1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (161)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (3)

ג' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו פה בעמ' 183. למדנו אתמול שבשביל להפטר מהמחשבות והדבורים הבטלים צריך את כף הקלע ובעולם הזה העיקר הוא להרבות באותיות של תורה, כמו שמובא גם בלוח "היום יום", וצריך אחר כך לטבול בנהר די נור כדי לשכוח את ה"חיזו דהאי עלמא" ועל ידי הנשמה עולה בגן עדן התחתון:

ואחר הטבילה בנהר דינור בכדי לשכוח על כל עניני עוה"ז עולה הנשמה בגעה"ת,

הנה כן הוא דכאשר הנשמה צריכה לעלות [מגעה"ת] לגעה"ע צריכה [עוד פעם] טבילה בנהר דינור, כי שתי הישיבות שיש למעלה [בכל גן עדן יש ישיבה – בגעה"ת "מתיבתא דרקיעא" ובגעה"ע "מתיבתא דקוב"ה".], מתיבתא דרקיע בהגן שבעולם היצירה [עולם היצירה הוא עולם הרגש, ויש בגעה"ת בחינת מורגש – שאדם מרגיש את הגילויים וההשגות שיש לו.] שמקבל מעדן התחתון [כפי שהסברנו קודם שכל "גן" מקבל מ"עדן" וכמו שיש גן תחתון יש גם עדן תחתון. באצילות העדן התחתון הוא המוחין, החכמה, דז"א דאצילות – לפי השמועה הקודמת במאמר הקודם – ואילו העדן העליון הוא מו"ס דכתר דאצילות. באצילות גופא הגן התחתון הוא מלכות, אבל בעולמות בי"ע הגן התחתון הוא בעולם היצירה. גן זה ועדן זה] חלוק במדריגתו מהמתיבתא דקוב"ה בהגן שבעולם הבריאה [הגן העליון] שמקבלים מעדן העליון [מו"ס. הוא אומר ששני הגנים חלוקים במדרגותיהם] בכמה ענינים [והיות שהם מהות אחרת – אף שהשמות זהים, גן ועדן, יש חלוקה מהותית לגמרי בין התחתון לעליון – לכן כאשר הנשמה צריכה לעלות מגן עדן תחתון ועליון, שאצל כל אחד העליה הזו היא בשבתות ומועדים, צריך נהר די נור.] והעליות של הנשמה מדרגא לדרגא הם רק ע"י העבודה למטה [זהו חידוש. לכאורה אחרי מאה ועשרים אתה כבר שם למעלה, לא למטה, אבל הוא אומר שהכח שלוקח אותך מדרגה לדרגה הוא העבודה שלך בעולם הזה – הכל תלוי בעבודה למטה.], ובכדי שהנשמה תעלה מגעה"ת למתיבתא דרקיע [עד כאן ג"ע התחתון ומתיבתא דרקיעא היו אותו דבר, היו מזוהים, וכאן אומר שצריך לעלות מאחד מהם לשני. בתחלה חשבתי שאולי זו טעות דפוס, אך לפי ההמשך זו לא טעות אלא בדווקא, אז צריכים להסביר. כל דבר צריכים לצייר, כמו ציור גשמי. מתברר שמתיבתא דרקיעא שבגן עדן התחתון אינה זהות ביניהם, אלא שבכל עולם יש גן – יש עצים וכו', כמו פרדס, לא סתם אומרים לטייל בפרדס למעלה ברוחניות – זה גן ממש, ובתוך המקום הפנימי של הגן יש ישיבה, יש איזה בית מדרש, כמו כאן. יש גן הכי נהדר מסביב, שמטיילים ומריחים את הריחות הנעימים, אבל כשבא לך ללמוד יש לך הזדמנות – יש ישיבה שנקראת מתיבתא דרקיעא. הם באמת באותה דרגה כללית של עולם, אבל המתיבתא היא הפנימיות של גן עדן. יתכן שתהיה בגן עדן תחתון – הסכימו להכניס אותך, אתה מטייל שם – אך יכול להיות שכדי להכנס לדלת בית המדרש, אולי יש שם איזה שומר כמו שכתוב בחז"ל על בית המדרש בסיפור לש הלל, צריך להיות ראוי להכנס לבית המדרש של העולם שלך. לכאורה זהו הציור כאן, שכדי שהנשמה תעלה מגן עדן התחתון למתיבתא דרקיעא – שבמאמרים הקודמים הם היו אותו דבר – ] צריכה להטהר מכל ענין מציאות, דזוהי הטבילה בנהר דינור