ארבעת ה'מינים' – תיקון הכפירה

בע"ה

אור לח"י תשרי תשפ"ב – כפ"ח

שמחת בית השואבה (ח"ג) – הילולת רבי נחמן מברסלב זיע"א – לע"נ ר' רפאל-דוד פיינשיל (בן עמי)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השמחה של חג הסוכות כוללת גם "חדוותא דשמעתא" בעיסוק יצירתי ומפתיע בתורה. מתוך עיון באחת הסוגיות המתמיהות בסיום מסכת סוכה – הנקשרת לשמחה ולששון של החג – מגיעה התבוננות מופלאה כיצד ארבעת המינים רומזים לארבעה כופרים. תכלית הכל היא ההבנה שלדעתו של כל יהודי יש שרש בקדושה וחשיפתו פועלת תיקון גדול – הבנה המועילה ביותר לאחדות כל עם ישראל המשתקפת בארבעת המינים ובמצוות סוכה (אחדות הנצרכת במיוחד בתקופה זו של חילוקי דעות). פרק א מציג בקצרה את הסוגיא ואת פירושיה המענינים, ומתייחס באריכות לגוונים של שמחה בעבודת ה' על פי דרושי החסידות העמוקים על ניסוך המים וניסוך היין. פרק ב מציע הקבלה של ארבעת המינים לכפירה בארבעה עיקרים. פרק ג, העיקרי והיסודי, מדגים דרך היחס לסוגית ההגשמה כיצד עניני אמונות ודעות, והשלכותיהן ביחס של האדם לה', יכולים לנוע מן הקצה אל הקצה ממש.

א. ששון ושמחה – מילה וחתונה

תיקון האפיקורסים בשמחת ארבעת המינים

אחד העניינים העיקריים בחג הסוכות הוא, כמובן, נטילת ארבעת המינים, בהם אנחנו שמחים לפני ה'[ב]. ארבעת המינים באים לתקן ארבעה מינים. מהו מין בלשון חז"ל? אפיקורס – "דע מה שתשיב לאפיקורס"[ג]. איך אני יודע שארבעת המינים הם תיקון של ארבעה סוגי מינים? כך עולה מגמרא מפורשת במסכת סוכה[ד], שיש עליה ביאור מופלא בספר עוללות אפרים[ה]. הגמרא מספרת שהיו שני מינים, אפיקורסים יהודים, ששם האחד ששון ושם השני שמחה. יש ויכוח שלם ביניהם מי יותר חשוב ממי וגם מה יהיה הסוף של כל אחד.

השמות ששון ושמחה קשורים ל"זמן שמחתנו" בכלל ולשמחת בית השואבה בפרט. בעצם, כפי שנסביר, כל ארבעת המינים הם ארבעה לשונות של שמחה. יש חידוש בכתבי האריז"ל לגבי איך שאנחנו תמיד מסבירים את ארבעת לשונות השמחה. כל סוג של שמחה בא לתקן אחד המינים. המינים האלה מאד חמודים בסיפור הזה, הם בדחנים, ליצנים כאלה. את זה נשאיר להמשך. בינתים נעשה הפסקה לשירה, זמרה וריקודים.

ששון ושמחה – ברית מילה וחתונה

רציתי לפרש את כל הסוגיא בגמרא, אבל רק נאמר את החידוש של ה"עוללות אפרים". זהו חידוש כל כך גדול, שמסביר אחרת מכל המפרשים, שאפילו במתיבתא – שם למדתי את הסוגיא – לא מביאים את תוכן דבריו, כפי הרגיל שם, אלא רק מציינים שאפשר להסתכל בדבריו. כל המפרשים מפרשים כפשוטו, שאלו שני אפיקורסים שעושים ליצנות מהתורה. פתאום בא בעל ה"כלי יקר" – מחבר ה"עוללות אפרים" – מקדים שזהו וכותב דרוש ארוך ששני המינים האלה הם משל של חז"ל לשתי מצוות מן התורה. פלאי פלאים. הוא דורש זאת באריכות מופלגה. לכן הלמדנים של עוז והדר לא רוצים לצטט אותו – הסיפור מוזר, והפירוש שלו עוד יותר מוזר.

הוא אומר שהאפיקורס שקוראים לו ששון הוא בעצם מצות ברית מילה (כמאמר חז"ל "'ששון' זו מילה"[ו]), הוא עצמו ברית מילה, והמין השני, שקוראים לו שמחה, הוא מצות חתונה[ז], שמחת נישואין. הוא כותב שברית מילה היא זיווג ראשון וחתונה היא זיווג שני. למה? כי כל זיווג הוא זיווג של צורה וחומר. ידוע הווארט של הרבי – 'מיין ענין איז הגברת הצורה על החומר'[ח]. בלוח "היום יום" כתוב[ט] שתכלית עבודת החסידות היא לחבר אותם יחד, "בקש שלום ורדפהו"[י]. מהו שלום בחב"ד? שלום בין הצורה והחומר. ידוע מהזהר הקדוש, בתחלת פרשת חיי שרה[יא], שאברהם אבינו הוא הצורה (הנשמה) ושרה היא החומר (הגוף), איש ואשה. מכאן לקוח הווארט ל"עוללות אפרים" שהחתונה היא בין הצורה והחומר. ווארט מאד נחמד, כשעושים לתינוק ברית מילה – מאירים את הצורה לתוך החומר. הגוף הוא חומר, אבל הסרת הערלה היא הסרת ההעלם וההסתר של החומר על הצורה ואז יש גילוי העטרה – גילוי הצורה. הברית נותנת צורה לילד, ה"צלם אלהים" של הילד היהודי. תיכף נראה איך שהוא מסביר הלאה.

