הרפתקאות רבי עזריאל לצורך תיקון נשמות

ב. הרפתקאות רבי עזריאל לצורך תיקון נשמות

היורד-מנכסיו הליטאי שהגיע לאלכסנדר

נספר עוד סיפור: פעם אחת היה יהודי עשיר בליטא והוא ירד מהנכסים שלו. הוא הגיע למצב שממש לא היה לו לחם לפי הטף אז הוא התייעץ בינו לבין עצמו – יש לי קרובי משפחה בלודז' (הוא מליטא ולודז' בפולין) והם גבירים, כדאי שאסע ללודז' ושארי בשרי ודאי ירחמו עלי וידאגו לשקם אותי. ככה הוא עשה, אסף פרוטה לפרוטה ונסע ללודז' ושם פגש את קרובי המשפחה – ולא היתה מהם שום תגובה, לא כלום, אף אחד מהם לא היה מוכן לעזור לו. היתה לו עגמת נפש עצומה, מה הוא כבר יעשה?! זו היתה התקוה האחרונה שלו.

מאד מיואש הוא נכנס לבית מדרש ראשון שראה – בית מדרש של חסידי אלכסנדר – ושם הוא ראה כמה יהודים חסידים בעלי צורה, שמאד מצאו חן בעיניו. מצא חן בעיניו איך שלמדו, איך שהתפללו. הוא לא ידע מי הם, הלך ושאל איזה חסידים הם, והם אמרו שהם חסידי אלכסנדר, ושהרבי – רבי חנוך העניך מאלכסנדר – נמצא קרוב, סמוך ללודז'. הוא ספר את סיפורו ואמרו לו שכדאי לו לנסוע לרבי ולהכניס קוויטל. היות שהחסידים האלה מצאו חן בעיניו הוא קבל את עצתם, נסע לאלכסנדר – שהיתה קרובה – נכנס לרבי ומסר פתקא עם כל הסיפור שלו. כדרכו של רבי העניך, הוא קרא את הקוויטל פעם-פעמיים, התבונן בה, וכל פעם שהוא קרא הוא הסתכל בפני היהודי – ככה מסתכל בקוויטל, מרים את העינים להסתכל ביהודי, ושוב. הוא לא אמר לו שום דבר.

היו שם עוד כמה חסידים בחדר – זו לא היתה יחידות לבד – אז הוא פנה לחסידים שלו, בנוכחות היהודי הזה, ואמר להם שאני רוצה לספר לכם סיפור. איזה סיפור? של המגיד ממעזריטש (שוב, ההילולא שלו עוד כמה ימים).

רבי עזריאל סמוך על שולחן המגיד ממעזריטש

הוא סיפר שאצל המגיד הגדול ממעזריטש, הרבי ר' בער, היה חסיד אחד שקראו לו ר' עזריאל. הוא היה אברך צעיר, ישב בשקידה והתמדה על התורה ועל העבודה, לא מש מתוך האהל של בית המדרש. זוג צעיר, שרק עכשיו התחתנו, ואשתו יושבת בבית ועושה מה שהיא עושה. ככה הוא חי, שהוא יושב יומם ולילה על התורה והעבודה ותו לא. אם נאמר שזה סמוך לנישואין, אז הגיע הזמן – חדש, חדשיים, כמה חדשים – שאין פת לאכול בבית, הוא לא עושה שום דבר אלא רק לומד תורה.

איזה עת רצון ביניהם, בכל אופן, שהיא יכולה לדבר אתו בנעם – היא אומרת, אתה יודע שאין לנו מה לאכול. טוב, מה עושים? הולכים לרבי ושואלים מה עושים במקרה כזה. הוא הלך למגיד ושאל אותו. המגיד אמר – אל תדאג, יהיה בסדר. שלח אותו בחזרה לבית המדרש. הגיע ערב שבת ופתאום מגיע הגבאי של המגיד ונותן לו שני זהובים – זה מהמגיד, שיהיה לך עם מה לעשות שבת. יפי, הוא הולך הביתה, יש לו שני זהובים – נותן לאשתו וקונים מה שכבר אפשר לקנות בסכום הזה (לא הרבה כסף, מעט כסף, אבל הם מסתפקים במועט וקונים משהו לכבוד שבת).

