1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (163)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (5)

ה' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו פה בעמ' 185, פרק מו. אתמול למדנו שיש מעשה בראשית ויש מתן תורה. מתן תורה הוא כמו מעשה מרכבה ביחס למעשה בראשית. במעשה בראשית האור הוא רק הארה מהעצם, לכן הוא נקרא מילין דהדיוטא – עשרה מאמרות – ומתן תורה הוא אור עצמי, ה' נותן את עצמו, כמו שחז"ל דרשו על "אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית". דברנו על המושג התחדשות, שבהארה של מעשה בראשית צריך כל יום התחדשות, כמו שאנו אומרים "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" והוא אמר שאם מעשה בראשית מתחדש בכל יום כל שכן שמתן תורה מתחדש בכל יום, והראיה שאומרים בקריאת שמע "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שלכן רש"י כותב שם שדברי תורה צריכים להיות לא כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שאדם רץ לקראתה – זאת אומרת שצריכה להיות התחדשות בדברי תורה אפילו ממעשה בראשית. עד כאן למדנו, וכעת הוא ממשיך:

מו) והנה עם היות דמובן השכלת הענין שההתחדשות שייכה גם בהארה [שגם ההארה, מעשה בראשית, צריכה להתחדש בכל יום תמיד.] הנה ודאי הדבר [כ"ש וק"ו] דבהמשכה עצמית שייך ענין ההתחדשות [שהתורה תתחדש בכל יום.] והיינו דמאחר שבהתהוות העולמות שאינה אלא מהארה בלבד [מעשרה מאמרות שהם מילין דהדיוטא, רק הארה.] נאמר בה המחדש בטובו וגו' ואופן ההתחדשות אינו ענין חידוש הישנות [כפי שהוא הסביר בפרק הקודם, שלמדנו אתמול, שמעשה בראשית אינו רק חידוש-שיפוץ של דבר ישן, שנשאר אותו דבר,] כ"א התחדשות גמורה [יש מאין. כלומר, באמת בכל רגע יש התחדשות אמתית של מעשה בראשית. אם כך לגבי מעשה בראשית, שהוא רק הארה,] מובן שבעצמי היינו בתו' ועבודה [כמו שגם למדנו בפרק הקודם, שכאשר ה' נותן תורה הוא נותן גם כח לעבוד, כח לקיים את התורה, וגם הכח צריך להתחדש בכל יום ובכל רגע יחד עם התורה.] שהן המשכה עצמית לא רק הארה ודאי ששייך ענין ההתחדשות [יכולה וצריכה להיות התחדשות, וכמו שבאמת אומרים – כנ"ל – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". מה הסברא בשכל? מתייחסים למושג התחדשות כמעלה, ואם בהארה יש את המעלה של ההתחדשות כל שכן שהעצמי לא חסר את המעלה הזו. כעת הוא יקשה על העקרון הזה (כפי שהקדמנו אתמול):], אבל באמת הנה בעומק הענין [כשמעמיקים אי אפשר להסיק כזה ק"ו, שאם יש התחדשות בהארה יש גם התחדשות בעצמי – לא דומה:] הרי יש מקום בשכל לומר [הפוך,] דמע"ב להיות שזהו הארה צריכה להתחדש [כי אין לה מציאות משל עצמה, ואם לא תתחדש היא תגמר, תמות, תסתלק. אבל דבר עצמי הוא קיים, אז לא זקוק להתחדשות. קודם אמר שאם יש מעלה בהארה כ"ש שיש גם בהמשכה העצמית, אך אומר שאפשר לחשוב גם הפוך.] בכ"י להיות שהארה הרי אינה ענין לעצמו רק גילוי המאור ולעצמו [האור] אינו דבר כלל שהרי כשלא יש המאור אין האור נמצא, וכמו בשמש וזיוו, דהשמש הוא המאור והזיו הוא אורו הנה כשעננים מכסים על השמש או בשקיעת השמש אז אין אור  וע"כ הנה ההארה צריכה להתחדש תמיד ממקורה [אור השמש הוא רק הארה, לא עצמי, ולכן הוא חייב להתחדש מהמאור שלו, מהמקור שלו. בכל הדברים בחסידות, המשל הכי טוב – כפי שלמדנו מהמגיד והלאה – הוא רב ותלמיד. רוב התלמידים והחסידים בעולם הם, במקרה הטוב, הארה מהרבי – הם מאירים אור בעולם, בלי