להפוך את המחר להיום

שיעור ששי במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

ל' ניסן תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בתחילת השיעור סיכם הרב את תהליך הקביעה הרצונית כפי שהתבאר בשיעורים שקדמו לשיעור זה. בהמשך השיעור דובר על תיקון המציאות על ידי מדת הבטחון, כאשר מדה זו הופכת את המחר (שהוא האמונה – העתיד לבא), להיום (לעולם הזה). במהלך השיעור התבארה סוגיית חמשת הספקות ברדל"א, והוסבר שיש לבחור באחד מהספקות בבחירה חפשית מתוך בטחון וליישם אותו במציאות. בהמשך השיעור הוסבר ענין השבועה וקישר בינה לבין מענה המשיח לרבי יהושע בן לוי "היום", שהוא הכח להמשיך ממחר להיום.

א. סיכום תהליך הקביעה הרצונית

תהליך הקביעה רצונית בנפש – השפעה על המציאות

הערב נמשיך את הנושא שהתחלנו לפני כמה חודשים[ב]. הכותרת של הנושא הוא קביעה רצונית, איך שיש בכח של הנפש לקבוע את המציאות, גם המציאות החיצונית לפי בחירה חפשית, לפי מדת הבטחון החזק בנפש. הנושא הכללי פה, השם של המאמר נקרא – אמונה ובטחון. אנחנו מבחינים בין אמונה לבין בטחון: האמונה – תחושה פנימית, יותר סבילה, יותר פסיבית, שהאדם מאמין שהכל זה טוב, וכל מה שהקב"ה עושה הוא תמיד טוב, הכי טוב. וגם יהיה טוב בטוב הנראה והנגלה לעתיד. בדיוק מתי בעתיד הוא לא יכול להצביע, לא יכול לדעת בדיוק. בעוד שבטחון הוא בטחון חזק מאד שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה תכף ומיד, כמה שיותר מהר. אם יש חולה ח"ו – שהחולה יתרפא לעיני בשר שלי, שיהיה טוב. זה בטחון.

בבטחון גופא, יש בטחון שיהיה טוב על ידי סיעתא דשמיא, שהקב"ה יעזור לי, יעשה טוב, ויעשה טוב עכשיו, לא אי פעם. ויש עוד יותר מזה, שאני גם צריך להשתתף בהגשמה של הטוב, כלומר שאני מאמין ובוטח חזק בכוחות שהקב"ה מזרים בי, שיש בי כח לקום ולעשות חיל. כמובן ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[ג], אבל ודאי וודאי אני בוטח בעצמי שה' נותן לי כל הזמן "כח לעשות חיל", ועלי מוטלת האחריות-החובת קודש לקום-ליזום ולבטוח שאני אצליח, לבטוח בהצלחה שלי. זה תכלית הבטחון.

עכשיו, יש בטחון שהאדם בוטח שיהיה כך וכך במציאות, הוא בוטח במציאות העתידה להיות שאיננה עדיין כך בפועל, ומתוך הקביעה הפנימית, שלזה קוראים 'קביעה רצונית' הוא פועל פנימה את המציאות הזאת, כלומר שהוא מחולל את המציאות הנרצית בתוך עצמו, ואחר כך יש לו כח גם כן להשליך את המציאות שהוא בנה בקרבו גם כלפי חוץ, על המציאות החיצונית. הוא כאילו פותח את עיניו ומוציא דרך העינים קרן אור חזקה מאד שהיא התוצאה של כל העבודה הפנימית שלו, והוא משליך את זה על המסך כביכול של העולם החיצוני, ופתאום, בהפתעה גמורה כביכול "הנה הנה הוא בא". כלומר, ההחלטה הפנימית מתגשמת מול עיניו על מסך המציאות החיצונית.

זה הנושא, כח מיוחד שיש ליהודי, כלומר שיהודי הוא בעצם משפיע, הוא זכר, כל יהודי הוא בחינת זכר במציאות. כל אינו-יהודי להבדיל הוא בבחינת נקבה יחסית, והכח הזכרי הוא היכולת להשליך את קביעתו – מה שהוא קבע פנימה – על המציאות כלפי חוץ. ושוב, זה פונקציה, כח של בטחון בנפש, בטחון בעצמו, בטחון איך שהוא מעצב את תמונת המציאות. זה הנושא כאן הכללי.

מבירור האמונה ועד להבטה טובה על המציאות

אמרנו שלתהליך הקביעה רצונית בנפש יש ארבעה שלבים. יש קודם כל בהירות היעד, בהירות האמונה. כל אחד מאמין, מאמינים שיבוא משיח, שיהיה טוב, שתבוא הגאולה. אבל היכולת לצייר את זה נכון בנפש, לצייר מה בדיוק הדבר הזה שאני קורא משיח, לראות את זה בעין השכל שבלב, בתוך הלב נכון בלי סיגים, בלי פסולת, להבהיר את זה לעצמי, זה שלב א'. זה נקרא הבהרת חזון האמונה.

אחר כך, שלב ב', זה לקחת את התמונה הברורה הזאת ולהוריד אותה מאמונה לרצון – רצון שזה יתגשם כמה שיותר מהר. אין לי זמן, אין לי כח הסֵבל, אין לי כח הסַבל לחכות עוד יום אחד, צריך את זה מיד, צריך את זה עכשיו. ואם לא ברגע הזה – כמה שיותר מהר. וכמובן שהכח לזרז – שעליו כתוב "זכו אחישנה"[ד] – תלוי לפי הזכות. ה"זכו" מפרשים את זה בחסידות[ה] שזה הזדככות, החל מהזדככות הרעיון. וככל שיש הזדככות-זיכוך הרעיון, "זכו", ככה "אחישנה בתו"ך האדם גופא – הוא מרגיש מחויבות להחיש את התהליך כמה שיותר מהר.

זה נקרא להוליד מהאמונה, בלשון הקבלה, התמונה הברורה כביכול מרחפת לו לאדם על הראש שלו. זה נהיה כמו כיפה על הראש האמונה, כמו כיפה מצוירת, שעל הכיפה מצויר לך שם המשיח והעולם הבא וכל מה שאתה מאמין, זה הכל על הכיפה, הכל למעלה מהראש. השלב הב' באותיות הקבלה הוא להוריד את זה למצח. המצח הוא הרצון הנחוש, מצח זה "מצח נחושה"[ו], שייך למתכת הנחושת, להוריד את האמונה מהכיפה או ממה שמרחף כביכול על גבי הכיפה, לרצון של המצח. וצריך להחיש את התהליך הזה כמה שיותר מהר, "זכו אחישנה".

אחר כך שלב ג', הדבר הזה לא יהיה אם הוא לא מסתנן דרך השכל הטוב. השכל צריך למדוד בדיוק את היחס בין הרצון החזק שלי ובין המציאות, באיזה מטי ולא מטי, רצוא ושוב, שהרצון לא יפוצץ את המציאות החיצונית, שלא יגרום לשבירת הכלים, בלשון הקבלה. אני רוצה חזק להגשים-ליישם את היעוד הזה תכף ומיד ממש, אף על פי שזה נראה משהו לא מציאותי, אז ודאי שלא נכנע למציאות, המציאות לא משעבדת אותי, אבל בכל זאת צריך לסנן כביכול דרך השכל את הרצון החזק יחסית למציאות. שוב, שהרצון לא יפוצץ ולא ישבור לא אותי עצמי ולא את המציאות, שאני עכשיו רוצה לבוא במגע ישיר עם המציאות.

אחרי השלב השלישי של סינון – ככה הסברנו את השכל – כאשר הכל מוכן פנימה והכל בנוי פנימה הוא יכול לפתוח את עיניו, וממש כביכול להקרין קרן אור דרך אישון בת עינו על המציאות, וכך הוא מתחיל להכתיב את המציאות הפנימית על מסך המציאות החיצונית. כמובן שאחר כך יש גם הרבה שלבים שצריך ליזום, לקום, לעשות מעשים, אבל הראשית זו ההסתכלות, ההבטה. יש שם קדוש בקבלה[ז] – ביט, זה כח הבטה, איך להביט על המציאות. "רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה"[ח], שיש בזה שני פירושים, זה פסוק בפרק החדש של הרבי שליט"א, פרק צ"א בתהלים. הפירוש הפשוט "שלומת רשעים תראה", תראה את העונש שמגיע לרשעים[ט], אבל הפירוש החסידי זה הפוך – "שלומת רשעים תראה", אתה תכתיב, תביט נכון, תביט בעין טובה, בכח ההבטה להכריח את אותו רשע להשלים עם אלוקיו, עם הקב"ה, להשלים את דרכו, לחזור בתשובה להיות צדיק. "רק בעיניך", יש רק שבכתוב בתחילת הבריאה "רק רע כל היום"[י], אבל התיקון זה צריך להיות בדיוק ההפך – 'רק טוב כל היום', רק להסתכל טוב, להביט טוב. ומתוך ההבטה אפשר ממש לקבוע, אפילו להשפיע, להשפיע בעקיפין בלא-מודע על הזולת, לשפר את מצבו מן הקצה אל הקצה. "רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה", כולם.