ככה עובר זמן, שכל ערב שבת בא הגבאי ונותן לו את שני הזהובים. עובר זמן – אני מוסיף, אולי באמצע נולד שם איזה ילד – וזה כבר לא מספיק, שום דבר, אי אפשר להתפרנס משני הזהובים. שוב באיזה שלב האשה אומרת לבעל שלא מספיקים לנו שני הזהובים לשבוע. מה עושים? חוזרים לרבי ומספרים שהאשה אומרת ככה. הרבי אומר – יהיה בסדר, תחזור לתורה ולעבודה. ככה הוא עושה. מגיע ערב שבת, מגיע הגבאי ונותן לו ארבעה זהובים במקום שני זהובים. הוא מבסוט, הולך הביתה, יש לו כבר ארבעה זהובים. ככה ממשיך זמן מה, אולי יש עוד ילד, עוד משהו, ארבעה זהובים זה כבר לא מספיק. היא אומרת לו שזה לא מספיק, אז הוא חוזר לרבי – מה עושים? אותו דבר חוזר, יהיה בסדר, תחזור לבית המדרש, הכל יהיה בסדר. מגיע הגבאי בערב שבת – ששה זהובים. עובר עוד זמן, עוד כמה ילדים, לא מספיק השש, עוד פעם מגיע לרבי – יהיה בסדר, והגבאי נותן לו כל ערב שבת שמונה זהובים.

יציאת אשת רבי עזריאל למסחר

שוב עובר קצת זמן, וגם השמונה זה לא מספיק. הוא חוזר לרבי – גם השמונה כבר לא מספיק. אז הרבי כבר לא כל כך עונה לו, אבל שוב שולח אותו בחזרה. מגיע הגבאי בערב שבת ונותן לו ששה זהובים. הוא מגיע הביתה, הוא פוחד מאשתו שיש לו רק שש, אז הוא זורק את זה על השלחן ומיד מסתלק. כעבור שבוע – ארבעה זהובים. עוד שבוע – שני זהובים. עוד שבוע – גארנישט. כל פעם שזה קורה, שפוחת והולך במקום להיות מוסיף והולך – כנראה קשור לחנוכה, אם כי הולך כאן בזוגות, מגיע עד שמונה ואז יורד, גם בית הלל וגם בית שמאי – הוא שואל את הגבאי, והגבאי אומר שאני כלום, רק שליח, מה שהרבי נותן לי אני מביא לך, אני לא פונקציה כאן. הכל מהרבי, והוא חסיד אמתי רבי עזריאל, אז אחרי שזה חוזר לאפס – אותו מצב כמו שהיה בהתחלה – הוא שוב נכנס לרבי ואומר שאין לחם, אין כלום. הרבי אומר – נו, אז צריך לצאת לעבוד, צריך לעשות משהו בחיים.

טוב, הרבי אמר שצריך לעבוד – אז הוא חוזר הביתה ומתייעץ עם אשתו מה אפשר לעשות, איזה מסחר וכיו"ב. הוא לוקח את כל החפצים שיש לו בבית ומוכר אותם, ומכל זה יש לו כמה פרוטות – והוא קנה בה סחורה, קאשע (כוסמת), למכור בשוק. כמובן, לא הוא אלא אשתו. יש שוק במעזריטש – יש חנויות, ויש גם מי שעושה דוכן באמצע הרחוב. לאשתו אין שום דבר, אז היא מוצאת איזה מקום ועומדת עם הקאשע שלה, ומחכה שאולי יתמזל מזלה. כמה ימים עוברים, היא אולי מוכרת טפה, אבל לא משמעותי.