בכל אופן, הוא אומר שברית מילה היא עצמה חתונה – אבל חתונה מיניה וביה. איך נסביר בקבלה מהי חתונה מיניה וביה? כמו בעתיק ואריך, בכתר, ששם הזכר והנקבה הם פרצוף אחד[יב]. בתוך האדם יש זכר ונקבה. לכן באמת כתוב[יג] שגילוי העטרה בברית המילה הוא גילוי בת הזוג לעתיד, כי העטרה היא שרש המלכות. שרש המלכות, שרש בת הזוג, הוא בעצם גילוי הצורה. יש כאן גם דבר והיפוכו, כי אחר כך האשה תהיה חומר ביחס לאיש. בכל אופן, גילוי העטרה בברית המילה הוא גילוי הצורה. הוא אומר שזיווג ראשון הוא ברית המילה ואחר כך כשאדם מתחתן זהו זיווג שני. זיווג ראשון וזיווג שני הם כמו טבע ראשון וטבע שני, כאשר בטבע שני יש יותר אמת, כידוע[יד].

ויכוחי ששון עם שמחה ועם רבי אבהו

יש מחלוקת בין ששון ושמחה מי מביניהם יותר גדול – זהו סיפור שלם בגמרא, מאד מענין, אבל לא נאריך בפרטים. בהתחלה כל אחד טוען 'אני קודם לך, אני חשוב ממך' ואחר כך כל אחד טוען 'לעתיד לבוא אתה תהיה מיותר'. צריך לראות את המשל, איך כתוב בגמרא, אבל ששון אומר לשמחה – 'לעתיד לבוא, דע לך, לא יצטרכו להתחתן. כולם יהיו כמו בן עזאי[טו], כמו משה רבינו שפרש מן האשה[טז] – יסתדרו בלעדיך'. שמחה אומר לששון משהו עוד יותר חזק וקשה – 'לעתיד לבוא לא יצטרכו ברית מילה, הכל יהיה קדוש'. תראו שם, דרוש פלאי פלאים באריכות. עוד פעם, כל אחד אומר לשני 'לעתיד לבוא אתה תהיה מיותר – לכן אני אהיה העיקר'.

יש שני שלבים בסיפור הזה בגמרא. קודם כל, בשלב הראשון, הם מתווכחים בינם לבין עצמם מי יותר חשוב. ששון אומר ש'אני יותר חשוב' כי כתוב "ששון ושמחה ישיגו"[יז] – "ששון" לפני "שמחה". שמחה אומר שאני יותר חשוב, כי כתוב במגלה "שמחה וששון ליהודים"[יח] – "שמחה" לפני "ששון". בהמשך הויכוח ביניהם כל אחד אומר לשני מה יהיה לו לעתיד – שלא יצטרכו אותו. אחר כך יש עוד שלב, ששון מתווכח עם רבי אבהו. איך הגמרא מגיעה לדבר הזה? הכל מהפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"[יט]. ששון אומר שלעתיד לבוא אתם תשאבו לי מים – "ושאבתם מים בששון". אנחנו עכשיו בעיצומה של טענת ששון, הוא אומר: 'משיח נאו, ואז אתם תשאבו לי מים'. שמחה אמנם חושב שששון יהפוך להיות שואב מים, כמו הגבעונים, אבל כך אומר ששון לרבי אבהו. מה עונה רבי אבהו? אם היה כתוב 'ושאבתם מים לששון' – כדקאמרת, הפירוש כמו שאתה אומר. אבל עכשיו שלא כתוב 'לששון' אלא "בששון" המשמעות היא שיפשטו את העור שלך ויעשו ממך נוד לשאוב בו מים... (הרי הוא מין, אפיקורס). כמאמר מוסגר, יש מחלוקת, האם לפעמים ב באה במקום ל, ומכאן משמע שרבי אבהו סובר ש-ב לא באה במקום ל, אבל במקומות אחרים משמע שכן[כ]. זהו סוף הסיפור – התשובה של רבי אבהו לששון.

הייתי חושב שבין כל המפרשים הבן יהוידע יעשה מטעמים מהסיפור הזה. מי יכול לפרש כזה דבר? או מהרש"א או בן יהוידע. יש מהרש"א, אבל משום מה אין על זה בן יהוידע. המפרשים שואלים[כא] איך יתכן שחז"ל כותבים בדיחה בגמרא – מה זה הדבר הזה?! הגמרא היא ספר בדיחות?!

ביאורי ה"אבני נזר" וה"ישמח משה"

השם משמואל מביא[כב] בשם אביו, האבני נזר, שחייב להיות כאן משהו עמוק. פלא, הוא לא ראה את העוללות אפרים, אבל אומר כך, ויש עוד כמה שגם תמהים. מה אמר האבני נזר? ששני המינים האלה בעצם סוברים שהעיקר הוא השמחה – "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" וזהו, מספיק "מילי דשטותא" בשביל לשמוח[כג]. התשובה של רבי אבהו, האמת שמלמדת התורה, היא ששמחה היא רק מכשיר מצוה – היא משמשת את הקדושה, לצורך עבודת ה' אבל לא דבר בפני עצמו. לכאורה, כשאני שומע כזה ווארט, הוא מובן לי, על פניו אפשר לקבל אותו – הרי כתוב "עבדו את הוי' בשמחה"[כד], שמחה היא כדי לעבוד את ה'. אבל פתאום אני נזכר שהרבי אמר שיש "שמחה בטהרתה"[כה]. הביטוי "שמחה בטהרתה" מחזק את ההקבלה של שמחה לאמא, "אם הבנים שמחה"[כו], שהיא טהרה[כז]. מצד שני, שמחה היא מותנית, כמו "היום אם בקֹלו [קול ערב] תשמעו"[כח] – תנאי, "אִם", שייך לאמא (כדרשת הפסוק "כי אם לבינה תקרא"[כט]). דבר מותנה הוא לא שמחה בטהרתה, אָן-תנאים (בלי תנאים). אז אני קצת מבולבל – שמחה היא תכל'ס או לא תכל'ס? שוב, הווארט שלו הוא ששני המינים האלה יצאו מכך שבעיניהם התכלית היא שמחה, תכל'ס, ובאמת רבי אבהו עונה להם שהתכל'ס היא עבודת ה'. מה שהוא אומר נכון, לדעתנו, או לא נכון? נשמע לי קצת כמו מה שדברנו לאחרונה[ל] על ההבדל בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[לא], לצורך משהו אחר, או "בכל דרכיך דעהו"[לב], עם שני הפירושים. מה חושב רבי נחמן? מה חושבים בחב"ד? יש באמת מכתב מאדמו"ר הזקן נגד מילי דשטותא[לג]. בכל אופן, הרבי אומר "שמחה בטהרתה" – אז צריך שמחה בטהרתה.