אז שוב, כל זה אם כן אלו ארבעה שלבים של קביעה רצונית. עכשיו, מה שמוריד מדרגה לדרגה, הכח המוריד הוא הבטחון. יש אמונה בתחילה לא מבוררת, לא בהירה, הבטחון מתחיל לפעול על האמונה בעצמה, שהאמונה חייבת להבהיר את עצמה לעצמה, לא מספיק שתחיה עם אמונה כללית שיבוא משיח ויהיה טוב. הבטחון קודם כל אומר לאמונה – תסביר את עצמך, תבהיר את עצמך טוב לעצמך, תעצב את התמונה כמה שיותר ברור. זה שלב א', חזון.

אחר כך שלב ב', אם יש כבר חזון ברור אז למה לחכות? מיד, רצון. מה זה רצון? רצון להגשים. זה ב'. אחר כך שכל, השכל הוא הסוד של השמירה משבירת הכלים. השכל הוא צמצום, כח צמצום שלא תהיה כאן שום שבירה, לא פנימית ולא חיצונית. השכל זה חוקי הטבע, החוקים שהקב"ה ברא, הוא רוצה את החוקים האלה, הוא לא רוצה בהרס החוקים, הוא רוצה בקיום החוקים, הוא רוצה שהכל יפעל דרך החוקים שהוא יסד בבריאת העולם. ומי מבין את החוקים, מי מתקשר לחוקים? השכל, כלומר שהרצון לעבור דרך החוקים של הקב"ה. שוב, מי העד לחוקים? השכל.

ואחר כך יש ראיה, כח ראיה, כח הבטה.

אז ככה הקדמנו שיש ארבעה שלבים של קביעה רצונית: אמונה, בירור-אמונה, אחר כך רצון חזק, אחר כך להכניס פנימה לתוך המח, לתוך השכל, אחר כך לפתוח את העינים, ולהשליך את זה כביכול על העולם.

הסברנו גם כן שזה שייך למאמר בפרקי אבות של "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי"[יא], דברנו על כל מיני הקבלות עד כאן.

ב. תיקון המציאות על ידי הבטחון

אמונה – התקשרות לעתיד לבוא; בטחון – המשכת העתיד להווה

הגענו לעמ' צו:

נמצא, מכל הנ״ל, שעיקר ענין הבטחון הוא להמשיך מסוד העתיד לבא (שאינו ידוע בעצם, דהיינו סוד ה״ספקות״ שברדל״א[יב] מצד עצמו, כאשר הוודאות נקבעה ע״י בחירה חפשית, ובסוד השם הקדוש ככה, ר״ת כתר כל הכתרים וכו׳, כידוע בכתבי האריז״ל ומהבעל שם טוב זי״ע, וכמבואר באריכות במ״א)

מה זה? הגדרת האמונה בעצם היא התקשרות הנפש לעתיד לבא. לעתיד הנעלם. יש עבר ויש הוה ויש עתיד. העתיד זה נעלם. מה זו אמונה? אמונה היא קשר לעתיד. עכשיו, מה הבטחון עושה? הבטחון מנסה לקרב את האמונה, להמחיש את האמונה, להגשים את האמונה. ואם כן הבטחון זה לקרב את העתיד כמה שיותר להוה, להגשים את העתיד. כל אמונה, אפילו אמונה פשוטה בקב"ה היא גם קשר למה שעתיד להתגלות, הרי בעולם הזה הקב"ה לא מתגלה, ואפילו לומר שאני מאמין בה', בעומק אני מאמין שה' הזה שאני מאמין בו באיזשהו שלב הוא חייב להתגלות, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[יג], יבוא יום שהקב"ה הזה שכל הזמן האמנתי בו, הוא יופיע.

אז שוב, זו הגדרת האמונה. אם אין לי את זה – זה לא נקרא אמונה בכלל. אני מאמין עכשיו בדבר שלעת עתה הוא נעלם מן העין, לכן אני אומר אמונה ולא דעת, אבל אני מאמין שפעם אני אדע אותו. אפילו שכאשר אני אדע אותו עדיין ישאר אין סוף שהוא עדיין יהיה בגדר נסתר, אבל כל פעם נדע יותר ויותר. כל פעם מקיף – דבר שהוא נעלם, שהוא עוד לא ידוע, שעוד לא במודע של הנפש הוא מקיף – עתיד להיכנס לפנימי, להיות אור פנימי. עדיין ישאר מקיף, יש אין סוף מקיפים, אבל כל פעם המקיף יתורגם לפנימי, וזה אמונה.

עכשיו, לגבי התקשרות לעתיד הרי יודעים שה' הוא למעלה מהזמן, כשמו, הוי' – היה הוה ויהיה כאחד[יד], הנשמה של היהודי הוא גם כן חלק הוי', ככתוב "חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו"[טו], אז לנו גם כן יש חלק אלו-ה שהוא בעצם למעלה מהזמן, כלומר שיש איזה חלק בנפש שאנחנו בעתיד, גם עכשיו ברגע הזה. החלק הזה שאנחנו בתוך העתיד למעלה מהזמן לגמרי, זו האמונה. זה שיהודי הוא עכשיו ברגע הזה חי בעתיד, זו האמונה בנפש. כל הבטחון זה רק איך לקרב את העתיד הזה להוה.

שרש האמונה ברדל"א

עכשיו, בלשון הקבלה החלק הזה בנפש שהוא בעתיד, שהוא ממש בעתיד, והוא רק מרגיש את זה כאמונה, הוא נקרא בלשון הקבלה "רדל"א"[טז], רישא דלא ידע ולא אתידע. בלשון הקבלה[יז] יש כתר, בכלל העל מודע בנפש נקרא כתר. בתוך הכתר יש חיצוניות הכתר שהוא רצון על מודע, ויש פנימיות הכתר – תענוג, על מודע. החיצוניות של הכתר נקרא אריך יומין בלשון הקבלה, הפנימיות של הכתר נקרא עתיק יומין, ובתוך העתיק יומין גופא שזה התענוג יש את החלק העליון שלא בא בשום התלבשות, גם לא בחיצוניות הכתר, כלומר התענוג שלא מורגש, לא מתלבש, לא מופיע בתוך הרצון בכלל, זה נקרא ראש גלוי, תענוג נעלם שאין שום כלי לתפוס. היות שזה תענוג, זה כאילו  עכשיו שהוא מרגיש את התענוג שעתיד לבא, שהוא לא בהוה בכלל. זה גם כן הגדרת אמונה. אמונה זו הרגשת תענוג שלא נמצא בהוה כלל וכלל, רק שהוא עתיד להיות. עצם האמונה הוא כבר תחושת התענוג שעתיד להיות. אבל בהוה הוא לא נמצא בכלל. זה נקרא רישא לא ידע ולא אתידע.

עכשיו, המדרגה הזאת, שזה "פנימיות עתיק"[יח] בלשון הקבלה, יש לו גם כן שם קדוש שמצביע עליו, והוא השם ככ"ה, [איך?] ככה, יש מילה "ככה", "אשרי העם שככה לו"[יט], "ככה תאכלו אותו"[כ], "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"[כא]. כתוב בקבלה, במיוחד הבעל שם טוב מאד אוהב את השם הזה ואומר[כב] לכוון את זה כל פעם שאומרים קדושת כתר, כשאומרים "כתר יתנו לך"[כג], אז לכוון את השם ככ"ה, ולכוון ש-ככה זה ראשי תבות כתר כל הכתרים. ושוב, המושג כתר בכלל זה על מודע, אבל יש כמו שהסברנו עכשיו, יש הרבה מדרגות בכתר, יש רצון ויש תענוג ויש הפנימיות של התענוג, האמונה. והוא נקרא "כתר כל הכתרים".

תיקון המציאות – הארת שם מ"ה לתוך ב"ן

יש תופעה מאד יחודית בספרי הקבלה שהספר היסודי של הקבלה הוא הספר עץ חיים של האריז"ל, ושם[כד] הוא באריכות ובפרטי פרטיות מתאר את התיקון של כל העולמות. בתחילה היתה שבירת הכלים בעולם התהו, העולם הקדום, אחר כך יש תיקון העולמות, תיקון העולמות זה כמו תיקון או שיקום של אדם לאחר התמוטטות. זה התיאור הכי פשוט וכללי בכל הקבלה כולה. כאילו שכל העולם הוא כמו בן אדם שעבר טראומה הכי רצינית שיכול להיות, שהעולם התמוטט לגמרי, ועכשיו צריך לשקם אותו, והשיקום הזה הוא נקרא התיקון.

