נספח: תגובה למאמר "ה' צבאות" של יהודה עציון

[במאמר "ה' צבאות" מעלה יהודה עציון השערה מחודשת בביאור שם "צבאות": השם "צבאות" מוזכר לראשונה בתחלת ספר שמואל, בתחלה בלשון הכתוב בעצמו (לשון שמואל הנביא שכתב את ספרו – שמואל – [עכ"פ עד פכ"ח פסוק ב כמבואר בב"ב יד, ב-טו, א], בנה של חנה שהזכירה את השם הזה לראשונה, ועל כל פנים, ודאי שנכתב לאחר שחדשה אותו חנה), "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבֹח להוי' צבאות בשִלֹה", ולאחר כמה פסוקים בתפלת חנה "ותדֹר נדר ותאמר, הוי' צבאות אם ראֹה תראה בעני אמתך וכו'", כשההנחה המוסכמת היא שחנה עמדה מול פרכת המשכן "על מזוזת היכל הוי'".

תורף ההשערה הכתובה במאמר הנ"ל הוא, ש"על גבי הפרוכת המבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים – הפרוכת אשר מאחוריה ניצב ארון הברית – היו רקומים (או ארוגים) שני צבָאים הניצבים (או דווקא רצים) זה לעומת זה. שני הצבָאים היו שקולים וזהים זה לזה במידותיהם ותוארם, וכל אחד מהם היה בבחינת 'תמונת ראי' של רעהו". מחמת שזו התמונה שעמדה מול עיני חנה טבעי היה שהשם "צבאות" יהפך לכינוי של ה'. שני הצבאים היו מכוונים במדויק כנגד שני הכרובים שעל הכפרת ומקבילים אליהם והיו בולטים על ידי דחיפת שני בדי הארון עד שנדמו מבחוץ ל"שני דדי אשה" (כלשון הגמרא יומא נד, א), ובשל כך כונו שדי הרעיה בשיר השירים "תאמי צביה". זאת אף הסיבה לחיבור שני הכינויים "הוי' צבאות יושב הכרֻבים" (ש"ב ד, ד) – צבאות מבחוץ, וכרבים מבפנים.

בתגובה זו, הרב התייחס לכמה מהנקודות שבמאמר – חלקן נוגעות לעצם החידוש שבו, וחלקן לפרטים שהוזכרו בו אגב אורחא.]

יש 'צבאים' בתנ"ך[1] – "וכצבאים על ההרים למהר"[2]. וכן יש 'צבָיִם', בלי אלף – "ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבָיִם אשר בשדה"[3]. יש פעמיים 'צבאות', בשני פסוקים זהים בשיר השירים "השבעתי אתכם [לשון זכר, המרמז לאומות העולם, כפי שפירש"י] בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה וגו'"[4]. ומסתבר לומר שמפני שמדובר שם בבנות ירושלם נקט 'צבאות' בלשון נקבה ולא 'צבאים'. נמצא שיש ג צורות רבוי של 'צבי' בתנ"ך: צבים (פעם אחת, כמשל לבחור-זכר), צבאים (פעם אחת, משל ל"גבֹרי החיל אנשי צבא למלחמה"^ב של דוד – מכאן קשר בולט, "לשון נופל על לשון", בין צבא לצבי, יש לומר, שהקשר ביניהם הוא שאיש צבא הוא חיל מהיר וזריז כצבי), צבאות (פעמיים).

רמז: צבים צבאים צבאות = 784 = כח ברבוע = "פעֻלת צדיק (לחיים"[5]. "צבי לצדיק"[6]), כמבואר סודו במקום אחר[7] ש"פעלת צדיק" מלשון בעילה, שהרי פ-ב מתחלפות באותיות בומף.

לגבי עצם הענין, בספה"ק ידוע ששם "צבאות" הוא בספירות הנצח וההוד, סוד מעמד שני בני הזוג בעת הזיווג – "איהו בנצח איהי בהוד"[8]. השם "צבי" בלשון הקדש הוא לשון רצון וחשק כנודע, וכך עומדים בני הזוג, קודשא בריך הוא ושכינתיה-כנסת ישראל, כצבי (כמו שמכונה בפירוש[9] – "דומה דודי לצבי") וצביה (ששני דדיה כ"תאמי צביה"[10]) זה מול זו, כדאיתא בזהר[11] "איהו צבי ואיהי צביה".

יחוד הצבי והצביה הוא סוד המלך הדר (= צבי צביה) ושם אשתו מהיטבאל[12] לשון טביא – צבי. ראה לדוגמה בספר אמרי בינה על שיר השירים עה"פ "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות וכו'" שהוא סוד השם הקדוש צבאות – "הוי' צבאות" בנצח ו"אלהים צבאות" בהוד כנודע. והם גם סוד אלדד ומידד שמתנבאים בתוך המחנה, שני דדי כנסת ישראל, סוד שני בדי הארון הבולטים בפרכת, כמובא במאמר.

