רשימות גיטין י – עילה לגירושין

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ"[א]. ובמשנה סוף גיטין "בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר [דהיינו עניין של זנות ופריצות] ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו [בכוונה[ב]] שנאמר כי מצא בה ערות דבר [כלומר, או ערוה או דבר אחר]. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".

ובגמרא סוף גיטין "'כי שנא שלח', רב יהודה[ג] אומר אם שנאתה שלח. רבי יוחנן אומר שנאוי המשלח. ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני, דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות [שהמזבח מטיל שלום בעולם[ד] וכאן יש היפך השלום, ועוד שהפירוד בין האיש והאשה למטה הוא כפירוד בעליונים[ה]] שנאמר 'וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה'... והיא חברתך ואשת בריתך'". ובגמרא סנהדרין "בוא וראה כמה קשין גירושין [ובהמשך מובאת הדרשה הנ"ל "כל המגרש אשתו ראשונה" וכו']"[ו].

ואלו דברי הנביא מלאכי, בהמשך לתוכחה על הנושאים נשים נכריות: "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה [רש"י: לפי שנתפחמו הישראליות ברעב ובגולה ונתגנו עליהם והיה מושיבה בביתו צרורה כאלמנות חיות והנכרית היתה גברת]... עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ... כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל[ז] וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ"[ח]. ופירש רש"י: "כי שנא שלח – ורבותינו חלוקין בה במסכת גיטין. יש מהם אומרים אם שנאת שלח אותה בגט ותנשא לאחר. וכסה חמס על לבושו – אבל זאת כלום הוגנת לעשות שתפרוס עליה טליתך להחזיקה לך כאשתך והחמס פרוש על אותה טלית שבלבך עליה שנאה ואתה מקניטה ומצערה תמיד?!" וראב"ע פירש: "כי שנא – השם ישנא שישלח איש את אשתו הטהורה", כדברי רבי יוחנן.

ההלכה בזה

לרוב הפוסקים, הלכה כבית הלל[ט]. וכתב הטור "והלכה כבית הלל שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה. אבל לא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה. במה דברים אמורים בזיווג שני אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו. אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה דכתיב 'גרש לץ ויצא מדון'"[י]. אמנם יש מהראשונים מי שפסק כבית שמאי[יא]!

נמצא שאם לא פשעה כנגדו אסור מהתורה לגרשה[יב], ואם פשעה כנגדו יכול לגרשה ומכל מקום בזיווג ראשון הדבר שנאוי לפני המקום ומזבח מוריד עליו דמעות[יג]. ועוד, גם כשמצא בה דבר ערוה ממש אין למהר לשלחה אלא יש לחקור הדבר היטב[יד]. וכל זה לפי דין תורה שהאיש מגרש את האשה בעל כרחה[טו], אך רבינו גרשום תיקן שבדרך כלל אין לגרש את האשה בעל כרחה (ונמצא שלמעשה אין כל כך נפקא מינה מכל הסוגיה)[טז].

[לגבי ההבדל בין זיווג ראשון לזיווג שני: בגמרא[יז] מבואר שזיווג ראשון הוא לפי המזל וזיווג שני לפי מעשיו, ובפשטות זהו הטעם לכך שרק על המגרש בזיווג ראשון נאמר שמזבח מוריד עליו דמעות, שגרש את אשתו המיועדת לו משמים. אכן, האריז"ל מפרש[יח] שזיווג ראשון היינו בת זוגו השייכת לשרש נשמתו אך יתכן שבפועל ישא אותו בזיווג שני, וכן יתכן שבפועל יהיו נישואין ראשונים עם מי שהיא באמת זיווג שני לפי הנשמה. לפי זה נראה שגם מה שנאמר על המגרש אשתו ראשונה הכוונה לזיווג ראשון מצד הנשמה ולאו דווקא מצד קדימת הנישואין בפועל[יט]. אם כן יתכן שגם בזיווג שני בפועל יש להחמיר ולומר ששנאוי המגרש שמא זהו זיווג ראשון, וצ"ע.]

ביאור הדעות

בביאור הדעות השונות יש להקדים מה שמבאר הרבי[כ]: לבית שמאי צריך להשתדל ולהתעקש על שלום בית "עד הקצה האחרון", גם כשיש מריבה וצד אחד מכעיס את השני יש לפעול לעשות שלום ביניהם ולא להגיע לגירושין. ולבית הלל "אין חיוב להתעקש על שלום בית עד קצה האחרון" ואם האשה עושה בניגוד לרצונו כדי להכעיסו רשאי לגרשה.