והתיקון מתחיל מלמעלה למטה. כלומר שקודם צריך לתקן את השפיץ הכי גבוה בנפש, דהיינו האמונה, הרדל"א, אחרי שבא התיקון של הרדל"א בא התיקון של שאר הספירות של עתיק יומין, ז"ת דעתיק בלשון הקבלה, אחר כך אריך ואחר כך אבא, שהוא חכמה, בינה ודעת, הכל לפי הסדר, צריך לתקן את הנפש. ותיקון הנפש שוב, זה מתחיל מאמונה, והאמונה בכתבי האריז"ל[כה] מכונה רדל"א, רישא דלא אתידע. עכשיו, יש תופעה מאד מאד יחודית, הוא מסביר באריכות ובפרטי פרטיות איך זה הולך, ואיך בכלל נעשה תיקון. המציאות הקודמת נשברה, סימן שלא היה כח אלקי מספיק בתוך המציאות כדי לקיים אותה, לכן היא נשברה.

עכשיו, בלשון הקבלה המציאות הראשונה נקראת שם ב"ן, ולא היה בזה הארה אלקית לקיים אותה, ולכן התמוטטה, היא יותר מדי האמינה בעצמה והיא באמת רצתה מאד מאד חזק להשתלט על המציאות לפי דמיונה למטרה טובה. כמו כל תיאוריה שיש בעולם שיש באנושות, אם זה דמוקרטיה, קומוניזם, מה שלא יהיה, איזה מין שיטה, כתוב שהיו שבע שיטות, צריך להקביל אותן פעם לשבע שיטות של שלטון, שכל שיטה ושיטה טענה והיא אמרה "אנא אמלוך"[כו], אני יודע איך למלוך על כל המציאות, על כל העולם, לסדר את כל הענינים על הצד הטוב ביותר לכולם, שכולם יהנו. אבל כל אחת מהשיטות הללו, המלכים שלהן, כל מלך זו שיטה אחרת של מלוכה של תיקון האנושות, תיקון העולם, וכל אחת האמינה מאד חזק בעצמה שרק על ידִי, אני יודע, אני יכול, אני כל יכול לתקן את האנושות. ומה שקרה שכל אחד נשבר-מת, "וימלך... וימת"[כז].

למה? בגלל שעל פי קבלה[כח] לכל אחד היה רק שם ומציאות של ב"ן, מציאות עצמית מורגשת מאד חזק, 'אני' מאד מאד חזק, 'אני אמלוך', ואילו הארה אלקית שהכל מה' ושהאדם הפועל, המלך הוא בעצם בטל בבטול גמור לקב"ה – זה היה חסר, העיקר חסר מן הספר. היה חסר מהות של שם מ"ה, בלשון הקבלה. הכל היה שם ב"ן, זה מציאות, אבל המ"ה היה חסר.

ובלשון פשוטה, היתה מציאות חזקה ללא מהות, מ"ה זה גם מלשון מהות, ללא ממד של מהות פנימית שמתחברת עם המציאות, המהות היינו התודעה האלקית. היה ב"ן בלי מ"ה. כל אחד, כל שיטה ושיטה מלכה תקופה מסוימת, ומיד התמוטטה. מהו התיקון? התיקון הוא שצריך להאיר את שם מ"ה לתוך שברי הכלים של שם ב"ן, כלומר המציאות נשארת המציאות, לא מחליפים מציאות, להפך – המציאות נשארת המציאות, ועכשיו החומר גלם של המציאות שבור, שברים. חייבים בעל כורחנו להתמודד, לטפל במציאות שבורה, אין מציאות אחרת, לא נחליף את המציאות, לא נחליף את העולם, אנחנו נכנסים לתוך עולם שכולו שברים, והמגמה-המשימה שלנו לשקם את השבר כלי הזה. ואיך מתקנים את השבר כלי הזה? החל מהכח הכי עליון בנפש, וזה האמונה – הכתר של כל הכתרים.

בכל תיקון, אם זה תיקון של אבא-חכמה או תיקון של אמא-בינה וכו', יש את חלקי הב"ן הראשונים שנשברו שמתייחסים לאותו תיקון, ויש גם כן חלקי מ"ה. בכל אחד משני השמות האלה – שהם כללים בקבלה, שם ב"ן ושם מ"ה – יש ריבוי, יש מאות ואלפים של בחינות שונות. עכשיו, אם לומדים קבלה, כתבי האריז"ל[כט], אז לומדים שהתיקון של אבא הוא כך וכך חלקים של ב"ן. כאילו שאבא זו משימה, כמו משימת עבודה, שעל אבא של עולם התיקון לטפל-לתקן כך וכך שברים, והוא מקבל כך וכך חלקים של מ"ה על מנת להתחבר עם כך וכך חלקים של ב"ן. ועל ידי החיבור-ההרכבה הנכונה ביניהם מתקנים את אבא. זה נקרא מעשה מרכבה. אצל האריז"ל מעשה מרכבה הוא הידיעה-היכולת להרכיב נכון חלקי מ"ה, ששוב, זו תודעת מהות אלקית שפועמת בתוך המציאות עם חלקי ב"ן, השברים של המציאות הראשונה שעלינו לתקן, לא להזניח, לא להחריב, רק לשקם ולתקן. וכך כל סוד הקבלה וחכמת הקבלה זה אלו חלקי מ"ה אמורים להצטרף עם אלו חלקי ב"ן על מנת ליצור את התיקון של המדרגה הזאת המסוימת, אם זה אבא או אמא, כל ספירה וספירה, כל פרצוף ופרצוף, בלשון הקבלה.

הבטחון לבחור ספק אחד מתוך חמשה ספקות שברדל"א

עכשיו, יש שוב, תופעה יחודית מאד, שהאריז"ל כותב ומפיו אנו חיים, אין לנו למצוא לא יד ורגל בלי הקבלה המקובלת מהאריז"ל, זה גילוי מן השמים. האריז"ל מעמיד אותנו בפני תעלומה עצומה: הוא אומר[ל] שברדל"א – ככה זה יוצא מהספר, כך הוא מסר לתלמידו המובהק, ר' חיים ויטאל – יש לי חמשה ספקות לגבי ההרכבה, כלומר היחוד של חלקי מ"ה וחלקי ב"ן בתוך האמונה. בתוך הרדל"א, הרישא לא ידע ולא אתידע, יש פרק שלם בעץ חיים, שזה ראשית התיקון, כל התיקון צריך להתחיל מהתחלה, והאריז"ל כותב, הוא כאילו עומד נדהם, הוא אומר שיש לי שם חמשה ספקות, והוא מעמיד בדיוק, שוב, זה משהו מדעי למופת בצורה מופלאה, והוא מסביר גם כן את השיקול השכלי לכל ספק וספק. הוא אומר שיתכן מאד שיש כך וכך חלקי מ"ה מול כך וכך חלקי ב"ן באותו הרכב שאמור להיות הרדל"א המתוקן, או יתכן אחרת או יתכן אחרת, יש לו חמשה ספקות שם. אז זה ממש פלאי פלאים.

יש ספרי קבלה[לא] שמסבירים מה זה חמשה ספקות ברדל"א. קודם כל, מה פתאום שיש שם ספקות? מה זה ספקות ברדל"א? שיש לו ספקות איך זה בנוי. שוב, במילים פשוטות זה כאילו שהאריז"ל בא ואומר שאני בעצמי מסופק, יש לי חמש אפשרויות איך לצייר את האמונה. בדיוק כמו שאמרנו קודם שראשית תהליך היישום של הקביעה הרצונית בנפש זה לעצב, לתת איזו תמונה לאמונה. מה זה תמונה? הרכב מסוים. אז בא האריז"ל ואומר שאני בעצמי יש לי חמש אפשרויות איך לעצב את הרדל"א, יש לי חמש תמונות בשביל האמונה.

נאמר את זה עוד יותר מוחשי: אם האמונה זה המשיח, כמו ציור-צילום של המשיח, איך אני רואה את המשיח – אז האריז"ל אומר שיש לי חמשה ספקות, שיש לי בתוך האמונה שלי חמשה משיחים אפשריים. שוב, זה פלאי פלאים.

עכשיו, למה זה ככה? למה יש באמונה ספקות? אז הדבר הפשוט הוא כמו שעכשיו הסברנו, שאמונה היא הרי התקשרות לעתיד, היות שהעתיד הוא דבר בלתי ידוע, עתיד יכול להתפתח ככה ויכול להתפתח ככה, אז לכן יתכן שם ספקות, באמת שאני לא יודע בדיוק, יכול להיות עתיד כזה ויכול להיות עתיד כזה. להפך – אולי זה חידוש שיש רק חמשה ספקות, היה צריך להיות אין סוף ספקות. לפי הסדר הפשוט, מי שהוא אין לו שום קשר לעתיד, אז העתיד יכול להתפתח לאין סוף צורות שונות. גם היום, אפילו במדע של היום גם מדברים על אין סוף עולמות אפשריים. במיוחד לגבי ההתפתחות של העתיד, מי יודע את זה. בכל אופן, האריז"ל אומר שיש לי חמשה ספקות בענין ההרכב של הרישא דלא ידע ולא אתידע.