לשכוח על כל ענין המציאות גם מציאות הרוחני דהאי עלמא [צריך לשכוח מתחושת המציאות. שוב, בתחלה חשבתי שאולי יש כאן טעות דפוס, והכוונה שהנשמה תעלה מהעוה"ז למתיבתא דרקיעא או מגעה"ת למתיבתא דקוב"ה, אך הוא אומר – אם אין כאן טהו"ד באחד משני הכיוונים – הוא אומר שצריכים בשביל עלות מגעה"ת למתיבתא דרקיעא צריך טבילה כדי לשכוח גם את המציאות הרוחנית של העולם הזה. כדי להכנס מהעולם הזה לגן עדן התחתון גם צריך נהר די נור, ופתאום הוא מכניס עוד נהר די נור. נהר די נור מהעולם הזה לגן עדן התחתון הוא כדי להשכיח את "חיזו דהאי עלמא" של המציאות הגשמית של העולם, וכעת אומר שצריכים לשכוח גם את הרוחניות של העולם הזה. כדי להכנס לישיבה, מתיבתא דרקיעא, יש תנאי קבלה – שאין לך יותר מציאות רוחנית של האי עלמא בכלל. ויש עוד משהו, יותר גבוה:], ובכדי שהנשמה תעלה ממתיבתא דרקיע [ומהלשון כאן משמע שמה שהיה כתוב קודם היה מדויק.] למתיבתא דקוב"ה בגעה"ע צריכה להטהר גם מענין ההשגות דמתיבתא דרקיע [בשביל געה"ת צריך לצאת מהמציאות הגשמית של העולם הזה, בשביל מתיבתא דרקיעא צריך לצאת מהמציאות הרוחנית של העולם הזה. למה הדבר דומה? מאד חשוב. יש בעולם הזה כל מיני חויות רוחניות – חושבים שמי יודע מה, אני כבר בעל מדרגה, יש לי חזיונות וכל מיני דברים – אך אפילו אם החויות הן אמת לפי ערך, שהחויות הרוחניות שלך אינן סתם דמיונות שוא, בכל אופן הן מציאות רוחנית דהאי עלמא ולא תוכל להכנס למתיבתא דרקיעא עם הדימויים האלה בראש, צריך להפטר מהם, עוד נהר די נור. אבל כדי להגיע לגן עדן העליון צריך שוב נהר די נור, כי לא מספיק לצאת מהשגות העולם הזה אלא גם מהשגות מתיבתא דרקיעא – היא בעולם היצירה, עולם של הרגש, ובכל ההשגות שם "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא" וצריך לבטל זאת כדי להגיע להשגות של גן עדן העליון.], דשם ההשגות הן השגות החיוב [נדמה לי שאני מבין משהו, בהשגת החיוב.] ובמתיבתא דקוב"ה ההשגות הן השגות השלילה [דווקא שאני לא מבין כלום, שאני מבין שאיני מבין, כמו "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" – זה העיקר במתיבתא דקוב"ה.], לכן צריכה הנשמה להטהר ולהיות בבחי' אין [צריך להטהר מכל הישות. גם במתיבתא דרקיעא יש ישות עדיין – ישות דקדושה, אבל היא ישות. צריך להתבטל ממנה] והוא ע"י הטבילה בנהר דינור ואז דוקא יכולה לעלות למתיבתא דקוב"ה, אמנם כ"ז הוא ע"י עבודה שלמטה [אמרנו שהדחף והכח לכל העליות הוא מה שעשית בעולם הזה, עלמא דשקרא. מצד אחד צריך להפרט מכל מה שיש בעולם הזה – בגשמיות וברוחניות – ומצד שני כל העליות למעלה הן מכח עבודתך שהיתה בעולם הזה.] דההתחלה [של העבודה] היא ע"י הסרת ערלת הלב [כפי שדברנו שלשום בהקשר של "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", עם ר"ת אלול – עבודת אלול – ועוד קודם, בפרשת עקב, כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם". העבודה שלנו היא למול את העור הגס ואז הקב"ה פורע, ו"מל ולא פרע כאילו לא מל" – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" היינו הפריעה של העור הדק, הרע שאדם אינו מודע אליו ואינו שם אליו לב. אז יש גילוי העטרה, באלול, אך הוא תלוי בעבודה הקודמת