החסידים אור הרבי לא מגיע לעולם, אז הוא חייב את אלו שמאירים את האור שלו. אבל הם רק הארה, ובלי המציאות – בלי הגיבוי של הרבי ומה שמקבלים כל הזמן תורה מהרבי – אין להם מציאות בפני עצמם. זה דווקא טוב, שאין להם מציאות בפני עצמם רק שמאירים את האור. ממילא מובן שהם צריכים להתחדש בכל רגע מהרבי, ואז באמת יועילו – תכל'ס, שמש בלי אור לא צריכה שום דבר, ה' ברא את הרבי כדי להאיר. לעניננו, ההארה היא אותו חסיד שמביא את האור של הרבי לעולם. אבל יש לפעמים חסידים, כמו שכתוב על רבי אייזיק מהומיל שהוא עצמו 'עצמי' – שחשבו לעשות אותו בעצמו רבי, רק שוותר לצמח-צדק, או כמו רבי הלל שהיה חצי-רבי. על רבי אייזיק אומר הרבי הרש"ב שהיות תקופת שהיה בדרגת עצמי. איך רואים זאת? קודם כל בסגנון שלו, שהוא סגנון שלו – לא שומעים בדיוק את הקול של הרבי בסגנון שלו. זה כאילו החסרון שלו לגבי רבי הלל, שסגנונו הוא רק סגנון של רביים – כשלומדים מאמר של רבי הלל לא מאה אחוז ברור אם הוא כתב או הצמח צדק כתב, בעוד שאצל רבי אייזיק פשיטא שזה הוא. יש בכך מעלה ואולי גם חסרון לגבי החסידים. בכל אופן, יש שאלה אם חסיד עצמי כמו רבי אייזיק בכלל נקרא חסיד. הצ"צ אמר שיש לו שני חסידים וחצי – רבי נחמיה שהיה גדול בנגלה, רבי אייזיק והחצי הוא רבי הלל. סימן שכמה שרבי אייזיק הוא יותר משכיל ויותר עצמי מרבי הלל, הוא כלל אותו בשני החסידים, כחסיד גמור. מה זה קשור למה שלומדים כאן? שגם רבי אייזיק, כמה שהוא עצמי, צריך להתחדש מהמקור שלו – יש כמה סיפורים איך היה בטל לאדמו"ר הזקן, לאדמו"ר האמצעי ולצמח-צדק, שלכן הצ"צ כלל אותו כחסיד. זו דוגמה למשהו עצמי, שהייתי יכול לחשוב שאינו צריך התחדשות – כי קיים לעצמו – אך מתברר שהוא גם צריך להתחדש מהמקור. הוא אומר שהוא צריך להתחדש, אבל למה? הרי המציאות שלו לא תלויה במקור, הוא קיים בעצמו, אז לשם מה הוא צריך להתחדש? זה נושא חשוב ביותר.], [מעשה בראשית הוא כמו אור מהשמש, אבל מעשה מרכבה – מתן תורה – הוא משהו אחר:] אבל התורה שהיא המשכה עצמית ["אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", כנ"ל.] הרי העצמי הוא דבר לעצמו [כמו ילד, שהוא המשכה עצמית – יש לו אבא, אבל הוא צריך להתחדש ממנו? הוא כבר נולד, הוא כבר אישיות לעצמו. יש לו ודאי קשר עמוק – בגנים שלו וגם בתודעה שלו – ויש מאמרי חסידות, גם של הרבי, ש"ברא כרעא דאבוה", שהבן ממשיך את האבא ובטל לאבא, כמו שיש בלקו"ת של אלול, אבל עדיין הבן הוא עצמי ולכאורה לא חייב להתחדש מאביו בכל רגע.] ובכ"מ שהוא ה"ה עצמי [גם כשהוא מתרחק מהמקור הוא נשאר הוא, לא מתבטל.] א"כ למה צריך להתחדש ומהו ענין ודבר התחדשותו [מה גדר ההתחדשות?], ודבר זה בההפרש שבין הארה ועצמי [כשהוא אומר "הפרש שבין הארה ועצמי" מיד מזמין לעשות גימטריא – ההפרש בין הארה ל-עצמי הוא 1, לטובת ה-הארה – הארה היא אחד יותר מ-עצמי. הארה היא 211, מספר ברית בצורה, ו-עצמי הוא 210, מספר משולש. שני המספרים האלה יחד עולים 421, מספר השראה, בגימטריא "ונח מצא חן בעיני הוי'". כנראה שכדי למצוא חן צריכים את שתי הבחינות יחד. שוב, הם מאד קרובים אחד לשני, וההבדל הוא בעצם ה-א של הארה – ב-עצמי אין א. אם חוזרים לשני סוגי החסידים, החסיד שהוא רק הארה – אין לו שום מציאות בפני עצמו וממילא הוא חייב להתחדש – ועצמי שהוא כן מציאות בפני עצמו, ולכאורה לא צריך להתחדש, אבל החידוש הוא שגם צריך להתחדש, אז רואים שיש איזו מעלה ב-הארה מאשר ב-עצמי, אחד