יום אחד עוברת שם המשרתת של המושל – אדון המחוז, הדוכוס – מושל בכפה שבכחו להמית ולהחיות. כל יום אשתו של המושל הגוי הזה שולחת את המשרתת שלה להסתובב בשוק העיר ולקנות מה שצריך לבית שלהם. המשרתת עוברת דרך המקום בו עומדת האשה, רואה את הסחורה שלה ומוצאת חן בעיניה והיא קונה ממנה. היא באה הביתה, וזו סחורה יותר טובה מכל מה שהיא היתה קונה עד עכשיו. גם בעיני אשת המושל זה מאד מוצא חן, והיא שואלת היכן קנתה. המשרתת אומרת שיש אשה שעומדת בשוק ומוכרת – משהו חדש. היא אומרת לה שמהיום תקנה רק אצל אותה אשה. כך היה, התחילה אצלה תנועה.

האשה של האדון מספרת לו שיש אשה שמוכרת סחורה מאד טובה, מאד מוצא חן. אז האדון כבר שולח עם המשרתת של הבית לומר לאשה הזו – למה את מוכרת רק קאשע? צריך שתמכרי את כל המצרכים, ואנחנו מתחייבים לקנות את כל צרכי הבית רק ממך. זה מזל גדול – בסדר, היא מתחילה לאט-לאט להכנס לעוד דברים, שיהיה לה מבחר, וקונים ממנה. זה כל כך טוב – אני קצת מקצר, יש הרבה פרטים בסיפור – שהאדון שואל למה היא באמצע השוק, את צריכה חנות, אז הוא נותן לה חנות. אחרי זמן הוא שואל למה זו רק מכולת של אוכל? צריך גם חנות לבגדים, למלבושים, צריך כל-בו. ככה האדון ואשתו ממש בונים את האשה הזו, "מקימי מעפר דל, מאשפות" ממש.

כניסת רבי עזריאל למסחר

היא הולכת וגדלה, אבל כשיש עסק גדול מגארנישט צריך עוד עובדים – היא לא יכולה לנהל את זה לבד. מי הראשון שמבקשים? בינתים בעלה רק ישב בבית המדרש, לא עושה שום דבר, רק לומד תורה, יושב על התורה ועל העבודה. היא פונה לבעלה באיזה שלב שהעסק גדול – צריך עוד מישהו בחנות. לפחות תבוא שעתיים ותעמוד לעזור לי בחנות. טוב, בסדר, האשה מבקשת – אז הוא בא. עובר קצת זמן, העסק גדל וגדל – שוב, מעניות מתחילים להתעשר – ולא מספיק שיהיה שעתיים בחנות, צריך כבר ארבע שעות בחנות. נקצר, אחר כך צריך כבר שש שעות בחנות, ואחר כך צריך שמונה שעות בחנות. ככה החנות הולכת להיות הכלבו הכי גדול באזור, כל הסחורות טובות והכל מוצלח והאדון מבסוט. אבל היהודי הזה היה לומד תורה כל היום, חסיד של המגיד, וכעת הוא נמצא בחנות.

לזכות האשה שהיא הפכה את הבית שלה ל"בית גמילות חסדים" (ביטוי של הרבי) – נעשה שם דבר באזור שלכל עני ונצרך יש כתובת, מקבלים את כל האכילה והשתיה והלינה וכל מה שצריך. האשה הזו צריכה את הפרנסה, אבל היא גם עם לב מאד גדול – הופכת את הבית שלה לשם דבר, שכל העניים במדינת וואהלין יודעים שיש את ר' עזריאל ואשתו, שכדאי לנסוע למעזריטש רק בשבילם. טוב.

