דין הדור מצוה

כג[כג]

שיעור כג:

"'בפיך' זו צדקה. אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים... דהא שכיחי עניים".

ולעיל, "ת"ר חייבי הדמין והערכין חרמין וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו שלשה רגלים עובר בבל תאחר".

תוס' ד"ה צדקות ומעשרות: והא דאמר רבא לקמן וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה"מ דקיימי עניים אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים".

עוד ראשונים תרצו באופנים שונים את ה'סתירה' בין דברי הברייתא לדברי רבא:

הרשב"א תירץ, בצדקה ומעשרות אינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלשה רגלים (כדברי הברייתא) אך לענין העשה ("'מוצא שפתיך' זו מצות עשה", וכמ"ש "והיוצא מפיכם תעשו", ראה שפת אמת על התוס') עובר לאלתר.

הר"ן תירץ שחיוב שאינו תלוי במקדש עובר על בל תאחר (הלאו) לאלתר, ואין בזה סתירה לדברי הברייתא (האומרת רק שעל כל אחד מ16 הדברים הנמנים שם עובר ל בל תאחר לאחר שלשה רגלים, אבל יש ביניהם שעוברים על בל תאחר גם קודם לכן).

ויש עוד שיטה, של הריטב"א (ועוד) שיש לחלק בין שאר מתנות עניים (שאינן תלויות במקדש) לצדקה - בצדקה דוקא עוברים מיד משא"כ שאר מתנות עניים.

והנה, בר"ן על הרי"ף מביא תשובת ר"ת לגבי נדרים שנודרים בבית הכנסת וכו' שאם בלבו לחלק לעניים לפי ראות עינים, הרי לו דין של גבאי צדקה שאינו עובר כל עוד לא מצא עני הגון וכו'. כלומר שלכל אדם יש דין של גבאי צדקה על נדרי עצמו, ברגע שהוא מוסר את נדר הצדקה שלו ל'גבאי' שבו, עיי"ש.

ויש להבין את השיטות הנ"ל בפנימיות הענינים:

הרשב"א מחלק בין עשה ללא תעשה. הנה, בהשקפה ראשונה היה נראה לומר ש"לא" (לאו) הוא מיד ואילו "כן" (קום עשה) לוקח זמן-מה (ולפי הסדר של "לא כן עבדי משה", לא קודם לכן, לאו קודם להן, אזהרה קודם לציווי, קדימה גם בזמן [להמנע מלעשות הוא מעל לזמן, משא"כ לעשות]).

אך כאן הפוך: הלאו הוא "לא תאחר לשלמו", לשון של זמן, תאחר לשון מחר כנודע (יש מחר שלאחר זמן). משמע ברור שיש זמן לקיים את הלאו, ולמדו חז"ל דהיינו עד שלשה רגלים. משא"כ העשה ניתן לקיים מיד דהא קיימי עניים (ביסוד, "הנה קמה אלומתי וגם נצבה") ושכיחי עניים (במלכות), דהיינו סוד עניים ל"ר כאשר מיעוט רבים שנים, שני עניים ביסוד ומלכות כנודע (כאשר העשיר הוא בתפארת, כמבואר באר"י). ואין להשהות את ההשפעה מיסוד למלכות שהוא בעצם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל.

הוא סוד החילוק הידוע בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים", "יהיו" לעתיד, לבין "בכל דרכיך דעהו", כאן ועכשו, לאלתר.

שרש חילוק זה הוא בחכמה - "איזהו חכם הרואה את הנולד" תרתי משמע: הנולד לעתיד (שרש מצות בל תאחר) והנולד בהוה (אם לא תתן לעני מיד שמא ימות ח"ו) דהיינו שרש ענין זריזים מקדימים למצות, לקיום מצות עשה. שרש הזריזות בזריזות האור של החכמה, וד"ל.

בכלל, היחס בין חכמה לבינה, בין חיוהי גרמוהי, הוא היחס בין זמן מקום. על הבינה נאמר "ואי זה מקום בינה".

ה'ראש' של התוס' הוא ראש של מוחין דאמא - חילוק בין קיימי לפניו ללא קיימי לפניו.

הר"ן מחלק בין קדשים לחולין (צדקה ומתנות עניים). דוקא בקדשים יש שהות לקיים את הנדר, הרי לקב"ה יש זמן (כמבואר בכמה מאמרי חז"ל, שאיננו ממהר...), והוא גם איננו מסוכן (מסכן, עני, פירשו חז"ל לשון מסוכן) למות ברעב כמו עני בשר ודם. ה'ראש' הזה של הר"ן הוא בעצם 'ראש' של רחמנות על העני, והתורה לא נתנה את דבריה לשיעורין לחלק בזה בין קיימי ללא קיימי או בין עשה ללא תעשה (כשתי השיטות הקודמות).

