בע"ה

סעודת משיח

שביעי של פסח ה'תשנ"ט - כפר חב"ד.

א.

אדמו"ר הרש"ב היה רגיל לרדת על הבן החכם, עד שחסידים חששו וחיכו שחלק זה בהגדה יעבור (זה גם סימן לכך שהוא קרוב לרבי, חסיד שלו, כי הרבי יורד ומבטש את הקרובים אליו).

אצל חסידים יש אימרה: "פארוואס איז קליפה" – מדוע זו קליפה. כאשר שואלים מדוע יש בזה קליפה וישות, חשש של שבירה. גם שאלתו של החכם היא שאלת "מדוע", "מה העדות והחוקים וכו'" פירושו יותר "מדוע" מאשר "מה". מה חשש השבירה? מוסבר בקבלה וחסידות כי כנגד המוחין ישנן שאלות. בכתר: איה מקום כבודו. בחכמה: מה (לא במובן של למה, אלא מה טהור, מה נקי). בבינה: מי. בדעת: מדוע. מן הדעת התחילה שבירת הכלים, מן המודעות והישות המבררת למה מתחילה השבירה והנפילה. דעת – משם יונק פרעה, מן העורף. לא מוכן לקבל שכולם בנים, יש רק עבדים.

שאלת החכמה היא ה"מה", ושאלה זו היא פתיחת כל השאלות – "מה העדות" "מה העבודה" "מה זאת". ללמדנו ש"כולנו חכמים" – כולם בבחינת "בן חכם ישמח אב" – "והשיב לב אבות על [ידי] בנים" להבאת המשיח.

ועוד, כל הבנים הם בעצם 'רשעים' השואלים "פארוואס" – כולנו רשעים. כאשר אדם צריך להזדהות עם הבנים, הרי שהוא חש כי עם החכם אין הוא מזדהה (לעולם לא היתה עולה על דעתי השאלה העוסקת בחלוקת עדות-חוקים-משפטים). התם – שהוא הבינוני של התניא – גם הוא אינו אני, "הלוואי רשע וטוב לו" (בזה מדרגות רבות – רשעים מלאים חרטות, הם רמח של רשעים, ויש בזה אין סוף בחינות). גם שאיננו יודע לשאול איננו מעורר הזדהות – נשאר כ'ברירת מחדל' ההכרה כי אנו רשעים. בתורה שאלת הרשע היא בכללות "בשורת הבנים" עליה 'ויקדו העם וישתחוו' בשמחה, ורק בה נאמר בתורה "בניכם" (בן בן בן בניכם עולה 338, העולה?). שמחה על בשורת הבנים הרשעים – משום שבין כך ובין כך מקרי בנים.

(וכן בשאלת הרשע רמוזים כל הבנים: מה – חכם. העבודה – שאינו יודע לשאול [הוא עסוק בעבודה, אין זמן לשאול – כדלקמן, עובד בתחושת היש שמן האין]. הזאת – תם (מה זאת?). לכם – רשע, כפר בעיקר, הוציא את עצמו מן הכלל. בכלל: חכם ורשע – סובב, ביטול במציאות, רק שהרשע מסיק מסקנה לא טובה – "אם צדקת מה תתן לו". תם ושאינו יודע לשאול – ממלא, תחושת יש מאין. תם – בעיקר תחושת אין, כרגע יש מתהוה מאין, לכן שואל "מה זאת" – איך לחבר מה-אין עם זאת-מל'-יש, עונים לו בחוזק יד – כאשר מגיעים לכתר, אריך אנפין, שם יש ואין כאחד. שאינו יודע לשאול, חש יש שמתהוה מאין, נמצא בהוה וברגע – אין מה לשאול [דאגה מנין?])

האריז"ל מסביר את שאלת החכם – למה צריך עדות חוקים ומשפטים, הרי הכל ביטול במציאות – יש הארה של גדלות ב' של אבא (בליל פסח), ולמה צריך את הכלים. מסבירים לו שצריך כלים דתיקון משום ש"חכם הרואה את הנולד"[1] – רואה כי "לאחר הפסח אפיקומן", ישר לאחר החרות (אחדות בה חכם רשע ושאינו-יודע-לשאול תם) באה 'נפילה' חזרה לקטנות אמא, ולגדלות מגיעים רק לאחר ספירת העומר. החכם צריך לראות שיהיה רע אח"כ, ולהתכונן.

