סמינר אצל מרן האלקי ריב"ש טוב – שיעור שישי

ד תמוז תשס"ו – אנגלית – מעז'יבוז'

(ערש"ק – סמוך להדלקת נרות), כולל שבת והשלמות:

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

יום שלישי

נעסוק ב"צוואה מהבעש"ט" המודפסת בריש כש"ט. זה לא צוואה במובן הרגיל, אלא הנהגות שהבעש"ט נתן לתלמידיו – על דרך הנהגות פרקטיות וסדר יום שרבים מהצדיקים נתנו לתלמידיהם. יש כאן הרבה לימוד תוכני, אך בעקרון זה הנהגות פרקטיות ליום-יום.

יש בצוואה ארבעה סעיפים, המכוונים כנגד סוד הוי' ב"ה ממטה למעלה (האחרון על שבת, ואנו יודעים ששבת זה מוחין דאבא). אפשר לתת מילה לכל סעיף – מצוה, שמע, מקוה, שבת = 54 פעמים הוי' = ב פעמים שבת.

מצוה: הסעיף הראשון אומר לא להניח שום יום מעשית מצוה וכו' – מצוה כאן במובן של מעשה טוב. לומדים זאת מאברהם אבינו, שישב וצפה לקיים מצוה – הכנסת אורחים – עוד לפני מתן תורה. בנשמתו ובלבו רק חכה לעשות מצוה. תחושה יום-יומית שה' נתן לי חיים – ואני צריך לעשות בהם מצוות.

שמע: הסעיף השני אומר שאף שאי אפשר להתפלל בלי מחשבות זרות, על כל פנים ירגיל עצמו לכוון בקריאת שמע ולהנצל בה ממחשבות זרות. צריך לנסות לשמור את המחשבה בכל התפלה ולכוון פירוש המילות, אך אדם רגיל לא מסוגל לשמור את הכוונה ותשומת הלב בכל התפלה – לכן לנסות לעשות שם בקריאת שמע. זה המינימום – לשים לב למה שאומרים בק"ש. אם מצליחים יותר – מה טוב.

מקוה ושבת באים בסמיכות – מקוה זה הכנה לשבת. כתוב בשו"ע לא לומר "שבת" במקוה (במים כנראה אפשר) – כי לא מזכירים שם ה' שם. כמה שהמקוה נעלה – שבת זה מעל (שלום גם שם של ה', ויש שיחה של הרבי על "שבת שלום" – שני שמות יחד – ואלו שתי המילים שכתוב לא לומר במקוה).

"מצוה" שייך לעולם העשיה. ההתמודדות עם מחשבות זרות זה מלחמת היצר שביצירה. הטבילה במקוה זה כדי לחזור לאין – בטול היש, עבודת עולם הבריאה (טבילה אותיות הביטול). שבת – עולם האצילות, מוחין דאבא (אור השבת מאיר על כל יהודי, גם אם לא חש בכך – לכן כולם שוים באיסורי שבת וכו'). בי"ע זה "למטה" ואצילות זה "למעלה" – שקול כנגד הכל. בשבת צריך להרגיש ש"אצילות איז אויך דא". שלושת המילים של בי"ע עולות ביחד שבת – התיקון שלהם להחדיר את האצילות בעולמות התחתונים, ואז יש שתי מדרגות שבת, ועל כך נאמר "אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים". אדה"ז מסביר שלשמור שתי שבתות זה לשמור בשבת שתי מדרגות – ליל שבת ויום שבת (נוקבא ודכורא – וכשמייחדים במודעות את שתי מדרגות השבת משיח בא). כעת יש עוד הסבר.