הרחמים הם בתפארת, כאשר שרשם בדעת כנודע.

ובפרט, החילוק של הר"ן הוא בין החסדים המכוסים, עד השליש העליון של התפארת, דהיינו "מודעות אלקית" (קדשים, סוד עץ החיים) לבין שני שליש הת"ת המגולים, "מודעות עצמית" (חולין, סוד עץ הדעת טוב ורע).

הריטב"א מחלק בין שני השלישים המגולים: בשליש האמצעי של הת"ת שם מקום מתנות עניים, אך בשליש התחתון שם עיקר אחיזת העני (יסוד ומלכות כנ"ל) בעשיר (תפארת כנ"ל) המפציר בעשיר (כאותה ריבה, "רבי פרנסני").

וביחס לחידושו של ר"ת, היינו שכדי לא לעבור על בל תאחר (וגם העשה של מצות הצדקה) יש לפרט להכלל בכלל, בכנסת ישראל, להפוך מעין גבאי צדקה, שמותר לו להשהות את הנדבה עד שיזדמן לו עני הגון כו'. היינו כנגד המלכות.

והנה, פשטות לשון רבא ולצדקה מיחייב לאלתר דהא קיימי עניים... דהא שכיחי עניים, לא משמע לא כתוס' (שמחלקים בין קיימי ללא קיימי, חילוק שאינו רמוז בדברי רבא כלל) וכן לא כרשב"א (המחלק בין עשה ללא תעשה, גם רמוז בדברי רבא וכלל, וכדברי הר"ן שהתורה לא נתנה את דבריה לשיעורין), אלא או כר"ן או כריטב"א, שקרובים דבריהם זל"ז. היינו שעיקר דעת תורה, דעת רבא, דככלל הלכה כמותו, שייך לדעת-תפארת, וד"ל.

ולסיום: חז"ל אמרו שלעני שבעה שמות: עני אביון (= צדקה כנודע; עני הוא כלל כל השמות, אביון היינו שתאב לכל דבר, למטה מעני, לשון מעונה), מסכן (מסוכן כנ"ל) דל (שמדולדל, היינו שירד מנכסיו כו'), רש (המתרושש מכל, "ולרש אין כל", והוא למטה מדל, שיש לו נקודת 'כל' כנודע), דך (המטולטל מדוכתא לדוכתא לחזר על הפתחים, שכנגדו מצווה העשיר להדר במצות הצדקה, היינו "להדורי בתריה", לחזר אחריו), מך (הנמצא בדיוטא התחתונה, כאשר הגיעו מים עד נפש ממש - כל הפירושים הנ"ל הם של חז"ל).

והנה, שבעת השמות של העני: עני אביון, מסכן, דל, רש, דך, מך = 987 (מספר האהבה ה16) = 7 פעמים מצוה, כאשר מצוה סתם היינו מצות הצדקה!

נמצא רמוז ששלמות הידור מצות הצדקה הוא לחזר (מיד) אחר כל אחד משבעה הנ"ל, כל אחד לפי הגדרתו כנ"ל.

ככה נתקן בשלמות את שבע מדות הלב, וכן את שבע הנקודות שבקו האמצעי של עץ החיים: אמונה, תענוג, רצון, יחוד, רחמים, אמת , שפלות, כנודע בסוד "אתה בחרתנו כל העמים גו'", כמבואר בארוכה במ"א.

ועוד, כתוב באר"י שהמקום העיקרי לכוון סוד עני הוא במצות נטילת ידים - על נטילת ידים ר"ת עני. היינו בסוד כל יתר (פרוטה יתרה שיש לך) כנטול דמי, יש ליטול ולתת לעני (כנ"ל שם  המהר"ל). כך מטהרים את הידים לקיים, בטבע (טהרה היינו ע"ד שמחה בטהרתה, דהיינו בטבע יהודי פשוט) "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך" (הכתוב בהמשך ל"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" - כשם "לא יחדל" בטבע העולם, כך "פתח תפתח" צ"ל בטבע היהודי).

וידוע דברי הבעל שם טוב שאת סוד נטילת ידים מוסרים לחד בדרא, המשה שבדור, המשיח שבדור, בלבד.

היינו הדעת והבטחון השלם בה' להדר (מכאן ואילך משל הקב"ה) במצות הצדקה, שבזה תלויה ביאת גואל צדק במהרה בימינו - לאלתר לתשובה (חטאך בצדקה פרוק) לאלתר לגאולה (פרוק ית ענך מפום אריותא, על הנסים ועל הפורקן גו'). וצדקה מיחייב עלה לאלתר - על ידי צדקה לאלתר באה הגאולה לאלתר.