אור לי"ט כסלו תשע"א, יצהר

התוועדות י"ט כסלו בישיבת עוד יוסף חי

חג שמח לכולם, גם לכל הצופים באינטרנט. לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו. והעיקר 'משיח נאו' – שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

א. פדה בשלום נפשי

הקביעות המיוחדת ביום שישי

בשנה הזו יש קביעות מיוחדת, שנכנסים לשבת. י"ט כסלו הוא ערב שבת ו-כ' כסלו, שהוא המשך החג – חלק מעיצומו של חג, יומא אריכתא – הוא שבת קדש. היום הוא ראש השנה לחסידות. ראש השנה הרגיל לא יכול להיות ביום שישי (יש סימן: "לא אד"ו ראש"), למרות שראש השנה הראשון שהוא יום בריאת האדם הראשון, היה ביום ששי. אך י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, יכול להיות כמו ראש השנה המקורי, ביום ששי, ונכנסים מיד לשבת קדש. גם הרבי הדגיש מאד שכדאי להמשיך את ההתוועדות לשבת קדש, שבכל קהילה יעשו התוועדות בליל שבת וביום שבת, אפילו שיסעדו ביחד.

הקשר לנסיון של יוסף הצדיק

אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, אומר שצריכים "לחיות עם הזמן", הזמן הוא פרשת השבוע, ופרשת השבוע מחולקת לשבעה קרואים, שבע עליות, כל עליה היא עילוי אחר עילוי. וכאשר החג של י"ט כסלו חל כמו השנה, ביום ששי, קוראים בחת"ת של היום את "שישי" של פרשת וישב, שם מסופר אודות הנסיון של יוסף הצדיק. אנחנו כאן ביצהר, שלוחה של שכם עיר הקדש, עיר הברית, מקומו של יוסף הצדיק שומר הברית. לא יכולה להיות קביעות יותר קשורה לענינו של יוסף כמו בשנה זאת.

"ה' מתיר אסורים" – יוסף הצדיק

נפתח עם מדרש[א]. אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, וכאשר היא רואה שלא הולך לה בקלות היא מתחילה לאיים עליו. היא אמרה לו שאם לא תשמע לי אעשוק אותך, אכביד את מלאכתך בבית, ויוסף עונה לה "עֹשה משפט לעשוקים"[ב]. אחר כך היא אומרת לו יותר מזה: אני מפטרת אותך, זורקת אותך מהבית, מהתפקיד שלך, ותרעב ללחם. יוסף עונה "נֹתן לחם לרעבים". אחר כך היא אומרת לו: אחבוש אותך בבית האסורים, אשים אותך בכלא. הוא עונה "הוי' מתיר אסורים". אחר כך: אני מוציאה לך את העינים, מעוורת אותך. והוא עונה "ה' פֹקח עורים". אני כופפת לך את הקומה – והוא עונה "ה' זֹקף כפופים". עד כאן המדרש. אם כן יש לנו מדרש מפורש שהפסוקים של "ה' מתיר אסורים" שייכים ליום הזה, שבו קוראים על הנסיון של יוסף הצדיק. וכמובן הם שייכים לחג הגאולה של אדמו"ר הזקן.

לפני כל התארים של הקב"ה באותו פרק תהלים – שהוא "עֹשה משפט לעשוקים" ו"נֹתן לחם לרעבים", "מתיר אסורים", "פֹקח עורים" – כתוב בהתחלה "השֹמר אמת לעולם", ואחר כך מתחילה סדרת התארים.

מהי אמת? מדת האמת, כמבואר אצלנו באריכות[ג] היא מדת ה"צדיק יסוד עולם", מדתו של יוסף הצדיק. מי ששומר את הברית הוא "אמת", הוא יהודי אמיתי, והקב"ה שומר אותו – "השומר אמת לעולם" – ואחר כך הקב"ה "עֹשה משפט לעשוקים" ו"נֹתן לחם לרעבים וגו'", הכל לאותו אחד, ליוסף הצדיק. ובסוף "הוי' אֹהב צדיקים" – במפורש, יוסף הוא הצדיק יסוד עולם. מתחיל "השֹמר אמת לעולם" ו"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – מגיע בסוף ל"הוי' אֹהב צדיקים".

מ"ה' מתיר אסורים" יש התגלות ה' בכל פרט

נשים לב לעוד פרט: בשני המשפטים הראשונים אין את שם ה' – " עֹשה משפט לעשׂוקים נֹתן לחם לרעבים" (ולא ה' עושה משפט וה' נותן לחם) – ואחר כך כל פרט מתחיל בשם הוי', "הוי' מתיר אסורים וגו'". סימן ששם הוי' מתחיל מ"הוי' מתיר אסורים" – ה' שמתיר את יוסף מבית הסהר, ומוציא את בעל הגאולה מבית הסהר. שם מתחיל גילוי שם הוי' ב"ה, בנס שלמעלה מדרך הטבע. כלומר, "עֹשה משפט לעשׂוקים נֹתן לחם לרעבים" עדיין מלובש בדרך הטבע, ואין עדיין התגלות שם הוי', אבל מ"הוי' מתיר אסורים" והלאה יש בכל פרט ופרט התגלות של שם הוי' (שם המיוחד, שם המפורש, שם העצם ושם הרחמים).

נשיר עכשיו את הניגון שלנו על "ה' מתיר אסורים" ונכוון שהכל מתייחס ליוסף הצדיק ולאדמו"ר הזקן, בעל החת"ת של היום ובעל הגאולה של היום.

[לאריאל זילבר שי': מחכים לקליפ על הניגון הזה, עם סצנות בתוך בית משפט וגם בית הסהר. אחר כך גם קליפ על "אבדו גוים מארצו" – הרבה הרבה בני-דודים על גדות הירדן, נותנים לכל אחד מטבע של עשר שקל (כך הרבי אמר), ואומרים לו שלום. לחיים לחיים!]

באמת צריך לפתוח את התוועדות י"ט כסלו ב"פדה בשלום נפשי" – פסוק י"ט בפרק נ"ה בתהלים. זהו הפסוק שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, אמר כאשר מסרו לו שהוא משתחרר מהכלא, לכן הוא הניגון המיוחד של החג י"ט כסלו.

הרב המגיד – "דב שוקק"

היום גם היארצייט של הרב המגיד – ר' דב בער ממזערטיש – ממשיכו וממלא מקומו של מורנו הבעל שם טוב והרבי של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה. לפני שהוא הסתלק הוא קרא לתלמיד הותיק, אדמו"ר הזקן, ואמר לו: זלמני'ו היינט איז אונזער יו"ט – יום זה הוא היום טוב שלנו – ה' יתיר אותך מבית האסורים, בעצם היום הזה. ואז הרב המגיד הסתלק, וכעבור הוי' שנים יצא אדה"ז מבית האסורים.

מספרים סיפור שאנחנו אוהבים לחזור עליו. היה אחד מגדולי תלמידי הרב המגיד, שקודם לא נמנה על חוג החסידים, והיה צריך להתגנב ולברוח מהעיירה שלו כדי להסתופף בצל קדשו של הרב המגיד ממעזריטש. כאשר הוא חזר הביתה כעבור תקופה, תמהו עליו כולם, כל החברים לשעבר – הרי היה עילוי גדול – ושאלו אותו מה ראית? מה למדת? מה היה שם במעזריטש? הוא ענה להם: נכנסתי לתוך יער עבה והלכתי בתוך היער, עמוק עמוק לתוך לב היער, ופתאום אני רואה דֹב אחד גדול, ענק, עומד באמצע היער ונוהם.

הקול של הדב נקרא שקיקה, "ארי נהם ודב שוקק"[ד]. "שוקק" רומז ל"שוקיו עמודי שש" – ודרשו חז"ל "זה העולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו". דב ר"ת דירה בתחתונים, ה' משתוקק שתהיה לו דירה בתחתונים. הדב של הקדושה הוא הרב המגיד.

אשת פוטיפר – הדב בקליפה

הדבר גם מתקשר למה שדברנו עליו בשנה שעברה, שחז"ל מכנים בשם 'דב' את אשת פוטיפר, שמנסה בכל כחה וחכמתה לפתות את יוסף הצדיק. הקב"ה אומר ליוסף הצדיק "אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך" – אתה מרגיש טוב, בעל הבית, מושל בבית – "אני מגרה בך את הדב, מיד 'ותשא אשת אדֹניו את עיניה אל יוסף וגו'"[ה] (ובהמשך נאריך בעניין הדב).

"פדה בשלום" על רחל אמנו

הרב המגיד נפטר בדיוק לפני רחל שנים[ו]. קודם שרנו את הפסוק "פדה בשלום נפשי", הפסוק שאמר אדה"ז כאשר השתחרר. לפי חז"ל[ז] פסוק זה נאמר על רחל אמנו, לא פחות ולא יותר. כאשר רחל לא ילדה ליעקב, עלה בדעתו של עשו הרשע ליקח אותה לאשה, והיא פחדה ונבהלה (כמו שרש"י מביא בחומש[ח]). ולבסוף כאשר נצלה וילדה את יוסף הצדיק[ט], היא אומרת "פדה בשלום נפשי מקרב לי". הקרב שלה הוא הפחד שעשו הרשע יקח אותה לאשה, כפי שגם עלה בדעתו.

"כי ברבים היו עמדי" – ה'רבים' הם יעקב ולאה, שהתפללו שתזכה ללדת ותנצל מעשו הרשע. רבים היינו תפלה ברבים (כידוע שיש בפסוק זה תורה וגמילות-חסדים ותפלה ברבים[י]), בשביל "רבים" צריכים שנים ותפלת יעקב ולאה היא תפלת רבים להציל את רחל מיעקב ועשו.

היות שהשנה היא שנת רחל מהסתלקות הרב המגיד מתאים לכך שפסוק זה משתייך לפי חז"ל לרחל אמנו.

"פדה בשלום" על אבשלום

על פי פשט, את הפסוק "פדה בשלום" אומר דוד המלך בהקשר למלחמת אבשלום – הבן סורר ומורה שמרד בו, בן אשת יפת תאר (הבן של מעכה, שדברנו עליה רבות). כל פרק נ"ה הוא פרק של הודיה של דוד המלך. הוא מתאר את כל הפחדים שהיו לו מהמרד של בנו, ובמיוחד מעצת היועץ שהפך את עורו כלפיו – אחיתֹפל הגילוני (מגילֹה). חז"ל אומרים שלא היה אדם בעולם שדוד אהב כאחיתֹפל, ואחרי שאחיתֹפל השתתף במרד אבשלום כתוב שלא היה אדם בעולם שדוד פחד ממנו כאחיתֹפל.

בסוף ירדנו שמונה ירידות בשיר, "תורִדם לבאר שחת"[יא]. מי יורד שם? על מי כתוב "לא יחצו ימיהם"? כל הפרק, על פי פשט, הולך על אחיתֹפל. "אשר יחדיו נמתיק סוד" – פעם היינו ממתיקים סוד יחד. "בבית אלהים נהלך ברגש" – היינו הולכים בצוותא, בקול רעש גדול, לבית אלקים. למדנו קבלה וחסידות יחד בחברותא, "נמתיק סוד". כך נאמר על אחיתֹפל. אחר כך "פדה בשלום נפשי מקרב לי".

"מקרב לי" – מקרובי המשפחה, חותן אח וחתן

יש מאמר של הרבי ש"מקרב לי" הכוונה לאנשים קרובים אלי – לא קרב-מלחמה, אלא לשון קרבת משפחה[יב]. מי הם האויבים של דוד? השווער (החותן), שאול; החבר הכי טוב, אחיתֹפל; והבן שלו, אבשלום – ר"ל. שלשה דורות.

בכך דוד הולך בדרכו של יעקב אבינו – כמו ש"משה מלגאו ויעקב מלבר" כך "יעקב מלגאו ודוד מלבר" לגביו[יג]. גם אצל יעקב היו שלשה דורות של אויבים – השווער (החותן) לבן הארמי; האח שלו, עשו הרשע; והאיידם שלו (החתן), שכם בן חמור. אצל דוד זה היה טיפה אחרת – אבל בשניהם מתחיל מהשווער, אצל יעקב לבן ואצל דוד שאול. אחר כך עשו, האח של יעקב, ואחיתֹפל, שהוא החבר של דוד, והוא גם אחי (אחיתפל).