הישמח משה, עוד רבי גדול וחשוב, גם בעל נגלה וחסידות, אומר[לד] שכל הסוגיא הזו היא בשביל להוכיח שמותר להשתמש בעור של מת – שהוא לא אסור בהנאה. מת אסור בהנאה[לה], אבל העור שלו מותר – הכל בשביל התשובה של רבי אבהו בסוף, שיקחו ויפשטו לך את העור ויעשו ממנו נוד. זו סוגיא חמורה, הרי היו הם מישראל – גם אפיקורס הוא ישראל – ומת ישראל אסור בהנאה, כך לומדים מגזרה שוה "שם"-"שם", "ותמת שם מרים"[לו] ו"שם"[לז] בעגלה ערופה, אבל הוא אומר שיעשו מעורו נוד. לפי העוללות אפרים, שמסביר שששון הוא ברית מילה, הוא הדגיש את העור כי זהו עור הערלה. לפי הישמח משה הכל בשביל ההלכה הזו. לפי האבני נזר הכל כדי לומר ששמחה וששון הם לא תכלית עבודת ה'. התשובות עד כאן לא מספקות...

שלש רמות של ניסוך היין

אפשר לקשר את כל הענין לסוגיא עמוקה בדרושי חסידות לסוכות[לח]. החידוש של סוכות הוא ניסוך המים[לט], אבל כדי להבין אותו מסבירים מהו ניסוך היין, וכתוב שיש שלש רמות של ניסוך היין. בכלל, ניסוך היין הוא שמחה – יין "המשמח אלהים ואנשים"[מ]. מסבירים ש"משמח אלהים" פירושו מגלה את שם הוי' בתוך שם אלהים, שהוא כלי-הוי' – בדרך כלל שם אלקים מסתיר על שם הוי', אבל "נכנס יין יצא סוד"[מא], "סוד הוי'"[מב], וזו המשמעות של "משמח אלהים", כאשר ב"משמח אלהים ואנשים" גופא יש שלש רמות.

הדרושים בענין מתחילים משני פסוקים סותרים, לכאורה: פסוק אחד אומר "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב"[מג], פסוק שמלמד כדברי האבני נזר, שהשמחה היא בשביל עבודת ה'. הפסוק השני אומר "שמחו צדיקים בהוי'"[מד]. מה הבעיה? מה הסתירה? לא הייתי חושב על זה בעצמי. קודם כל, הפסוק "תחת אשר לא עבדת וגו'" מתייחס לכלל ישראל, למצב של "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[מה] – כל יהודי צריך לעבוד את ה' בשמחה עצומה, אבל שמחה שקשורה לעבודת ה', וכשלא עושים זאת יש גלות ר"ל, כמפורש בפסוק הבא, "ועבדת את אֹיביך וגו'". קודם כל מדייקים שהפסוק השני, "שמחו צדיקים בהוי'", מופנה לצדיקים, יחידי סגולה, שמגיע להם לשמוח בה' – לשמוח בשם הוי'. עיקר הדיוק הוא שבפסוק הזה כלל לא מופיעה עבודה – הוא אומר רק לשמוח בה', לא בעבודת ה'. זהו דיוק שלא כל אחד היה מדייק, אבל כך מדייקת החסידות – "שמחו צדיקים בהוי'" עצמו, ולא בעבודת ה'. הצדיק שמח בה' עצמו וסתם אדם שמח בעבודת ה'. השמחה של הצדיק היא שמחה עילאה והשמחה של כל אדם היא שמחה תתאה.

אחר כך כתוב בדרושים חידוש עוד יותר גדול: האריז"ל אומר[מו] שכל מה שזכה לרוח הקדש הוא בזכות שמחה של מצוה, שהיא שמחה של עבודת ה'. השמחה של האריז"ל, שמחה של מצוה, נקראת שמחה תתאה. אבל שמחה עילאה – "שמחו צדיקים בהוי'" – היא גם למעלה מהאריז"ל, אולי זו מדרגת הבעל שם טוב[מז]. עוד יותר, כתוב שבתוך ה"שמחו צדיקים בהוי'" גופא יש שתי מדרגות, כמו שבתעלומות יש שתי מדרגות.

מה המשל לכל הענין? משל מאד יפה, שהוא כבר חומר להתבוננות ועבודה[מח]. המלים הן שיש שני סוגים של עבד – אפשר להיות "עבד של שר" או להיות "עבד של טבח". מי שהוא עבד של שר – שמח בעבדות שלו. מי שהוא עבד של טבח – לא שמח בהיותו עבד. השמחה של עבודת ה' היא בגלל היותי עבד – לא סתם של שר אלא – של מלך מלכי המלכים הקב"ה. השמחה היא שאני עובד אצל המלך, עבד של השר – כולם בעולם עבדים של הטבח ואני עבד של השר. זו שמחה תתאה, ששייכת לכל יהודי – כל יהודי צריך להרגיש ככה. זו קבלת עול שמים בשמחה – שמחה שזכיתי לקבל עול של השמים, של הקב"ה, מלך מלכי המלכים. אבל מה פירוש "שמחו צדיקים בהוי'"? בכלל לא שמחה שאני עבד – זו שמחה שאני "חלק אלוק ממעל ממש"[מט]. הרי "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[נ] – אני יחד עם ה', שמח בה', שהוא עצם הטוב ו"טבע הטוב להיטיב"[נא].

איך הדבר מתבטא בנפש? כתוב שמי ששמח בהיותו עבד של שר – לא רואים עליו בכלל את השמחה בגלוי, בחוץ רואים עליו רק את העבדות, "שמחה של מצוה" לא מתגלה החוצה. אני שמח שאני עבד של שר, עבד של המלך, אבל מי שמסתכל עלי רואה שכולי דרוך, שאני עבד, אני חייל טוב. "שמחו צדיקים בהוי'" היא כבר שמחה שמתגלה, כמו שדברנו בשיעורים הקודמים[נב] על גילה. בכל אופן, במדרגה הראשונה שלה זו שמחה שממלאת את הלב, אבל היא עדיין לא פורצת החוצה. אבל יש שמחה בה' שהיא כל כך גדולה, כי כל כך חידוש, שאיני יכול לעצור – לא רק שאני מתמלא שמחה, אלא שהיא גם פורצת החוצה, עוברת את הכלי (לא שוברת את הכלי, אבל עוברת את הכלי).