הזהר אומר שת"ח נקרא שבת כל השבוע, בעיקר בזמן התפלה. התפלות כל יום זה שבת קטנה – שבת זה פנים וימות החול זה אחור. בימות החול עסוקים – אין פנאי. כל הגלות זה "טרדות הפרנסה" – העיסוקים הרבים של ימות השבוע. כך מבואר רבות בכל החסידות, ובפרט באריכות אצל אדמו"ר האמצעי. זה זמן שאין בו פנאי-פנים לצאת מהחיצוניות ולהתבונן באמת. בשבת נעצרים המים רבים של טרדות הפרנסה – המים הרעים – ומתפנה זמן להתבוננות. הצדיק האמיתי לוקח את השבת הזאת לכל ימות השבוע. בכל יום בשבוע כשמפנים זמן לתפלה – זה שבת של אותו יום. כעת לפי המוסבר כאן יש שלוש מצוות, שלוש הזדמנויות-עבודות, שהן ביחד בחינת שבת – הציפיה לקיום מצוה, הכוונה בק"ש והזהירות במקוה. האריז"ל מסביר שבששת ימי השבוע יש שלושה ימי ירידה משבת ושלושה ימי עליה לשבת – "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – כאשר זו עליה וירידה בעולמות בי"ע (ושבת היא אצילות). הרבה קטעים בספר זה הבעש"ט מכוון איך לעלות בעולמות בי"ע (בחב"ד עשו זאת להתבוננות מאד מפורטת – כאן עליה וירידה בכללות בי"ע) – כמו בעליה וירידה בתפלה. האר"י אומר שזה בכל שבוע – ביום רביעי אומרים "לכו נרננה" כי מתחילים לעלות לקראת שבת מעשיה ליצירה ובריאה לקראת שבת-אצילות. האר"י אומר שימים לעשות בהם משהו – שלישי רביעי, של עשיה. שני וחמישי – ימי יצירה – הם הימים בהם קוראים בתורה כי אלו ימי כניסה לבתי דין, ימים טובים למלחמת היצר (שהיא כעין משפט). ימי ראשון וששי – ימי בריאה, הסמוכים לשבת. לפי זה זמן טוב ללכת למקוה זה ראשון וששי, ימים טובים לק"ש בלי מחשבות זרות שני וחמישי, וימים טובים לעשות מצוות בשלישי-רביעי.

אם ישראל שומרים שתי שבתות – העליונה, שבאצילות, והתחתונה, שלושת עניני ימי החול – מיד נגאלין.

זה המבנה הכללי, אך יש הרבה פרטים. ב"מצוה", שכנגד המלכות, יש פרצוף שלם של י ספירות ממעלה למטה.

פעם ישבו חסידים בשבת ושרו ניגונים עמוקים. הרבה ניגונים מבוססים על א-ב-ג-ב – נמוך-עולה-עולה יותר-חוזר לשני (כי שיר הוא מעגלי). החסידים שרו הרבה פעמים את החלק הראשון, הנמוך – לא רק נמוך מוזיקלית, אלא בדרך כלל פחות מענין מוזקלית, יותר איטי וכו' – ואחר כך שרו יחסית מהר ופעם אחת (לא מהרו מדי, אך לקח מעט זמן). הרבי ריי"צ מספר שבתחלה הרבי רש"ב תהה למה החסידים עושים כך, ואז הוא עצם עיניו והתבונן ואמר שכך ראוי – שצריך להאריך בהתחלה, כשבונים בית צריך לבנות היטב את היסודות, את החלק הנמוך והבסיסי. גם כאן, במדרגה הראשונה – היסודות – יש אריכות רבה ופרצוף שלם של פרטים. זה עולם העשיה, שבשבילו ה' ברא הכל – הוא התכל'ס, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

עשר המדרגות:

כתר: "להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה". "עבודה תמה" זה מושג מהמקדש – עבודה שאין אחריה עבודה. עבודה שכשעושים אותה זה מושלם, ולא צריך לחשוב על משהו שעושים אחר כך. אומר כאן שיהודי צריך לעשות כל מה שעושה כ"עבודה תמה" – "בכל דרכיך דעהו". זו עבודת הבינוני, בהוה – שמה שאני עושה כעת יהיה מושלם. ברגע הבא אולי אצטרך לעשות על כך תשובה, אך ברגע הזה צריך להיות אצלי "עבודה תמה". זו לא המודעות הפשוטה של נגלה בתורה, בה "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – שיש מעשים שהם הכנה לקראת מה שה' רוצה. תמימות הרצון – כתר.. עבודה תמה זה כתר הנוקבא – ממנה נמשכת התמימות במעשה של המלכות.

חו"ב: "וללמוד בכל יום מוסר, הן רב הן מעט". מה ספרי המוסר שלמדו בחסידות? ראשית חכמה, חובת הלבבות, ועוד ספרים קלאסים המבוססים על קבלה (או לא). גם הרבי הרש"ב, כשהיה הרבה חסידות ללמוד, כותב בקונטרס העבודה (?) שלכל אחד יהיה בכל ערב אחרי ערבית שיעור מוסר בחובת הלבבות וכיו"ב ספרי המוסר הקלאסיים. אצל הבעש"ט ודאי שמח יותר שתלמד חסידות שהוא למד מפי משיח, אך גם לימוד מוסר. אומר לתלמידי חכמים שלומדים הלכה וגמרא שלא יעברו יום בלי ללמוד מעט עניני מוסר – פנימיים ורוחניים יותר. ללמוד מעט מספר מוסר או חסידות בכל יום – זה המוחין, החכמה והבינה של הנוקבא. שיעור מוסר כל יום מתקן מוחין של המלכות.