עכשיו ישנם ספרי קבלה שמסבירים את זה, שוב, זה מהדברים הכי עמוקים ויחודיים לגבי לימוד הקבלה. יש כאלה שמסבירים ככה[לב], שהמציאות של הרדל"א היא כך שכאשר מנסים להתמוקד על תמונה מסוימת, ככל שאני מברר לעצמי יותר את התמונה הזאת – פתאום ברגע מסוים קורה תופעה כזאת שמה שאצלי היה ברור עד הרגע הזה מתחיל להיות מטושטש מטושטש מטושטש, עד שפתאום זה עובר לאפיק אחר כביכול ואני מתחיל לראות תמונה חדשה. וככל שאני מתמוקד על התמונה השניה החדשה, אני מנסה להתמוקד ולהבהיר את זה כמה שיותר, ואני רואה את זה יותר ויותר ויותר ברור, עד שפתאום אותה תופעה קורית שוב, וזה מתחיל להיות מטושטש התמונה הזאת, פתאום זה עובר לתמונה שלישית. וככה זה מסתובב בגלגל של חמש תמונות, שככל שאני מנסה יותר חזק לוודא תמונה מסוימת – עצם הנסיון הזה מעביר אותי לתוך תמונה אחרת.

הדבר הזה שעכשיו אמרנו זה כתוב בכרך פתחי חכמה של רמח"ל. זה נשמע משהו ממש מדעי, המדע החדיש ביותר הדבר הזה. זה נקרא היסוד של אי-הוודאות. כידוע היום בפיזיקה שמסתכלים על תופעה מסוימת בזעיר אנפין שבתוך חלקיקי האטום, אז ככל שאני מסתכל ורוצה לוודא תופעה מסוימת בעצם אני גם כן מסתיר או מטשטש תופעה אחרת ואני לא יכול לראות. שמה הפרנציפ, העיקרון הוא שאי אפשר לוודא שני דברים בו-זמנית, להפך – ככל שתופעה אחת כביכול נעשית יותר ברורה, בזה גופא אני מטשטש תופעה שניה. זה משהו מאד מאד דומה למה שכתוב כאן בפירוש לגבי הספקות של רדל"א, כמו חוק האי-ודאות היום בפיזיקה.

אז שוב, בכל זאת מה עלינו לעשות? עלינו לחיות בתוך מציאות של חמשה ספקות. שוב, האריז"ל אומר אם כן, שיש בתוך הרדל"א חמשה ספקות. בכל אופן, מה זה בטחון בנפש? בבטחון אני גם יודע שיש חמשה ספקות, בכל זאת הבטחון אומר לי שעלי לבחור. עכשיו אפשר להבין הרבה יותר לעומק מה זו בחירה חפשית. אף על פי שלפעמים על ידי הניסיון להבהיר עד הסוף תמונה אחת בתוך האמונה זה גופא מטשטש משהו בתודעה או בעל תודעה, הוא כאילו מחייב תמונה חילופית של המציאות, אף על פי כן אל יאוש, לא להתייאש ולא להשלים 'טוב, נחזיר את הכל לאמונה, מה שיהיה יהיה, הקב"ה יעשה או כך או כך או כך, יש לו לפי זה, לפי האריז"ל יש לו חמשה משיחים, אז יביאו אחד כזה או אחד כזה או אחד כזה, נחכה'.

או שאף על פי כן הנפש חייבת לקפוץ לתוך ים הספקות, לבחור בוודאות אחד, ולמה ואיך ומה פתאום בחרת בזה ולא בזה, זה לגמרי-לגמרי למעלה מטעם ודעת. כנראה שכל שורש נשמה קשור ומושרש בעצם בתוך אחד מהספקות הללו וצריך לבחור. ולהפך, מי שיבחר הכי חזק כנראה שהוא יזכה לממש את הבחירה שלו. עוד פעם, זה סוד הבחירה החפשית של היהודי. ולכן זה ענין של בטחון, יש כמה אפשרויות ואני בוחר באחד, ואין שום הכרח למה בחרתי בזה ולא בזה, ולהפך, אם אני בעצמי יותר מדי אשאר רק בתוך מעגל הקסם של הספקות לא יוצאים מזה. מי שנכנס שם – "כל באיה לא ישובון"[לג], מי שרק נכנס לאמונה הטהורה אי אפשר לצאת מזה. או שאני מחזיר את הכל לגדר אמונה פשוטה שיהיה מה שיהיה, או שאני חייב לקפוץ כאילו במסירות נפש גמורה לקפוץ לתוך ים הספקות ולבחור לעצמי אחד, עם כל הסיכון כביכול שיש בבחירה הזאת.

ושוב, זה לאחר שבאמת ניסיתי כמה שיותר להבהיר לעצמי, ונדבקתי. זה נקרא גם דבקות בנפש, שהנפש שמכירה את שרשה למעלה נדבקת חזק באחד מהם, עם כל החשק הפנימי של הנפש, ואני בוחר בזה. זה כמו בחירת לבו, כמו חתן, המשיח זה כמו חמשה חתנים מביאים בפני הכלה, תבחרי אחד מהם, יכול להיות זה, יכול להיות זה, יכול להיות זה, יש פה חמשה. אז הכלה אם היא רוצה פעם להתחתן ולא להישאר כל הזמן עם הדמיונות של חמשה חתנים, פעם אחת צריך להתחתן עם אחד מהם, לבחור אחד מהם, אז בואי תבחרי, תבחרי כמה שיותר אחד מהם. ובוחרים מתוך ספקות, זה באמת ספק, לא מוכרח, אבל תבחרי.

האריז"ל – חמשה ספקות; הבעל שם טוב – בחירה באחד מהם מכח השם ככ"ה

עכשיו נקרא שוב את המשפט הראשון:

נמצא, מכל הנ״ל, שעיקר ענין הבטחון הוא להמשיך מסוד העתיד לבא [מה זה בטחון? לקחת את העתיד, שזה האמונה ולהמשיך אותו לתוך ההוה, זה בטחון בנפש. עכשיו, מה זה העתיד לבא? למה קוראים לזה עתיד לבא] (שאינו ידוע בעצם [זה באמת לעתיד לבא, שאי אפשר לדעת מה שיהיה. עכשיו,], דהיינו סוד ה״ספקות״ שברדל״א[לד] [זה בלשון האריז"ל, זה נקרא הספקות שיש ברדל"א, מה שהעתיד הוא בעצם בלתי ידוע] מצד עצמו, [עכשיו, איך אפשר להמשיך את זה להוה, להמשיך את זה להוה זה, לוודא את זה?] כאשר הוודאות נקבעה ע״י בחירה חפשית [אין שום דבר, אין שום נימוק מספיק להעדיף אחד על השני, רק בחירה פשוטה בחירה חפשית של הנפש], ובסוד השם הקדוש ככה, ר״ת כתר כל הכתרים וכו׳ [שככה ולא אחרת, ככה בחרתי, רק עם השם הזה, ככ"ה, אפשר להיכנס-לעלות לתוך הרדל"א שבנפש ולהוליד "עז מבטחה"[לה], כלשון הפסוק, שמורידים בעז מבטחה את הבחירה, את בחירת לבו, בחירת לבה, ככה.],

כידוע בכתבי האריז״ל ומהבעש״ט זי״ע , וכמבואר באריכות במ״א).

האריז"ל מסביר באריכות את ענין הספקות. עכשיו גם כן אפשר להבין לפי זה את היחס שבין האריז"ל לבין הבעל שם טוב. אפשר לומר שעיקר החידוש של האריז"ל הוא עצם המציאות הזאת של הספקות ברדל"א, ועיקר החידוש של הבעל שם טוב הוא אף על פי כן איך עולים לשם ובוחרים אחד וממשיכים את זה למטה, שזה ככה. השם הזה ככ"ה, ראשי תבות כתר כל הכתרים, זו כוונה מיוחדת מהבעל שם טוב, ומציאות הספקות ברדל"א היינו החידוש הגדול של האריז"ל. שוב, רק שלא נשכח מה זה הספקות. הספקות זה התמונה המבוררת, החזון המבורר של ההרכב הנכון של מהות ומציאות של העתיד לבא. איך לצייר את ימות המשיח שיש מציאות, כמו שאמרנו קודם – המציאות היא אותה מציאות, אותו עולם, אבל יש בתוך המציאות הזאת מהות שלא היתה כל הזמן, ואיך לראות את המרכבה הזאת של המהות, שזה שם מ"ה בתוך המציאות של שם ב"ן, יש בזה חמשה ספקות, כלומר חמש תמונות. ובא הבעל שם טוב ואומר שבכל זאת צריך לבחור, צריך להחיש, "זכו אחישנה".