לא היה בעולם אדם שדוד אהב כמו אחיתֹפל, ואחר כך – בגלל זה, כנראה – לא היה אדם בעולם שדוד פחד ממנו כמותו. דוד המלך הוא לב אריה, לב-ארי, שלא פוחד מאף אחד, כמו שהוא אומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" – אין לו פחד מאף אחד בעולם, גם מאבשלום הוא לא פוחד. ממי הוא פוחד? מאחיתֹפל. כל פרק נ"ה הוא על אחיתֹפל, כי יש פרק אחר בתהלים שמוקדש לאבשלום – פרק ג'. גם פרק נ"ה קשור לאבשלום, אבל עיקר החידוש שלו הוא העיסוק באחיתֹפל.

"ערב ובקר וצהריים " – תיקון שלשה דורות

הפסוק לפני "פדה בשלום נפשי" הוא "ערב ובֹקר וצהרים אשיחה", ומכאן אסמכתא לשלש תפלות ביום – ערב, בקר וצהרים. חז"ל אומרים שתפלות אבות תקנום, "אין קורין אבות אלא לשלשה" – "סדר" בלשונו של רבי אייזיק. גם אלה שלשה דורות, ראשון שני ושלישי, והם תיקון של שלשת הדורות של אויבים – שווער-אח-איידם (או אוהב במקום אח).

לפי זה, תפלת שחרית שאברהם תיקן, היא התיקון של האויב בדור הקודם. תפלת מנחה, שתיקן יצחק, היא התיקון של האויב באותו דור. ותפלת ערבית, שתיקן יעקב, היא התיקון של האויב בדור הבא.

כעת נאמר יותר בהפשטה. כל אחד, במיוחד אנחנו כאן, שרוצים להתעסק בצרכי ציבור, וחולמים (כמו יוסף בעל החלומות) על מלכות מתוקנת בארצנו הקדושה, צריך לדעת שיש אויב מהדור הקודם, שהוא השווער שלנו. לא שווער גשמי, אבל יש אויב מהדור הקודם – השווער הוא סמל.

כמובן, יש הרבה אנשים שזוכים שהשווער שלהם הוא הכי הכי טוב, כמו הרבי, שהשווער שלו הוא הרבי הקודם. כמו אצלנו, שהשווער הוא הגבור שלנו[יד]. יש שווערים הכי טובים, אבל בכל אופן יש אצל כל אחד ואחד מישהו בדור הקודם שמאיים עליו.

יש מישהו בדור הזה, שהוא חבר שלו – בן גילו (הרי אחיתֹפל מגילֹה הוא בן גילו של דוד המלך) – והוא הכי מאיים עליך. בהתחלה אתה לא מכיר, זה מישהו שאתה אוהב מאד, ובסוף הוא משתף פעולה עם המורדים בך, בדוד מלכא משיחא. האויב הזה הוא הכי חכם, לכן פוחדים ממנו – מהחכמה שלו, מהעצה שלו.

"לא טובה העצה אשר יעץ אחיתֹפל"

ידוע הרמז והסיפור שפעם אחת, בעידן החדש – כשהתחילו לפרסם רמזים מרמזים שונים ומשונים שאנשים מצאו בתוך התורה – היו כאלה שפרסמו שבתורה יש ריבוי פעמים סופי-תיבות הרצל, כל פעם שכתוב על הביאה לארץ ישראל יש מילים עם ס"ת הרצל (יש שש פעמים "אל הארץ אשר הויה", כולן בחומש דברים), אבל זה תמיד כתוב הפוך, מהסוף להתחלה.

היו הרבה אנשים שהתפעלו מזה, שיש אסמתכא מהתורה שלבוא לארץ ישראל זו פונקציה של הרצל. כאשר חרה לנו הרמז הזה – ניסינו לצאת ידי חובת השלילה בכך שאמרנו שתמיד מופיע הפוך, ואף פעם לא ישר, אבל זה לא סיפק את אלה שפרסמו את הרמזים האלה, לכן מישהי פתחה תנ"ך ושמה את האצבע שלה על הפסוק הראשון, ויצא שם "לא טובה העצה אשר יעץ אחיתֹפל" ס"ת הרצל ישר! זה סיפור אמיתי.

מי אמר את הפסוק הזה? חושי הארכי, הרֵע שבאמת אהב את דוד המלך, שהיה מרגל אצל אבשלום לטובת דוד המלך. באמת, לענינו של אבשלום, עצת אחיתֹפל היתה העצה הכי טובה. דוד התפלל לקב"ה "סכל נא את עצת אחיתפל"[טו] והתפלה של דוד התקבלה, בזכות חושי הארכי – היה הצינור למימוש התפלה – שהרי באמת אהב את דוד ומסר עליו את הנפש. חושי אמר שתמיד אחיתֹפל נותן את העצה הכי טובה, אבל הפעם "לא טובה העצה אשר יעץ אחיתֹפל"[טז]. עד כאן סיפור.

הקשר של הסיפור הזה הוא לפרק נ"ה בתהלים, פרק הגאולה. שוב, יכול להיות שהרצל הוא השווער שלנו, מי שהתחנך על ברכיו ומי שגם נשא לאשה את הבת שלו – הוא השווער שלו.

בכל אופן, פתחנו בכך שגם אצל יעקב היו שלשה אויבים בלבוש אוהבים. האיידם שלו מאד אהב את הבת שלו, מאד מאד, עד כדי כך שכל לשונות האהבה שיש בתורה – איך לאהוב את ה', איך לאהוב את עם ישראל, איך לאהוב את ארץ ישראל, איך לאהוב את תורת ישראל – נלמדות משכם. יש מאמר מאד יפה של בעל הגאולה, שכל מה שקשור לאהבה לומדים משכם בן חמור. כנראה שיעקב לא היה הורג אותו – כך משתמע מהסיפור. אם שכם לא היה נהרג הוא היה נשאר האיידם שלו. גם כשהוא מת, הרי לפי חז"ל אסנת – אשתו של יוסף הצדיק, זה קשר מובהק אליו – היא הבת של דינה משכם.

יוסף ניצל ממות בזכות אסנת

יש עוד מאמר חז"ל מאד מאד מענין, למה פוטיפר לא הרג את יוסף כאשר אשתו ספרה מה הוא עשה לה (מה בעל עושה? בפרט בעל כזה ש"בשר חמורים בשרם" – מיד הורג אותו). חז"ל אומרים שרצה להרוג אותו, והחברים אמרו שלא שווה לו כי הוא מפסיד עבד טוב, אבל הוא לא השתכנע, הוא לקח את הגרזן או הסכין ורצה להרוג אותו.

למה הוא הסתפק בלשים אותו בבית הסהר? חז"ל אומרים שבזכות אסנת[יז], שידעה את האמת והיתה צדקת והלכה וגילתה באזני פוטיפר שהכל שקר – כל מה שאשתך מספרת לך – ולכן הוא הסתפק בלשים את יוסף בבית הסהר ולא להרוג אותו על המקום. אמר הקב"ה לאסנת, הצלת את חיי יוסף הצדיק, חייך שאת זוכה להעמיד שני שבטים בישראל ממנו, אפרים ומנשה.

גם מיכל הצילה את חיי דוד בעלה מידי אביה שאול. יש פה הרבה קוים משותפים. בכל אופן, זה לזכות אסנת, שנבין איך יוסף ישב שתים-עשרה שנה בבית הסהר ולא הרגו אותו על המקום – בזכות אסנת.

ב. הדב וחיות אחרות

נחזור לענין שהתחלנו בו, על כך שהרב המגיד, בעל היארצייט של היום, נקרא דב, וגם לאשת פוטיפר קוראים דב. כנראה שהדב הזה – שאותו חסיד תאר, שלבוא למעזריטש היינו להכנס לעובי היער, ובעובי היער רואים את 'מלך היער', הדב (האריה הוא מלך החיות, אבל כנראה הדב הוא מלך היער), באמצע היער פתאום מזדקף דב ענק שוקק. זה נקרא להגיע למעזריטש, לראות את אותו דב.

דב חזק יותר מאריה

מי יותר חזק בעימות, דב או אריה? חושבים שאריה הוא מלך החיות, אבל להפתעת האנשים שלא בקיאים בכך – דב גדול מנצח והורג אריה גדול[יח].

יש שלשה סוגי דובים – דב לבן, שמוצאים אותו באלסקה, הוא הכי גדול מכל הדובים, וגם הכי חזק, אין סיכוי לשום אריה נגדו; אחריו יש דב שכמעט מגיע לממדים שלו, דב חום, שגם נמצא בצפון, ברוסיה, ואריה לא מנצח אותו; אחר כך יש את הדב המצוי, כמו באמריקה ועוד מקומות, שהוא דב שחור – הכי קטן והכי חלש, אריה מנצח אותו. אבל אריה לא מנצח את הדב החום, וכל שכן לא את הדב הלבן. זה רק כדי שנבין שדב הוא יותר גבור גם מאריה. להגיע למעזריטש – זה לקבל מגבורת הדב.

דב בסוד שלם וחצי

יש עוד משהו, פלאי פלאים, שרמוז בשמו של הדב. דב הוא שם מאד פשוט, ד-ב, שלם וחצי. שלא כמו אצל כל חיה אחרת, הדב הזכר מאד גדול יחסית לדובה הנקבה, עד פי-שנים, שלם וחצי. כל הסוד של "שלם וחצי" בקבלה הוא זכר ונקבה.

"באתי לגני" – לגן החיות, כמו שדברנו הרבה פעמים על "עם זוּ [zoo – גן חיות] יצרתי לי תהלתי יספרו"... לכן מברכים את השבטים בשמות כל החיות, ועד היום הזה נותנים להם את שמות החיות, כי אנחנו "עם זו"[יט], ובזכות זה "תהלתי יספרו". היות שהיום יארצייט של דב צריך להקדיש לו דבור – דברנו עליו בשנה שעברה, אבל נאמר כמה דברים חדשים שלא הזכרנו, כמדומני.

השלום העתידי עם החיות הרעות

איפה הדב מוזכר בפסוק של "פדה בשלום"? לא כתוב שאדה"ז אמר את כל הפסוקים (כמו שאנחנו שרים "פדה בשלום וגו'" ועד ל"ואני אבטח בך"), אדרבה הוא כותב בעצמו שכאשר אמר את הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", לפני שהתחיל את הפסוק הבא, אז השתחרר – יצא בשלום מה' שלום.

כתוב שלעתיד לבוא החיות הטורפות ישכנו בשקט ושלוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות, עם החיות הטובות, הטהורות (ועם בני האדם). כולנו זוכרים את ההתחלה של הפסוקים בישעיהו (פרק יא), שכתוב "וגר זאב עם כבש" (הכל מתחיל מ"וגר" – גיור כהלכה, וגם בעניני תורה ומדע צריך להתחיל מ"וגר"), אחר כך "ונמר עם גדי ירבץ", אחר כך "ועגל וכפיר ומריא יחדו" (עגל הוא קטן ומריא הוא שור גדול ומפוטם) "ונער קטן נֹהג בם" – זה חזון הגאולה.

תיכף נמשיך את הפסוקים, אבל כל החזון שייך לי"ט כסלו, חג הגאולה. כל החסידות היא תורת הגאולה. הרמב"ם אומר שבתקופה הראשונה פסוקים אלה הם משל לאומות העולם ועם ישראל – החיות הטורפות שהם האומות ועם ישראל שהוא הכבשה-הגדי-העגל-המריא, כל החיות הטובות הטהורות שיש כאן. עד כאן הפסוק הראשון.

בפסוקים אלה יש שבע חיות רעות [זאב, נמר, כפיר, דב, אריה, פתן, צפעוני] – "כל השביעין חביבין", לעתיד לבוא כולם יתחבבו עלינו. גם היום, כשנותנים למישהו שם אריה או אריאל, כל שם שמזכיר חיה, סימן שאנחנו מחבבים את החיות הללו. יעקב מחבב את החיות, ומחבב גם את הנחש – אם הוא מכנה את בנו דן נחש, סימן שיש לו איזו נקודה חמה בלב לנחש. אם יש לו נקודה חמה לנחש, כל שכן וקל וחומר לכל שאר החיות הרעות, הטורפות.

בפסוק הראשון כתוב "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם". נחשוב רגע רק על החיות הרעות, חיות הטרף, שהן החידוש: חיות טרף הן אורות דתהו, והחיות הטובות הטהורות הן כלים דתיקון. החידוש הוא האורות דתוהו ולא הכלים דתיקון. הרבי אומר שמביאים את המשיח על ידי המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון – ממשיכים את הזאב לגור עם הכבש[כ]. אם לא תצליח לחבר את הזאב עם הכבש – לא הבאת את מלך המשיח.