דעת, חג"ת ונו"ה: "ולראות תמיד לדבק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות". דבקות זה דעת – יחוד – זה הדעת של המלכות. ומהי הדבקות כאן? להדבק בכל מעשה במדות טובות – להיות אדם טוב באישיות (חג"ת) ולזכות להנהגות ישרות (נו"ה).

יסוד ומלכות: "ושלא להניח שום יום מעשיית מצוה בו הן קלה הן חמורה, וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, פירוש זהיר מלשון 'והמשכילים יזהירו כזהר' ר"ל הנשמה תאיר ותזהיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא לבא בעי, וזהו שכתוב 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. 'שומר' מלשון 'ואביו שמר את הדבר', היינו מצפה, כן צריך להיות ממתין ומצפה מבוקר עד ערב אולי יזדמן לו איזה מצוה, וסימנך 'חסד אל כל היום'".

יסוד בחסידות ש"זהיר" גם מלשון מאיר ומזהיר – כפי שמביא בתניא לגבי "אבוך במאי הוי זהיר טפי", שהמצוה שזהיר בה במיוחד גם מאירה לו.

מחדש כאן ששמירת מצוה אמיתית זה לצפות למצוה. נעוץ סופן (סעיף השבת) בתחילתן (סעיף המצוה), כי רגילים להשתמש בביטוי שמירת שבת – ושמירת שבת מתחילה מיום ראשון, בו מתחילים לצפות לשבת, וכך גם כל "שומר מצוה". הסימן שבסוף – לרצות כל היום לגמול חסדים עם ה'. כתוב גם "ואל זועם בכל היום" – דברנו על זה – ובלעם (הלעו"ז של משה) כל היום שומר ומצפה לאותו רגע של כעס כדי לקלל בו. במלכות יש רגע של זעם כל יום, אך אם מביאים אצילות לשם ממתיקים גם רגע זה – שה' לא יכעס בלבד (כפי שהיה בימים שבלעם רצה לקלל). אם אני "שומר מצוה" כל היום – רוצה כל היום "חסד אל", לעשות מצוה כל היום, גם אם זה לא קורה – זה מספיק כדי לבטל את רגע הזעם. אז "חסד אל כל היום" בלי רגע של זעם.

"ממתין ומצפה" – ממתין זה יותר גבוה, זה שהנשמה מחכה למשהו שיקרה מאין מוחלט (זה בא מרדל"א – בו כתר מתפרש מלשון המתנה, "כתר לי זעיר ואחוך"), בצורה פסיבית. "מצפה" בא מאבא – "ואביו שמר את הדבר" (שוב "נעוץ סופן בתחילתן" – השמירה, כשמירת שבת כנ"ל, זה בא מאבא), אלא ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" ולכן "ממתין ומצפה" הולך יחד. ב"ממתין ומצפה" ממשיכים שבת לכל יום חול.

זה יסוד ומלכות – עצם המצוה זה המלכות שבמלכות, הפעולה המעשית של עשית המצוה, התכל'ס. הצפיה והשמירה של המצוה – זה היסוד. הצפיה והשמירה זה "יסוד שבמלכות", הרחם, ועצם העשיה זה מלכות שבמלכות.

ההדרכה הראשונה היא כוונה שמתאימה לכל רגע. חשוב מאד לבעל תשובה – איני צריך כרגע לדעת משהו שעדיין איני יודע. אני יכול לעבוד ה' בכל רגע "עבודה תמה" – לעשות כעת מצוה מושלמת, שלעולם לי תהיה לי הזדמנות אחרת לעשותה, אפילו כאשר אדע ואעשה פי מליון. זה כתר המלכות – בזה עם הארץ ות"ח שוים, שצריך כרגע לעשות משהו מושלם. אחרי זה – צריך ללמוד, להתקדם ולהכניס מוסר לראש. אחר כך צריך להתדבק לכך – להתדבק בלימוד, ומתוך כך יהיו מדות טובות והנהגות ישרות. אז באים למהות האמיתית של סימן זה – עשית מצוות והכנת 'רחם' שיוולדו ממנה מצוות, מתוך שמירה וצפיה כל היום למצוות. המתנה וצפיה זה המשכה מכתר וחכמה ליסוד – הרגשת הצפיה לא בשכל או בלב (שם לימוד מוסר ודבקות במדות טובות, והנהגות ישרות ברגלים), אלא בקישקעס, ברחם.