שלנו של "ומלתם את ערלת לבבכם".] לגלות את האהבה המסותרת [כפי שדברנו שלשום בברית, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך – לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך", מפורש בפסוק שמילת הלב היא כדי להגיע לאהבת ה', לגלות את האהבה המסותרת] שצריכים על זה יגיעה גדולה ועצומה, [תכלית הכל היה להגיע למשפט הבא, שהרי מדובר במאמר של מתן תורה, של שבועות:] והכח על העבודה [ומילת הלב] ניתן לכל ישראל במתן תורה [הוא הולך להסביר במאמר באריכות שבמתן תורה ה' נותן שני דברים יחד, והא בהא תליא – תורה (שכל וחכמה אלקית) וכח לעבוד. מהי התורה? מצוות מעשיות, הן החידוש של התורה. האבות קיימו את המצוות לפני מתן תורה ו"ריחות היו", וגם קיימו יחסית ברוחניות, אבל כעת יש לנו מצוות מעשיות, צריך לעשות בירורים ממש בעולם הזה, והמברר צריך להתלבש בלבושי המברר, וצריך הרבה כח בשביל זה. אם ה' נותן תורה ונותן מצוות, ואנחנו צריכים "נעשה ונשמע", אז צריך לתת לנו עם המצוות כח לקיים אותן – אחרת זה לא רציני. לכן צריך לחשוב, וזה עיקר המאמר כאן, שמתן תורה כולל – אפילו בעיקר – נתינת כח לאדם לקיים תורה ומצוות. מזכיר קצת את תחלת התניא, שכאשר אדם נולד לעולם הזה "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע" – נותנים לו שובע כחות שיוכל לקיים את השבועה, לעבור את הנסיונות של העולם הזה. זה מה שהוא אומר כאן, שכל העליות מעוה"ז לגעה"ת, למתיבתא דרקיעא, לגעה"ע – עד להגיע לאין ממש – הוא מכח העבודה בעולם הזה, ואת הכח מקבלים יחד עם התורה במתן תורה. צריך מאתנו יגיעה גדולה ועצומה, אבל הכח לעבודה הגדולה והעצומה ניתן לכל ישראל במתן תורה. עד כאן היה בעיקר קיצור של המאמר הקודם והמאמרים הקודמים, וכעת יתחיל להסביר בתורף המאמר החדש:].

מה) והנה הכח שניתן לכל ישראל על עבודה צריך להתחדש ממקורו ושרשו בכל שנה ושנה [כמו שהתורה מתחדשת בכל שנה, צריך גם לחדש את הכח. הוא יסביר שהתחדשות היא קבלת חיות חדשה – להתלהב מכך שיש לי כח לעבוד את ה'. כל שבועות החויה, כמו שצריך לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, עיקר החויה הוא שהנה יש לי כח חדש, כח רענן, להתגבר על כל המחסומים בנפש ובגוף ובסביבה ולקיים את כל מצוות התורה בשמחה.] וכידוע דבכל מועד ומועד מתגלה אור וגילוי חדש השייך למועד ההוא [לפסח יש את המסר הרוחני שלו, לסוכות את שלו, וכך כל מועד ומועד, ר"ה ויו"כ וכו'.] מאותם האורות והגילוים שהתגלו והאירו בפעם הראשון במועד ההוא, וכמא' [בתפלות ראש השנה] זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון [ר"ה הוא זכרון של היום הראשון של מעשה בראשית והכל מתחדש מחדש בכל שנה ושנה.], דבכל ר"ה ור"ה מתגלה ומאיר אור חדש מהאורות והגילוים שהיו ביום ראשון דברה"ע [כמו שכתוב גם בתניא שהאור של השנה הקודמת מסתלק לשרש ויורד אור חדש שלא היה מעולם. איזה אור מתחדש? אור שקשור לבריאת העולם – כאילו שה' מחדש את העולם מאור יותר גבוה מכל מה שהיה עד כה במעשה בראשית.], וכ"ה בשארי המועדים הנה בכל מועד מתגלה אור חדש מאותו האור והגילוי שהאיר ונתגלה בפעם הראשון במועד ההוא אשר כ"ה גם בחג השבועות שבכל שנה ושנה מתגלה ומאיר אור וגילוי חדש