קודם צריך להביא את הזאב לגור יחד עם הכבש – כמובן אחרי ש"אבדו גוים מארצו", אחרי הבדלה יש המתקה, אחרי "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו" אפשר להזמין את הזאב שיבוא בחזרה, מתי שתהיה אומדנא של חז"ל שעכשיו הזאב מוכן לגור בשלום עם הכבש.

כמו שאמרנו, "וגר", הכל מתחיל מגיור – או להיות גר צדק או לפחות להיות גר תושב, אבל הכל תלוי ב"גר" לשון גיור. אחר כך, בפסוק השני, כתוב "ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן". בפסוק הראשון שלש חיות רעות – זאב, נמר, כפיר.

מיהו הנמר

הנמר הוא או ליאופרד (leopard) או טייגר-טיגריס (tiger). במלחמה בין אריה לטיגריס מי מנצח? אם זה טיגריס סיבירי יש סיכוי לאריה לנצח, אבל אם זה טיגריס בנגלי, אף על פי שהוא קטן מהסיבירי, הוא מנצח את האריה מפני עזותו העצומה (הרבה יותר מאשר לסיבירי). עליו בפרט שייך מאמר חז"ל (הפותח את הטור ושו"ע אדמו"ר הזקן) "הוי עז כמר" (התנאי הראשון להיות חסיד, כידוע ברמ"ח אותיות). יש מחלוקת בין המדענים מי מנצח – דוב או טיגריס. כשעשו סימולציה של קרב הדוב נצח את הטיגריס, אך בחיק הטבע יש עדויות להיפך.

בכל אופן, אותו אחד נקרא גם בלשון חז"ל טיגריס, שהוא "אריא דבי עילאי". חז"ל אומרים בגמרא[כא] על "אריא דבי עילאי" כמה דברים מענינים. קודם כל, אומרים שבין אזן לאזן שלו יש תשע אמות. למה באמת הטיגריס הבנגלי מנצח את האריה? בעיקר מפני עזותו בקרב כנ"ל אך גם כי הוא יותר גדול ממנו. בדרך כלל המנצח הוא מי ששוקל יותר (כמובן, יש יוצאים מהכלל, אבל זה הכלל).

עוד כתוב שם בגמרא שפעם הקיסר שאל את רבי יהושע – כתוב שה' נמשל לאריה, "אריה שאג מי לא יירא אד' הוי' דבר מי לא ינבא" (והוא הפסוק החותם את הפטרת פרשת השבוע, פרשת וישב), והרי יש לי פרש אחד שהורג אריות! רבי יהושע ענה לו שאין הכוונה לאריה סתם, אריה המוכר, אלא ה' נמשל לאריא דבי עילאי – טיגריס. הקיסר אמר – תראה לי, בגן חיות אצלנו ברומא הוא לא נמצא. רבי יהושע אמר לו – לא תוכל לראות אותו, ניט שייך. אז הקיסר אמר – דווקא, איברא, אני רוצה לראות אותו. הרי "אמר מלכא עקר טורא", מה שהמלך אומר צריך לקיים. אז מביאים לו את ה"אריא דבי עילאי" – רש"י אומר ש"עילאי" הוא שם של יער מיוחד – וכשהוא יצא ממקומו ומתקרב לרומא כדי שהקיסר יראה אותו, ממרחק של ארבע מאות פרסה (אלף שש מאות קילומטר) הוא נהם, וכל החומות של רומי הזדעזעו, הכל הלך ליפול. הקיסר לא חזר בו עדיין. הוא הגיע שלש מאות פרסה רחוק מרומא, ועוד פעם נהם, וכל השינים של כולם – כולל השינים של הקיסר – נפלו. אחרי שכל השינים נפלו אמר הקיסר – טוב, שיחזור למקומו, שלח אותו בחזרה.

כל זה רק מאמר מוסגר, כדי לומר שלא בדיוק ברור מה זה נמר – מה הכוונה כאשר כתוב "הוי עז כנמר", ליאופרד או טייגר, שתי דעות בזה. שניהם ממשפחת החתולים, זהו הצד השוה שביניהם.

פדה – פרה ודב

יש זאב, נמר וכפיר. אחר כך בא הדב, "ופרה ודב תרעינה". זהו הרמז בפסוק "פדה בשלום" – פדה ר"ת פרה דב, ו"תרעינה" נוטריקון "תרין ריעין [דלא מתפרשין לעלמין]", "יחדו ירבצו ילדיהן", משמע שהם זוג יותר מכולם. אפשר לחשוב ש"ילדיהן" היינו ילדי הפרה וילדי הדב, אבל גם אולי לפרש שאלו ילדים משותפים. "פדה" זה פדיון, לפי האריז"ל פדיון היינו תיקון הברית, קשור ליוסף הצדיק – מי שהיה בבית האסורים צריך לפדות אותו. כל פדיון הוא תיקון הברית, כידוע[כב].

קודם היו עגל ומריא, וכעת פרה ובקר – לכאורה שמות נרדפים [עגל-פרה-בקר]. כל שם אומר משהו מיוחד, והשם פרה הוא מלשון פרו ורבו – לשון פריה ורביה. דב ר"ת דירה בתחתונים, כנ"ל.

יש ששואלים מה הסגולה לשלום בית. שלום בית הוא דב – שלם וחצי, יחס בין האיש והאשה[כג] (לא היחס של הגאולה, אלא לפני הגאולה – שלם וחצי לפי האריז"ל) – ר"ת דירה בתחתונים, תכלית הכוונה. איך מגיעים לדירה בתחתונים? על ידי פרה, כמה שיותר ילדים [יש כאלה שחושבים שצריך לעשות הפסקה בילודה בבית, ר"ל, ח"ו. איני מדבר על מקרים של פיקוח נפש. פרה ודב היינו פרו ורבו, כמה שיותר].

ב-פרה דב יש "פדה" ונשארות אותיות רב – "פדה בשלום מקרב לי כי ברבים היו עמדי". אמרנו ש"קרב" היינו קרובי משפחה. אצל אדמו"ר הזקן המוסרים (מלשינים) לא היו קרובים שלו, אבל מי שמסר את אדמו"ר האמצעי היו משפחת המחותנים שלו – המשפחה הקרובה של אשתו, המידית, היו המוסרים, אז אצלו היה ממש "מקרב לי". רואים אצל צדיקים שלפעמים הכי קרובים הם המוסרים שלהם והם המתנגדים שלהם והם האויבים שלהם.

החיות והילדים

כשמדברים על חיות זה בשביל ילדים, הכל סיפורי ילדים, יש חיידר לילדים. "עם זוּ" – שמדברים על חיות – זה נושא לילדים, "נער ישראל ואהבהו". איך אני יודע? כי בפסוקי לעתיד-לבא מופיעים חיות רעות, חיות טובות טהורות וילדים קטנים. בפסוק הראשון "ונער קטן נהג בם", ובפסוק השלישי, שלא הזכרנו, כתוב "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה". מסוג האדם מופיעים בפסוקים האלה רק ילדים. לא כותבים שאחת החיות הרעות תהיה חברה של איזה אדם מבוגר, הם עברו את גיל ה"זו". גיל ה"זו", "עם זו יצרתי לי", הוא עד גיל זו (יג) – עד בר מצוה. יכול להיות קצת אחרי זו.

מי הם בני האדם בפסוקים האלה? הגמול והנער והיונק, ר"ת גני, "באתי לגני אחתי כלה", גן ילדים וגן החיות. הסברנו שפרה ודב הולכים יחד – קודם צריך כמה שיותר פרה, פרו ורבו, ובזכות זה יש דב, "דירה בתחתונים". כל זוג צריך לשמוע ולהפנים טוב, כדי להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין", בשביל "יחדו ירבצו ילדיהן", צריך להיות "ופרה ודב תרעינה".

פרה – רמז לאדה"ז

אם המגיד הוא הדב, אולי אדה"ז הוא הפרה היום, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". אדה"ז פרש את הפסוק "פרו ורבו" – על יהודי לעשות עוד יהודי, להוליד אותו וגם לקרב אותו בתשובה[כד]. מי אומר את הווארט "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק"? אדה"ז. כתוב שהוא הצטיין, יותר מהמגיד ואפילו יותר מהבעל שם טוב, בעשיית בעלי תשובה. זה החידוש שלו. ידוע החלום של אדמו"ר האמצעי[כה], שרק אדה"ז עבר בטוח על ה'גשר צר מאד', כי הקדיש את חייו לקירוב בעלי תשובה, עד כדי כך שגם רצה לקרוא לתנועה תנועת בעלי תשובה, אבל בסוף קראו לה תנועת החסידות (תנועת דרך חיים...). מה זה בעלי תשובה? פרו ורבו, כך הוא עצמו פירש. מודעות של כמה שיותר פרו ורבו, כל הזמן "פרו ורבו" וגם "ומלאו את הארץ וכבשה". "ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן".

כל זה היה מאמר מוסגר גדול, כדי להתבונן ולהתייחד עם פסוקי גאולה, שהפסוקים האלה, גם בעולם הגדול, הרחב, הם מפסוקי הגאולה הכי מפורסמים, וממילא באמת הכי נוגעים ללב עם ישראל וללב כל האנושות, הפסוקים של "וגר זאב עם כבש וגו'".

שבע החיות הרעות לפי הספירות

מי הן שבע החיות הרעות, שהחידוש שהן גרות עם החיות הטובות הטהורות ועם הילדים הקטנים? הזאב והנמר והכפיר והדב והאריה והפתן והצפעוני. רואים דוגמה מצוינת של חלוקת זהב, שה-ז מתחלקות ל-ה ו-ב – ה חיות, זאב נמר כפיר דב אריה, ו-ב סוגי נחשים, חלוקה בפני עצמה, פתן וצפעוני, שהמפרשים מסבירים שהם הכי מסוכנים מכל הנחשים.

נכוון אותן בקיצור נמרץ, לפי הספירות. הייתי חושב בהשקפה ראשונה, הוה-אמינא, שהחמש הן ה קצוות מחסד עד הוד, ושני הנחשים בסוף הם יסוד ומלכות, אבל לא בדיוק ככה. באמת ה החיות הרעות הן ה הקצוות, אבל לא בדרך של אור ישר אלא בדרך של אור חוזר.

מבואר אצלנו, באריכות, בספר "גוף נפש ונשמה"[כו] שהזאב פוגע בספירת ההוד – מערכת החיסון. הזאב הוא האונס (את הכבשה התמימה[כז]). בשבטים בנימין נמשל לזאב ("בנימין זאב יטרף וגו'"), ורחל קראה לו בשעת מיתתה "בן אוני", וכמעט שנחסר משבטי יה במעשה פלגש בגבעה, ולבסוף חטף נשים כדרך האונס (בהוראת שעה להיתר)[כח], הכל בסוד ספירת ההוד ("הודי נהפך עלי למשחית"). "וגר" לשון גיור (כהלכה) בהוד כנודע.

על הנמר כתוב "עז כנמר", כנגד ספירת הנצח (העזות אינה גבורה פיזית כנודע, אלא מדה בנפש הנובעת מטבע הנצחנות, ראשית ה"מוטבע" בנפש[כט]). גם הגדי (בן-הזוג של הנמר בפסוק) הוא עז, גדי עזים[ל].

כפיר, לשון פאר, בתפארת. והוא האריה הצעיר, סוד "ורב יעבוד צעיר" דקאי על יעקב, מדת התפארת (בחינת "דרדקי" ביחס לאברהם, האריה עצמו כדלקמן, והיינו מה שכתוב כאן "ונער קטן נהג בם"[לא]). והוא החיה הרעה היחידה שנתונה בין שתי חיות טהורות (מאותו מין, קטן וגדול): "ועגל וכפיר ומריא יחדו", כמתאים לתפארת הממזגת גוונים שונים (וכן "יחדו" מתאים לתפארת).

הדב כאן הוא כנגד ספירת הגבורה (תרגום הירושלמי ל"בנימין זאב יטרף" – "בנימין מדמי ליה לדוב חטוף", קשר מובהק בין הזאב לדב, על פי חילוף אותיות ז ו-ד, המקבילים כאן להוד וגבורה בקו שמאל[לב]), כאשר בת זוגו, הפרה, רומזת לסוד פר דינין (ביחד עם ה כוללים, כמבואר בכתבי האריז"ל) שבגבורה[לג].