יותר.] למדנו מההפרש שבין יש מאין ועו"ע [עוד שני מושגים מאד חשובים בחסידות, מושגי יסוד – תהליך של יש מאין ותהליך של עלה ועלול. מה ההארה ומה העצמי? יש מאין הוא הארה, כי אין ליש שום יחס לאין – הוא לא חלק עצמי ממנו. המרחק בין יש לאין הוא אין סופי. גם, כמו רבי וחסיד, שהחסיד מרגיש – כמה שהוא דבוק ברבי, אור דבוק במאור, אך בפנימיות, מצד המהות הוא מרגיש – שאין שום יחס, שהרבי אין ערוך ממנו. זה יש מאין, דוגמה של הארה. מה הדוגמה בנפש לעילה ועלול? כפי שיכתוב תיכף, עילה ועלול בנפש היינו מדות משכל – והוא מחדש כאן שיש עוד סוג של עילה מעלול, שכל משכל – וברגע שהמדה נולדה מהשכל יש לה קיום עצמאי. מאיזה לשון עילה ועלול? עילה היא כמו סיבה – אם כי יש הפרש בין "עילת העילות" ו"סיבת הסיבות", שרש הממכ"ע ושרש הסוכ"ע (ויש עוד דקויות, ההבדל בין "עילת העילות" ל"עילת כל העילות") – אבל מה עוד יש בביטוי עילה ועלול? למה דומה המלה עלול? מלשון עול ימים. כשיבוא משיח כתוב "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל", וקודם כתוב בפסוק בישעיהו שהעול ימים והזקן יאריכו ימים הרבה מאד – נבואה שכבר מתחילה להתקיים, לאט לאט, יש יותר אריכות ימים בעולם. מה פירוש עול ימים? "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". על הוא לשון עוללים. עילה ועלול היינו כמו ילד שנולד מתוך הרחם – הרחם הוא העילה, האמא, והילד הוא העלול. אחרי שהוא נולד – יש לו קיום עצמאי. כשאוהבים להתבונן ודאי הרבה יותר להתבונן ביש מאין, נשמע הרבה יותר כיף ויותר מיסטי... אין הכי נמי, זו המעלה של אותו חסיד שהוא גארנישט לגבי העצמי – העצמי הוא ילד, בן שנולד, אישיות בפני עצמו. אם כן, יש שני סוגי מושגים עיקריים מאד בחסידות – יש מאין ועילה ועלול. יש מאין הוא הדוגמה של הארה, מעשה בראשית – הרי העולם נברא יש מאין, "בראשית ברא אלהים", כפי שכותב הרמב"ן שיש רק שרש אחד שפירושו יש מאין ואפס המוחלט, "ברא". מתן תורה אינו יש מאין. יש מאין שוה תהו, המלה העשירית בתורה – "העשירי יהיה קדש להוי'". תהו הוא יש מאין, "והארץ היתה תהו" היינו תחלת הבריאה. האריז"ל אומר שכל פעם שכתוב תהו היינו כתר עליון. היש מאין הראשון הוא הכתר עצמו, כי אין ערוך בין המאציל לראשית הנאצלים, הכתר, שבעצמו נקרא תהו. בכל אופן, יש יש מאין ויש עילה ועלול. כעת הוא יסביר:], דיש מאין להיות שזהו בדרך אין ערוך [אין שום ערך בין האין-המקור ליש הנברא ממנו.] היינו שאין זה המשכה ממהות האין [לא שהאין עצמו הופך להיות יש – כמו שלפעמים כתוב שהכלי מתהווה מהתעבות האור – כי אז לא היה 'יש מאין'. גם התעבות היא סוג של עילה ועלול.] רק מהארה לבד [בכל יש מאין יש צמצום – האין הראשון מסתלק – ונשארת, כמו בצמצום הראשון, נקודת רשימו שהיא הארה. מה שנשאר הוא ממש אפסי – ממנו נמשך מה שנברא יש מאין.] ע"כ צריך להתחדש תמיד [ממקורו שנמצא בהעלם – לכן גם המקור נקרא אין, כי הוא נעלם. מצד אחד המקור נעלם לגמרי, אבל מצד שני יש זיקה של היש אליו וחייב להתחדש ממנו כל רגע, אחרת יתבטל, כמו אור השמש מהשמש.], אבל עו"ע שזהו המשכה ממהות למהות [בשתי המדות שהוא מסביר כאן, כנ"ל:] הן בעו"ע דשכל גופא היינו שכל משכל [אצל אדם משכיל, חכם, כל רגע יש לו עוד שכלים – עוד השכלות ועוד השכלות – והכל בדרך של עילה ועלול, שכל משכל. השכל הראשון הוא רחם האם, וגם מקבל הפריה מהאבא של השכל – הנקודה, ההברקה מכח המשכיל – ונולד משהו חדש. יתכן שנולד