המגיד מקוזניץ מסביר זאת עה"פ "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (רש"י ותרגום לפסוק) – ראית הרע ממתיקה, א פנימיות של ע. עצם התכוננות לקטנות ממתיקה ומגלה כי גם שייך לטוב. פרעה כופר באפשרות של גדלות (תחושה של בן) ומוכן לקבל רק קטנות (עבד) – "לא ידעתי [פגם בדעת] את הוי'", רק שם אלקים – קטנות. קטנות – ג שמות אלקים (העולה גרון וכן חרן כנודע – ומבואר בכתהאריז"ל שמרומז בתשובה לחכם – אחר הפסח אפיקומן. הם כנג ג' מילויים אלף למד הי/הה/הא יוד מם = סה"כ: 886 [טל אותיות]). גדלות – ד שמות הוי' (כנגד מילויי עסמ"ב, סה"כ: רלב, [טל אותיות, להן מכוונים במוריד הטל]). עיקר ההמתקה והיחוד כאשר מצליחים לגלות כי "הוי' הוא האלהים" – כי גם מצב הקטנות הוא עם ה' כמו מצב הגדלות. יחוד זה – יחוד יצר הטוב ויצר הרע [כאשר עמלק מעכב בעיקר על ו-ה, ו' של "ויצר" – ו' החיבור לגדלות ויצר טוב] – רמוז בפסוק "ביום טובה היה בטוב (י-ה אותיות) וביום רעה ראה (ו-ה אותיות)". יחוד ומכנה משותף להוי' ואלקים – מספר ראשון שמתחלק בשניהם – 1118 = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד = קטנות עם גדלות = מילויי שם הוי' ומילויי שם אלקים.

כן עולה "שירו במישרים" – ראש וסוף פרק צח, שנת נ לנשיאות – שנת נצח של הרבי (מתחיל רק מזמור, רוה"ק נטו, כהערת הזהר). "האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" [גמרא, יכול בניחותא מבעש"ט. מבנה של חש-מל-מל, כאלם-מלאך, יכול יגיס דעתו, שני הלחם חמץ של שבועות, פסוקים: כי בא לשפוט הארץ ישפוט בצדק ועמים באמנתו, ישפוט בצדק ועמים במישרים] – כח להוכיח בלי ישות וחמץ.

ב.

בפסח מתבטל פרצוף לאה, וד' שמות הוי' שבמוחין – חו"ב ו"חו"ג שבדעת" – יורדים ובוקעים לפרצוף רחל ומצטרפים לד' פעמים בן חכמה-חכם. תם-עומ"ט שבדעת. רשע-עומ"ר שבדעת. שאינו יודע לשאול-בינה (צריך להבין). לאה – מקור החמץ (לפי"ז מדיבורים סתם, סיפורי חסידים, אין ישות. כשמתחילים לחשוב מקבלים ישות). פרעה יונק מן הערף, מן הדעת – המקום בו דבוק פרצוף לאה, לכן יש לבטלו בפסח…

חמץ בבל יראה ובל ימצא… "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ" – מאמר הריי"ץ ה'ש"ת (אתכפיא ואתהפכא, ביעור ובדיקה), אור עצם הנשמה – לפי הנשמה למטה הארת הנשמה למעלה, שאין מכניסים שם חמץ כלל, כח ביטול ו"מה" שיש בכל אחד מן הבנים.

כיצד, לא חושבים בפסח (ועוד: א"א לדבר בלי לחשוב כמבואר בתניא)? איך מתבטל פרצוף שלם? פרצוף לאה – הארה ממלכיות דישסו"ת המתלבשת בז"א ומאירה מאחורי הראש (מחשבה מאחורי הראש? נראה שאדם חושב בתוך הראש). בשער הכוונות דרוש ד' לפסח מוסבר שיש ג' פרצופי לאה שנשארים בפנים (מל' דיש"ס עצם והארה, ועצם מל' דתבונה, רק הארתה יוצאת לחוץ) – מחשבות 'בתוך הראש'. מחוץ לראש – מחשבות שאינן נוגעות לאדם עצמו, שורש ומקור לחמץ אסור, יש לבטל בפסח [להוריד לרחל-דיבור, שהוא תמיד לא נוגע אלא לזולת, אם לא מדברים ופועלים עם הזולת, אל תחשוב על ד' בנים – לא ענינך]. בתוך הראש – א: שלא לשמה שבא לשמה, תיקון עצמי – נוגע לי. ב: שליחות דתהו, אני שליח ואני צריך לעשות בטריטוריה שלי. ג: שליחות דתיקון – העיקר שיעשה, נוגע רק המשלח.

ג.

ספירת העומר שאומרים גם ביום: או מתוך חשש, או לכוון שוב כי רק זה מכוונים, או להוציא יהודי אחר ידי חובתו (אפשר עפ"י חסידות [אדה"ז טבל בספירת העומר בשביל המלאך] להוציא אחר "לשם כל ישראל" כפי שמבאר הצ"צ) – מבצע לומר ברחוב (בעת קטנות) ספירה בשביל אחרים.