מסע רבי עזריאל לקנית האבן הטובה

ויהי היום, ולגבירה – אשתו של המושל – נאבדה אבן טובה מתוך איזה תכשיט שלה. זו אבדה כבדה. יש בתכשיט שתי אבנים דומות בדיוק, ואחת מהן נאבדה. חייבים קופי – אבן בדיוק כמו האבן הקיימת. מחפשים בכל המלכות, כל סוחרי האבנים הטובות, ולא מוצאים כזה דבר. אז שמישהו בקי אומר לאדון שאבן כזו מוצאים רק במדינה רחוקה מעבר לים. יש מקום שאפשר להשיג כזו אבן, וחוץ ממנו אי אפשר להשיג. טוב, צריך לשלוח מישהו לנסיעה מעבר לים. את מי שולחים? מי שהכי נאמן, מי שהוא הכי מחזיק ממנו – ר' עזריאל, יהודי שהוא מאד מחזיק ממנו. כמובן, אי אפשר לסרב לו – הוא מושל בכפה. הוא פונה לאותו ר' עזריאל ומספר לו את הסיפור, מביא לו תיבה של כסף לצורך הנסיעה וכדי לקנות את היהלום, מתאר לו בדיוק מה שהוא צריך, ואומר – אתה השליח שלי לנסוע לשם ולהביא את האבן.

כמובן שזה הדבר האחרון בחיים שר' עזריאל רוצה לעשות, אבל אין לו ברירה. הוא לפחות הולך למגיד לקבל ברכת פרידה, ברכת הדרך, שיצליח ושיהיה קצר. הוא הולך לרבי, למגיד, דופק בדלת ומנסה להכנס – והדלת סגורה בפניו, המגיד לא מוכן לקבל אותו. הנסיעה הזו בוערת לאדון, הוא חייב לנסוע. בכל אופן, הוא שוהה יום אחד – המגיד לא פותח לו. עוד יום – המגיד לא פותח. יום שלישי – המגיד לא פותח. הוא חייב לנסוע.

רבי עזריאל באי הבודד

הספינה באמצע הים, אחרי כמה ימי נסיעה – עוברת דרך אי. המנהג היה שכאשר מגיעים לאי הזה עוצרים – כולם יורדים ליבשה לפוש, ושם יש נוף הכי נפלא ואויר הכי מופלא שיכול להיות, ויש סימן כאשר נגמר הזמן וצריכים לחזור לספינה – תוקעים בחצוצרה או משהו, בתקיעה שניה חייבים כבר לשבת מוכנים לנסיעה ובתקיעה השלישית מפליגים לתוך הים. הוא יורד לאי, משאיר את התבה עם הכסף בספינה – אין לו מה לקחת אותה ליבשה – ומתחיל ללכת אנה ואנה עם גדלות מוחין, אויר צח, מתחיל להתבונן בכל מה שהוא יודע ונכנס לאיזה עולם אחר, לא שומע את התקיעה הראשונה, לא את השניה ולא את השלישית, והאניה כבר הפליגה.

פתאום הוא תופס את עצמו שם לבד באי, בלי כלום, אין שם נפש חיה. הוא צמא למים – אין שם כלום. אז הוא מגיע למצב שהוא נופל, כמעט מתעלף, והוא מתחיל להתפלל חזק לקב"ה שיעשה לו נס – שיציל אותו. קודם כל, שימציא לו מים לשתות. אחרי שהוא מתפלל חזק מאד-מאד הוא רואה מרחוק איזה מעין, אבל הוא בקושי יכול ללכת. הוא זוחל, מתגלגל, לאט-לאט מגיע למעין. זה חסיד – הוא מבין שה' עושה לו כאן נס גדול, אז עם כל הכח שנשאר לו הוא אומר בכוונה הכי עצומה את ברכת "שהכל נהיה בדברו" ושותה מהמים עד שהוא משיב את נפשו. אחר כך בכל הכוונה הוא אומר ברכה אחרונה, ואז הוא בטוח בקב"ה – אם עשית כזה נס להמציא לי מים ודאי תוציא אותי מכאן. אז, באותו בטחון, הוא מרים את עיניו ורואה אניה מתקרבת – לא על מנת לחנות בחוף, אבל הוא רץ ועושה סימנים וכו' ובאים ולוקחים אותו. זה נס, הצלת חיים, אבל אין לו לשלם – הם לוקחים אותו. האניה לא נוסעת לכיוון אליו הוא נסע להביא את האבן הטובה, אלא לכיוון ההפוך – חזרה לאירופה – אבל זה מה יש.