עוד שכל ויתכן שנולד רגש, מדה מתוך השכל.] ה"ז המשכה ממהות אור השכל [לא שהשכל השני גארנישט ביחס לשכל הראשון – אדרבא, השכל השני הוא השכלה בפני עצמה. אם חדשתי משהו היום ומתוך חדשתי עוד משהו, אז הרבה פעמים כבר שכחתי את החידוש הראשון, ומה שנשאר לי הוא החידוש השני – עד שיהיה עוד חידוש שישכיח אותו, כמו שכתוב שבמדה מסוימת הגאולה האחרונה משכיחה את הגאולה הראשונה (אף שכן יזכירו יציאת מצרים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") – זאת אומרת שהחידוש השני הוא מציאות בפני עצמו. בדיוק כמו הסוגיא של חז"ל אם יזכירו יציאת מצרים לעתיד – יתכן שהחידוש עומד בפני עצמו, והוא גם יותר גדול, ואף על פי כן הוא מחדש שעדיין צריך להתחדש ממקורו. לכן נזכיר יציאת מצרים, אף שתהיה טפלה – מצד אחד היא טפלה, אך מצד שני היא מקור, כל הגלויות נקראות על שם מצרים וכל הגאולות נקראות יציאת מצרים. (יש קשר לכל מה שלומדים לאלול – התחדשות הבריאה, לוחות שניים וכו'.) נכון, כתוב ש-אלול הוא פנימיות עלול – כל אלול הוא התחדשות מעשה בראשית, עוד לפני כה אלול, והוא גם חלק ממתן תורה של בעלי תשובה, הימים של לוחות שנים. מכאן אפשר להבין שאפשר לתפוס את שניהם יחד – גם להיות הארה ובטל לגמרי וגם להיות קצת עצמי, גם קצת רבי אייזיק וגם להיות חסיד מהמנין, שזו לכאורה לגמרי נשיאת הפכים. קשור באמת לזמן הזה, חדש אלול. (אפשר לומר שכמו בן ועבד?) כן, אמרנו שבן הוא עצמי ועבד הוא יותר הארה – אין לו שום מציאות. יש עבד עברי ויש עבד כנעני פשוט – עבד כנעני הוא יהודי, מחויב במצוות, אך עדיין אין לו שום מציאות, אין לו יחוס. יש "בן שנעשה עבד" – אפשר לכלול את שתי המעלות – ונושא גדול אצלנו שמשיח הוא "בן שנעשה עבד שנעשה בן", חוזר שוב להיות בן במדרגה עוד יותר עצמית.], והן בעו"ע משכל למדות [שזו הדוגמה הרגילה בחסידות לעילה ועלול – זו לגמרי לידה, השכל הוא אמא, ויסוד אמא הוא רחם האם, והמדה נולדה מהשכל בלב. אם עושים איזה ניתוח קטן למה שהוא כתב כאן, יש דוגמה אחת ליש מאין – בריאת העולם, שצריכה להיות בכל רגע – ושתי דוגמאות של עילה ועלול, שכל משכל ומדות משכל. כבר יש איזה מבנה – יש מאין אחד ושני עילה ועלול, כבר עושה מבנה של חש-מל-מל או משהו כזה. מבנה של אחד לעומת שנים מתבקש בדרך ההתבוננות שלנו להקביל לחש-מל-מל, וממילא הכנעה-הבדלה-המתקה. באמת מתאים שמעשה בראשית הוא חש, הכנעה, כי אומר שהיש צריך להרגיש עצמו באין ערוך מהאין שמהווה אותו ולכן חייב להתחדש בכל שניה, אחרת אין לו שום מציאות בכלל. על זה כתוב "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – זה ה"חש". שני סוגי עילה ועלול – שכל משכל ומדות משכל. עיקר החידוש בשכל משכל, "מבין דבר מתוך דבר", ששכל קטן יכול להוליד שכל גדול – "יפה כח הבן מכח האב" לפי הפשט. לפי הדרוש מה ש"יפה כח הבן" בא לו "מכח האב", אבל לפי הפשט הכי פשוט יש משהו שהבן יכול לעלות על האבא והאבא שמח בו. "אלו ואלו", שני הדברים נכונים – הבן יכול לעלות על האבא, וזה בא לו מהאבא. אם יש כאן מדות משכל, פשיטא שזו דרגה נמוכה מהשכל, ואף על פי כן זו תכלית הכוונה – ה' ברא את האדם בשביל הלב, לא בשביל השכל, כמו שדברנו אתמול על תיקון מדות. אם כן, שכל משכל הוא סוג של הבדלה, אבל מדות משכל – עיקר התכלית, להאיר את הלב – זו בחינת המתקה. כך אפשר להבין שיש פה יש מאין ושתי בחינות של עילה ועלול, או שכל משכל או מדות משכל.] ה"ז המשכת המדות הכלולות בשכל