אלו שלש מדרגות של ניסוך היין: ניסוך היין הוא שמחה. ניסוך היין כל ימות השנה, לא בחגים, הוא המדרגה של שמחה בעבדות. דומה לכך כתוב אצלנו בסוד הוי' ליראיו, בשער "עבדו את הוי' בשמחה", שהשמחה התמידית של היהודי היא שהוא עבד של ה'. לכן יש מצות ניסוך היין כל השנה. מהי בכלל מצות ניסוך היין? "שוב" לאחר "רצוא". כך מוסבר בחסידות[נג] מאמר חז"ל "כל האומר קריאת שמע בלי תפילין כמקריב זבח בלי נסכים"[נד]. ניסוך היין בכל החגים הוא המדרגה הראשונה של "שמחו צדיקים בהוי'" – שמחה בה' עצמו, שמתגלה בלב וממלאת אותו. אבל ניסוך היין בסוכות – עוד לפני ניסוך המים – הוא "שמחו צדיקים בהוי'" בשמחה שממלאת את הלב, עוברת על גדותיו ומתגלה גם בחוץ.

ב. ארבעה מינים-כופרים

ששון – הכפירה בתחית המתים

נחזור לסוגיא שלנו, הויכוח של המינים ששון ושמחה. ברור שיש פה עומק. כמו שהמהרש"א אומר, אלה לא בדיחות. קודם כל נאמר ווארט מהמהרש"א, שיעזור לנו להתקדם הלאה: המהרש"א אומר[נה] שהמינות של ששון היתה שהוא לא מאמין בתחית המתים. לכן הוא אמר לרבי אבהו "ושאבתם מים בששון", שלעתיד לבוא ישאבו לי מים, ורבי אבהו ענה לו על "בששון", שישאבו בעור שלו מים – כל הליצנות שלו היתה שלא מאמין בתחית המתים. כך כותב המהרש"א. התועפת ראם כותב[נו] שכל מין לא מאמין במשהו אחר. זהו ווארט פשוט, שהוא המפתח של הדרוש שלנו עכשיו. כל מין – לא מאמין, חסרה לו ה-א של אמונה, ה-א הסתלקה, והוא הופך להיות מין. במה לא מאמין כל אחד מהמינים?

לפי העוללות אפרים ששון הוא ספירת היסוד, ברית מילה, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[נז]. מה הקשר לתחית המתים? כתוב בפירוש[נח] שתחית המתים בקבלה היינו הסוד של "אבר חי" לעומת "אבר מת", סוד הברית. הוא לא מאמין שלמת יכולה להיות תחיה. כמובן, המהרש"א לא אומר זאת – אנחנו רק מקשרים את דברי העוללות אפרים למה שהוא אומר, שששון הוא הכופר שלא מאמין בתחית המתים.

ארבעה סוגים של כפירה

מכאן כבר אפשר לפתח את הרעיון: במה עוד אפשר לא להאמין? הרי האמונה בתחית המתים היא רק עיקר אחד מ-יג עיקרי האמונה של הרמב"ם – אמונה שקובעת ברכה לעצמה. למה הרמב"ם עשה יג עיקרי האמונה? הרי בעל העיקרים לא אוהב זאת, רוצה לצמצם לשלש, ויש עוד הרבה שלא אהבו. בחב"ד לא אהבו את יג העיקרים. הרבי אמר כמה פעמים[נט] "אצלנו לא אומרים 'אני מאמין', את כל יג העיקרים" – זה לא... למה הרמב"ם עשה יג עיקרים? כדי לאפשר יג מינים – לתת מגוון רחב ויפה של אפשרות להיות אפיקורס. זהו פשט. הוא הִרבה את האפשרות, יכולת המגוון. כל אחד מעיקרי האמונה לא תלוי בשני – לרמב"ם יש שכל, אם הוא מחלק סימן שהם לא תלויים אחד בשני. בכל אופן, כאן יש רק ארבעה מינים – כנראה חז"ל מסתפקים בארבעה.

אמרנו שיש מין אחד, ששון, שלא מאמין בתחית המתים. במה עוד אפשר לא להאמין, שהוא ה'קאך' של הרבי? משיח – העיקר ה-יב – אפשר לכפור בביאת המשיח. כעת אמרנו דווקא את שני העיקרים האחרונים של הרמב"ם. במה עוד אפשר לכפור? [תורה מן השמים.] זהו עיקר אמונה שבא עוד קודם, טוב, אבל מה בא מיד לפני משיח? שכר ועונש[ס]. משהו נפוץ בחז"ל שיש אנשים לא מאמינים בשכר ועונש – חושבים ש"לית דין ולית דיין"[סא]. אם כן, יש לא להאמין בשכר ועונש, לא להאמין בביאת המשיח, לא להאמין בתחית המתים – ויש, כמו שאמרו, לא להאמין בתורה מן השמים (מה שכולל הרבה מהעיקרים שלפני כן, לכן אצל בעל העיקרים תורה היא עיקר אחד).

ארבעת המינים

לכאורה, ארבע הכפירות הללו הן ארבעת המינים. כעת נסביר בפירוט:

לפי האריז"ל[סב] ההקבלה של ארבעת המינים כנגד י-ה-ו-ה היא: הדסים כנגד החכמה, י שבשם – ההדסים נראים כמו עינים[סג], "עיני העדה"[סד]; ערבות כנגד הבינה, ה עילאה – הרקיע השמיני, של הבינה, נקרא ערבות[סה]; לולב כנגד ה-ו שבשם, "צדיק כתמר יפרח"[סו] בספירת היסוד (שעולה עד לדעת, להמשיך את הטפה – כמו שמבואר בכוונת הלולב[סז] – וממילא כוללת את כל ה-ו); אתרוג, "פרי עץ הדר"[סח], כנגד המלכות, ה תתאה.