מהאורות והגילוים שנתגלו במתן תורה, ובגילוי זה מתחדש [כמו שהתורה מתחדשת, מתן תורה מחדש עם קולות וברקים וכל הגילויים שהיו במתן תורה, אבל העיקר שאם ה' נותן משהו הוא נותן את הכח לקיים אותו, נותן לנו כח לעבוד את ה' ולקיים את כל המצוות המעשיות, ומתחדש] גם הכח שניתן לישראל על עבודה [הוא יסביר תיכף שהכוונה בעבודה היא 'עבודה בכח עצמו' – עיקר הדגש של חסידות חב"ד בכלל, שלא סומכים על אף אחד, ואף אחד, גם הרבי, לא יכול להוציא אותי ידי חובה. הרבי יכול לעזור ולהדריך ולתת השראה, אבל צריכים עבודה בכח עצמו – אני צריך לקבל מהקב"ה כח שאוכל לעבוד אותו, ומקבלים את הכח הזה בחג שבועות.] שהגם שהנשמה ירדה למטה מאיגרה רמה בעמדה לפני הוי' באוצר הנשמות [כמו שכתוב "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", שהנשמה עמדה קמי מלכא קדישא, ושם עמדה] באהוי"ר אמיתי' לבירא עמיקתא להתלבש בגוף ונה"ט בעולם הגשמי וחומרי שמעלימים ומסתירים על עניני רוחני' בכלל ועל עניני תורה ועבודה בפרט [העולם הזה, הבירא עמיקתא, מעלים על כל דבר שמעבר לגשמיות – כל ענין רוחני, אפילו לפני תורה ומצוות, מציאות רוחנית של העולם הזה. כל שכן שהבירא עמיקתא מעלים על עניני תורה ועבודה בפרט. איזה כח מקבלים במתן תורה בכל שנה ושה?], הנה בכל זה יהי' ביכולת האדם להתעסק בעבודת הוי' בכח עצמו [כעת הוסיף את המלים "בכח עצמו", כנ"ל.], הנה כח זה ניתן לישראל במתן תורה, וכאשר בכל שנה ושנה מתגלה ומאיר אור חדש בחג השבועות מהאורות והגילוים העצמי' שנתגלו והאירו במתן תורה [בפעם הראשונה.], הנה גם כח זה מתחדש בהתחדשות התורה [חלק מהתחדשות התורה הוא התחדשות הכח – אי אפשר זה בלא זה, אי אפשר לתת משהו אם אינך נותן את הכח לקיים אותו. קשה לקיים את התורה, יש תריג מצוות, וכמו שאמרנו הכל מעשה – צריך להתלבש בתוך עשו. לפני כמה ימים היה לנו שיעור שכל עשיה היא עשו – עולם העשיה הוא עולם של עשו וכל המצוות המעשיות הן להתמודד עם עשו, להתלבש בתוכו ולתקן אותו, זה לא פשוט, ואת הכח לזה מקבלים במתן תורה.],

והנה עם היות דכללות ענין ההתחדשות דתורה הוא בחג השבועות הנה זהו בכללות [עד כאן אמרנו בכללות שבשבועות יש כח התחדשות של תורה וכח לעבוד את ה'.], אבל בפרטי' הנה התו' מתחדשת בכל יום [לא רק בחג שבועות, אלא בכל יום יש גילוי והתחדשות של התורה.], כמ"ש [ואנו אומרים פעמיים ביום בקריאת שמע:] (דברים ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ופרש"י לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה [כלומר, שכל יום ויום – ואפילו פעמיים בכל יום, בקריאת שמע – צריך להרגיש שכל דברי התורה מצטווים על ידי "אנכי" "היום", היום הזה בפרט, והם כדיוטגמא חדשה.], והיינו דההתחדשות בעיקרה היא בחג השבועות, אמנם ההתחדשות דחג השבועות היא התחדשות כללית כמו ההתחדשות דר"ה [מה שר"ה השנה לגבי חיות כל העולם שבועות הוא לגבי מתן תורה. לפעמים מוסבר שההבדל ביניהם הוא בין מעשה בראשית למעשה מרכבה. על מתן תורה כתוב "רכב אלהים רבותיים וגו'", ולכן ההפטרה בשבועות היא מעשה מרכבה דיחזקאל. יש שאלה בחז"ל אם מותר לקרוא מעשה מרכבה ברבים, אבל אנחנו נוהגים לקרוא במתן תורה, בשבועות, סימן שמעמד הר סיני הוא מעשה