ג. כח השבועה להכניס את העולם הבא לתוך העולם הזה

להפוך את המחר להיום

נמשיך לקרוא. מה זה הבטחון אם כן? הכח להמשיך מסוד העתיד לבא:

קביעה מוחלטת בהוה ממש, להמשיך את האמונה ב״מחר״ הטוב בבחינת ״היום״ ממש,

כאשר עלה רבי יהושע בן לוי להיכל המשיח, כך חז"ל מספרים לנו[לו], הוא שאל אותו מתי אתי מר, מתי הוא עתיד לבוא, הוא ענה לו בבטחה גמורה "היום". וכאשר הוא לא בא באותו יום התלונן אחר כך רבי יהושע בן לוי בפני אליהו הנביא שהנה המשיח שיקר לי, שהוא אמר שהוא בא היום והוא לא בא. אז הוא אמר לו, אליהו הנביא אמר לרבי יהושע בן לוי, הוא התכוון לפסוק "היום אם בקולו תשמעו"[לז], שאמנם הוא אמר "היום", אבל זה מותנה, זה "היום" מותנה בכם, "אם בקולו תשמעו". ככה תירץ אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי.

אבל בכל זאת זה עדיין קצת קשה, מה ששומעים מפיו של משיח שומעים רק את השבועה כביכול ללא התנאי, לא שומעים את התנאי, רק שומעים את ה"היום". אז זה בעצמו, כמו שכאן כתוב באריכות בתחילת המאמר הזה[לח], המשיח רוצה להעביר לנו את המסר איך באמת מביאים אותו. מה זה "בקולו תשמעו"? איך תביא אותי? אפשר להביא אותי רק כמוני, רק אם גם אתה תאמר, אם אתם תאמרו "היום", אם אתם תרצו מאד מאד חזק, להמשיך את יעוד המחר, להפוך את המחר להיום.

עכשיו בספירת העומר, כל יום מתחילים "היום... יום כך וכך לעומר"[לט]. גם כתוב[מ] שהתקופה הזאת מכל התקופות בשנה היא התקופה הכי מסוגלת לביאת המשיח. מה זה ספירת העומר? זה כל יום להמשיך "היום" חדש, "היום כך וכך". כל פעם שאומרים "היום יום" הוא, שוב, להמחיש את העתיד, להפוך את המחר להיום. והעבודה הזאת, להפוך מחר להיום, ככה מביאים את המשיח. לכן המשיח בעצמו הוא חייב להיות בצורה מוחלטת בבחינה הזאת, שהוא מבטיח, וכאילו נשבע ממש, בחייו, שהוא בא היום, בלי להתנות, שבאמת רק כך הוא יבוא. אם לא יקומו אנשים בעלי בטחון אז לא תוחש הגאולה. עדיין אנחנו מאמינים ודאי בגדר אמונה "לא זכו – בעתה", אבל ה"אחישנה" זה רק כאשר "זכו" להפוך את המחר להיום.

וכנ״ל בענין ״היום״ דביאת המשיח.

שבועת המשיח

והוא ע״י הדבקות האיתנה בנקודת האמונה [איך זה מתחיל? עכשיו חוזרים למה שהסברנו קודם. זה הכל מתחיל מכך שמציירים נכון את האמונה], שצריך לציירה היטב ולהורידה לרצון, לשכל ועד לראיה חושיית כנ״ל [צריך לצייר את האמונה, ואז להוריד את זה לרצון, ואחר כך להפנים את זה, לסנן את זה דרך השכל, ואחר כך להוציא את זה, להקרין את זה על מסך המציאות דרך העיניים. "רק בעיניך תביט". עכשיו, מכאן נבין פסוק שכתוב בחומש דברים]. והוא ענין סמיכות המצות ״ובו תדבק, ובשמו תשבע״.

יש פסוק שאומר "את ה' אלהיך תירא"[מא], מצות יראת שמים, "אתו תעבוד", צריך לעבוד אותו כמו עבד נאמן שעובד את אדונו, "ובו תדבק", "ובו תדבק" זה כבר לא עבד, זה כמו איש ואשה, "ודבק באשתו"[מב], ואחר כך "ובשמו תשבע". יש מצוה להישבֵע בשם ה', אבל מתי יש מצוה להישבע? רק אם אתה נדבקת, ככה רש"י מביא בשם חז"ל[מג], שרק מי שיש בו את כל המדות, שהוא קיים את התחלת הפסוק, "את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד", ובמיוחד "ובו תדבק", ואחר שהוא דבוק בה' – גם זה חשוב מאד שמהפסוק הזה גם חז"ל לומדים שצריך להיות דבוק בתלמידי חכמים[מד], כלומר בצדיקים. ואם הוא דבוק כמו שצריך אז יש עליו מצוה להישבע.

מה זה להישבע? בשביל מה נשבעים? מה זה סוד השבועה? עכשיו זה גם כן ספירת העומר. ספירת העומר היא הכנה וציפיה ומצב של דריכות נפשית ממש לקראת חג השבועות, מתן תורה. מה זה הימים האלה שאמרנו קודם, "היום"? שכל פעם שסופרים "היום" זה להמשיך מהעתיד לתוך ההוה. מה זה העתיד? העתיד שלנו זה מתן תורה, והעתיד עכשיו של כל עם ישראל הוא "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין"[מה], הגילוי של התורה החדשה שתהיה על ידי המשיח לעתיד לבא. ובזה אנחנו מאמינים, לזה אנחנו מצפים, וכל יום ויום עכשיו אלו הימים שיש לנו כח להמשיך כל פעם את המחר הזה, המחר הוא "תספרו חמישים יום"[מו], זה יום החמישים, מתן תורה, ולהמשיך את זה היום, כל יום "היום" – לתוך ההווה.

עכשיו, שוב, המילה הזאת "היום" במקום מחר, מה שהמשיח אמר לרבי יהושע בן לוי, זה כעין שבועה. זה לא סתם הבטחה, זה אפילו יותר חזק מהבטחה – נשבע. לכן זה מאד חמור שהוא לא בא אחר כך באותו יום, לכן היתה תלונה מאד חמורה על המשיח, אתה נשבע לבוא היום ולא בא? הוא ממש שיקר. בכל אופן, כאמור המשיח הוא חייב את זה כדי ללמד אותנו את הדרך היחידה להביא אותו. שאם אנחנו רוצים להביא אותו זה רק ככה, זה רק לבחור מתוך החמשה ספקות אחד ולהוריד את זה.

הכרזת "הכונו לביאת המשיח" בוודאות כשבועה

עכשיו שוב, מתי מותר לאדם להישבע? אנחנו יודעים שהיום מקובל[מז] שלא נשבעים אף פעם, צריך להיזהר מאד לא להישבע, וכל פעם שאדם מוציא מפיו איזה דבר שדומה לשבועה או לנדר אז הוא אומר בלי נדר. ככה מקובל היום, מאד מאד להיזהר בזה. בכל זאת, יש מצות עשה מדאורייתא, שאם האדם נדבק – כנראה שהיום אנחנו מניחים שאף אחד מאיתנו לא נדבק כראוי, אבל לו יצויר שאדם נדבק – כמו שצריך להיות בקב"ה, אז יש עליו מצוה להישבע בשם ה'.

מה השבועה הרצויה, שיש ממש מצוה מתרי"ג מצות התורה כן להישבע? עיקר השבועה המצויה כתוב בחז"ל[מח] זה לקיים מצוה. כאשר יש מצוה מאד גדולה שאדם פוחד שהכוחות המודעים לי לא יספיקו להעניק לי, לתת לי כח לקיים את המצוה, אז אני צריך להישבע לקיים את המצוה. כאשר אני נשבע אני מושך וממשיך כוחות על, כוחות אינסופיים שאני לא מודע להם, משורש הנשמה שלי, אני ממשיך כוחות לתוך הנשמה הארת הנשמה המלובשת בגוף, כדי לתת לי כח לקיים את הטוב. זה נקרא שנשבעים לקיים את המצות. אבל גם זה, היות ששבועה היא דבר כל כך חמור – אם אתה לא נדבק בה' לא כדאי לך הסיכון הזה, אבל כאשר כן "ובו תדבק" אז צריך להישבע.