ההדרכה השניה: "לדקדק בקריאת שמע בכל תיבה ותיבה הוא דבר גדול, הגם שאי אפשר לו להתפלל בלי מחשבות זרות וכו'". קריאת שמע שייך לז"א. ה"שמע" זה בינה, אך הדקדוק ב-רמח תיבות דק"ש זה תיקון רמח איברי ז"א, ובפרט כפי שהסברנו שמלחמת המחשבות הזרות שייכת בפרט ליצירה. "והוא דבר גדול" זה גדלות ז"א – שמע זה מוחין, אך לדקדק בכל תיבה זה להמשיך מוחין לז"א ולהביאו לגדלות. ק"ש זה הזמן לגרום לז"א שלך לגדול – להחדיר יחוד ה' ללב ("והשבות אל לבבך", "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"). "וסימנך כל הקורא ק"ש מזיקין בדלין הימנו" – מלמד שבזמן ק"ש אפשר לדחות אנרגיות שליליות, מחשבות זרות. המלחמה בין החיובי לשלילי – עולם היצירה. לא מדבר כאן על כוונות עמוקות בק"ש, אלא רק לחשוב על המילים ולהזהר ממ"ז.

ההדרכה השלישית: ללכת למקוה כמה שיותר – כה"ג הלך ה פעמים ביו"כ (רמז ל-ה עילאה?). בכניסה למקוה כתינוק ברחם העליונה – רחם האם. וכן, כנ"ל, עצם הטבילה זה בטול היש – הבטול של עולם הבריאה (שם מגיעים רק לאין של היש, ולא לאין האמיתי).

ההדרכה הרביעית: "לשמור שבת כהלכתו [חוזר להדרכה ראשונה, שמירה] בכל דקדוקיו ופרטיו [חוזר להדרכה שניה, של דקדוק בפרטים] וסימנך 'תשב אנוש עד דכא', שאפילו עוע"ז כדור אנוש מוחלים לו". הטעות של דור אנוש היתה – כפי שמסביר הרמב"ם – שחשבו שה' רוצה שיתנו כבוד לשמשיו, לשמש וכוכבים וכו' שדרכם עובר השפע לעולם. התיקון לכך לכבד מה שה' מצוה לכבד – את ההורים (ורבותיו) ושבת. לכבד שבת זה תיקון טעות דור אנוש, שנתנו כבוד לעוד דברים. כאשר נותנים כבוד לשבת, אפילו אם טעו ונתנו כבוד כדור אנוש – זה נמחל. יש עוד לומר, אך כעת נפסיק – ונחזור לקבלת שבת.

[בשבת:

ליל שבת – באנו דווקא כעת בהשגח"פ מכל מיני צדדים: תשס"ו = מורנו הבעל שם טוב. כשהבעש"ט אומר בפעם השלישית פרק ח, שנת ה-קרח לבעש"ט. הגיע הזמן שקרח יודה למשה רבינו ואז "צדיק כתמר יפרח". ה תמוז = נחת, שנת לידת הבעש"ט. יום המרכבה – מה שקוראים גם בשבועות, הילולת הבעש"ט – הדבר הכי עמוק בתנ"ך, "מעשה מרכבה" – ללמד שיום נוסף בשנה של הבעש"ט זה ה תמוז. ה תמוז = נחת, כנ"ל. שנזכה לעשות נחת לאבינו שבשמים, לרבי, וכל בחינות אבא. נחיתה כמו של חייזרים – הבעש"ט נחת בעולם. גם המרכבה – יצורים מופלאים שנחתו מעולם היצירה (עם רנו כנפיים וכו').

בקידוש – בהפטרה קוראים על יפתח (שלפי האברבאנל היה משושלת הקבלה – משא"כ לפי הרמב"ם ש'מדלג' על השופטים). רש"י מביא גם מההפטרה שבפרשה כתוב "וישלח משה" ואילו ביפתח "וישלח ישראל" – "לומר לך שמשה הוא ישראל וישראל הם משה לומר שנשיא הדור הוא ככל הדור שהנשיא הוא הכל". ההוספה "שהנשיא הוא הכל" באה להדגיש שלא רק "ככל הדור" או "ככל ישראל" – אלא "הכל" ממש, משום שישראל הם הכל. תודעה שצריכה להיות אצל כל אחד, שישראל הם הכל – הם קדמו לכל, וכל הדברים בעולם בעבורם וכו', וכל זה נכלל בנשיא (שהוא המרגיש שישראל הם הכל?). לעניננו נדרוש "שמשה הוא ישראל" גם על רבי ישראל בעל שם טוב (שתי נשמות עיקריות שאנו מבארים שצריך להתקשר אליהן) – שהרי אמר בפירוש על עצמו שקרוי על שם כלל ישראל, שהוא הקריאה של ה' לעורר עם ישראל מעלפונו. יפתח הוא עם הארץ, בן זונה, ריק ופוחז – בעל שם טוב איד. מגורש מביתו והולך לארץ טוב, ושם מתלקטים סביבו רקים ופוחזים (כמו החבורה כאן...). אך כאשר צריכים להושיע את ישראל – הוא המתאים לכך, והם המתאימים להיות חיליו, יש להם פוטנציאל. מתנה זאת בכך שאם יצליח יהיה ראש וקצין – ר"ת רק (ריק ופוחז). דווקא למישהו ריק יש פוטנציאל להיות ראש וקצין וכו'. רואים שאף שיהודי פשוט יודע היסטוריה, ויש לו הכי הרבה גאוה יהודית – מתאים ליהודי של הבעש"ט.