חזרת רבי עזריאל למעזריטש

הוא מגיע לאירופה, ליבשה, ובכל מקום יש יהודים. הוא מתחיל ללכת, חדשים, ממקום למקום כדרך העניים, לקבץ נדבות בכל מקום. עד שלאט-לאט, לוקח הרבה זמן, הוא מתקרב לביתו במעזריטש. אבל הוא פוחד פחד מות – מה יהיה כשהוא יחזור בידים ריקניות לאותו אדון. כשהוא רחוק עדיין מהבית שלו הוא שומע, ממש ממרחק, שכל חבורת העניים שהוא הולך איתם מדברים על כך שאם נצליח להגיע למעזריטש יש שם בית גמילות חסדים הכי מפורסם, אחד שקוראים לו עזריאל ואשתו. הוא שומע על עצמו וקצת מתנחם – לפחות מרגיש טוב – שאשתו לשם דבר בגמילות חסד שלה. כשמתקרבים לעיר הוא פתאום שומע שמועות ומתחיל לשאול מה לגבי האדון, עזריאל הזה, מה קורה בביתו. הוא פתאום שומע חדשות – יש שם איזה עיתון, הקול היהודי או משהו – וכתוב שם שאותו אדון (הפריץ) התפגר, הלך לעולמו, ולא השאיר שום יורש, אז איזה אחיין רחוק ירש אותו ואין לו שום קשר לשטח, למה שהיה. אחר כך הוא שומע שיצא ברק ושרף את הבית וכל הרכוש של רבי עזריאל, ובנס גדול כל המשפחה ניצולה, אבל הם עכשיו בעירום ובחוסר כל. כך הוא שומע כשהוא מתקרב לעיר.

המגיד מסביר את תכלית הרפתקאות רבי עזריאל

דבר ראשון הוא נכנס למעזריטש, עוד לפני שהוא הולך הביתה, ומיד רץ למגיד. המגיד מקבל אותו בידים פתוחות, הדלת פתוחה. הוא נופל שם ובוכה ומספר את כל הסיפור שהיה, וכעת מה יהיה?! המגיד אומר לו – מה הבעיה? אמשיך לתת לך את השמונה זהובים כל שבת. מה הבעיה שלך? הוא אומר – פעם הייתי עני, זה הספיק בקושי, אבל כעת התרגלנו לעשירות גדולה, ומה יעזרו השמונה זהובים. המגיד אומר לו – בא אספר לך סיפור.

הוא מספר לו מה היה שם – בקיצור נמרץ – שהיו נשמות שכבר מאות בשנים שלא היה להן תיקון וגם הגלו אותן למקום רחוק, בתוך אותו אי אליו הגעת, נשמות של יהודים מלפני מאות רבות של שנים. כשאתה ברכת את שתי הברכות על המים, "שהכל" לפני השתיה ו"בורא נפשות רבות" אחרי השתיה, עשית תיקון לשתי הנשמות האלה, אחרי מאות רבות של שנים. אתה לא שמח? לא די לך? כל מה שעברת היה כדי לתקן את שתי הנשמות היהודיות האלה – תהיה מבסוט. זה חסיד אמתי, הוא קבל את זה. מה היה אחר כך? הוא כנראה חזר לבית מדרש, עם המילגה הצנועה מכבוד הרבי בעצמו – שנותן מילגה של שמונה זהובים כל שבוע. עד כאן הסיפור.

לא נשכח – מי סיפר את הסיפור הזה? רבי חנוך העניך סיפר זאת לחסידות בנוכחות אותו יהודי מליטא שירד מנכסיו וכו'. סיום הסיפור הוא שהרבי מאלכסנדר לא הסתכל יותר על היהודי הזה – פטר אותו לשלום, ורק זיכה אותו ששמע את הסיפור הזה. עד כאן.

מהסיפור הזה אפשר ללמוד הרבה דברים.