למשל, גם היום, נסתכל על היום ממש, בזעיר אנפין. בכל זאת, זה דומה לנושא הזה, ש"בו תדבק" מפרשים חז"ל שמכאן יש מצות עשה מדאורייתא להידבק בצדיקים. מה זה "ובשמו תשבע"? למשל היום חב"דניק, שלפי הדבקות ברבי, בצדיק, אז הוא הולך לרחוב והוא אומר "הכונו לביאת המשיח", אז זה כעין שבועה שהוא כאילו נשבע. הוא עושה את זה עוד יותר חזק, אבל הוא אומר בוודאות דבר שאין לו שום כח לזה. אותו חב"דניק הוא בעצמו בלי הרבי יש לו איזה דעת בכלל שיבוא המשיח? הוא בכלל קרוב לביאת המשיח? אני קרוב לביאת המשיח? מאמינים, מתוך ה"ובו תדבק" אז הוא מוכן להישבע, בדבר שאין לו ידיעה פנימית בזה בכלל, שום קשר פנימי לזה בכלל. זו דוגמא אקטואלית. אם כי שגם החב"דניק היום לא נשבע ממש, אבל זה כעין זה, שהוא מסתמך לגמרי, וכאילו מוודא בוודאות, מוכן לצאת בראש כל חוצות ולהכריז קבל עם ועדה "הכונו לביאת המשיח".

אז שוב, רוצים כאן להבין את משמעות הפסוק. אז באמת זו המשמעות של הפסוק הזה. אם אתה לא מספיק דבוק בחזון עד כדי כך שאתה יכול לקחת את הסיכון להישבע, אז זה עוד לא זה. זה עוד לא המשיח בעצמו. ככה דעתו של המשיח, "היום".

בחירה מתוך דבקות המחשבה

נראה כאן מה שכתוב. יש שתי מצות עשה מדאורייתא, "ובו תדבק... ובשמו תשבע":

עיקר הדבקות היא במחשבה [איפה אדם נדבק? הוא נדבק בעיקר במחשבה שלו, יש לו דבקות המחשבה, הוא דבוק בחזון], בחינת בינה הנקראת עולם הבא ולעתיד לבא[מט],

זה גם כן שייך לחדש אייר עכשיו. חדש אייר הוא ההרהור, חוש המחשבה בנפש. בספר יצירה כל חדש יש לו חוש. כתוב שהחוש של החדש הזה חדש אייר הוא חוש המחשבה. וזה ממש הנושא שאנחנו לומדים היום, זה החוש לצייר, לדמות-לדמיין נכון במחשבה את חזון האמונה. לכן יש סגולה מיוחדת בחדש הזה להביא את המשיח, בגלל שזה חדש שמקבלים את החוש הזה. ושוב, החוש איך לראות את המציאות נכון, מאפשר הבחירה החפשית באחת מן האפשרויות שאמרנו קודם, החמשה ספקות שיש ברדל"א, זה נקרא "ובו תדבק", זה דבקות המחשבה. כמו שאמרנו קודם שהכלה צריכה לבחור בחתן, היא צריכה לבחור במי שהיא רוצה לעולם ועד, להידבק בו, וכבר במחשבה היא כבר נדבקה בו. מתוך הדבקות היא בוחרת בו והיא מוכנה להישבע.

דהיינו ההתקשרות למקור האמונה שבנפש (בסוד ״פנימיות אמא פנימיות עתיק״, כמבואר בדא״ח[נ]).

[הדימוי בנפש, ההרהור, הציור זה פנימיות אמא. חכמה-אבא זה הברקה בנפש, לא יכולת ציור. היכולת לצייר משהו זה כמו הכושר של האם לצייר את הולד. האבא רק נותן את הטפה, את ההברקה. אבל לצייר את הולד, מה זה לצייר את הולד? זה לצייר את הדמות של המשיח. כל אמא יהודיה שמולידה בן היא מולידה משיח בפוטנציה, ויש לה כח, זה נקרא הכח של פנימיות אמא לצייר לעצמה את הולד, מה זה הולד? העתיד. לכן כל הכח הזה, החוש הזה, הדבקות הזאת היא בלשון הקבלה והחסידות פנימיות אמא, וכמו שיש מאמר בקבלה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק", ככה ולפעמים עוד יותר – "פנימיות אמא פנימיות עתיק". כלומר, שביכולת הזאת להידבק במחשבה היא עולה עד הרדל"א, הרישא דלא ידע ולא אתידע, כדי לבחור שם אחד הספקות ולהמחיש את זה, להוריד את זה.

יוסף היוצלח ודוד הלא יוצלח

כל זה היה הסבר מה זה דבקות, "ובו תדבק", דבקות המחשבה. אחר כך מתוך דבקות המחשבה:

״ובשמו תשבע״ [עכשיו צריך להישבֵע על זה, להישבַע על זה] (לאחר שיש לך את כל המעלות הכתובות לעיל מיניה[נא]. מפסוק זה נלמד בחז״ל שמותר לישבע לקיים את המצות[נב])

נסתכל למטה בהערה קיא:

תמורה ג, ב: "'ובשמו תשבע'. מה ת"ל והא כבר נאמר בזה [יש עוד פסוק קודם שהיה כתוב "ובשמו תשבע". מה מחדש הפסוק הזה "ובו תדבק ובשמו תשבע"?] (שם ו, יג), אלא אתיא לכדרב [זה בא בשביל ללמוד את ההלכה שאמר רב], דאמר: מנין שנשבעין לקיים את המצוה [מאיפה לומדים שמותר ואפילו מצוה על האדם להישבע לקיים מצוה?], שנאמר (תהלים קיט) 'נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך'".

דוד המלך אומר שככה אני עשיתי, ככה אני נהגתי. דוד הוא המשיח, "דוד מלכא משיחא"[נג]. אז הוא אומר שאני, הרי אני חלש, "לית ליה מגרמיה כלום"[נד], מבחינת כוחות פנימיים הוא מרגיש את עצמו לא יכול, מי זה דוד? מי זה המשיח? אחד שמצד הכח הפנימי שלו הוא כל הזמן מרגיש את עצמו לא מסוגל להרים את המשא, "לית ליה מגרמיה כלום". עד כדי כך שכתוב לפעמים, יש מהבעל שם טוב בכתר שם טוב, שמי שמרגיש את עצמו לא יוצלח זה סימן שהוא משורש דוד המלך. יש אנשים שמרגישים, כמו שאמרנו קודם, שהם מוצלחים מאד. ויש אחד שמרגיש שהוא בכלל לא מוצלח. מי שמרגיש מוצלח זה יוסף, יש משיח בן יוסף, יוסף נקרא "איש מצליח"[נה], הוא גם מרגיש ככה, הוא "בר מזליה", מרגיש שהוא מוצלח. ויש ההפך הגמור, מי שמרגיש שלא יוצלח, שלא מוצלח בכלל. דווקא מי שמרגיש את עצמו שבאותו מזל, באותו שורש שהוא מיסודו-מטבעו לא יוצלח – הוא שייך לדוד.

עכשיו, איך הוא פועל? אם יש לו תחושה כזאת פנימית שהוא לא יוצלח אז איך הוא פועל בחיים? הוא חייב כל פעם להישבע. ושוב, להישבע זה לאו דווקא להוציא מהשפתיים, להישבע זה לאגור איזה מין כח עצום נפשי, למשוך מהשורש כוחות-על שזה לא לפי הסגולה הטבעית שלו בכלל, תמיד לקפוץ-לדלג מעל לטבע של עצמו.

הקבלת מלות הפסוק "נשבעתי ואקימה" לחמשה פרצופים

שוב, היכולת הזאת של דוד המלך, של המשיח זה נקרא "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך"[נו]. זהו פסוק שלם בתהלים פרק קיט, שכתוב בקבלה שהחמש מילים של הפסוק הן כנגד הפרצופים, או כנגד הספירות: "נשבעתי" זה כתר, גילוי הרצון העצמי של הכתר; "ואקימה", לקיים את השבועה זה מכח אבא, פרצוף אבא, או יסוד אבא; "לשמור" שמירה זה אמא. אני עכשיו לא מסביר, אני רק אומר אותיות למי שמבין את זה; 'משפט צדק', בקבלה משפט זה בפירוש בפתח אליהו[נז] שיש שאומרים את זה כל יום ויש שאומרים את זה לפני שבת, שם כתוב ש"משפט –רחמי", דהיינו ספירת התפארת, או ז"א זעיר אנפין, ו"צדק – מלכותא קדישא".

יש חמשה בפרצופים, יש אמנם עשר ספירות, אבל עשר הספירות מתחלקות לחמשה פרצופים בקבלה: כתר-אבא-אמא-ז"א-נוקבא דז"א. אבא זה חכמה, אמא זה בינה, ז"א זה המדות-הרגש בלב, מחסד עד יסוד, ונוקבא דז"א – המלכות, הביטוי המעשי.

אז בפסוק הזה כתוב שזה הולך בדיוק לפי הסדר: "נשבעתי ואקימה", ה"נשבעתי" זה הקוצו של יו"ד; ה"אקימה" זה היו"ד בעצמה; אחר כך, "לשמור", הה' עילאה של שם ה'; "משפטי צדקך" – משפט וצדק זה רחמים ודין של המלכות. הצדק זה "דינא דמלכותא דינא"[נח], והמשפט הוא הרחמים שבתוך הדין. זה הכלל גדול בקבלה. כל פעם שיש את הביטוי "משפט צדק" זה לרחם בדין, לרחם בדין זה יחוד ז"א ונוקבא דז"א, היחוד של שתי אותיות ו-ה של שם ה'.