בסעודת הבקר (לחברה חב"דיים גז'עיים): בפרשת קרח עימות בין משה לקרח, והאר"י מסביר שקרח משרש קין ומשה משרש הבל. יותר בהרחבה, מול משה – גלגול הבל העיקרי – חוזרים כל הנר"נ של קין: המצרי (= משה) הוא הנפש של קין, ובו משה-הבל נוקם והורג אותו חזרה. קרח הוא הרוח של קין, ויתרו הוא הנשמה של קין. זה באר"י סוד "שבעתיים יקם קין" – יתרו, קרח, מצרי. רואים שבדרגת הנפש יש נקמה מעשית – "וירא כי אין איש", שאין למצרי הזה שום עתיד טוב, שכבר אין שום ניצוץ, והרג אותו לגמרי – נגמר סיפור הנפש של קין. בדרגת הנשמה-הבינה, "ונשמת שדי תבינם", יש תיקון שלם – יתרו, שהיה כמר לכל ע"ז שבעולם (חכם בכל החכמות החיצוניות), התגייר והודה לה', ועד שב"ברוך ה'" שלו תלוי כל מתן תורה, כנודע, והוא חותן משה (הרבי אומר שקשר חותן-חתן יותר חזק ועמוק מאב-בן – אצלו ברור שזה בגלל הקשר עם כ"ק מו"ח אדמו"ר). העימות שנמשך עד ימות המשיח הוא בדרגת הרוח – במדות הלב – קרח חולק על משה רבינו, עד שיבוא ויודה, בחיים חיותו, ואז תהיה לו עליה ו"צדיק כתמר יפרח" (בשביל שקרח יגיע למשה – צריך להוסיף הבל, תיקון הבל להב הלב). העימות במדות – שם האדם הוא אדם (שם אפילו משה הוא בן אדם – הוא מתפעל – כפי שהרבי התבטא על עצמו ש'גם אני בן אדם ומתפעל ממה שקורה' במשפט הספרים, וכפי שראו בהתנהגותו בהסתלקות הרבנית). ובמדות גם עיקר ההבדל בין קין להבל – כך אפשר להבחין מי שייך לאיזה שרש. תפקיד החסידות לעדן את האדם, אך יש גם גס ועדין בטבע – מי שנה"ב שלו שור נגח הוא משרש קין ומי שנה"ב כבש הוא משרש הבל. אין כל כך שבח בעדינות של מי שהוא 'כבש', כי אצלו זה בטבע, אך תפקידו – תפקיד החסידות – לעדן גם את גסי הטבע. העימות במדות בין הגסים לעדינים – קרח הגס מתרגז על העדינות של משה רבינו, ותיקונו, וכבר בא הזמן, להודות למשה רבינו הבא לעדן אותו, לקבל את דבריו, להתבטל בפניו ולהתעדן.]

השלמות (בדרך חזרה ממעזיבוז):

עבודה תמה", שאמרנו שזה "כתר רחל" – הרמז הכי חשוב ש"תמתי" זה פרצוף הכתר של רחל. חז"ל דורשים גם "תאומתי" – לשון תאומים, התאמה– ולענין "עבודה תמה" זה המצוה להתדמות אליו (בהתאמה), "'והלכת בדרכיו' – מה הוא רחום וכו'". זה התדמות ליגהמ"ר – בחינת כתר. ה' נותן דוגמה לכך שכל עבודה היא תמה, שאין אחריה עבודה, באיך שפועל במציאות – שמחד כל דבר חלק מתוכנית על של "להביא לימות המשיח" וביחד עם זה כל דבר שלם בפני עצמו. גם אצלנו ה"בכל דרכיך דעהו" לא סותר את ה"כל מעשיך יהיו לשם שמים". אם האדם הוא רק "שם שמים" – רק לעתיד, ולא יודע בהוה – זה מדרגה פחותה. אך אחד ש"בכל דרכיך דעהו" יכול גם, כמו אצל ה' – שכל מעשה מושלם, וכך אצלו גם "אילו לא נבראתי אלא לדבר זה דיי" – שכל דבר יהיה חלק מתכנית. זו השלמות של יהודי – שככל שיותר "בכל דרכיך דעהו" ה"לשם שמים" שלו יותר גדול (לא רק אוכל כדי שיהיה זמן לאכול אחרי צהרים, אלא כדי להביא משיח וכיו"ב – כמו שאצל ה' כל דבר קטן ביותר בשביל תכלית כוונת הבריאה). גם ב"עבודה תמה" של המקדש יש סדר וכו' – כל פרט חלק מתכנית גדולה.