ועוד מוסבר בטעמם של בית הלל: חיי נישואין באהבה ושלום הם דבר גדול מאד, קיום תכלית הבריאה "ודבק באשתו"[כא], עד ש"איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[כב]. וגירושין הם דבר קשה מאד, וכן תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה[כג]. אך כאשר יש ביניהם שנאה ואין מציאת חן (היפך המצב הרצוי "חן אשה על בעלה"[כד]), ואינם מצליחים להגיע לשלום בית, הרי יש פגם אם ימשיכו לחיות כך, בפרט אם דעתו לגרשה (כמובא באותה סוגיה בגמרא "אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו? קרי עליה 'אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך'") והיא "גרושת הלב" וחיי האישות שלהם הם כזנות[כה]! לכן יש אפשרות של גירושין, ובמקרה קיצוני כשאין מצליחים להשכין שלום אף מוטב שיתגרשו[כו] (ואז מתברר שלא היתה בת זוגו, ושניהם ימצאו תיקון בזיווג אחר). ועוד, דווקא מפני שמצד הדין ניתן לגרש נמצא שבכל עת שיש פגם באהבה בין האיש והאשה על האיש לשלול את אפשרות הגירושין ולבחור מחדש בנישואין, שיהיו הנישואין מרצון ולא בהכרח[כז].

וכן מוסברת דעת רבי עקיבא: לדעתו מציאת החן כל כך חשובה, ובלעדיה אין חיי הנישואין בשלמות, וכמו שאמר רבי עקיבא שגם אשה נדה תתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה[כח], וכדי שיתקיים בין האיש והאשה "ואהבת לרעך כמוך"[כט], שהוא "כלל גדול בתורה" לדברי רבי עקיבא[ל], ושתהיה שכינה ביניהם – ודווקא משום כך יש אפשרות עקרונית לגרש כשאין מציאת חן, וממילא המשך חיי הנישואין פירושו שודאי האשה מוצאת חן בעיניו[לא]. ובסגנון נוסף: לרבי עקיבא ברור שהאיש אוהב את אשתו ומביט רק בה ואינו פונה לתור בנשים אחרות, עד שאם אשה אחרת מצאה חן בעיניו יותר מאשתו זהו פגם חמור בנישואין.

מכל זה מובן שלדברי בית הלל ורבי עקיבא, מה שניתן לגרש 'בקלות' יחסית, זה עצמו גורם לכך שחיי הנישואין יהיו מתוך אהבה וחיבה יתירה, שהרי כל פירוד של מריבה, ואפילו פגם במציאת חן, עלולים להביא ח"ו לגירושין (ובדקות יש בהם תחילת גירושין), ולכן צריך לחדש בכל עת את האהבה, מתוך הכרה ביוקר הנישואין (שמפני יוקרתם עלולים להתיישן ולהתקלקל), שתהיה שכינה ביניהם ולא ח"ו אש אוכלתן (מאמר רבי עקיבא), וכיוצא בזה מבואר בירושלמי, שדווקא לפי בית הלל ורבי עקיבא צריך שהאשה תתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה[לב], וממילא יש לומר שזה גופא טעמם הפנימי של בית הלל ורבי עקיבא שאפשרות הגירושין תלבה את אש האהבה (ואחרי כל זה, בזיווג ראשון יש קפידא מיוחדת שלא לגרש). התכלית היא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת... כי הוא חלקך בחיים"[לג], ועליו להיות "שמח בחלקו [זו אשתו]"[לד] ולקיים "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"[לה].

מתי להחליף שליחות

והנה הרבי מקשה: בדרך כלל בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, וטעם הדבר בפנימיות שבית הלל שרשם מצד החסד ובית שמאי מצד הדין. ולכאורה גם כאן בית הלל מקילים על האדם לגרש ובית שמאי מחמירים שלא יגרש אלא במקרה של זנות וכדו'. אך באמת הדבר קשה: הרי כיון שבית הלל מצד החסד לכן הם מגלים את הטוב שבכל דבר, להתירו ולהעלותו, ואם כן כיצד הם נותנים יותר מקום לגירושין, ריחוק ופירוד הנובעים מהקפדה וגבורה? ועוד קשה, כיצד רבי עקיבא, שרגיל לזכות את ישראל, ואומר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", נותן מקום לגירושין אפילו כשמצא אחרת נאה הימנה?![לו] ויותר קשה, הרי איש ואשה הם בדוגמת הקב"ה וכנסת ישראל, ואיך יתכן 'להקל' ולאפשר גירושין של ישראל מהקב"ה, והרי אליבא דאמת אין גירושין כלל, "אי זה ספר כריתות אמכם"[לז]!

אך הדבר יובן בעבודת האדם[לח]: איש ואשה רומזים לאדם ושליחותו בעולם. נשמת האדם היא בחינת איש, שהרי הנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש"[לט] ומייצגת את ה' המשלח, ואילו מציאותו בגופו, חלקו ועבודתו בעולם, היינו בחינת אשה. לכל יהודי יש שליחות, במקום בו הוא נמצא בהשגחה פרטית, ובמילוי השליחות מתקיים "איש ואשה [השליח והשליחות] שכינה ביניהם". לפי זה, הנידון הוא כאשר יש קשיים בשליחותו הנוכחית, מתי ניתן 'להתגרש' ולעבור לשליחות אחרת (וכן בגירושין כפשוטם, אם הגיעו לידי כך אזי התכלית היא שיהיו נישואין שניים, שליחות חדשה). בית שמאי, במדת הדין, אומרים שאין לוותר על השליחות גם בקושי גדול, אלא אם כן יש בזה בעיה של איסור ממשי. אך בית הלל, במדת החסד והרחמים, אומרים שיש להתחשב בקושי של האדם ואם רואה שאינו מצליח בשליחות, ואדרבה השליחות גורמת לו קלקול רוחני, "מקדיחה תבשילו", מזון הנפש, אזי רשאי לעבור לשליחות אחרת. ורבי עקיבא סובר שדי בכך שאין לו שמחה ותענוג בעבודתו כדי לעבור לשליחות אחרת, כיון שהעיקר הוא "עבדו את ה' בשמחה"[מ], "בשמחה ובטוב לבב"[מא] ואם חסר בזה מותר לעבור לעבודה אחרת שבה יהיה לו תענוג.