עכשיו, כל פעם שדוד המלך רוצה לעשות-לחולל יחוד של "לשמור משפטי צדקך" הוא חייב להישבע, בגלל שאין לו כח פנימי לזה. כל הכח שלו, "לית ליה מגרמיה כלום", בהוה אין לו כלום, הוא נפל, הוא "בר נפלא"[נט], הוא צריך כל פעם לינוק מהעתיד, אין לו בהוה שום דבר. הוא צריך ליזון מהעתיד. כמו אחד שבאמת אין לו כלום, שבעולם הזה הוא מסכן, גמור, אין לו כלום. איך הוא מתעודד? ממה הוא חי? אחד שבאמת מסכן, ה' ישמור, ממה הוא חי? הוא רק חי מזה שהוא יכול להתעודד מהעתיד, ליזון מהעתיד, זה אמונה בעתיד. ומני שהכי בתכונה הזאת הוא דוד המלך, הוא המשיח. המשיח בהוה אין לו כלום, והעובדה שהוא לא קיים בעולם, הוא כל כך לא כלום שהוא בכלל לא פה, הוא פה לא פה, תמיד יש משיח, אבל תודעת משיח היא נעלמת מן העין לחלוטין, כלומר שבהוה אין לו כלום אין לו מציאות בהוה. לכן הוא סובל חלאים קשים, לפי הפשטים של הכתובים בספר ישעיהו[ס]. בהוה הוא מסכן לגמרי, אבל ממה הוא יונק חיות? מתוך האמונה בעתיד, וככה דוד המלך שהוא לא יוצלח, אבל הוא יונק מהעתיד. מה הוא עושה כדי לינוק מהעתיד? הוא נשבע.

אנחנו עכשיו מחכים לחג השבועות, חג השבועות זה מלשון שבוע, שבוע ימים. אבל שבוע הוא גם כן כמו שבועה, כמו שנלמד תכף. לכן יש שני מנהגים[סא] אפילו, יש שתי גמרות, שיש בהן מ"ט דפים, מסכת סוטה ומסכת שבועות. ולכן יש שני מנהגים בעם ישראל, יש נוהגים ללמוד מסכת סוטה בימי ספירת העומר דף ליום, ויש נוהגים ללמוד מסכת שבועות מלשון להישבע עד חג השבועות, זה ממש "לשון נופל על לשון", שגם במסכת שבועות יש מ"ט דפים, דף ליום. ושוב, מה הפנימיות לענייננו? זאת אומרת, שלגבי מסכת שבועות, חוץ מה"לשון נופל על לשון" ששבועות זה כמו שבועות – שבועות בא ללמד אותי מה העבודה של התקופה הזאת, העבודה של התקופה הזאת היא לתקן את חוש השבועה בנפש, לגלות ולתקן את ה"נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך", וככה מביאים את המשיח. בלי היכולת הזאת להישבע, ללכת על משהו במסירות נפש לא יבוא משיח. כלומר שמכוחי לא יבוא, בעזרתי לא יבוא.

שבועה – להוריד את הרדל"א לשבע מדות הלב

״תשבע״ מלשון שֶׁבַע –

השורש של שבועה הוא לשון שבע, כמו שבועות, זה הקשר הפשוט בין מסכת שבועות לבין חג השבועות. מה זאת אומרת ששבועה זה מלשון שבע? מה זה מלמד אותי? הרי הרגע אמרנו ש"נשבעתי" זה בכתר, עצם השבועה זה למעלה מטעם ודעת, כמו לבחור בבחירה חפשית אחת מן הברירות של ספקות הרדל"א, רק מה? שלאחר הדבקות בזה – השבועה היא להוריד, זה בעיקר השלב הראשון, להוריד מהרדל"א מהמרחף על גבי הראש למצח של הרצון, זה עיקר ה"נשבעתי".

בכל אופן, זה מלשון שבע. אז מה זה אומר לי שבע? שבע זה המדות של הלב. אז כאן במאמר הסברנו באריכות קודם[סב] שבטחון איתן בנפש משתקף בעיקר בחיצוניות המדות של הלב, או בלשון הקבלה הכלים של הרגש שהם מבצעים את המעשים. פנימיות המדות שבלב היינו עצם האהבה, שיש לאדם אהבה למישהו. אבל הכלי של האהבה נקרא חסד, וזה הכח-היכולת בנפש לעשות חסד עם בן אדם, כלומר ליישם-לבצע את האהבה שלו. כתוב שהבטחון מתלבש בחיצוניות הכלים של הז"ת, הבטחון הוא כח וחיות שבא ויורד לתוך החיצוניות של הכלים של הרגש, כדי לתת כח לרגש לבצע-ליישם את עצמו, לא רק שתאהב מישהו – תגמול איתו חסד, וכו'.

לכן כתוב[סג] ששבועה מתחילה מלהוריד את הרדל"א, שזה הג"ר בלשון הקבלה, הג' ראשונות של עתיק, לתוך הז"ת של עתיק שנקרא "ימי קדם"[סד]. שבעה בכל מקום זה שבעה ימים. בעתיק יומין השבעה ימים נקראו "ימי קדם", בלב המודע הימים נקראו "ימי עולם". אז כל השבועה, עיקר השבועה זה להמשיך מהג"ר לתוך חיצוניות הז"ת, או להמשיך מהכתר שהוא מקור המדות לתוך חיצוניות המדות, החל מהפעולה הזאת בתוך העתיק גופא, וכלה – העיקר זה בלב המודע, במדות של הלב המודעות. להמשיך כח וחיות מהכתר, מכתר כל הכתרים לתוך חיצוניות המדות, לכן המלה שבועה היא מלשון שבע

היינו ההמשכה בז״ת, גם, ובעיקר, מצד חצוניותן, וכנ״ל בענין הבטחון שהוא ענין ההתחזקות בחצוניות המדות שבלב.

ספירת העומר – להמשיך את שער הנו"ן לתוך המ"ט ימים

כדי שהמשכה זו תוכל להפוך ולהמתיק את הטבע הראשון של חצוניות המדות

לפני השבועה – שהשבועה היא כח הבטחון שנותן חיות חדשה בתוך חיצוניות המדות – יש הטבע הראשון של האדם. כל בן אדם נולד עם טבעים, עם תכונות נפשיות, שבטבע הוא תמיד מוגבל, יש מגבלות לבן אדם. כלומר, כמה הוא מסוגל מצד הטבע שלו לתת, אפילו שהוא אוהב הרבה, אבל הוא לא בנוי נפשית. מה שאדם בנוי נפשית זה נקרא הטבע הראשון שלו, חיצוניות המדות כמו שהוא נולד. הבטחון זה לחולל פלאות בתוך הטבע של הבן אדם, לתת לאדם לעבור להתעלות ולרכוש ממש טבע חדש. זה מכח הבטחון. אז זה מה שכתוב כאן שכדי שזה יהיה:

עליה לבא מבחינת ״רקיעא תמינאה״

מסבירים כאן שהשבע, המילה שבועה, להישבע זה מלשון שבע, אבל כדי שהשבע הזה באמת תחדור לתוך חיצוניות שבע המדות, ואפילו להפוך-להמתיק את הטבע הראשון, המוגבלות הראשונה של הבן אדם, להפוך את זה, לצאת מזה. כידוע שכל השבעה שבועות של ספירת העומר כל יום ויום זה יציאת מצרים. מה זה יציאת מצרים? לצאת מאיזו מגבלה בנפש, מאיזו מצרים בנפש. כל פעם שאומרים "היום" זה גם כן שממשיכים כח לצאת מעוד מצר נפשי. האדם נולד מלא מגבלות, זה הטבע הראשון שלו. וספירת העומר זה כל פעם לתת כח שזהו בטחון בעצם לצאת מעוד מצרים, עד שבאים לחזון של יום החמשים, חג השבועות, שער הנו"ן.

שער הנו"ן הז,ה שהוא אחד יותר משבע ברבוע ,הוא גם כן סוד השמונה. זה הסוד בכל מקום של המלה חן, שאנחנו מאד אוהבים. מה הקשר בין ח ל-נ, שתי אותיות חן? שה-ח הוא למעלה מהשבע, וככה ה-נ הוא הכולל של השבע פעמים שבע. העצרת של חג הפסח הוא יום החמישים, העצרת של חג הסוכות הוא שמיני עצרת. העצרת הוא אחד יותר מהשבע, שהוא בעצם העתיד שממשיכים לתוך ההווה. כל יום הוא "תספרו חמשים יום", ממשיכים מהחמישים לתוך המ"ט, עד שמגיעים בסוף לעצם החמישים, אבל כל יום ויום צריך להמשיך הארה מהחמשים לאחד מהמ"ט ימים.

