוותר על העולם הזה והעולם הבא, מה זה מזכיר חוץ מהסיפור של רחל אמנו? מזכיר הרבה סיפורים של הבעל שם טוב וצדיקים מתלמידיו שכדי לעשות טובה ליהודי היו מוכנים להפסיד הכל – לוותר על העולם הזה ועל העולם הבא כדי לעשות טובה ליהודי. אם כן, ממי המסורת החסידית הזו של ויתור על הכל כדי לעשות טובה זמנית ליהודי? מרחל אמנו[20]. זו הגדולה, ההילולא של רחל אמנו.

איך אפשר לחשוב שמוסרים את העולם הבא?

הוא שואל שאלה, לכאורה שאלת תם – אותו אחד, כמו הבעל שם טוב, שבשביל לעשות טובה מוכן לוותר על העולם הבא שלו, לא יודע בשעת מעשה שהקב"ה יתן שכר על מסירות הנפש שלו? הרי אין כמו מסירות נפש. יהודי שמוסר את הנפש, לא מגיע לו שכר על מסירות הנפש?!

כתוב בהתחלת פרקי אבות "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל  פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ויש גרסה "על מנת שלא לקבל פרס". איך שלא יהיה, לא צריך לחשוב על שכר. איך אפשר להסיח את הדעת מהשכר, ויתר על כן – לחשוב בשעת מעשה שאני באמת מוותר על העולם הבא? הרי זה לא נכון, אם אתה עושה משהו עם כל הלב, במסירות נפש, לא יהיה לך עולם הבא?! באמת כתוב בסיפורים שאחרי שהבעל שם טוב וכיוצא בו מוותרים על העולם הבא אומרים לו מהשמים שיש לו עוד יותר עולם הבא. הוא לא יודע את זה מראש?!

ה' משכיח בשעת מסירות נפש את שכרה

בעל הקדושת לוי כותב כאן משהו מאד יפה. הוא אומר שיש פסוק בתהלים "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם". הפסוק הזה גם מבואר באריכות באגרת הקדש בספר התניא, אבל כאן הוא מסביר זאת בצורה מיוחדת, ווארט שלו[21]:

הוא אומר שה"רב טובך", השכר על מסירות נפש – מסירות נפש עד כדי כך שאתה מוכן לוותר על העולם הבא שלך – הוא שכר אין סופי, "רב טובך" ("טובך" ממש, הטוב העצמי שלך, מה שאתה עצם הטוב, עוד לפני ש"טבע הטוב להיטיב", זה השכר על מסירות נפש) אבל השכר הזה, שבא מהמקום הכי נעלם, מתקיים בו "אשר צפנת ליראיך", בשעת מעשה כשאדם צריך לעמוד בנסיון ולמסור את הנפש, לעשות פעולה למען החבר שלו (שהוא בעצם למען ה' יתברך, שהרי זה הרצון הפנימי והעצמי ביותר של ה'), למען האח או האחות שלו, ה' צופן אותו, ה' משכח מהצדיק הכי גדול שגם על זה יש שכר.

"מה רב טובך" – ה"רב טובך", שהוא השכר על מסירות הנפש – "אשר צפנת ליראיך", ה' צופן אותו מהיראים, כדי שלא יפריע באמת למסור את עצמך לגמרי בלי שום אינטרס, בלי שום "על מנת לקבל פרס", ואדרבא, אתה חושב שאין לך יותר עולם הבא. זו טובה שה' עושה לך, שהוא צופן ממך, כלומר משכח ממך, שגם על זה יהיה לך שכר – עוד יותר גבוה – בעולם הבא. פירוש נפלא, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם".

מעלת השכחה – "ברישא חשוכא והדר נהורא"

כתוב שבמעשה בראשית "ברישא חשוכא והדר נהורא". קודם יש חשך, ה' בורא את החשך, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", ורק אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". כתוב שחשך אותיות שכח. קדימת החשך לאור היא גם קדימה במעלה. יש כלל גדול בתורה, שכל קדימה היא גם קדימה במעלה. אם כן, יש מעלה בחשך יותר מאור. מה זה יכול להיות?

מעלת החשך שהוא אותיות שכח, שכחה, היא מה שהוא כותב כאן. אפשר לומר לאדם להסיח דעתו, אבל כאן זו טובה שה' עושה לך – ה' רואה ללבב, ואם אתה באמת צדיק שהולך למסור את הנפש, ה' דואג שתמסור את הנפש בלי שום אינטרס, בלי שום פניה. שכר ועונש הוא אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם, העיקר ה-­יא, וגם אותו ה' משכח לגמרי[22] – זהו החשך, שאחריו יכול לבוא האור.