אמרנו שעיקר הסעיף הראשון זה "מצוה", כשהמצוה עצמה היא המלכות שבמלכות. הצפיה זה היסוד – המקבל מהרבה אורות שלמעלה (מפנימיות עתיק ומאבא, "ואביו שמר את הדבר"). קראנו להכל "מצוה", אך החידוש העיקרי כאן זה ה"צפיה" – זה החידוש כאן, ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע". רק בענין זה יש גם פרצוף שלם – מה ש"ואביו שמר את הדבר" זה בחינת אבא, מה שהוא עתיד להיות זוהר זה בא מאמא (זהירות זה מלכות וזהר זה אמא – כאמא בתה), וזה שלא משנה קלה כחמורה זה בגלל ש"רחמנא לבא בעי", זה התפארת (מזכיר איך שאנו מסדרים את שבעת הדברים שרבי זושא למד מגנב, שדבר קטן חשוב כדבר גדול זה בתפארת). מלכות – זהירות. יוצא שבינה-תפארת-מלכות הכל במצוה עצמה (מלכות שבמלכות) והחכמה זה שמירת-צפית המצוה (יסוד שבמלכות).

[פעם הרב הסביר "שומר מצוה לא ידע דבר רע" לגבי צפיה לזיווג הקדוש השומרת מפגם הברית – מסתדר בפרצוף כאן שזה יסוד]

לא פירש מה זה "לא ידע דבר רע". זה מה שאמרנו, שאם כל היום שומר את המצוה – "חסד אל כל היום" – מבטל את ה"אל זועם בכל יום". זה חידוש והוספה על מאחז"ל שמי שלא פסיק פומיה מגירסא אין מלאך המות שולט בו. זה לכאורה טוב רק לת"ח, שיכולים לשאוף לכך, אך יהודי פשוט לא שייך לזה. ל"שומר מצוה" שייך גם יהודי פשוט – ופועל אותו דבר.

גם בפיסקה השניה יש "מזיקין בטילין הימנו, הן היזק הגוף והן היזק הנפש" ובאחרונה "אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו" – בשלושתם הרב רוצה לבטל דינים.

לגבי טבילה. אצל האר"י כתוב שזכה לכל המדרגות שלו בזכות השמחה ואצל הבעש"ט בזכות הטבילות. גם בסיפורי הבעש"ט, לפני שאחיה השילוני התגלה אליו בפעם הראשונה (שבא אליו בחלום ואמר לו שיחכה לו בין ההר השני לשלישי) הזהיר אותו מאד מאד שיטבול – וכנראה שכך בכל פעם. גם כשהבעש"ט יצא מהעיר עם אשתו, אחרי התחלת הגילוי של אחיה השילוני, בא מקוה ליד הקרעטשמע. בכל אופן דברו על השמחה והטבילה שזה שתי בחינות של אמא. ואצל רשב"י זה המערה, שגם "יסוד אמא". כנראה שהסברנו שהמערה זה יסוד אמא עילאה, ומקוה יסוד תבונה והשמחה של האר"י זה כנראה תפארת אמא ששם כתר ז"א – "נתת שמחה בלבי". בכל אופן יש מעלה ביסוד תבונה – לא בסימן ב' של הספר, אלא מה שמועתק מבעל פרי הארץ בסידור עם דא"ח, שם יש חמש טבילות וחמש כוונות-שלבים בטבילה, שהסה"כ שלהם במספרים זה תבונה. זה "מים עמוקים עצה בלב איש – ואיש תבונה ידלנה". הבעש"ט הוא "איש תבונה". יש עוד פסוק עם מים שם – "נחל נובע מקור חכמה" – פסוק של רבי נחמן. "מים עמוקים וגו'" פסוק של הבעש"ט – מבואר על פסוק זה הרבה בדא"ח. על משה כתוב ש"זכה לבינה", ורשב"י והאר"י והבעש"ט – שהם עיקר התנוצצות משה רבינו לגלות פנימיות התורה – זכו על ידי בינה, כל אחד בבחינה אחרת.