מרכבה. כתוב שמעמד הר סיני הוא מעשה מרכבה של תורת משה. בראש השנה, עוד מעט, מתחדש מעשה בראשית – החל מ-כה אלול, ובעצם כל חדש אלול הוא התהליך. מ-חי אלול יש ז"ת דתהו, נקודים, ולפני כן שבעה ימים הם ז"ת דעקודים, ולפני כן יש עשרה ימים שהם ספירות דא"ק. הסברנו כמה פעמים שהיום, ג' אלול, הוא בינה דא"ק שיש לה שם מיוחד – מחשבה קדומה דא"ק בה "כולם נסקרים בסקירה אחת" ומשם "קורא הדורות מראש". אחר כך י' אלול – הילולת ר"פ מקוריץ, כפי שמוזכר בהתחדשות – היא כבר מלכות דא"ק, ממנה נעשה רדל"א דעולם התיקון. אחר כך יש ז ימים של ז"ת דעקודים. אחר כך חי אלול הוא דעת דנקודים – ראשית השבירה, אותה באים לתקן הבעש"ט ואדה"ז לכן נולדו ב-חי אלול. אחר כך, עד כ"ד אלול, נמשכים שבעת ימי עולם התהו. אחר כך, מ-כה אלול, מתחילים שבעת ימי עולם התיקון – ימי הבריאה שכתובה בתורה, שהם בריאת עולם התהו, כפי שמסביר האריז"ל ומפרט הרש"ש באריכות שהכל אחרי שבעת ימי עולם התהו שנשבר ועולם התהו היציב (עקודים) והספירות דא"ק. ל אב, שעוד לפני עשרת הימים, הוא ראשית הקו – למעלה מכתר דא"ק. יש מנהגים, באותו יום מתחילים לומר "לדוד הוי' אורי וישעי" – זה שייך לראשית הקו. אם היום הראשון חל בחול – השנה היה בשבת – תוקעים להתלמד, אבל תקיעת המצוה-המנהג של חדש אלול מתחילה מ-א' אלול, שלפי הסדר הזה הוא כתר דא"ק. שוב, אנחנו היום כבר ב-ג' אלול, בינה דא"ק, מחשבה קדומה דא"ק, וכך הלאה. כל זה היה לומר שמר"ח אלול והלאה, עד ר"ה ואפילו עד יו"כ – היום השלישי של ר"ה, ה'חזקה' של מעשה בראשית – מתחדש מעשה בראשית. ב' תשרי, יום שני של ר"ה, הוא שבת בראשית. ג' תשרי הוא כבר יום ראשון השני אחרי מעשה בראשית, ויום כיפור – שתמיד חל שבוע אחרי צום גדליה – הוא כבר היום הראשון, "יום אחד", השלישי אחרי מעשה בראשית. אחת הסיבות שקוראים לו "יומא" כי הוא יום א' השלישי, החזקה. אם כן, כל הסדר מר"ח אלול והלאה קשור למעשה בראשית, אך מתן תורה, חג שבועות, הוא מעשה מרכבה – רזין דרזין, יותר, רק שצריך להיות "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש", צריכים לחבר בין עשרת המאמרות של מעשה בראשית לבין עשרת הדברות של מתן תורה, מעשה מרכבה.] שהיא התחדשות באור וחיות כללי על כל השנה ובאה אח"כ בהתחדשות פרטית בכל יום, הנה כן הוא בהתחדשות דתו' בחגה"ש שהיא התחדשות כללית ובאה אח"כ בהתחדשות פרטית בכל יום [ב"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום".] וכמארז"ל בכל יום יהיו בעיני כחדשים,

ותוכן ענין ההתחדשות שבחג השבועות בהתחדשות כללית ובכל יום בהתחדשות פרטית הוא בשתי פנים [כעת מתחיל משהו חדש שנשאיר למחר בע"ה – שההתחדשות היא בשתי פנים. גם קודם אמר שני פנים, שנותנים תורה – חכמה אלקית – אבל היות שתכליתה מצוות מעשיות צריכים לתת איתה כח לעבוד. זה כבר שתי פנים, אך כעת יאמר עוד משהו – ה' נותן לנו תורה עם כח לעבוד, וזו ההתחדשות אצלנו, ויש גם אצלו יתברך התחדשות. זה מה שהוא הולך להסביר, ונשאר זאת למחר – שההתחדשות היא בשתי פנים, מה שמתחדש אצלנו וגם מה שמתחדש למעלה אצלו. כנראה שמאד חשוב לנו לדעת שגם אצלו מתחדש – העובדה שיש התחדשות במתן תורה גם כלפי שמיא משפיע על ההתחדשות שאצלנו.],