הוסבר במאמר הנ"ל באריכות גדולה מה שהשם צבאות נתחדש על ידי חנה בתחילת ספר שמואל (השקול כנגד משה ואהרן, נצח והוד, שני נביאים כנודע). חז"ל[13] אומרים שחנה איימה בתפלתה לה' שאם לא תענה תעשה עצמה סוטה כו' כדי שיתקיים אצלה הבטחת התורה "ונקתה ונזרעה זרע"[14]. והנה, הסוטה שותה ממי הכיור הנעשה ממראֹת הצֹבאֹת, המעוררות חשק כנודע[15], שעל כן משה מאס בהם עד שאמר לו ה' כו', סוד צבי וצבאות. בהמשך ספר שמואל[16] נאמר: "אשר ישכבֻן[17] את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד", הפגם הגדול בשם צבאות, ודוק. נמצא שדימוי הצבי במקדש מתחיל עוד לפני שמתקרבים לפרכת כו'. וכן איתא שכל בית המקדש מכונה "צבי עדיו" בנביא[18], הכל לרמוז לסוד מלך הדר, יחוד הצבי והצביה.

צבי משלים את כרֻב ל-חי ברבוע, סימן מובהק לשייכותם יחד[19].

משה באתב"ש אותיות צבי למפרע כנודע. "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו"[20], לרמוז ליחוד השם צבאות. כשמתבוננים בזיווג הצבאות בקדושה רואים את סוד "משה משה" – "מה שהיה הוא", וד"ל. ביציאת מצרים התחדש התאר צבאות ככינוי לעם ישראל – "צבאות הוי'"[21]. ראה בכל זה, בסוד ההשתלשלות של שם צבאות בספרנו לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם"[22].

איתא באריז"ל[23] שיש לכוון שה-א באמצע צבאות מחולקת ל-יו מלמעלה ו-וי מלמטה המזדווגים ונעשים אחד, סוד כוונת "אדנ-י שפתי תפתח" לפני תפלת העמידה[24]. עוד איתא שם, שבחיצוניות הנצח והוד הם שם צבאות אחד אך בפנימיות הם שני שמות – "הוי' צבאות" בנצח, ו"אדנ-י צבאות" בהוד[25], ובחיצוניות גופא יש שתי בחינות של "צבאות" בתוך "צבאות". ה"צבאות" החיצוני יותר היינו "צבאות" מלשון צבא מלחמה, אך ה"צבאות" הפנימי יותר, הכלי המחזיק את היחוד ממש של הוי' ואדנ-י היינו "צבאות" מלשון צבי, סוד "צבי לצדיק" – צדיק = צבי צבי, ראשי תבות "צדיק באמונתו יחיה" כנודע. הכלל העולה מזה הוא שחיצוניות השם הקדוש צבאות הוא צבא מלחמה ואילו הפנימיות הוא צבא שלום, בסוד סיום שלמה את כח העתים[26]: "עת מלחמה ועת שלום", השלום היינו שלום בית, תכלית ענין המשכן-מקדש כנודע.

"ויהי לפנִנה ילדים ולחנה אין ילדים". שם צבאות הראשון בתנ"ך הוא התבה ה-ילד מתחילת הספר. בכח השם הזה להעמיד צבאות רבים, ילדים, צבאות ה', זריזים ומזורזים בעבודת השי"ת, כמו שמואל ששקול כמשה ואהרן כנ"ל. והנה, הפעם השניה שכתוב שם צבאות: "ותדֹר נדר ותאמר הוי' צבאות", הוא התבה ה-נצח מתחילת הספר! "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[27] – עיקר תקון שמואל הרמתי כנודע. גם המשיח מכונה "צבאות" כנודע בזהר[28] – צבאות-ילד צבאות-נצח = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[29], הנאמר על מלך המשיח.

בחז"ל[30] מצאנו שגר צדק מכונה צבי, הבורח לתוך הדיר שאזי מצוה המלך לרועה שישמור עליו היטב שלא יצא שוב. ידוע שהצדיקים מולידים נשמות גרים בזיווגם ובדבקות מחשבתם בעת עסקם בתורה[31]. והיינו סוד ההתבוננות בזיווג הצבאות. והוא גילוי אלקות, אצילות, בעולמות תחתונים בי"ע דוקא, שלכן אינו נזכר כשם השם בחמשה חומשי תורה כנודע.

חשק = צבי פנים ואחור [צ צב צבי, צבי בי י]. צבי כרב בה"פ = 10 פעמים כרב. כרב כרב = מקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[32], בתוך השם צבאות שבהם ממש כמבואר במאמר "וצדיק יסוד עולם". ממוצע צבי כרב כל תבה בהכאת אותיות = 4900 = 70 ברבוע = פירמידה 24 כידוע. עם הכולל = 99 ברבוע, סוד הגילאים של אברהם אבינו עם הכולל בשתי הבריתות שלו, 70 ו-99 = 13 ברבוע – "אחד [אהבה] היה אברהם", "אברהם אהבי", והוא מכונה במדרש צבי, הגר הראשון כנ"ל.