על האריה כתוב "פני אריה אל הימין" במעשה מרכבה. כתוב "גבור כארי", אבל במרכבה האריה הוא החסד. "אריה כבקר יאכל תבן", בקר היינו "בֹקר דאברהם", "ואל הבקר רץ אברהם" (כמו שכל נסיעותיו הנגבה, לרוח דרום, רוח החסד והאור, כך הוא רץ, תמיד, אל הבקר אור, "מי העיר [האיר] ממזרח"[לד]), בחינת חסד. גם אכילת תבן, צמחונות, הוא מצד החסד, וד"ל.

בדרך מליצה, גבורה עולה דב בחזקת 3[לה]; מישהו עלול להקשות על גימטריא זו שהרי גבורה עולה אריה בלי שום חזקה, בדיוק, אבל הקושיא לא מפריעה לנו (כל זה בדרך מליצה), כי יש לנו תירוץ לקושיה, שעל האריה כתוב בפירוש שהוא בחסד, "פני אריה אל הימין".

אם כן הסדר הוא – זאב, נמר, כפיר, דב, אריה[לו]. ממש חלק, כפתור ופרח, לסדר אותם כנגד ה קצוות, אבל בסדר הפוך, מלמטה למעלה מהוד עד חסד.

אין אהבה כאהבת האריה

כתוב שאריה הוא התגברות החסדים. שמים אותו בחסד כי הוא אוהב גדול. כתוב בחז"ל[לז] שאוי ואבוי למי שבא בין האריה והלביאה בשעה שמזדווגים זה לזו. האריה הוא גבורה, אבל אהבה כאש – אהבה עצומה לבת זוגו, שחז"ל אומרים שאין בעולם החי אהבה בוערת כאהבת האריה ללביאה. לכן גם ידוע הרמז שאריה לביאה ר"ת אל – "חסד אל כל היום".

בכל אופן, זו הקבלה יפהפיה לפי סדר הפסוקים, של זאב-נמר-כפיר-דב-אריה. נשלים את החיות: הפתן הוא היסוד והצפעוני המלכות – כאן לא בסדר הפוך אלא ישר. "ושעשע" – שעשועים ביסוד – "יונק", היסוד הוא היונק (יונק – י יוסף). "ושעשע יונק על חר פתן"[לח] זה היסוד, הברית. "ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה"[לט] זו המלכות.

זהו כמובן שיעור באקולוגיה – נדבר בהמשך על עניני אקולוגיה – איך לסדר אותם בגן חיות, איך לבקר אותם ואיך לשיר את השירים שלהם בפרק שירה. עכשיו בחדר אנחנו לומדים – הילדים הקטנים, הנער קטן והיונק והגמול – את פרק שירה.

"גמול ידו הדה"

מה הפירוש "הדה" (פשיטא ש"ידו הדה" הוא לשון נופל על לשון)? הרד"ק אומר שהוא מלשון יד ממש, כמו "וידוּ אבן בי" – שהשרש הוא ידה – אבל רש"י והמלבי"ם ורוב המפרשים אומרים שהדה הוא לשון 'הד'. כמו שהקול חוזר הרבה פעמים כהד מההרים, כך מי שעושה עם היד נפנוף קל – כמו לעשות הדים – נקרא "ידו הדה" (כך מפרש המלבי"ם).

במלה זו, "הדה" נגמרים פסוקים אלו. "הדה" גם לשון אהדה בין הגמול לצפעוני. לאחר מכן ההמשך הוא "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

נאמר רמז שהכל הוא דב, לכבוד הרב המגיד. אם נקח את שבע החיות הרעות, חיות הטרף, שיש כאן – האורות דתהו שעלינו להמשיך ולהלביש בכלים דתיקון, ואז תבוא הגאולה, בזכות החידוש של החיות הרעות האלה – ונעשה את החשבון שלהן: זאב נמר כפיר דב אריה פתן צפעוני – עולה דב פעמים דב בער, הכל נכלל בבעל ההילולא של היום. כל זה היה איזה מילתא דבדיחותא לפתוח את הערב (לזאבי ערב עולה טיגריס).

סיכום הפרצוף:

חסד אריה		גבורה דב
	תפארת כפיר
נצח נמר		הוד זאב
	יסוד פתן
	מלכות צפעוני

סודות הזברה

אריה וזברה

נאמר עוד מילתא דבדיחותא: יש לנו כאן את החבר הטוב שלנו אריאל זילבר[מ], אל תקרי זילבר אלא זברה... לא כתוב כאן שאריה וזברה ישכנו יחדיו. אבל אם היום אשאל מה יכול להיות הציור הכי מופלא שטורף עושה שלום עם הטרף שלו בעולם הטבע ויתחיל להיות חבר טוב ושכן טוב, יתכן מאד שהציור הראשון שיבוא לראש – למי שמכיר בטבע החיות – הוא אריה וזברה, ר"ת אז, "אז ישיר משה ובני ישראל". מי שהוא ר"ת אז הוא שר, יש לו חוש במוזיקה.

הזברה מפוספסת, ובפרשת שבוע קוראים על כתנת הפסים של יוסף הצדיק. כשקוראים בספרי הזואולוגיה יודעים שזברה היא סוג של סוס (כמו שאריה הוא סוג של חתול, וזאב הוא סוג של כלב), סוס מיוחד שיש לו פספוס – כך זה נקרא, כמו שמישהו מפספס משהו (או שם פס על מישהו)

השאלה הראשונה ששואלים לגבי הזברה היא על הפסים. יש לזברה פסים, היא הברודים[מא]. הטורף תמיד מעולם התהו[מב] והנטרף מעולם התיקון[מג], עולם התהו רוצה לטרוף את עולם התיקון. איך קוראים לעולם התיקון בקבלה? עולם הברודים. ברודים היינו פסים – זברה. החיה, הטיפוס, מלך עולם התהו של הטורפים הוא האריה.

השחור והלבן – מה על גבי מה

השאלה הראשונה – מה בא על גבי מה, יש לו פסים שחורים על גבי רקע לבן או פסים לבנים על גבי רקע שחור? עד לא מזמן המדענים כולם סברו שפשיטא שהרקע של הזברה לבן, והפסים הם שחור על גבי לבן. לכאורה זה שכל ישר, אבל הוא רק הוה-אמינא שלא תמיד כמו המסקנה בסוף. היום המדענים סוברים הפוך, שהרקע של הזברה שחור, והפסים הם לבן על גבי שחור.

זה כבר סימן שאנחנו מתקרבים לימות המשיח, כי כתוב שבעולם הזה קוראים בספר תורה שחור על גבי לבן, אבל כאשר יבוא מלך המשיח נקרא את הלבן שמקיף את האותיות – כל אות חייבת על פי הלכה להיות מוקפת לבן מכל הצדדים.

מה ההבדל בין העולם הזה לימות המשיח? בעולם הזה קוראים את השחור. זו תפיסת יש על גבי אין, כמו שהסברנו הרבה פעמים שסרט הוא הרבה סטילים עם הרבה חתיכות אין באמצע. העין תופסת את הסטילים במהירות – יותר מ-23 בשניה – כסרט נע. אבל אם אתה יכול לאלף את העינים לראות את החתיכות הריקות בין הסטילים אתה רואה את האין, אתה רואה שהכל אין.

כך לגבי הזברה – או שאתה רואה כאילו שיש פה שחור על גבי לבן, וככה קוראים בעולם הזה את תמונת המצב, את הספר, או שאתה פתאום תופס שבעצם זה לא שחור על גבי לבן אלא לבן על גבי שחור.

כתוב שגם התורה הקדומה נתנה לנו "אש שחורה על גבי אש לבנה", שחור על גבי לבן. אש שחורה הוא אור אין סוף שמאיר אחרי הצמצום, ואש לבנה הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. היום יש אש שחורה על גבי אש לבנה – כל מקום שיש שחור, הוא מעלים על הלבן, זה סוד הצמצום. זו אש שחורה, שקוראים אותה, אבל היא מעלימה על הרקע של הלבן, והלבן רק נשאר מסביב כל אות – אור מקיף, סובב כל עלמין. לעתיד לא נקרא את השחור-הכתוב – השחור ישאר, הצמצום לא יתבטל, אבל נקרא את הלבן.

יש אפילו פירוש יותר עמוק, שלא רק שנקרא את הלבן על גבי השחור של הצמצום, אלא יתגלה שהשחור אינו של הצמצום אלא של "ישת חשך סתרו" – של העצמות ממש, שלמעלה גם מהלבן שעל גבי השחור. זה פירוש הרבה יותר מתאים, כי אז נבין שהשחור הוא הרקע, ישת חשך סתרו, והלבן כתוב על גביו. בעולם החי זה מה שגילו כעת לגבי הזברה, שבעצם יש לה פסים לבנים על גבי רקע שחור.

למה הזברה מפוספסת

אחר כך, שואלים המדענים – זה שיעור בזואולוגיה על פי תורה – למה ה' עשה את הזברה מפוספסת (ברודים, עולם התיקון – אפילו שהיא סוס, טמא, יחסית לאריה הוא ברוד, מפוספס). יש שלשה הסברים, שלא יודעים מה ההסבר הנכון, אבל יש היום שלש השערות למה ה' (הם לא מדברים על ה' כמובן, אבל השאלה למה ה') עשה אותו ככה, ולא כמו סוס רגיל, בלי פסים? אנחנו כמובן נלמד זכות על כל ההסברים, "אלו ואלו דברי אלהים חיים" בפנימיות (ובהערות מובא מעט הסבר בפנימיות).

יש סברא אחת של המדענים, שלסייחים של הזברות יש חוש מיוחד לזהות את האמא לפי צורת הפסים, כי אין שתי זברות עם אותו פספוס. כמו שהיום כשרוצים לזהות ספר עושים פסים מהצד השני, אבל הם לא זהים, עושים 'זברה' כדי לזהות את הספר (יש פה מישהו שמוציא ספרים). הזברות חיות בעדר, והתינוק צריך לזהות את האמא שלו, ויש לו את החוש לזהות את האמא לפי הסימן שלה, איך אצלה הפסים. זו סברא נחמדה. כל הסברות האלה רק מצביעות שהמדענים היום מרוב שעמום כבר חושבים חסידות...

אחר כך יש סברא שניה למה ה' (להם יש כמובן מלה אחרת, שכל אחד יכול לנחש) עשה ככה. כי יש איזה זבוב מאד ארסי בגיזרה שלהן, צה-צה, והפסים האלה 'מבלבלים את הראש' לאותו זבוב והוא פחות עוקץ. היות שהן בתוך הג'ונגל, ומאד לא נעימות להן העקיצות, לכן ה' עשה להן פסים כדי למעט ככל האפשר את העקיצות של הזבובים הארסיים האלה, המאד-לא-נעימים. זו סברה שניה, שגם מודים שאין שום הוכחה שהיא נכונה – הכל דמיונות של אנשי המדע. אבל שוב, דמיון הוא משהו נחמד כזה, שגם אומר לנו. אם יש יתושים בלילה צריך לעשות פיג'מות עם הרבה פסים (כמנהג העירקים הישנים בלילות הקיץ על הגגות), ויש סיכוי טוב שזה יפעל כמו זברה, ואז היתושים לא יעקצו אותנו...

אחר כך יש סברא שלישית, שלא רק שהפסים מבלבלים את הזבובים, אלא שכאשר יש עדר של הרבה זברות עם כל הפסים שלהן זה מבלבל את האויב – מבלבל את האריות. הרי לאריה יש טרף מסוים שהוא מכוון אליו, מישהו על הכוונת שלו, ואם יש לו הרבה פסים, ויש לידו עוד מישהו עם הרבה פסים, מתבלבל הראש של האריה – לא יודע כנגד מי הוא הולך בכלל[מד]. אם כן, הסברא היא שכדי לשמור על החיים של הזברות מפני האריות ה' עשה להן פסים, כדי לבלבל את הראש של האריות[מה] (הסיפור הזה הוא בעיקר סיפור של אפריקה).

הזברה מנטרלת את האריה

אחרי כל זה, אנחנו חושבים שכל פעם שיש איזה מקרה בג'ונגל, שיש אריה וזברה – האריה הוא הטורף והזברה היא המסכנה, הטרף. ברוב המקרים זה באמת ככה, אבל חשוב לדעת שיש יוצאים מהכלל – לפעמים הזברה פוצעת ומנטרלת את האריה, ובכך היא מצילה את החיים של עצמה, והאריה יוצא מהקרב פצוע ומסכן (לא הורגת אותו, אבל מנטרלת). הזברה לא נותנת את עצמה להטרף בקלות, היא בהחלט לא טרף קל. יש מקרים במים שהזברה תפסה אריה ודחסה אותו ברגליה החזקות לתוך המים כדי להטביע אותו. יש עוד מקרים שהזברה נותנת ברגל בעיטה לראש של האריה ושוברת לו את הלסת, ואז הוא מנוטרל (הזברה היא הרי סוס). יש כאלה סיפורים, שזברה סותמת את הפה של האריה. האריה רוצה לשיר, ויש זברה רעה שלא נותנת לו...