לפי זה, ההדס, שכנגד החכמה, הוא תיקון של הכפירה בתורה – "אורייתא מחכמה נפקת"[סט]. תורה מן השמים כוללת גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה (שהן בעצמן כנגד יין ומים, כמו שמבואר בדרושים על ניסוך היין, המפורש בתורה שבכתב, וניסוך המים[ע], שהוא "הלכה למשה מסיני"[עא]). יש קשר גם בין האמונה בתורה מן השמים לאמונה בהשגחה פרטית. הסברנו[עב] שניסוך היין קשור לנבואה וניסוך המים לרוח הקדש, שהיא הבנת ההשגחה הפרטית. מה הקשר בין אמונה בתורה לאמונה בהשגחה? מהי תורה? הרבי תמיד מדגיש ש"תורה לשון הוראה"[עג] – כל מה שאני לומד הוא הוראה. הבעל שם טוב אומר[עד] שכל מה שאני רואה הוא הוראה בעבודת ה', וממילא כל מה שאני רואה הוא תורה מן השמים – שמן השמים מורים לי משהו. יש מין אחד שלא מאמין בתורה מן השמים, בהוראה מן השמים, וממילא אין לו שום חוש בשמחת בית השואבה – ההיפך.

איפה שכר ועונש בספירות? [בהיכל הזכות שבגבורה[עה].] השרש הוא במקור הגבורה – "אני בינה לי גבורה"[עו], שכר ועונש שייכים בכללות לעולם הבא שהוא ספירת הבינה[עז]. אם כן, בארבעת המינים הערבות שייכות לכפירה בשכר ועונש (גם לפי ההקבלה של המינים למדות הלב, בה שני בדי ערבות הם כנגד נצח והוד, יש להם שייכות לשתי כפות המאזנים, כף זכות וכף חובה, לפיהן נמדדים השכר והעונש).

הלולב הוא כנגד היסוד, שכפי שכבר הסברנו שייך לסוד תחית המתים – קימת הברית, מ"אבר מת" ל"אבר חי" – ולכן הלולב בין ארבעת המינים שייך לכפירה בתחית המתים.

מה נשאר? האתרוג, שהוא המלכות – כנגד האמונה או הכפירה בביאת המשיח, שלמות מלכות בית דוד.

זהו עיקר הדרוש שלנו הערב: יש ארבעה מינים. הגמרא גילתה לנו שנים מהם, ששון ושמחה. מעיון באריז"ל יוצא שארבעה לשונות של שמחה, חדוה-שמחה-ששון-גילה, הם כנגד י-ה-ו-ה (ובפרט, כנגד יסוד אבא, יסוד אמא, יסוד ז"א ויסוד הנוקבא)[עח]. ששון, שכנגד היסוד, לא מאמין בתחית המתים – כנ"ל. לפי זה, שמחה לא מאמין בשכר ועונש, כי הוא כנגד הבינה. שניהם כן מדברים על ימות המשיח – כנראה ששניהם כן מאמינים בימות המשיח, במיוחד אם הם שייכים לנצרות, אז הם חושבים שביאת המשיח כבר קרתה. יש לאחד מהם בעיה עם שכר ועונש ולשני יש בעיה עם תחית המתים (כמובן שהם לא מאמינים בתורה שבעל פה – כל הענין של ניסוך המים בחג). המין שלא מאמין בתורה הוא כנגד החדוה והמין שלא מאמין בביאת המשיח, בגאולה, הוא כנגד הגילה.

זהו המבנה, שאפשר כמובן להוסיף אליו בלי סוף. נחזור לרבי נחמן, שאומר שיוסף הוא נשיאת הפכים, בתורה פ. הוא לא כותב שבשם יוסף יש נשיאת הפכים. מה נשיאת ההפכים של יוסף? או להוסיף או להפסיק, כמו "קול גדול ולא יסף", שיש שני פירושים – או שלא המשיך או שלא הפסיק, שהתמיד. כך גם בשבעים זקנים שהתנבאו ו"לא יספו" – או שלא המשיכו להתנבא או שלא פסקו מלהתנבא. "יספו" ממש אותיות יוסף. בתוך יוסף יש דבר והיפוכו. לכאורה הכי חזק לגבי מה שהוא כותב, שיוסף הוא נשיאת הפכים. קודם צריך לבוא משיח בן יוסף, ואחר כך – כמו שאמרנו, לא כותב בפירוש אבל מתבקש – אחרי השלום של נשיאת הפכים מגיע החן של משיח בן דוד.

עד כאן. אפשר לשמוע עוד משהו.

ג. היחס להגשמה

ההגשמה בארבעת המינים

פעם למדנו[עט] את המדרש[פ] בו חז"ל דורשים את כל המינים על שם הקב"ה – "'פרי עץ הדר' זה הקב"ה... 'כפות תמרים' זה הקב"ה וכו'" – ומביאים על כל אחד פסוקים. צריך להסתכל באתרוג ולראות את הקב"ה, להסתכל בלולב ולראות את ה', דווקא בתוך ההגשמה, יש סגולה מיוחדת במינים האלה לראות דרכם את מי שאמר והיה העולם.

לא זוכר אם אמרנו אז שהתפיסה הזו של חז"ל, שאומרים על ארבעה מינים מוחשיים לחלוטין שכל אחד הוא הקב"ה, לכאורה מעוררת בעיה עם אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם, הכי 'בעייתי' בעיקרים ש"אינו גוף ולא דמות הגוף". הרמב"ם דואג להבהיר לי שמי שחושב שהקב"ה הוא גוף או דמות הגוף הוא אפיקורס[פא], ועל זה קמים הראב"ד[פב] ועוד[פג] וצועקים שטובים ממנו כן דימו הגשמה לקב"ה. העיקר הזה הוא הכי בעייתי בכל עיקרי האמונה. אפשר לומר שברור שכל עבודה זרה כופרת בעיקר הזה כי היא נותנת לאלקות איזו דמות. זו גם הבעיה של הנצרות – הגשמה. בהתחלה היו כאלה שלא למדו קבלה בגלל סכנת ההגשמה, לכן הרשב"א רצה להחרים את הקבלה (והוא החרים את המקובל בן זמנו, רבי אברהם אבולעפיא[פד]). מצד שני הוא גם רצה להחרים את הרמב"ם[פה], את החקירה, את מורה נבוכים.