"ברישא חשוכא" למעליותא, "והדר נהורא", "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". את הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" דורשים על אברהם אבינו, עליו קראנו בשבת י"א חשון – "אברהם התחיל להאיר" על רקע של חשך. יש משהו טוב מאד בחשך – שכחת השכר, שכחה שיש כזה דבר, מתוכה עושים דברים לשם שמים לגמרי (היינו עבודה מאהבה, בחינת "אברהם אֹהבי", כמבואר ברמב"ם).

ה. "יודע הוי' – דרך צדיקים" (יסוד העבודה)

נסיים עם ווארט, גם בדרך דרוש, של בעל ההילולא של אתמול, שקשור למה שדובר לעיל. אמרנו שיש שני צדיקים גדולים שזו ההילולא שלהם. גם רבי נחום מטשרנוביל, שכתב ספר "מאור עינים" – שלומדים בכל החסידויות, וגם בחב"ד מביאים ממנו. בין היתר באותו ספר כתוב[23] שבכל יהודי יש ניצוץ של מלך המשיח, כל יהודי הוא בחינת משיח. הוא אומר זאת בשם הבעל שם טוב, אך זה לא כתוב במקום אחר – הרבי תמיד מצטט זאת ממנו. יחד איתו יש עוד צדיק באותה הילולא, עם רחל אמנו, בעל יסוד העבודה – זהו הספר הכי מפורסם שלו, שעיקרו על לימוד תורה לשמה, ויש לו עוד הרבה ספרים חשובים.

"דרך צדיקים" – להיות "יודע הוי'"

יש הרבה ווארטים יפים וחריפים שנמסרו לנו בשמו. אחד מהם הוא על הפסוק האחרון של הפרק הראשון בתהלים – "כי יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד". כך מסיים הפרק הראשון של תהלים. הוא מפרש רק את החלק הראשון, בדרך ווארט חסידי – ווארט יפה מאד. הוא אומר – מהי "דרך צדיקים" ("ועמך כֻלם צדיקים")? "יודע הוי' דרך צדיקים", דרך הצדיק היא שהוא "יודע הוי'". זה נקרא 'חאפ'. מהי "דרך צדיקים"? שכל מה שהוא עושה בחיים הוא "יודע הוי'".

תמיד ווארט חסידי הוא קצר וחריף, ואם רוצים להבין לעומק צריך להוסיף נפח. הווארט מאד דומה למקרא הקטן שכל התורה תלויה בו (כמאמר חז"ל) – "בכל דרכיך דעהו". שבכל מה שאדם עושה בחיים, לא רק דברי קדושה ומצוה, הוא צריך לדעת את ה'. המגמה היא לדעת את ה' – גם לדעת בשכל וגם לדעת בלב, להרגיש. עיקר הדעת, כמו שכתוב בתניא, הוא לשון התקשרות והתחברות לה'. מהי "דרך צדיקים"? "יודע הוי'".

שיעור זכירת ה' לכל אחד

ידוע הפירוש של הבעל שם טוב על הפסוק "אשרי אדם אשר לא יחשב הוי' לו עון" – אשרי כזה אדם שאם לא חושב על ה' לרגע עבורו זה עון, עשיתי עבירה, שכחתי את ה'. אמרנו הרגע שטוב ששוכחים משכר, במיוחד שכר על מסירות נפש בה אני מוסר את השכר באופן מודע – לא רוצה, מוסר את העולם הבא. גם על זה יש שכר, ומהשכר הזה צריך לשכוח. אבל יש דבר שלא צריך לשכוח אף פעם – הקב"ה. אשרי אחד כזה שאם לרגע שוכח – כל אחד עלול לשכוח את ה' לרגע, אבל ברגע שהוא תופס את עצמו, ער כאפט זיך, שחשבתי על משהו אחר, הוא מיד מתחרט, עבורו זו עבירה הכי גדולה ששכח את ה'. כך אומר הבעל שם טוב, אבל זו מדת צדיקים גדולים. מי יכול לומר שלרגע אחד איני שוכח את ה'?!

הצדיק הזה, רבי אברהם מסלונים, אמר לאחד מחסידיו – שגם היו אנשי מעלה הרבה יותר מאתנו, באין ערוך יותר מאתנו – שממך אני דורש שלא יעברו חמש דקות שאינך חושב על ה'. הבעש"ט אמר שאצל הצדיק האמתי אפילו רגע אחד שאינו חושב על הבורא יתברך זו עבירה. מה פירוש לחשוב על הבורא יתברך? גם מחשבות על מסירות נפש עבור עם ישראל, עבור ארץ ישראל. ה' והתורה הם אחד, אז אם חושבים על ה', על רצון ה' – המצוות – על מסירות נפש לתורה ולארץ, זה נקרא שאיני שוכח את ה'. צדיק אמתי לא מסיח דעתו מה' אפילו לשניה, אבל הוא אמר לאחד מאנשיו שממך אני דורש שלא יעברו חמש דקות שאינך חושב על ה'.