לגבי השיעורים הראשונים:

"משה רבכם קוביסטוס היה". משה קביוסטוס (כמו שהובא בכש"ט, וכן בחלק מהראשונים). משה = יה  פעמים כג. קביוסטוס = וה פעמים כג = משולש 22 = אבירם (מספר החולקים על משה בפרשת קרח, אם כי בפשט הגמרא על קביוסטוס לא קשורה למחלוקת קרח; רנג הוא מספר איברי הנקבה, לכן חשדוהו באשת איש – כל אחד כנגד איבר אחר של האשה). קוביוסטוס (כמו הכתיב ברב המקומות) = ז פעמים הבל (משה הוא הגלגול העיקרי של הבל, וקרח היה חסר הבל למה), העולם נברא ב-ז הבלים (= ראובן).לפי כל גירסא יש השלמה אחרת למשה רבינו – או כפולת חיה או כפולת יחידה (יש הרבה דברים ביחד עם משה ששייכים ל-הבל).

במאמר חז"ל על "והביטו אחרי משה" השבח זה "אשרי ילוד אשה שמובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו". המגיד אמר על הבעש"ט שאם לא היה מספר לי שהוא ילוד אשה לא הייתי מאמין לו. בילוד אשה יש איזו בחינת אחור. ילוד אשה זה אומר "ובחטא יחמתני אמי" (חטא ר"ת אליהו חיים טישלר).

עוד רמז חשוב, על זה שמשה נולד להיות רשע: ריש שין עין = 1000, אלו האלף אורות של מרע"ה וכו'. לגבי משה ה-1000 זה "מחלוקת שמאי הלל" (ר"ת משה). משה הוא המחלוקת לשם שמים בתוך עצמו, כפי שנתבאר. יש לחקור מה עיקר השרש של רשע. אם כי "צדיק ורשע לא קאמר", רואים – וכך קצת כתוב בתניא – שיש מישהו שנולד עם יכולת להיות צדיק ויש גם אחד שנולד עם טבע להיות רשע אם לא שיתגבר מאד בבחירתו החופשית. צריך להתבונן באיזה טבע נולד מי שעלול להיות רשע – גאוה? גראבקייט? תאוה? וודאי שיש כל הדברים האלה, אך אפשר לומר שלהיות ממש רשע – רשע מרושע – זה אחד שאוהב מחלוקת, שיש לו נטיה לחלוק ולהתנצח. ברור שאם משה רבינו נולד עם טבע להיות רשע זה כך – כי מדתו נצח. אם נולד להיות רשע זה רשע של נצח – להתנצח. הוא תיקן דבר זאת כשהקדיש חייו למלחמות ה' ("כאשר יאמר בספר מלחמות הוי' את והב בסופה" – ש"אתה והב בסופה" לומדים על מחלוקת לשם שמים; את-והב מוקף, נחשב כמלה אחת. והב = בהו הפוך = אהבה. בהו זה ראשית התיקון – בחינת הדר, המלך השמיני של אדום שוא עצמו תחלת התיקון. את-והב אותיות = ב"פ אור (ר"ת אלה תולדות השמים והארץ בהבראם) = א. את והב בסופה = שניאור.  את והב = אור אין סוף, והרי יש "בסופה", זה כמו ה"עד ועד בכלל" של רבי אייזיק מהומיל – שלע"ל לבלי גבול יהיה גבול, יכנס לארץ. מחלוקת לש"ש מוריד לגבול. כל זה להסביר שרשע במילוי = 1000. כמובן נכון לכל ששת הצירופים של רשע, שלכולם יש משמעות (אחד מהם עשר – צירוף של משיח; משה התעשר מפסולת לוחות – עשר). עיקר הווארט שאנשים רשעים זה אוהבי מחלוקת – כמו שמי שנולד במזל מאדים יהיה רוצח או שוחט, כך מי שנולד עם אהבת מחלוקת או שיהיה רשע או שיהיה רב. חוץ מר"ת משה, ב"מחלוקת שמאי הלל", השאר זה הקדוש ברוך הוא (1000 = משה הקדוש ברוך הוא). "את והב" = פעמיים אור היינו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". לפי זה לא סתם שני אורות, אלא הכאה של שני אורות מתנגשים (על דרך המבואר בתניא שב"פ אור היינו עבודה מאהבה ועבודה מיראה, אף שזה "ואהבת"). בסופה זה שמצליחים להצטמצם ולהתחבר יחד – שהאין סוף מצליח להכנס לסוף (צמצום של ריכוז). זה "סופה להתקיים" – שהאין סוף מתקיים בתוך כלי מוגבל (יש הרבה אצל הרבי הרש"ב על נושאים כאלו, בס"ו ובע"ב, שמלחמתה של תורה ממש מצמצם השכל – אף שזה מחדד את הענין, הבהירות של הרב נאבדת לגמרי). כל חומש במדבר זה מלחמות וויכוחים – אפשר לומר שזה כדי שנזכה משנה תורה – עיקר ה"שכינה מדבר מתוך גרונו של משה", עצמות ומהות בתוך גבול (יש שיחה של הרבי על המעלה של משנה תורה לגבי הדיבור הישיר של ה' בשאר החומשים). לפיזה יש גם רמז למה משה יותר שמאי מהלל – ולכן שמי קודם בו. ברור שבתוך המחלוקת שמאי יותר חולק מהלל (אפשר לומר שיחסית הלל לא צד במחלוקת אלא שמאי חולק עליו). בית שמאי הביא את המחלוקת לבית המדרש – כשיטת לימוד. רבי אליעזר הגדול שמותי – אפשר לנחש זאת, כי חולק חזק, עומד חזק על דעתו (שם האחד אליעזר – אלעזר. יש איזו אסמכתא שנולד בטבע קשה, בענין מחלוקת זאת מבחן שפרעה עשה לו – כמסופר במדרש – ורצה להושיט יד לזהב, שזה היה סימן מובהק של שתלטנות וכו' (הכל בעקבות שלקח לפרעה את הכתר, כמסופר במדרש שם). כל זה צריך הבנה, כי בכל אופן הוא משרש הבל, לא משרש קין. נדמה שהאר"י אומר שגם שמאי הוא הבל, ולא קין – בתוך כל אחד יש חו"ג. יתכן שכל המחלוקת לש"ש היא בתוך הבל. שתלטנות משה – מקור לטענת "כי תשתרר עלינו גם השתרר". ה"שלח נא ביד תשלח" זה לא טבעי, , אלא טבעו השני, וה' מכריחו להשתחרר. קרח רואה שרידי טבע ראשון, וחושב שזה לא לשמה. רש"י כותב שבני קרח לא מתו כי עשו תשובה. מתי? קרח לא הבין שמי שמשנה לטבע שני חוזר לטבע ראשון – או שנופל, או שעושה לש"ש. לעשות תשובה זה לשנות טבע. מי שנול ד בטבע של שררה ועבד על עצמו מציע "שלח נא ביד תשלח". אכן, מלך צריך שהכתר יהלום אותו, וכתר הולם רק מי שכך בטבע ראשון, כתר לא יכול להלום טבע שני מתוקן – רק מי ש'יש לו את זה' בטבע ראשון.