כמו כל דבר, יש זברה של קדושה ולהיפך. זברה היא סוס, וכתוב (בקבלה וחסידות) שסוסים הם אותיות. מה שאמרנו על שחור על גבי לבן או לבן על גבי שחור הכי מתאים לזברה, כי כתוב שהאותיות הן סוסים. צריך רק לדעת על האותיות-הסוסים אם הן שחור על גבי לבן או לבן על גבי שחור. הסוסים של יוסף היו זברות[מו], והסוסים של שאר השבטים היו כנראה סוסים פשוטים.

נאמר שהזברה היא התקשורת. יש זברה טובה ויש זברה רעה. יש אריה-אריאל טוב ויש אריה לא טוב. הזברה הרעה מנסה לסתום את הפה של האריה הטוב, שלא ישיר בתקשורת. לכן נאמר לחיים, שיהיה רק האריה הטוב ועם הזברה הטובה, ונשמע את שירת הגאולה תיכף ומיד ממש.

ניגון של המגיד

כל השיחה הזאת היתה לכבוד הרב המגיד שקוראים לו דב. אז צריך לנגן ניגון של המגיד. בדרך כלל מנגנים ניגון של המגיד שמסור דרך חסידי ברסלב, אבל הפעם ננגן ניגון שבחב"ד קוראים לו דער רוסטובער ניגון, שניגנו לפני מאמר חסידות של הרבי הרש"ב, כי בחב"ד למדו אותו רק כאשר הרבי הרש"ב גלה מליובאוויטש והגיע לרוסטוב, אבל אצל חסידי ירושלים יש מסורת שניגון זה הוא של הרב המגיד בכבודו ובעצמו, והירושלמים המקוריים שרים אותו על אשת חיל. עכשיו נקבל את הסברא הזו של הירושלמים, שהניגון הזה שמיוחס, לא פחות ולא יותר, לדב הגדול שמולך ביער, הרב המגיד ממעזריטש – כאמור זהו ניגון מאד מקודש בחב"ד, אבל לא יודעים שהוא מיוחס למגיד. ננגן כעת את הניגון הזה. לחיים לחיים.

השלמה לפרצוף החיות

השלום ע"י "מלאה הארץ דעה את ה''

הקטע שהבאנו מישעיהו הנביא מסיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", הפסוק שמביא הרמב"ם[מז] בתור חותם היד החזקה – שמה שאנחנו מצפים ומתפללים לימות המשיח, זה שיקוים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". כך הוא מסיים, וממילא רומז לכל הפסוקים, קודם פסוקי משיח "ונחה עליו רוח הוי' וכו' והריחו ביראת הוי'", אחר כך "וגר זאב עם כבש וגו'" ובסוף "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". כלומר, מה פועל את השלום בין הזאב והכבש וכו'? הדעה. מכיון ש"מלאה הארץ דעה את הוי'", לכן "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי".

המפרשים מסבירים שההבדל בין היונק לגמול – "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" – שהיונק עוד יונק מאמו, אך אין לו עדיין דעה, אבל הגמול נגמל מאמו, וברגע שנגמל הוא מקבל דעה. באמת המלה גמול עולה דעה בדיוק בגימטריא. יש שבע חיות רעות ושש חיות טובות, ועוד שלשה ילדים קטנים – הגמול הוא האחרון. 7, 6 ו-3 והאחרון הוא הגמול – "ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה", ואותו גמול עולה דעה, כהמשך הפסוק המנמק את כל השלום של ימות המשיח "כי מלאה הארץ דעה", החל מהדעה של הגמול, "את הוי' כמים לים מכסים".

"כמים למים מכסים"

דרשנו הרבה פעמים בשכם עיה"ק – עיר הברית, עירו של יוסף הצדיק שיצא מבית האסורים למלוך – ש"כמים לים מכסים" בגימטריא שכם, היא המקום של "כמים לים מכסים", בין שני ההרים גריזים ועיבל. נחשוב ששכם היא כמו ים, ורק צריך למלא בין גריזים לעיבל מים, ואז שכם תהיה המקום של "כמים לים מכסים".

לא רק זה, "כמים לים מכסים" ר"ת מלך הפוך – רבע של שכם, וגם רבע של מספר האותיות בביטוי (יש בו 12אותיות), היינו ששכם הוא מלך פנים ואחור (מ מל מלך מלך לך ך), ומלך עולה גם מים (אותו רמז של פנים ואחור).

יש רמז, מהיפהפיים בתנ"ך, שכל הקטע – מ"וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי'" (ולא עד בכלל) – עולה 30 פעמים "כמים לים מכסים". כלומר, אם כוללים את המלים האחרונות הכל עולה א-ל פעמים "כמים לים מכסים". הכל כמים לים מכסים, הכל שכם.

כל הפסוקים הם דב

אמרנו שכל החיות הרעות עולות דב פעמים דב בער. כל שכם הוא דב פעמים דב פעמים זאב – ששים פעמים דב, דב ברבוע כפול זאב (עשר) – עולה "כמים לים מכסים". כל הפסוקים עד הסוף עולים אדם פעמים אברהם, כתר פעמים חי, י"פ כתר מלכות, י"פ "בראשית ברא".

כל הפסוקים הם דב אחד ענק. ששים היינו דב פעמים זאב, אבל זה גם דב חום. אותו חסיד שראה את הדב ביער – איזה דב ראה? לא דב לבן, כי הוא באלסקה, ולא דב שחור כי הוא באמריקה, אלא דב חום, דב פעמים זאב, שאם נכפיל בעוד דב יהיה "כמים לים מכסים", ואם נכפיל ב-אל יהיה הכל יחד. כל זה היה רק כדי להשלים עם גימטריא מופלאה ביותר[מח].

חוש הריח של הדב

השלמה לגבי הדב. עד עכשיו רק אמרנו שהוא חזק, אבל יש משהו בדב שהוא באין ערוך יותר טוב בו מכל החי על פני האדמה, עליו נדבר עכשיו.

לפני שבוע דברנו[מט] על יב החושים שיש בתורה – אחד מהם הוא חוש הריח, החוש של חדש מרחשון, החדש שעבר, החדש של מנשה, אותיות נשמה, נשימה, ריח, חוש של משיח שכתוב בו "והריחו ביראת הוי'" ("מורח ודאין"), לפני "וגר זאב עם כבש".

בכל הדומם-צומח-חי-מדבר, למי יש חוש ריח הכי טוב? התשובה שבחיות היבשה אין מי שאפילו קרוב לדב. מי שבא אחרי הדב הוא סוג מסוים של כלב – bloodhound (כלב דם) – הכלב שהמשטרה וכחות הבטחון משתמשים בו לאתר אדם שמחפשים אחריו שהסתובב בשוק של מליון אנשים לפני שלשה ימים, לזהות את הריח שלו ולעקוב אחריו. חוש הריח של הכלב הזה הוא 300 פעמים יותר חד מחוש הריח של אדם, אבל חוש הריח של הדב הוא פי 7 משלו, כלומר שהוא 2100 פעמים יותר טוב משל אדם.

יש מי שאומר שבים יש דג שמתחרה עם הדב על היבשה – הכריש (עולה פתן, מסוכן מאד). הכריש יכול להריח טפת דם קטנה של טרף פוטנציאלי במרחק של קילומטר וחצי במים. כל טפה של חומר כימיקלי שדג אחר מפריש לצורך משהו הכריש מריח במרחק הזה – משהו שלא יאומן ולא ישוער בכלל. אבל על הדב אומרים שהוא יכול להריח את בן/בת הזוג שלו לעתיד במרחק של 150 קילומטר. זה לא סתם "דירה בתחתונים"...

חוש הריח – חוש המשיח והחוש שבכתר

הריח, מכל החושים, שייך למזל של הנשמה – לכתר. חוש הראיה שייך לחכמה, שמיעה לבינה, טעם לדעת ("טעם ודעת") וגם מישוש בדעת (טעם – חסדים שבדעת, ומישוש – גבורות שבדעת). הריח שייך לכתר, ששם "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", במיוחד בריח הקרבנות, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", שם כביכול אריך אנפין מריח את הקרבן וזה גורם לו להמשיך נחת רוח – ריצוי ורצון טוב, כפרה, המשכת התענוג לתוך הרצון – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

חוש הריח הוא החוש של המשיח, "מורח ודאין", שכל מה שהוא מרגיש את הזולת, שופט ודן אותו, הוא לפי חוש הריח שלו – "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" אלא רק "והריחו ביראת הוי'". העובדה שהדב הכי מצטיין בחוש הריח היא סימן שהוא החיה הכי משיחית בין החיות – יש לו את החוש של המשיח.

הכתר נקרא מזל – "אַיִן מזל לישראל". חוש הריח הוא החוש היחיד שלא נפגם בחטא עץ הדעת, החטא הראשון. הוא החוש של "מור והדס", מרדכי ואסתר, חוש של "חייב איניש לבסומי בפוריא" – למעלה מעלה מטעם ודעת, הוא לא עולה סתם עד אריך ועתיק, רצון ועונג, אלא עולה עד רדל"א, "עד דלא ידע".

בני, חיי ומזוני – תלויים בריח

כתוב ששלשה דברים לא תלויים בזכות אלא במזל, "בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[נ]. צריך לומר ששלשת הדברים האלה, גם במובן הגשמי וגם במובן הרוחני, קשורים לחוש הריח דווקא – הבנים והחיים והמזונות-הפרנסה.

איך הם קשורים לריח? למה משתמשים בעולם החי בחוש הריח? למה לא מספיק חושי ראיה ושמיעה מפותחים? מסבירים שאת הריח צריך בשביל שלשה דברים: האחד הוא להריח את בן/בת הזוג, כמו שאמרנו קודם (יש גם פרפרים מיוחדים, פרפרי משי, שמריחים את בן הזוג שלהם עם ה'אנטנות' שיש להם ממרחק של עשר קילומטר). השני הוא כדי לאתר את הטרף – כמו שאצל הכריש לדוגמא (כמו שאמרנו), וכך אצל הרבה חיות, הריח נועד לאתר טרף. ויש דבר שלישי, שבמדה מסוימת אפשר לומר שהוא הכי חשוב (על כל דבר אפשר לומר שהוא הכי חשוב) – הריח גם מאתר סכנת חיים. כמו שהטורף מריח את הטרף, כך הטרף מריח את הטורף, ואז הוא צריך לנקוט באמצעים כדי להשמר ממנו ולברוח ממנו.

רואים כאן משהו יפהפה, שאלה ממש בני-חיי-מזוני. בת הזוג היא בני. למשל, אצל הדב, את הטרף – מזוני – הוא מריח רק במרחק של 30 קילומטר, אבל בת זוג במרחק של 150 קילומטר – הכי דק להרגיש את בת הזוג. הרחת הסכנה היא חיי – להרגיש שהחיים בסכנה.

להריח סכנה זה לא רק בהקשר אישי, אלא בהקשר כללי יותר – להרגיש בסכנת קיום של הכלל. רוב האנשים, תשעים ותשעה אחוז, אטומים להרגשת ריח הסכנה של הכלל – האף אטום, אין להם שום ריח של סכנה. מי שמצליח בעסקים כנראה שיש לו חוש ריח טוב של טרף – מזונות. יש מי שחוש הריח שלו, באמת מזהה את בת הזוג האמיתית (הכי חשוב). יש אנשים שטועים בכך, אין להם שום חוש בזה – זה חסרון בחוש הריח.

שלשת החושים – בעש"ט, המגיד ואדה"ז

הזכרנו שלפני שבוע למדנו על החושים. חוש הריח הוא חוש אמצעי בשלישיות החדשים. כל שלישיה היא חכמה-בינה-דעת. הבעש"ט-המגיד-אדה"ז הם אבות החסידות, מתאים למגיד שהחוש שלו ישתייך לחדש השני באחת העונות. מתאים לבעל שם טוב שיהיה לו חוש הראיה – ראובן הוא הראשון בתקופת תמוז. מתאים לאדה"ז שיהיה לו חוש התיקון – המעשה הוא העיקר – החוש של חדש אלול, השלישי. גם היותו פוסק הלכה, "הליכות עולם לו", שייך לחדש השלישי של התקופה הראשונה.