שוב, לכאורה ההתבוננות בארבעת המינים – בעיקר הדרשה שכל אחד הוא הקב"ה – ממש לא מסתדרת עם העיקר של הרמב"ם ששולל את ההגשמה.

הבעיה בשלילת ההגשמה

מה הרמב"ם רוצה? שנתבונן שה' הוא לא חכם, הוא לא חסיד, הוא לא שום דבר שנתפס אצלי – כי גם זו הגשמה. אין לה' שום מדה כמו מדות בני אדם. מה הבעיה עם התפיסה הזו? סתם אדם פשוט שחושב: 'הנה, הרמב"ם לימד אותי שה' הוא לא חכם. אם ה' הוא לא חכם – הוא טפש?! אם ה' לא חסיד – הוא אכזרי? הוא רע?!'. אומר הרמב"ם: 'לא, לא הבנת אותי, ה' לא חכם וגם לא-לא חכם'. ידיעת השלילה שוללת גם את השלילה, היא מינוס-מינוס. אם יוצא לך איזה פלוס מהמינוס-מינוס – ניחא, יש לך תחושה כל שהיא בידיעת השלילה. מדברים הרבה על הענין. מצד אחד, "איני יודע כלום" ומצד שני "ידעתיו הייתיו"[פו]. כל הכבוד, נלמד זכות על הרמב"ם עצמו שהוא ודאי אחז במדרגה הזו.

אבל לסתם אדם זו בעיה. אין רבותא שהאדם יחשוב שה' לא טפש, לא חידוש. יש הוה-אמינא שה' טפש? לא עולה על הדעת שה' טפש ולא צריך לשלול זאת. אבל כן יש הוה-אמינא שה' חכם וה' חסיד – כתוב ככה[פז]! הכינוי העיקרי של ה' בגמרא הוא רחמנא, שהוא רחמן. לכן יש לי הוה-אמינא כזו. אם הרמב"ם בא ואומר לי לשלול זאת – זו בעיה בתפיסה שלי. ה' הוא רחמן, ואם הוא בא ואומר לי שה' לא רחמן – אני חושב שאולי ה' אכזר. זו התגובה הספונטאנית המתקבלת – דבר קשה מאד. לא כל אחד מצליח להגיע לשלב השני, שה' לא-לא-רחמן ולא-לא חכם וכו'.

נאמר במילים אחרות: אצל האדם הפשוט שלילה של תכונות של רגש ותכונות של שכל מה' מורידה את ה' לרמה של מוטבע נטו, של טבע. הוא מבין שיש איזה מין חוק-טבע, מדה כנגד מדה, שבו הכל מתנהל – הוא מבין שה' מנהל את העולם בסדר מסוים, כמו פיזיקאי שמבין שיש חוקי טבע. בתפיסה הזו אפשר עקרונית גם לחשוב שהעולם קדמון, כמו שהרמב"ם אומר[פח], רק שבכל אופן – הוא מכריע – אני מאמין בתורה שאומרת שהעולם מחודש. אבל, לשיטתו, לפי השכל לא בעיה לקבל מי שאומר שאולי העולם קדמון – קדמון היינו טבע מוחלט, מוטבע מוחלט. השלילה הזו פשוט מרוקנת את כל המציאות ממושכל ומורגש ונשאר רק מוטבע. מוטבע הוא באמת דין, אכזרי, חוקי הטבע הם באמת ללא רחמים. לאור זאת אפשר להבין היטב למה רבי חסדאי כל כך התנגד לשלילה של הרמב"ם, וטען כנגדו שה' הוא אוהב – העיקר אצל ה' הוא אהבה ורחמנות וכל המדות שכתוב[פט]. בעצם, שיטת רבי חסדאי מופיעה באופן מוחשי בתוך המינים, לפי המדרש שהכל הוא הקב"ה – הכל מדות טובות.

השתלשלות מימין ומשמאל

לשלילת ההגשמה של הרמב"ם יכולה להיות גם תוצאה בעייתית נוספת: השאלה העיקרית בפילוסופיה בדורות האחרונים היא האם מציאות היא נשוא. כלומר, האם האמירה על דבר (נושא) שהוא 'ישנו' היא נשוא. קאנט אמר ש'קיום אינו נשוא'. אם אכן 'קיום אינו נשוא' – אז בסדר, זו תפיסה טובה (שנותנת מקום להוכחה האונטולוגית למציאות ה' – נושא גדול שלא נאריך בו עכשיו). אבל אם קיום הוא כן נשוא, אם זהו תואר של ה', תכונה נוספת על הנושא – הרי צריך לשלול מה' את כל התכונות. ממילא, מי ששולל כל תכונה – שולל גם את הקיום של ה', וטוען שהוא לא נמצא.

כל סוגי המינות שהזכרנו עדיין לא נוגעים במציאות ה', הם לא אתאיזם. אפילו כפירה בשכר ועונש לא אומרת שאין בורא. אבל תכלית שלילת ההגשמה – לפי הפילוסופיה הראשונה, בה קיום הוא כן נשוא (צריך לבדוק מה הרמב"ם סובר בענין[צ]) – יכולה להגיע לכפירה במציאות ה'. כאילו נאמר שרמב"מיסט 'עד הסוף' יכול להיות על דרך הפתגם החסידי "עמק מתנגד אפיקורס"[צא] – לא להאמין בכלל בה'.

כל דבר, גם קו הימין וגם קו השמאל, משתלשל למטה ויכול להגיע עד לקליפות (כלשון חז"ל[צב] על אברהם ש"יצא ממנו ישמעאל" ועל יצחק ש"יצא ממנו עשו"). האריז"ל אומר[צג] ששרש הרמב"ם הוא בפאה השמאלית של האדם העליון – וקו שמאל יכול להשתלשל עד לכפירה במציאות ה'. לעומתו, ההתדרדרות של קו הימין היא להגשמה ונתינת גוף לה' (שרש הרמב"ן, לפי האריז"ל, הוא בפאה הימנית – הרמב"ן עסק בקבלה, שעד להפשטה של החסידות היה מרובה בה חשש ההגשמה, כנ"ל). התורה שייכת לקו האמצעי – היא מכירה בקיום ה' אך לא נותנת לו גוף.