כנראה ש"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – לכל אחד יש את שיעור הזמן שצריך לעבוד על עצמו שלא יעבור הזמן הזה בלי לחשוב על ה' ולרצות לעשות משהו עבור ה'. כידוע הסיפורים על הבעל שם טוב, שרועה פשוט נמצא ביער ופונה לקב"ה – 'מה אני יכול לעשות עבורך רבונו של עולם?!'. הוא לא יודע מה לעשות, אז אומר שיקפוץ עבור ה'. סיפור ידוע על הרועה, פאסטוך, פשוט שלא ידע אפילו אלף-בית. פתאום באה לו התעוררות עצומה, מה אני יכול לעשות עבורך ה'? הדבר היחיד שעלה לו הוא לקפוץ משפת הבאר לצד השני, עם סיכון ליפול באמצע, וכך עשה הרבה פעמים. הוא חושב על ה', וחושב על ה' תכל'ס – שצריך לעשות משהו בשביל ה'. באותו רגע אמר הבעל שם טוב שאותו רועה צאן הגיע למדרגה יותר ממני, יותר מהבעל שם טוב – רועה שלא ידע כלום, לא ידע אפילו אלף-בית. בכל אופן, צריכים לא לשכוח מה' לרגע, זה האופטימלי, ולכל אחד יש את השיעור שלו.

"ודרך רשעים – תאבד" למעליותא

עד כאן הווארט של בעל יסוד העבודה. כעת נוסיף איך אפשר לפרש את הסיפא של הפסוק. הרי לא טוב שפרק גומר עם משהו לא טוב. זה הפרק הראשון של תהלים. באמת כתוב שבמקור, בהתחלה, שני הפרקים הראשונים היו מחוברים לפרק אחד. אבל כעת הפרק הראשון מסיים בפסוק הזה, "כי יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד". פירשנו לפי בעל יסוד העבודה, הסבא קדישא מסלונים, ש"דרך צדיקים" היא "יודע הוי'". מה עם הסיפא של הפסוק, החלק הלא-טוב, איך אפשר להמתיק? הרבה פעמים צדיקים ורשעים היינו צדיקים ובעלי-תשובה בפוטנציאל. אם הפסוק לא רק רוצה לומר שה' יודע-אוהב את "דרך צדיקים" וש"דרך רשעים" תלך לאיבוד, אולי יש כאן איזה מסר עמוק.

הפסוק מגדיר שהדרך של הצדיק היא "יודע הוי'". מהי הדרך של הרשע? מהי בכלל "דרך רשעים" למעליותא? דרך הרשע היא דרך תשובה. אם הרשע עושה תשובה כתוב ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – הוא גבוה מהצדיק שיודע את ה'. מה העצה שלו? "תאבד", תלך לאיבוד. כעת למדנו על רחל אמנו – שהיתה מוכנה לאבד את כל מה שיש לה. הצדיק הוא עולם הזה ועולם הבא. הרשע צריך לאבד את הזהות שלו, כמו שהרמב"ם כותב שהוא כבר לא אותו אדם – הוא אבד לחלוטין את הזיהוי הראשון שלו, את ה"שם" שלו[24]. גם על פי פשט, הוא מוכן לאבד את הכל.

אם אחד רוצה לעשות תשובה ובמקרה הוא ראש ממשלה או משהו כזה, כדי לעשות תשובה מה הוא צריך לעשות? "תאבד", תאבד את הכסא, תהיה מוכן לאבד את הכל. כל אחד צריך להיות מוכן לאבד את הכל כדי לעשות תשובה. כך נוסיף, בהשראה של רחל אמנו, שמוכנה לאבד את הכל בשביל לעשות מצוה. את העובדה שגם על כך יש שכר היא שוכחת, כפי שפירש הקדושת לוי את הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", ה' משכח זאת, החשך שקודם לאור המעשה הטוב.

ו. מעלת הבהירות

סיכום: מסירות נפש והיכרות רק לאחר הנישואין

כל אריכות הדברים היתה לכבוד רחל אמנו. נסכם: דברנו הרבה על מסירות נפש, על התפשטות הגשמיות להגיע לאין. גם בשביל הרשע זו התשובה שלו, כפי שאמרנו בסוף. הדבר השני שאמרנו, שנוגע מאד לכל אחד ואחת, שבע"ה בעתו ובזמנו כולם יתחתנו ויקימו בתים נאמנים בישראל – טוב מאד שמתאהבים, גם ממבט ראשון מי שזוכה (לא כולם זוכים), אבל גם זה לא תכלית ההיכרות. היכרות היא הקשר הכי פנימי, כתוב שהכרה היא פנימיות הדעת, והיא באה רק אחר כך, כמו הסיפור של יעקב ורחל. מאד חשוב לדעת זאת.