זה שחשדו באשת איש – הסברנו שכגד "לא תנאף", הדיבור השביעי (שמשה הוא השביעי) – זו בחינתו העצמית של משה, "כל השביעין חביבין". לא תנאף = ציונות. בדורנו הפירוש שחשדו שהוא ציוני – כמו שחשדו את הרבי (קרח היה מסאטמר). צריך לחפש אם יש חז"ל שיכול להיות אסמכתא (אולי תנחומא חקת י) – חשבו שיותר חשוב למשה להכנס לארץ ישראל מאשר עם ישראל. המרגלים רצו להשאר במדבר בגלל שפחדו מהגשמיות ורצו להשאר ברוחניות, לפי פירוש אדה"ז, אך משה עקשן ושום דבר לא יכול להזיז אותו מלהתקדם לארץ וכולם מתים במדבר. יכול להיות שהרושם בסוף שהמרגלים באמת חטאו אך המנהיג הזה יותר חשוב לו להכנס לארץ ושכולם ימותו במדבר. יכול להיות שהנשים יותר אחזו מדעת משה משה בענין זה – כי יותר מחבבות את הארץ (ולכן גם לא נגזרה עליהן הגזירה) – וחשבו שיתכן רק אם "רוחא דשביק בהן משה", שבא עליהן ושם בהן את רוחו.

מחמש פעמים שמשה נפל על פניו, רק כאן לבד (ולא עם אהרן) – אסמכתא טובה ל"חשדוהו באשת איש", שלא שייך לאהרן.

ויפל על פניו = אברהם וחצי. ב"פ ויפל על פניו = ג"פ אברהם.  ג"פ "ויפל על פניו" (שיש בתורה) = בראשית ברא = כתר מלכות = נחש נחשת.

הנחה – לא מוגה