וככה כל פעם שנשבעים, שזה פעולה על השבע, כדי שהפעולה הזאת תהיה בר הכי להפוך ולהמתיק את הטבע הראשון, לצאת מהמגבלות של הנפש, הוא צריך להמשיך מסוד השמונה. זה נקרא שאדם נשבע. שאדם נשבע הוא ממשיך מהשמונה לתוך השבע, הוא נשבע לשון נפעל. והנפעל הזה, הנשבע הוא בעצם הארה של השמונה כדי לצאת מהשבע הקודם, להגיע לשבע חדש.

מצות "ונקדשתי" ו"נשבע" – לשון נפעל

לפני כן, גם פה בשיעור הזה, למדנו שכל הסוד הזה של בטחון הוא סוד ברית מילה. זה הכח שמקבלים בברית מילה שהוא יום השמיני בעצם, אבל הכח הזה הוא הברית אצל כל יהודי ויהודי, וזה נותן לו כח במשך כל ימי חייו להישבע, ולהמשיך משם

(מדרגת השמונה שמעל לשבע, כמו שנתבאר לעיל בענין המילה בשמיני דוקא) לתוך השבע (שמזה יובן סוד הלשון דשבועה בלשה״ק בכל מקום, שהוא לשון ״נפעל״ מאליו וממילא, ש״נשבע״,

זה משהו מאד מאד יפה וחידוש לגבי הפועל הזה, שהפועל של שבועה זה רק בלשון נפעל, אדם נשבע, להישבֵע, להישבַע. אין לשׁבוע, אין דבר כזה. יש רק לשׂבוע, עם שׂין, אבל לשׁבוע אין דבר כזה, יש רק נפעל בפועל הזה. כלומר, שמה זה נפעל? נפעל הכוונה שיש פה המשכה ממקור נעלם, מקור עליון והאדם נפעל מזה, כאילו בדרך ממילא. בכל אופן, יש פועל, יש אחד שהוא נשבע.

זה כמו "ונקדשתי"[סה], יש רק מצוה אחת בכל התורה כולה שהמצוה כתובה בלשון נפעל, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", זה בפרשת השבוע, פרשת אמר. כתוב "לא תחללו את שם קדשי", זה פועל יוצא, לא לחלל את שם ה'. ה' אומר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", מכאן חז"ל לומדים[סו] מצוה למסור את הנפש על קידוש ה'. אז כתוב שהיות שהמצוה הזאת היא מצוה הכי גבוהה, היא המצוה של מסירות נפש, אי אפשר לומר את זה בלשון ציווי רגיל, פועל יוצא, רק בדרך של ממילא, בגלל שזה תלוי בכך שעצם הנשמה מתגלה. רק אם עצם נשמת היהודי יתגלה לו – הוא יקיים באופן ממילא "ונקדשתי", ואם זה לא מתגלה לו, אז הוא לא יכול לקיים את המצוה הזאת "ונקדשתי". כלומר, שהמצוה היא מצוה של התגלות העצם, ואז הפעולה נפעלת בדרך ממילא. זה נקרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", מצות עשה לקדש שם שמים. שוב, המצות עשה היחידה בכל התורה מבין רמ"ח מצות עשה שנאמרה בלשון נפעל. שוב, זה מפרשת השבוע.

עכשיו, אותו הדבר הפועל "נשבע" זה כל פעם זה רק בא בצורת נפעל. כלומר, שגם פה יש איזה גילוי של אור עצמי עליון, שהוא נקרא סוד השמונה, רקיעא תמינאה בלשון הקבלה, הרקיע השמיני. בדרך כלל מדברים על שבעה רקיעים, אבל יש הרקיע השמיני, שזה נקרא גילוי האנכי, העצם של הנפש, ומשם האדם נשבע. והנשבע זה דווקא להמשיך לחיצוניות הז"ת, שבע המדות של הלב, כדי ליישם בפועל בצורה שעוברת לגמרי את הטבע הראשון שלו, אין סוף יותר, "בכל מאדך"[סז], לגמרי לצאת מהגבולות הראשונים שלי.

שבועה, שׁבע ושׂבע

דהיינו שנעשה בבחינת שָׂבֵע בכל עצמותו,

קודם צריך להיות התגלות העצם, התגלות העצם נקראת שׂביעה. בחסידות כתוב[סח] שלהישבע ושׁבע ושׂבע זה הכל קשור. על פי דקדוק רק שבועה ושׁבע הן אותו שורש, שׂבע זה כבר משהו אחר, זה עם שׂין, לא עם שׁין. בכל אופן, דורשים שהכל קשור ביחד, הכל תלוי ביחד, תלוי זה בזה, גם השבועה וגם השׁבע וגם השׂבע. והענין הוא שמתי יש לו כח להמשיך מהעצם למטה, לתוך השבע מדות של הלב? רק אם הוא שבע בכתר, "נפתלי שבע רצון מלא ברכת ה'"[סט], צריך להיות שבע רצון, צריך למלא את הרצון

והוא דוקא כאשר ההמשכה נמשכת מסוד השמיני, סוד העצמות ד״אנכי״ שלמעלה מהשבע, וכמבואר בדא״ח).

כתוב[ע] שהשמונה – כמו הברית מילה – זה העצם, האנכי, "אנכי מי שאנכי"[עא]. ואז מתוך הגילוי של אנכי – הרצון בשורש נעשה שבע, ואז הוא יכול להמשיך כח וחיות חדשה ואיתנה מאד לתוך המדות שלו, במיוחד החיצוניות של המדות, לשנות, להפוך ולהמתיק את הטבע שלו.

להישבע – להביא את העולם הבא לתוך העולם הזה

בעוה״ז ״לא כשאני נכתב אני נקרא״[עב].

כתוב שבעולם הזה אסור לומר שם הוי' – י-ה-ו-ה – כמו שהוא נכתב, רק אומרים את זה בשם אדנות, א-ד-נ-י, "לא כשאני נכתב אני נקרא". זהו העולם הזה. כמו "אחד בלב ואחד בפה"[עג]. עולם הזה זה עלמא דשיקרא[עד], זה אפילו מתבטא לגבי שם ה', שאיך שהוא נכתב – שהוא על דרך "כתבם על לוח לבך"[עה], איך שה' כתוב על לוח הלב – אסור לומר את זה בפה, אומרים משהו אחר בפה. אבל העולם הבא הוא עלמא דקשוט, עולם האמת.

בעולם הבא ״כשם שאני נכתב אני נקרא״. והיינו ענין השבועה בשם המפורש דוקא,

שבועה מדאורייתא היא עם שם המפורש. מה לומדים כאן? שלהישבע ממש זה עכשיו בעולם הזה לנקוט ולנהוג לפי העולם הבא. כתוב שרק בעולם הבא אומרים את השם כמו שהוא נכתב. אבל מי שבעולם הזה נשבע בשם ה' אז הוא מביא את העולם הבא, כלומר שהוא חי עכשיו ברגע הזה לפי העולם הבא, שהוא אמר את שם ה'. ואם זה לא באמת לאמתו אז הוא גם עברה פלילית, לכן כל כך נזהרים לא להישבע. אבל אם זה כן הולך, אם זה כן משיח, אז הוא המשיך את העולם הבא לתוך העולם הזה.

שהוא ענין ההמשכה מהעתיד לבא, מה״עולם הבא״, לתוך ההוה ממש – היום! (כאילו שנשבע משיח לריב״ל ודוק).

כמו שהסברנו קודם באריכות, שכאשר אמר המשיח "היום" אז זה כאילו לשון שבועה. יש הרבה דוגמאות בחז"ל[עו] ששבועות שאמרו בלשון כמו "ההיכל", או "ירושלים", שנקטו באיזה מילה מקודשת, ועצם אמירת המילה זה לשון שבועה. אז ככה גם עצם הביטוי "היום" זה כמו שבועה, חוץ מהתוכן שלו של 'היום'. הוא נשבע ב"היום" שהוא יבוא היום. אז ככה זה אצל משיח.

וכמו שאמרנו קודם, עיקר הלימוד עבורנו הוא שהמשיח כאן מסכן את עצמו, הוא יודע שאם הוא לא יבוא הוא ייתפס גנב, הוא ייתפס שקרן, וככה באמת היה. ואף על פי כן הוא חייב את זה כדי ללמד אותנו איך מביאים אותו, שאין שום דרך אחרת להביא אותו אלא בדרך הזאת, בדרך של הקביעה הרצונית בנפש, מאמונה לרצון דרך השכל, הראיה, וגם "לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך"[עז] כתוב, גם דרך הפה או לפחות הפה שבפנימיות הנפש, להישבע לאחר הדבקות, "ובו תדבק ובשמו תשבע", להידבק בחזון בפנימיות, ומתוך הדבקות בחזון בפנימיות להישבע שככה יקום. וכאמור הימים המסוגלים לזה ביותר אלו ימי הספירה, ימי "היום". בזה נסיים הפעם.