תפלה לזכות לבהירות על מה ללכת

צריך לבקש מה' בהירות. נאמר עוד ווארט של בעל הקדושת לוי. יש לו כמה פירושים על "לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך", ואחד הפירושים ש"אראך" היינו בהירות[25]. כשאדם צריך לקבל החלטה – כמו החלטה להתחתן – ובשביל החלטה צריך להתפלל לה' שיתן לי בהירות. "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך" – "אראך" היינו בהירות השכל. לזכות לבהירות זה משהו מאד גדול[26], וברגע שיש לאדם בהירות בקשר למשהו – הוא הולך על זה.

בתחלת פרשת וירא יש גם משהו דומה. כתוב שאברהם ישב על פתח האהל כחום היום, וראה שלשה אנשים נצבים עליו – "וירא וירץ לקראתם". הוא אומר[27] שלפעמים מסתכלים על מישהו ומקבלים איזו הארה – לא אומר אהבה ממבט ראשון, אבל מסתכלים על מישהו ומקבלים בהירות – זהו סימן שיש כאן השראת שכינה. הוא קבל בהירות מעצם ההסתכלות על האנשים שהיו נצבים לפניו, ולכן הוא רץ לקראתם.

מאחלים לכולן שכל אחת ואחת תגיע לפרק של "האשה נקנית" ו"האיש מקדש" ואז תהיה בהירות, אבל הבהירות הזו – שנדרשת לשם החלטה אמתית – מגיעה לתכליתה רק בסוף. הבהירות הראשונה היא שזה אדם טוב וכדאי לרוץ לכיוון, "וירא וירץ לקראתם".

בהירות ראית השכינה

עוד דבר, שכתוב גם בזהר: איך אברהם אבינו סכן את שרה אמנו לרדת למצרים, "הנה נא עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את", הרי זו סכנת נפשות. הזהר כבר שואל שאלה זו, ואומר שהוא לא ראה רק את היפי הפיזי שלה, אלא ראה שהשכינה שורה עמה. כשהוא הסתכל עליה הוא ראה אור – יש כאן שכינה. אז הוא היה בטוח מאה אחוז שיהיה בסדר. אפילו כתוב בזהר שהיה לו לילה אחד של עגמת נפש, שלקחו את שרה, ולה ודאי היתה עגמת נפש, אבל הוא היה בטוח – עד כדי מוכנות למסור את אשתו, להכניס אותה לסכנה – שיהיה בסדר. הוא ראה את השכינה עמה, אז הכל יהיה בסדר.

ככה אנחנו רואים כאן את כולן, שהשכינה נמצאת פה, והכל יהיה פה טוב, וכל אחת תזכה להקים את הבית הנאמן בישראל, נזכה לבהירות, נזכה לזכור את ה' ולשכוח מהשכר, כדי שנוכל לקיים את המצוות לשם שמים באמת, נכיר את בן הזוג לעומק אחרי הנישואין, ושה' יעזור שנשמע בשורות טובות לעם ישראל ושנזכה לגאולה האמתית והשלמה. בקשו ממני גם להזמין את כולן לי"ט כסלו – אני ממלא פקודה... – אז אני מקוה לראות את כולן בהתוועדות של י"ט כסלו.

הרב גדי: חסרה לבנות בהירות מה לעשות במצב, בקשו לשאול.

דבר ראשון ללמוד את הספר קדושת לוי (יש בספר הקדוש הזה ריבוי מופלג של "בהירות" ביחס לשאר ספרי החסידות – לפי התקליטור, 142 פעמים "בהירות"[28]!)... כתוב שאחד שיש לו רצון טוב לשם שמים, הוא מבטיח לנו – הצדיקים  מבטיחים לנו – שרואים משהו, רואים איזה אור, והולכים אחרי האור. מקבלים בהירות. בכל מצב, החשך הוא רק להשכיח את השכר שלי, את האינטרס שלי, שהמעשה יהיה מאה אחוז לשם שמים. יש אור, וכל אחד רואה אור, ושילך אחרי האור, עם כל מסירות הנפש. יש אנשים טובים שרואים עליהם אור וצריך עכשיו ללכת אחריהם. זה מה שהוא אומר – "וירא וירץ"[29]. צריכים לראות את האור ולרוץ לכיוון האור. זה מה שאפשר לומר. הרב גדי יסביר עוד יותר טוב ממני מה הכוונה. שתהיינה בשורות טובות, לימודים שמחים, שהכל יהיה שמח מאד.