כל זה רק למי שקרא את השיעור על החושים שהיה לפני שבוע. הבעל שם טוב ודאי שייך לחושים הראשוניים, המגיד לחושים השניים ואדה"ז לחושים השלישיים בכל תקופה של ארבע תקופות השנה, שהן כנגד ארבעת דגלי המדבר. זה היה מאמר מוסגר לקשר בין הדב, המגיד, לבין חוש הריח שלו, בו הדב הכי מצטיין.

לזהות את המשיח, להביא את המשיח, הכל תלוי אצלנו בפיתוח חוש הריח – להרגיש דבר שאי אפשר לשמוע ואי אפשר לראות, רק להריח. כמו שיש שיחה של הרבי[נא] ש"אוירו של משיח" גבוה מ"אורו של משיח" – אויר שייך לריח, לכתר, ואור לחכמה-ראיה. צריכים לחיות באויר של משיח, ולשם כך צריכים להריח – להיות דב.

ג. "וימאן" של יוסף הצדיק

נעבור לפרק הבא. מה קורה כאשר הדב של הלעומת זה, אשת פוטיפר, נושאת עיניה ליוסף – שמתואר כאן "יפה תאר ויפה מראה" כרחל אמו – ואומרת לו "שכבה עמי"? כתוב "וימאן, ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית... וחטאתי לאלהים".

אם יש מלה אחת שהיא המלה של היום זו המלה "וימאן" – המלה של עמידת יוסף הצדיק בנסיון שלו, שבזכותה הוא מקבל לעולם ועד את כינויו 'יוסף הצדיק' (ואחריו ממשיך אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום)[נב]. התורה מאד מדגישה את המלה הזו חוץ מכך שזה הפשט, שהוא מאן, והמשיך למאן כי המשיכה לפתות אותו פעם אחר פעם, "כדברה אל יוסף יום יום"[נג]. בסוף כשהיא תופסת את הבגד שלו, הוא נס החוצה, וזו לכאורה העמידה שלו בנסיון בפועל.

"נס להתנוסס מפני קשט סלה"

"נתתה ליראיך [יוסף מעיד על עצמו שהוא ירא אלהים] נס להתנוסס מפני קֹשֶט סלה"[נד]. יש ווארט יפהפה בחסידות על פסוק זה, ש"קשט" לשון אמת ולשון קישוט. "נס להתנוסס" היינו שאדם נס – נס הוא להתרומם, להתעלות מעל המציאות, לא להתפתות למציאות אלא להתנוסס מעל הפיתוי, אבל בשביל מה? בשביל "מפני קשט סלה", בשביל בסוף לקשט את המציאות הנפולה.

זה ווארט חזק מאד, שקודם צריך להתנוסס מעל הפיתוי, אבל בסוף זוכים לקשט את הפיתוי בעצמו. פיתוי לשון פתן – "ושעשע יונק על חר פתן". לכן אמרנו שהוא כנגד היסוד, הברית, כי "פתן" הוא הפיתוי. צריך להתנוסס מעליו, להתרומם ולהתעלות, לנוס החוצה. בפועל הבריחה היא "וינס החוצה", אבל בכח. מתי הוא עמד בנסיון? יסוד העמידה בנסיון הוא "וימאן", שלא הסכים לשמוע לה ולהתפתות אליה.

"וימאן" בטעם שלשלת

בכל סיפור יש מלת מפתח, איך אני יודע שהתורה מדגישה את "וימאן" ואומרת בעצמה שמלה זו היא המפתח בסיפור של היום? כתוב שמשיח יבוא לדרוש טעמי מקרא. יש בתורה טעמים-נקודות-תגין-אותיות, והרובד הגבוה ביותר הוא הטעמים, ועל "וימאן" יש טעם מיוחד שמופיע רק כמה פעמים בתורה – שלשלת[נה], זיג-זג שעולה שלש פעמים, כך מציירים אותו וצריך להבין מה הוא אומר.

הפשטנים אומרים שכל פעם שיש בתורה שלשלת – רק כמה פעמים – לוקח זמן להטעים-לנגן את הטעם. צריך לעשות שלש פעמים, ויש בעלי קריאה שמתעצלים ובמקרה הטוב מסתפקים בשתים וחצי פעמים, אבל צריך לעשות שלש פעמים שלמות, שלשלת (בחב"ד רובם מתעצלים, וכאן המקום למחות על כך).

יש בזה הרבה סודות, טעמי התורה נדרשו בתקוני זהר, בעץ חיים יש שער טנת"א (טעמים-נקודות-תגין-אותיות.) אבל הוא לא דורש את הטעמים הפרטיים בכלל. בלקוטי תורה של בעל הגאולה יש כמה פעמים בודדות שיש הסבר לטעם מסוים, אבל זה מקצוע מאד עמוק, "מאד עמקו מחשבֹתיך", שנשאר למלך המשיח.

הפרשנים אומרים שהיות שלוקח זמן לנגן טעם זה, התורה רוצה לומר בפשט שיש פה איזו פעולה, איזה עיכוב, איזו שהיה. הם מביאים ראיה מהמלה "ויתמהמה" – אחת הדוגמאות של הופעת הטעם שלשלת, וכשמו כן הוא, שטעם שלשלת בא להדגיש את ההתמהמהות.

לפי זה אפשר לדרוש: "אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא לא יאחר"[נו] רומז שאף על גב שעל המלה "וימאן" בנסיון של יוסף הצדיק יש התמהמהות, זה גופא הסימן ש"הנה הנה מלך המשיח בא" – ההתמהמהות של השלשלת היא היא הסימן המובהק שמשיח בדרך, שאו-טו-טו משיח בא (משיח בן יוסף בזכות עמידתו בנסיון, ואף משיח בן דוד שבא בעקבותיו). והיינו השלשלת של "וימאן"[נז].

שלשה "וימאן" בספר בראשית: הכנעה, הבדלה והמתקה

יש לנו כלל גדול, שכאשר רוצים להתעמק במלה מחפשים את ההופעה הראשונה שלה בתורה, שהיא היסוד – "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא גופא אזיל". והנה, פלא, המלה "וימאן" מופיעה לראשונה רק כמה פסוקים קודם, לפני פרשת יהודה ותמר, כתוב על יעקב אבינו ביחס ליוסף – כשיעקב חושב שיוסף נטרף על ידי האריה הרע (הוא חשב שיהודה טרף את יוסף, האריה טרף את הזברה) – שהוא לא קבל את התנחומים, "וימאן להתנחם"[נח], ואז הוא אמר שהוא ירד לשאול בעודו באבלו.

פלאי פלאים, משהו מאד ברור ופשוט, אבל לא ראיתי שמישהו שם לב – שבפעם הראשונה כתוב "וימאן להתנחם", ואז הפסק סיפורם של יהודה ותמר, ואז "ויוסף הורד מצרימה" וישר אחר-כך "אני מגרה בך את הדב" ומיד "וימאן".

יש עוד "וימאן" בחומש בראשית, בסוף הספר, שוב על יעקב. בכל "וימאן" יש קשר בין יעקב ליוסף – שלש פעמים בחומש בראשית. בכל התנ"ך כתוב מו פעמים מילים משרש מאן (בתורה טז פעמים) ותשע פעמים המלה "וימאן", מתוכם שלש פעמים בחומש בראשית וברור שיש קשר ביניהם – ממש חוט משולש – שמחבר אותם יחד: "וימאן להתנחם", "וימאן" של יוסף שעומד בנסיון, ובסוף כאשר יעקב שיכל את ידיו, שם את יד ימין על ראש אפרים ויד שמאל על ראש מנשה, יוסף מנסה לתקן את אי-ההבנה, שישים את ימין על ראש מנשה הבכור, ואז כתוב "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל וגו'"[נט].

ממש פלא איך מלה זו משתלשלת – השלשלת מופיעה רק בפעם השניה, אצל יוסף, אבל רואים את ההשתלשלות הפלאית של המלה. קודם כתוב "וימאן להתנחם", מתוך חוסר ידיעה – יצחק בכה על יעקב, על שלא יודע, כי הקב"ה השתתף בחרם לא לגלות ליעקב שיוסף חי[ס], אבל יעקב "וימאן להתנחם" בגלל שהוא חי (כפי שרש"י כותב, שברית כרותה שאין מתנחמים על החי, שאין החי משתכח מן הלב), הוא לא יודע שהוא חי, אבל אם היה יודע את מאמר חז"ל זה היה יודע שהוא חי... מה"וימאן" הראשון מגיע ה"וימאן" שלנו (כמו שנסביר).

צריך לומר שבשלשת ה"וימאן" יש סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה. "וימאן להתנחם" פשיטא שהוא הכנעה, שירד שאולה כשהוא אבל על בנו. "וימאן" של הנסיון הוא הבדלה מהפתוי – "נס להתנוסס". ה"וימאן" השלישי הוא "ידעתי בני ידעתי" – עכשיו אני יודע, ואתה לא יודע – "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים", שניהם יהיו גדולים, אבל אפרים יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגוים, זו המתקה. יש פה תופעה שאין מלים לתאר את היפי שלה, לכן נמאן להשתדל לבאר כמה זו תופעה יפה...

הכל כדאי כדי שיוסף ימאן

כעת מעניין אותנו ה"וימאן" השני[סא]. קודם כל, מה הקשר בין הראשון והשני? באיזה כח נפשי הוא מיאן? חז"ל אומרים שהוא ראה דמות איקונין של אבא שלו – והכל בזכות ה"וימאן הראשון" (כמו שנסביר מיד).

הקב"ה מסדר את הכל. למה הוא הוריד את יוסף למצרים? מה ההשגחה הפרטית? כנראה שכל ירידת יוסף למצרים היתה כדאית, כל המאסר היה כדאי (גם המאסר של בעל הגאולה) בשביל העמידה של יוסף בנסיון. כמו שאברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות כדי להיות "ראש אמנה", ראש כל המאמינים, שכולנו נקבל ממנו את האמונה – בשביל זה הכל כדאי. כשצדיק מתנסה יש לה' את התכנית, שיודע בסוף שהכל כדאי בשביל העמידה בנסיון. צריך לומר שכל גלות מצרים כדאית – קודם כל, בשביל מתן תורה שיבוא אחר כך, בזכות הגלות, אבל כבר כדאי מאותו רגע שיוסף הצדיק עומד בנסיון.

אפשר לשאול למה הקב"ה השתתף בחרם של השבטים? השבטים, לכאורה, הם הרשעים בסיפור הזה והם שיתפו את הקב"ה שלא יגלה את הסוד ליעקב. הקב"ה חייב להסכים להשתתף איתם? הרי הם לגמרי לא בסדר, אז למה הקב"ה מסכים להשתתף בחרם? שיגלה ליעקב שיוסף חי, כמו שיצחק ידע שהוא חי, יצחק היה 'מבין' בהשגחה פרטית. רש"י אומר שיצחק אמר שהקב"ה לא רוצה, אבל כנראה שגם הבין מעבר לכך – הבין למה הקב"ה לא רוצה שאני או מישהו אחר יגלה ליעקב שהוא חי.

שוב, הכל בשביל הנסיון. כדי שיזכה יוסף לסיפור של אשת פוטיפר, בשביל ה"נס להתנוסס מפני קשט סלה", כדי שבסוף נוכל לקשט את הפיתוי, את הפתן, וזו ההמתקה בסוף. אלה דברים של "נורא עלילה על בני אדם"[סב] לגמרי. עלילה היא גם לשון עילוי והתעלות. כל עלילה שהקב"ה מפיל את האדם בחטא היא בשביל התעלות, ירידה צורך עליה, שהיא סיבת העלילה.

יוסף עומד בנסיון בזכות שיעקב חושב עליו

אם כן, ה"וימאן" הראשון הוא הכנה ל"וימאן" השני, הכל כדי שיוסף יעמוד בנסיון. הווארט הוא שיעקב לא מפסיק להתאבל – "וימאן להתנחם", הוא לא מסיח דעת מיוסף. כתוב שאי אפשר להסיח את הדעת מאדם חי, לכן ברית כרותה שאפשר לשכוח אדם מת, אבל אי אפשר לשכוח אדם חי – לכן "וימאן להתנחם", יוסף לא נשכח. זאת אומרת שכל הזמן יעקב חושב על יוסף. מה שיעקב חושב ומתאבל על יוסף – הוא גופא האיקונין שמופיע ליוסף בשעת הנסיון שלו.

במלים פשוטות: ללא ה"וימאן להתנחם" לא היה ליוסף כח לקיים את ה"וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני וגו' וחטאתי לאלהים". הווארט הזה קרוב לפשט – הקשר בין ה"וימאן" הראשון והשני.