ארבעה מינים וסוכה

אם כן, דברנו על ארבעה מינים – שלא מאמינים בתורה מן השמים, בשכר ועונש, בתחית המתים ובביאת המשיח – אבל בשביל הרמב"ם יש מין חמישי, מי שלא מאמין בהפשטה בנוסח הרמב"ם, אלא מייחס הגשמה לקב"ה. מנינו בארבעת המינים רק דברים חיוביים שהרמב"ם אומר להאמין בהם. אפשר לומר שהסוג החמישי של המין שייך לסוכה עצמה, שהענין שלה הוא הפשטה – לכן בחב"ד נוהגים לא לשים נוי סוכה, לא 'להגשים' את הסוכה. לעומת זאת, רוב עם ישראל מהדר מאד בנוי סוכה, וכאילו 'מגשימים' את השראת השכינה בתוכה (הסכך עצמו הוא מפסולת גרן ויקב[צד] והוא נקרא לעתים "פסל"[צה] – ביטוי מובהק של הגשמה).

בחז"ל יש בפירוש חכם, רבי הלל, שאמר "אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו"[צו] – חכם שחולק על עיקר האמונה במשיח. פעם ישראל שי' אריאל רצה לכתוב ספר על השיטות של גדולי ישראל בנוגע לכל יג העיקרים – כמעט לגבי כל עיקר אפשר למצוא גם גדול בישראל, טוב וצדיק, שיש לו שיטה אחרת והוא כעין 'מין' ביחס לדברי הרמב"ם. כל המינים יכולים להיות טובים – זו שיטת העוללות אפרים, שהופך את המינים האלה בגמרא למצוות מן התורה, לדברים טובים.

שוב, הכי קל להבין זאת בנוגע להגשמה – מי שמאמין בהגשמה יכול להיות אפיקורס, "מין" בלשון הרמב"ם, או צדיק גמור, כפי שכותב הראב"ד (שהזכרנו לעיל) ש"כמה גדולים וטובים ממנו [מהרמב"ם] הלכו בזאת המחשבה". כנראה צריך לעשות שלום ביניהם. רבי נחמן אומר[צז] שיוסף הצדיק הוא שעושה שלום בין שיטות מנוגדות. באמת מתאים ליוסף הצדיק להיות גם נגד הגשמה וגם בעד הגשמה בעת ובעונה אחת. זהו בדיוק התיאור של יוסף הצדיק. כתוב[צח] שהברית היא הפסל של הקדושה – היא הצלם, והרי משתמשים במלה "צלם" גם בשביל עבודה זרה.

לחפש את עצמי בתורה

עבודה זרה – ראשי תיבות ע"ז בכל מקום – היא העזות של הקליפה. אבל יש גם עזות דקדושה – בה פותח הטור וגם שו"ע אדה"ז, "הוי עז כנמר"[צט] – "הוי' עז לעמו יתן"[ק]. "אין עז אלא תורה"[קא] – ה' יתן לנו "תורה חדשה"[קב]. בשביל לומר "תורה חדשה" צריך הרבה עזות.

המהרש"א כותב בפירוש שהמינים עושים צחוק מהתורה. איך? בעובדה שהם דורשים את השמות שלהם בתוך התורה. הוא אומר שסימן מובהק של אפיקורס הוא הטענה שהתורה מדברת עלי – המינים ששון ושמחה טוענים שאם כתוב ששון ושמחה בתורה הכוונה אלי. זו התכונה הראשונה של אפיקורס – שעושה צחוק בכך שמייחס מה שכתוב בתורה אליו, כל אחד אגוצנטרי לחלוטין. המהרש"א, בסוגיא שלנו, אומר שיש עוד דוגמה לכך בחז"ל. במסכת סנהדרין כתוב[קג] שחמשה תלמידים היו לאותו האיש – מתאי, נקאי, נצר, בוני ותודה[קד]. כדי להתאים למקובל אצל הנוצרים, שהיו שנים עשר תלמידים, מסבירים שחמשה הם אלו שנהרגו. כאשר באו להרוג אותם כל אחד מהם הביא פסוק כהוכחה שלא ראוי להרוג אותו וענו לו בפסוק שכן ראוי להרוג אותו. ממוצע השמות שלהם – מתאי נקאי נצר בוני תודה[קה] – הוא ממזר. חז"ל אומרים[קו] שאותו האיש היה ממזר וכך גם כל תלמידיו. תכונת הממזר היא עזות דקליפה[קז], כי הוא נולד מתוך עזות. בקליפה העזות היא עבודה זרה, לכן לממזר יש נטיה לעשות ממישהו עבודה זרה, כמו שעשו מאותו האיש. לכן התכונה הראשונה של יהודי צריכה להיות "עז כנמר", "זה לעומת זה" כנגד העזות דקליפה. כל הדיונים בגמרא עם מינים מבוססים על פסוקים, כי המינים-הנוצרים מחפשים בכל הפסוקים רמז לאותו האיש – מכך מתחיל חיפוש עצמם בפסוקים.

אבל אני שואל על עצם הטענה – מה, אסור לדרוש פסוקים על עצמך?! רבי מאיר דרש שמות[קח] – האם צדיק לא יכול לדרוש על עצמו? רבי נחמן דרש על עצמו[קט] את הפסוק "נחל נֹבע מקור חכמה"[קי]. כל הדברים האלה לא פשוטים. בכלל לא ברור שכל הסיפור עם חמשת תלמידי אותו האיש הוא בדיחה – אני יכול לקרוא את הגמרא הזו ברצינות, להבין שכך דנו אתם בבית דין בו דנו אותם למיתה. הם רצו להוכיח לבית דין מפסוקים שאסור להרוג אותם ובית דין הוכיח מפסוקים אחרים שכן צריך להרוג אותם. אין בגמרא שום רמז שהכל היה צחוק – שהם עשו צחוק מהתורה ובית דין עשה צחוק מהם. שוב, כמו שהזכרנו, המפרשים שואלים 'האם אלו היתולים?' – אפשר לומר שהכל רציני.