בכל יום אשת פוטיפר מפתה את יוסף, וכל יום יוסף צריך לענות לה איזה מענה, כל פעם יש לו מענה אחר. כך כתוב במדרש[סג] שכל פעם הוא ענה לה מענה אחר, ואפשר לומר שכל מענה שייך ליום אחר, "כדברה אל יוסף יום יום":

יום אחד יוסף ענה לה שכאשר ראובן אחי חטא לקחו ממנו את הבכורה ונתנו לי, ואם אחטא איתך יקחו ממני את הבכורה ויתנו לו שוב. כמובן, זה לא אמר לה שום דבר. ביום אחר הוא אומר לה שאני מתיירא מאבא שלי, שישמע בארץ כנען שעשיתי כזה דבר. יום אחר הוא אומר לה שאני פוחד מהאדון שלי, שסוף דבר זה יוודע לפוטיפר ויהרוג אותי. על כך היא כבר עונה לו – אל תדאג, אני הורגת אותו. היא דב שכול. יום אחר הוא אומר שהוא פוחד מה' – "וחטאתי לאלהים". וכך יש עוד כמה דברים בחז"ל שהוא עונה לה – כל יום הוא צריך להמציא משהו, ושום דבר כמובן לא מתיישב על דעתה, והיא ממשיכה לפתות אותו יום יום. מה שמציל אותו הוא הכח של "וימאן" של אבא שלו (בהמשך נחזור לטענות שיוסף עונה לה).

השרש 'מאן' קשור לברית ולהמשכת האין

השרש הוא מאן, שרש מיוחד. יש בתורה גם מצות מיאון – שילדה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה יכולה למאן כל עוד היא קטנה[סד]. רואים שמיאון היינו למאן בקשר אישי-זוגי. בכל דבר "את זה לעומת זה עשה האלהים". יש ט פעמים "וימאן", לשון זכר, ופעם אחת – העשירי יהיה קדש – "ותמאן", לשון נקבה: "ותמאן המלכה ושתי"[סה] – גם כאן יש טעם יפה על "ותמאן", הטעם הוא גרשיים, לא שלשלת. גם שם זה בהקשר של גילוי עריות. אם כן, יש משהו מיוחד בשרש מאן – או תיקון הברית, או פגם הברית. כאן יש משהו עצמי במיאון שהוא תיקון הברית – למאן לפול בפח של יצר הרע, בפתוי של אשת פוטיפר ("יגרתי מפני האף" – גם משה רבינו מפחד מפתויים. אף ר"ת אשת פוטיפר, "אף עשיתיו", "ויבא הביתה לעשות מלאכתו").

עוד רמזים: מאן עולה 91, אמן, שילוב הוי' א-דני. השרש מאן הוא כמו אמן, שרש מיוחד. יש מדקדקים שמסבירים שעיקר השרש הוא אן, לשון אין – לעשות ממשהו אין, למאן בו. הרב המגיד, בעל ההילולא של היום, אומר שבכל מלה עם מ בהתחלה – כמו מאכל – יש משמעות של הפעלה (לשון מפעיל) והמשכה. לפי זה "וימאן" היינו המשכת האין, וגם קרוב לפשט של "והחכמה מאין תמצא" – יש מאין. אמרנו ש"וימאן" היינו להבדל מהדבר, לעלות ולהתנוסס, אבל יש גם פשט שעל ידי ההתנוססות וההבדלה ממשיכים בסוף את האין לתוך היש. קודם מאיינים את הקליפה הרשע של הישות (יש במיאון כח איון), ומכח זה גופא אפשר בסוף לחזור ולקשט אותו, "מפני קשט סלה".

השרש "מאן" מופיע מו פעמים בתנ"ך – מו הוא הנקודה האמצעית של צא, וממילא מו פעמים צא הוא המשולש של צא, מספר חשוב. השרש מתחיל מההקשר של יעקב ויוסף וידיעה ואי-ידיעה, כנ"ל. יש הרבה רמזים, חשבונות גימטריאות לגבי "וימאן", שנדלג עליהם. אולי רק רמז אחד: שרש מאן מופיע וי פעמים בחמשה חומשי תורה – "וימאן", וי-מאן, ועוד שלשים פעמים בשאר ספרי התנ"ך.

השלשלת מיחדת את הקצוות

נסיים חלק זה בחזרה לטעם שלשלת: יש פה שלשלת, כלומר שה"וימאן" כאן הוא לא פשוט. מה זו שלשלת? פירושי הטעמים כתובים כבר בתקוני זהר, אבל הרמ"ק בספר הפרדס הוא זה שמסביר בטוב טעם ודעת את הטעמים, אז נתחיל מהפירוש שלו ואפשר אחר כך לפתח על דרך החסידות.

הרמ"ק (בספר הפרדס[סו]) אומר שכמו שכל מילה שייכת לספירה מסוימת, כך כל ניקוד שייך לאיזו ספירה וכך גם כל טעם מטעמי המקרא. שלשלת שייכת לתפארת וכמו בכל מקום קו האמצע מיחד את שתי המדות שמעליו, כמו שרמוז בזיג-זג של השלשלת. תפארת מיחדת את חסד וגבורה, עולה לדעת ומחברת חכמה ובינה, ואז יורדת ליסוד ומחברת את הנצח והוד.

אם כן, טעם השלשלת הוא משהו מופלא, הוא אומר שכל הכח לחבר את קצוות ימין ושמאל, גם במושכל של הנפש – בדעת, וגם במורגש – בתפארת, וגם במוטבע – ביסוד. כמו שר' הלל מסביר[סז] בהתבוננות, קודם מתחילים מהאמצע, אח"כ עולים למעלה ואז יורדים למטה. עולה מהתפארת (הרחמים) אל הדעת ויורד ליסוד (האמת). הסדר הוא שמתחילים מהלב ומחברים אהבה ויראה, עולים לדעת ומחברים חכמה ובינה, ויורדים ליסוד שמחבר נצח והוד (בטחון ותמימות). העליה והירידה הן דבר שלוקח קצת זמן כמו אמירת טעם השלשלת.

שלשלת – נסיון מתמשך

הדבר הראשון שטעם השלשלת אומר לי הוא שיש פה מתח ממושך. אשת פוטיפר מפתה את יוסף "יום יום", ולא פשוט לו כל פעם לסרב. חז"ל אומרים שסתם התגברות חד פעמית על "יצרא דעריות" הוא נסיון פחות יותר מעשרת הנסיונות של אברהם, בפרט נסיון העקידה, אבל היות והנסיון של יוסף הצדיק היה "יום יום"[סח], הוא יותר קשה מהנסיונות של אברהם ואף מנסיון העקידה. יש אפילו מאמר חז"ל שיוסף אמר לקב"ה – את הורי ניסית ואותי אתה לא מנסה? והקב"ה עונה לו שאותך אני מנסה במשהו יותר קשה מכולם[סט]. זה ה"יום יום".

אתכפיא שלא שייכת בדרך הטבע

נאמר פשט (יש פה הרבה דברים פשוטים שאפשר ללמוד). עיקר התיקון של יוסף, תיקון הברית, הוא מיאון – כמו מצות מיאון אצל ילדה, שאומרת לא רוצה אותך. לכך קוראים מיאון. אשת פוטיפר תפסה את יוסף בבגדו, וכל פעם הוא בוגד בה, בגידה טובה, ואז הוא נס החוצה.

איך אדמו"ר הזקן קורא לזה? אתכפיא, וזה סוג הכי חזק של אתכפיא. הוא כפה את היצר, לגמרי, פעם אחר פעם. מסופר[ע] שהיתה מטרוניתא אחת שלא האמינה שיוסף לא חטא. הרי זה נער בן שבע עשרה שנה – הוא יכול לעמוד בפני נסיון כזה? ניט שייך, לא שייך. עד שאמרו לה שכתוב בתורה שראובן חטא, שיהודה הלך אחרי תמר, אז אם התורה חושפת את החטאים של הצדיקים ולא חושפת שיוסף נפל – סימן שהוא לא נפל, תאמיני למה שכתוב בתורה. אבל על דרך הטבע לא שייך לעמוד בנסיון כזה – היא ידעה בדיוק מה שהיא אמרה.

יוסף קבל את הכח למאן מאבא שלו, מה"וימאן להתנחם". מיאון הוא סירוב. התורה מכנה את אשת פוטיפר כל הזמן "אשת אדוניו", היא בעלת-הבית שלו, היא פוקדת עליו. "וימאן" הוא סוג של סירוב פקודה (וכן תרגם אונקלוס "וימאן" – "וסריב"[עא]). אתה עבד סך הכל, ובעלת הבית נותנת לך פקודה ואתה מסרב לה. יש סירוב פקודה יותר מזה? יום יום "וימאן", להסתלק לאין ולהמשיך אותו לתוך היש, לאיין את הפיתוי.

שלשלת לשון השתלשלות – ללמד שיוסף בדק בכל סדר השתלשלות, האם יש עולם אחד או מקום אחד מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בו הוא צריך להזדווג עם אשת פוטיפר. לקח קצת זמן לעלות ולרדת בכל השתלשלות לבדוק את הנושא.

סוד הזיג-זג: חיבור סתים וגליא

מה הסוד של הזיג-זג בשלשלת?

לפי ספר הפרדס ראינו שצריך להתחיל מהלב, לעלות לשכל ולהגיע למעשה.

ר' הלל מסביר באחד המאמרים העמוקים שלו[עב], על מה שכתוב "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל ואורייתא וקוב"ה וכולהו סתים וגליא", שיש שני סוגי יחודים בין ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא. יחוד אחד הוא שכל בחינות הסתים מתחברות, סתים דקוב"ה יורד ומתחבר עם הסתים דאורייתא שיורד ומתחבר עם הסתים דישראל, וכך גם לגבי הגליא. ודרך שניה, שהחיבור הוא זיג-זג, לשון זיווג, שהסתים דקוב"ה מתחבר לגליא דקוב"ה, ואז הגליא שלו יורד באלכסון ומתחבר עם הסתים דאורייתא, ואחר כך הסתים דאורייתא נמשך בקו מאוזן ומתחבר עם הגליא דאורייתא, ואחר כך הגליא דאורייתא יורד באלכסון ומתחבר עם הסתים דישראל, ובסוף הסתים דישראל עובר במאוזן להתחבר עם הגליא דישראל. לכאורה הצורה המובהקת של השלשלת, שכך צריך לפעול.

יש חקירה האם עדיף שכל דרגות הסתים מתחברות זו עם זו, ועל דרך זה כל הדרגות הגליא, אבל אין קשר ממשי בין הדרגות של הסתים והדרגות של הגליא, או שעדיף שהחיבור יהיה בזיג-זג, שבכל רמה הסתים מתחבר קודם עם הגליא שלו, ואחר כך יורד לסתים של הרמה הבאה. בדור הגאולה לכאורה הזיג-זג עדיף, כי צריכים – כמו בתורה – לחבר סתים וגליא, ולא רק להתעסק בכל אחד בפני עצמו.

אותו דבר אם מחברים בין תורה ומדע: צריך לחבר באיזון לפני שיורדים עוד רמה – לפנימיות הרמה הבאה, שכל פעם יורדים ל"סתים". יש בכך סוד גדול מאד, וכנראה שגם את הדבר הזה יוסף עשה ב"וימאן".

סיום ענין השלשלת

אמרנו ששלשלת היא לשון השתלשלות, אבל בתוך ההשתלשלות יש גם התלבשות, ובסוף גם תבוא השראה על גבי ההשתלשלות וההתלבשות. העבודה, שהיא העמידה בנסיון – כמו שאמרנו קודם – למאן, להמשיך אין בכל דרגות ההשתלשלות, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, וכך עומדים בנסיון.

עד כאן דברנו על סוד המלה "וימאן". הווארט למעשה היה שהעבודה של יוסף היא מיאון. זה עיקר העמידה בנסיון. זה לוקח המון כח בנפש, כח של שלשלת – למאן לעשות מה שאומרים לך, תוך כדי תחושה שבמה שאומרים לך לעשות יש פגם הברית.

כמו שדרשנו מאז ומתמיד, מימית והלאה, שכל מה שקשור כאן להיפך של ארץ ישראל השלמה, זה מה שנקרא פגם הברית בדור שלנו. אנחנו קשורים לשכם, לציון של יוסף הצדיק, עיר הברית – שם מתקיים "כמים לים מכסים" – והכח של יוסף הוא כח המיאון.

סיום התניא – למאן!

נקשר זאת בקיצור נמרץ עם סיום ספר התניא קדישא שחל היום. בסוף התניא מדבר אדה"ז על מצות שבת, שצריכים להיות בקיאים בהלכות שבת. כל מי ששומר שבת מוחלין לו על כל עונותיו, והיום אין לנו כח להתענות כדי לכפר על עונותינו ולכן צריך להיות בקיאים בהלכות שבת ולשמור שבת.

יש זכור ושמור, ובכל אחד יש פנימיות וחיצוניות (גם את זה אפשר לצייר כמו זיג-זג, בעצם אפשר לעשות זיג-זג בכל פעם שיש רמות שונות) – הפנימיות של ה"זכור, בשבת היא כוונת התפלה והתורה, והפנימיות של ה"שמור" היא לא לדבר דברי חולין בשבת, זהו סיום התניא ממש.

אם כן התניא מסתיים במיאון. יש פיתוי – דבור הוא פיתוי, וצריך למאן לדבור הרע. איך אני יודע שדבור הוא פיתוי? כי כתוב "כדברה אל יוסף יום יום", וגם הזיווג מכונה בחז"ל דבור (כמו "ראוה מדברת").

תמיד בסיום התניא שואלים למה התניא מסתיים בפנימיות השמור, כשלכאורה פנימיות הזכור הרבה יותר נחמדה – כוונה, וגם הרי פנימיות ה"שמור" הוא מיאון, שהוא אתכפייא, ובשבת לא עושים אתכפיא, ענין השבת הוא עונג – כוונת התפלה שהיא עונג – אבל התניא לא מסתיים בעונג של שבת אלא במיאון של שבת.

שמירת הברית ושמירת השבת

אחד הרמזים (בגמרא[עג]) שיש לט מלאכות האסורות בשבת הוא שכתוב לט פעמים מלאכה בתורה, ויש חקירה בחז"ל האם "לעשות מלאכתו" (שנאמר אצל יוסף הצדיק) נכלל ב-לט פעמים או לא? אם "לעשות מלאכתו" מתפרש "מלאכתו ממש", זה נכלל ב-לט מלאכות, אבל אם "לעשות מלאכתו" מתפרש "לעשות צרכיו" – ואז איקונין של אביו ואמו שמרו עליו (ויש פירוש שהאיקונין עזר רק בפעם הראשונה, ובפעם השניה ראה שהקב"ה מרים את אבן השתיה בידיו ואומר לו שאם תיגע בה אני משליך אבן זו ומחריב את כל העולם, זה מה שעזר בסוף) – אז זה לא נספר מ-לט מלאכות.

בכל אופן, הכל תלוי ב"וימאן" שלו. הוא נכנס לעשות מלאכתו, ואם מלאכתו היינו צרכיו עם אשת פוטיפר אז זה לא מה-לט מלאכות אלא משהו אחר. כך משמע מרוב המדרשים, שבאמת נכנס לעשות צרכיו, אם כי יש שתי דעות.

רואים מכאן קשר מובהק בין שמירת הברית לשמירת שבת. יש חקירה אם הברית שייך לשבת או לא, וזה אומר כמו מה שכתוב בסיום התניא – אם תשמור שבת כהלכתה תנצל ממה שאתה עצמך נכנס לעשות (מלאכתך) איתה.

ידוע מה שהרבי הרש"ב כותב[עד], שכל החסידות (כל חסידות חב"ד) היא תיקון הברית. כאן רואים רמז מאד יפה לכך, בסיום התניא, המיאון לדבר דברי חולין. הוא אפילו לא צריך לומר שהכוונה גם בלשון-הקדש, כי כך נפסק בשו"ע[עה] – יש מי שמחלק בין לדבר בלשון הקדש או בלועזית, אבל פשיטא שאין שום הבדל, כנפסק בהלכה, לכן הוא לא מזכיר זאת. אדרבה, אם אתה מדבר דברים אסורים בלשון הקדש זה לגריעותא. לכן הרבי הקודם לא כל-כך רצה שידברו כאן בארץ הקדש חולין בלשוןהקדש, כי זה חילול הקדש.

יש כאלה בחיידר שאומרים שיש עברית ויש לשון הקדש – זה שטויות. צריך לדעת שהעברית שלנו היא לשון הקדש, ההשגחה עשתה שאנחנו מדברים לשון הקדש, וצריך לשמור את הלשון שלנו – לא לחלל את לשון הקדש.

להפיץ אור נטו – בלי ויכוחים

זה הסיום של התניא – למאן לדבר איתה בכלל (שהיא הפיתוי). יש כמה אנשים חשובים, שלא נזכיר את השמות שלהם – מכירים אותם, ויש להם תלמידים כאן – שהיתה הוה-אמינא שיערכו ויכוחים עם בני דת אחרת, על נושאים של דת, ואז הרבי (שגם מאד מכבד אנשים אלה, דרך אגב) יצא בשצף קצף, יצא מגדרו לגמרי, שלא מדברים איתם מטוב ועד רע, שהדרך היחידה להפיץ אור היא רק להפיץ אור נטו. כמה שיותר שיעורי תורה בכל העולם, עם כמה שיותר סוגים של אנשים, אבל לא להכנס לעימותים עם אף אחד – במיוחד אם זה מתוקשר בתקשורת, שזה ליפול בפח, שגם אם כאילו תנצח תפסיד בגדול. יש כמה מכתבים של הרבי – מהכי חריפים שלו – לאנשים נבונים שלא הבינו זאת מעצמם.

"וימאן" עם שלשלת – בשום מקום בסדר ההשתלשלות זה לא יועיל לך. אותם אנשים שרוצים לעשות דברים כאלה מחפשים בכל סדר השתלשלות אולי יש מקום בו זה יועיל. אבל מי שבאמת חכם ונבון, ויש לו רבי שעוזר לו, יבין שאין שום מקום בסדר השתלשלות בו כדאי לדבר בהקשרים מסוימים, אלא רק למאן, כי כל דבור הוא זווג אז כל דבור בהקשר שלילי הוא פגם הברית.

כל זה להשלים את הענין של "וימאן" עם השלשלת, המלה המיוחדת של כל הפרשה של היום, הזכות הגדולה והכח הגדול של יוסף הצדיק, הכח הגדול של בעל הגאולה של היום, לכן הוא רומז לו בחיתום התניא קדישא. לחיים לחיים.

שש טענות נגד הפיתוי

השלמת המענה של יוסף לאשת פוטיפר

אמרנו קודם לכן שכל פעם יוסף ענה דבר אחר לאשת פוטיפר – אמרנו ארבעה דברים, ויש עוד שנים. פעם אחת הוא אמר לה שאברהם אבינו שמע מפי ה' שצריך להעלות את יצחק – לא הבין בדיוק, חשב שצריך להקריב אותו – ועמד בנסיון. גם זקני, יצחק עמד בנסיון, "וילכו שניהם יחדו", פשט את צווארו והיה מוכן ומזומן להקרב על גבי המזבח. מה יוסף אומר? פלא שכך הוא מנמק את המיאון של אשת פוטיפר – מה יקרה אם אני אשמע לך, ואז פתאום ה' יבחר בי להיות קרבן על גבי המזבח. אולי ה' יצוה לאבי להקריב אותי, כמו שצווה לאברהם, ואם אשכב איתך כבר אפסל מלהקרב, אהיה בעל מום פסול מקרבן. זה נשמע טוב – למי שזה נשמע.

אחר כך, פעם אחת היא ניסתה לפתות אותו והוא אמר לה: לאבא שלי הקב"ה התגלה בלילה, הוא חלם חלום, "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו וגו'" – חלום ומחזה והבטחה של הקב"ה. אם אגע בך, מה יהיה כשהקב"ה ירצה להתגלות אלי בחלום ואהיה טמא – מתאים ליוסף, שהוא יותר בעל החלומות מאבא שלו. בטיעון הקודם אמר שיהיה פסול לקרבן, וכאן אמר שיהיה טמא, ואז הקב"ה לא יכול להתגלות אליו בחלום כמו שהתגלה לאביו.

הקבלת הטענות לשש קצוות

אם כן, אלה שש הטענות שהוא טען. אז גם כדאי לעשות בקיצור נמרץ איזה סדר. נסדר כך: יש שלשה דברים שהוא עלול להפסיד ואחר כך שלשה דברים שהוא מתיירא מהם – שתי קבוצות של שלש ושלש. כדאי לשים את שלשת הדברים שהוא עלול להפסיד אם הוא ישמע לה כנגד חג"ת, קבוצה בפני עצמה, ואת שלשת הפחדים אם יעשה זאת – כסוג בפני עצמו בנה"י, במוטבע.

לגבי ברא בוכרא, הבכורה, יש שתי דעות בקבלה. או שה"ברא בוכרא" הוא הדעת – כשיש דעת הוא הדעת, אבל במקום שלא מונים את הדעת אז הברא בוכרא הוא החסד, כמו ראובן.

הטענה שהוא עלול להפסיד את הבכורה – לה זכה מראובן, שכנגד החסד. את החשש מההפסד להיות כמו יצחק אבינו, ראוי לקרבן – "תמים יהיה לרצון", ולא בעל מום – נשים בגבורה, כי הוא מתדמה ליצחק, שמא ה' יבחר בי להיות קרבן על גבי המזבח ואם אחטא איתך אהיה פסול.

הדבר השלישי, שמא ה' ירצה להתגלות עלי כמו שהתגלה על יעקב אבינו, בלילה, ואם אני חוטא איתך אני טמא – ה' לא יכול להתגלות על הטמא ולדבר איתו – כנגד יעקב בתפארת. שלשת אלה מסתדרים מאד יפה.

אחר כך, שאני פוחד מאבא שלי – שיוודע לו בארץ כנען – כנגד הנצח, בגלל ש"ברא כרעא דאבוה", הזיקה של הבן לאבא (והחשש שלו איך יגיב האבא) שייכת לספירת הנצח.

מה שיוסף אומר שהוא מתיירא מאדונו, מפוטיפר בעצמו, כנגד ההוד. רק כאן היא עונה לו – אתה מפחד שיהרוג אותך? אני אהרוג אותו. זה "הודי נהפך עלי למשחית" בכל המובנים. הפחד מהאדון שייך להוד, "תמורת ממשלה עבדות".

הפחד שלו מה' – "וחטאתי לאלהים", שכתוב בפשט הפסוק – הוא כנגד עצם ה"אות ברית קדש" (על זה היא ענתה לו "איננו", היא כפרה בעיקר, שרש פגם הברית כנודע, וכן כאשר הוא אמר לה שהוא רואה את אביו היא אמרה לו שאיננה רואה ועל זה הוא אמר לה שאת בת חמורים, "אשר בשר חמורים בשרם" שאינם מסוגלים לראות אלקות מחמת פגם הברית שלהם). הפחד מהקב"ה הוא האמת (פנימיות ספירת היסוד) – לא רוצה לפגום באמת שלו, שהיא הקשר שלו עם הקב"ה. אם הוא פוגם בברית הוא גם ראוי לעונש מהקב"ה.

עד כאן בקיצור השלמה של פרצוף המענות שהוא עונה לה, הטענות שהוא טוען לה. כמובן שהם לא עזרו לו – היא המשיכה – אבל בפי חז"ל יש את כל התשובות האלה, כל ההרהורים האלה שהוא אומר לה.

סיכום הפרצוף:

חסד "ברא בוכרא"		גבורה קרבן – כמו יצחק
	תפארת התגלות ה' – כמו יעקב
נצח פחד מיעקב		הוד פחד מפוטיפר
	יסוד פחד מה'

כל אחד צריך ללמוד מיוסף

כמובן, אפשר ללמוד מכל אחד לעצמנו. צריך להיות כמו יוסף. צריך לרצות בכורה – כל אחד הוא בכור, "בני בכורי ישראל". צריך לרצות את ההזדמנות להקרב, למסור את הנפש למען השי"ת, ולרצות שה' יתגלה אלי בחלום. אלה שלשת הדברים הראשונים.

להתיירא מאבא שלך, אם הוא אבא צדיק, זה גם משהו טוב. לפחד מהאדון שלך – או שזה טוב או שלא טוב, תלוי מי האדון. יש פרעה של הקדושה, אז כנראה שיש גם פוטיפר של הקדושה. פוטיפר בגימטריא שכינה. לפחד מה' ודאי טוב.

אם כן, צריך ללמוד מכל המענים האלה של יוסף דרך חיים (שם התנועה שלנו) – "דרך חיים תוכחות מוסר".