גם כשאני קורא את הלימוד של המינים ששון ושמחה, אם אני תם אני קורא ברצינות – לא כתוב שזו בדיחה. בשביל לומר שזו בדיחה צריך לעשות דבר שאצלי הוא מאד חמור – לומר שהתופעה שהם מתייחסים אליה היא לא רצינית, שסתם פסוק אחד מקדים את הששון לשמחה ופסוק שני מקדים את השמחה לששון, באופן אקראי. בדיחה היא יחוס חשיבות מדומה למשהו, לאיזו תופעה, וכדי לשלול אותה אומרים שכל מה ששמת אליו לב הוא באקראי. אבל לומר אקראי על משהו בתורה יותר גרוע מהכל! צריך להסתכל בכל המפרשים ולמצוא הסבר בפסוקים שלנו. בכל אופן, גם לאמירה שיש תופעה 'אקראית' יש מציאות בקדושה – בעל המצודות אומר הרבה פעמים על פסוק ש"כפל הענין במלות שונות". אמנם הרבה צועקים עליו, כולל המלבי"ם, ובוודאי בפנימיות התורה. אצל רבי נחמן מברסלב, שיום ההילולא שלו בסוכות, השאלה הזו מתאימה לסיפור החכם והתם – החכם יאמר שהכל כאן דברי היתולים, אבל התם ילמד הכל בתמימות. כאן, בשביל לעשות מהם לצים, אפיקורסים, צריך לומר שמה שהם שמו אליו לב בתורה לא נכון, לא רציני – אבל אצל התם הכל רציני! מדת התמימות שייכת להוד, ובאמת יש בה סכנה שמרוב תמימות "הודי נהפך עלי למשחית"[קיא].

למצוא את השרש של כל יהודי

בקיצור, כל הדברים האלה הם 'ניט פשוט', לא פשוט. הכי פלאי איך שבפשטות העוללות אפרים עושה משני האפיקורסים האלה מצוות, ויש פה ויכוח תורני אמתי בין המצוות – מה יותר חשוב. מה הנקודה כאן? מה יוצא מכל השיעור? הווארט הפנימי הוא שלכל אחד מישראל יש שרש בקדושה – גם אצל מי שנמצא בירידה הכי גדולה, אפיקורס לפי ההגדרות בהלכה, שרש נשמתו הוא בקדושה. העוללות אפרים בפירוש שלו חושף את השרש הנעלם של שני המינים, ששון ושמחה, במצוות בתורה. באותו אופן, לכל דעה של יהודי יש שרש בקדושה – דעה כזו בדברי חז"ל, מצוה או השקפה ממנה היא משתלשלת[קיב] (ודווקא התודעה הזו מגלה כי "אין עוד"[קיג], "אפילו בחללו של עולם"[קיד], וכי כל מציאות שהיא נכללת בקדושה)[קטו]. השרש איננו מכשיר את הענף שהתדרדר כאן למטה, אבל חשוב לדעת שיש כזו שרש למעלה, וכאשר זוכים לגלות גם בעולם שלנו את השרש הזה ודאי עושים תיקון גדול לנשמה הזו (בחייה או גם הרבה דורות לאחר מכן).

בחג הסוכות, "חג האסיף"[קטז], מתאספים יחד כל היהודים – חז"ל מלמדים[קיז] שארבעת המינים הם "אגודה אחת" של כל סוגי הנשמות בעם ישראל מהצדיקים הגמורים, בעלי התורה והמעשים הטובים, ועד לאלו שאין בהם לא טעם ולא ריח, ומוסיפים ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[קיח]. לכן, סגולה מיוחדת בזמן הזה לעסוק בחיבור של כל סוגי היהודים, ומתוך כך לגלות את השרש הקדוש גם של היהודים הירודים והנדחים ביותר ולאסוף אותם חזרה אל שרשם ומקורם בעם ישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ברית מילה היא 'חתונה ראשונה' – יחוד של הצורה עם החומר.
• מדת הבינונים היא שמחה בעבודת ה' (בהיותי עבד המלך) ומדת הצדיקים היא שמחה בה' עצמו (בהיותי "חלק אלוה ממעל ממש").
• ניסוך היין כל השנה הוא שמחה הנעלמת בתוך העבודה; ניסוך היין בחגים הוא שמחה גלויה בלב בתוך עבודת ה'; ניסוך היין בסוכות הוא שמחה הממלאת את הלב ועוברת על גדותיו.
• הרמב"ם פרט יג עיקרי אמונה – שאין תלות ביניהם – ובכך אפשר מגוון רחב של מינים ואפיקורסים.
• אמונה בתורה מן השמים כרוכה באמונה בהשגחה פרטית – אמונה שבכל מה שאני רואה יש תורה-הוראה מן השמים.
• ההדס הוא כנגד המין הכופר בתורה; הערבה היא כנגד המין הכופר בשכר ועונש; הלולב הוא כנגד המין הכופר בתחית המתים; האתרוג הוא כנגד המין הכופר בביאת המשיח.
• שלילת כל התארים מה' גורמת לבלבול אצל יהודי פשוט.
• שלילת תארי שכל ורגש מה' נותנת מקום לתפיסת האלקות כחוקי-טבע נוקשים.
• תכלית שלילת ההגשמה עלולה להגיע לאתאיזם.
• הגשמה יכולה להיות שייכת לאפיקורס או ליהודי טוב ותמים.
• כמעט בנוגע לכל אחד מעיקרי האמונה יש גם שיטות חולקות אצל גדולי ישראל.
• העזות דקליפה – של עבודה זרה – היא לימוד תורה אגוצנטרי המחפש את הלומד בתוך התורה.
• העזות דקדושה שמגלה תורה חדשה לומדת בתמימות את כל התורה.
• לכל יהודי – גם הרחוק ביותר – יש שרש בתורה וחשיפת השרש שלו פועלת בו תיקון.