והלכה כבית הלל, ולכן מותר לעזוב את עבודתו כשהדבר גורם לו קלקול, ובכל זאת כיון ש"מזבח מוריד עליו דמעות" ראוי להחמיר על עצמו ולהמשיך בשליחותו-עבודתו הראשונה, בעקשנות עד מיצוי הנפש, וזהו המסר העיקרי למעשה בכל הסוגיה! אכן, זהו דווקא בזיווג ראשון, אך כאשר האדם ממילא שינה ממקומו הראשון, אין צורך להשתדל עד כדי כך.

אכן, אפילו לאחר שעזב אדם את שליחותו הראשונה, מצוה "להחזיר גרושתו" ולנסות פעם נוספת. אמנם כהן אינו יכול להחזיר גרושתו, ויש לומר שהרמז הוא לצדיק גמור כמשה רבינו שפירש מן האשה על פי הדיבור, דהיינו שאינו צריך לחזור לשליחותו הראשונה כיון שעכשיו נמצא בדרגה אחרת, הוא פירש מאשתו בגשמיות כדי לשאת אשה ברוחניות (השכינה הנקראת "כלת משה") ואין לו שוב לרדת ממדרגתו הרוחנית לדרגתו הראשונה (אכן משיח לא יפרוש מהאשה כנודע).

יתרה מזו, אפילו כשמצא "דבר ערוה", נדמה לו שיש עניין של איסור, אל ימהר להחליט אלא יעשה חשבון נפש נוקב, שמא מפני השוחד של אהבת עצמו הוא מורה היתר להקל בעבודתו בעולם הזה (עד כאן ע"פ דברי הרבי).

דעות התנאים בפנימיות

זהו ביאור חשוב במחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי לא מתפעלים-מתרגשים מקשיים ומכשולים ('אָן התפעלות' בלשון החסידות, יסוד גדול בעבודה, ביחוד בדרך חסידות חב"ד) – אם יש קושי, צריך להתגבר עליו! שמאי הקפדן מקיים "הוי עז כנמר"[מב], עזות שאינה מתפעלת ואינה נסוגה מפני הקשיים, שייך למדת הדין, "יקוב הדין את ההר"[מג]. ואילו בית הלל במדת החסד מתחשבים בקושי של האדם ומוותרים לו.

שמאי והלל הם שמאל וימין, "שמאל דוחה [במדת הדין] וימין מקרבת [במדת החסד]"[מד]. אכן, תכלית  השמאל דוחה היא להגיע לימין מקרבת ביתר עוז, לאחר הדחיה והבירור, כמו בפסוק "שמאלו תחת לראשי [ואז] וימינו תחבקני"[מה]. כלומר, תחילה השמאל דוחה את עצם המציאות של התפעלות מקשיים, ואז אפשר "לחבק" את השליחות הראשונה באהבה וחבה יתירה, ולא 'לגרש' אותה כלל. סדר זה רמוז בקדימת שמאי להלל, שמאל ואחר כך ימין, וכן ברמז: משה ראשי תבות מחלוקת שמאי הלל[מו].

נמצא שבית שמאי בכח מדת הגבורה מגבירים את האהבה! דורשים מהאדם לנהוג בגבורה ולא להכנע לקושי, וכך לא מוותרים על אהבת הנעורים, זיווג ראשון ושליחות ראשונה, ולא מגיעים ל"כמה קשין גירושין". והנה, אע"פ שהלכה כבית הלל יש נטיה מורגשת בדברי הרבי לדעת בית שמאי, והרי לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי[מז] (במיוחד בסוגיה זו שבה יש פוסקים כבית שמאי גם היום), והרבי שואף כל הזמן "להביא לימות המשיח"! היום הלכה כבית הלל מפני שבאמת צריך להתחשב בקושי אך לעתיד לבוא ניתן להכיל את מדת הדין של בית שמאי, ואז מדת היראה והגבורה מגבירה את החסד והאהבה. אז מתגלה עצם הטוב, "מצא אשה מצא טוב"[מח] – הטוב הוא אור, "האור כי טוב", ועל ידי הגבורה של בית שמאי מתגלה האור הגנוז באשה.

ועוד, בית שמאי הם מצד המוחין, החלטה שכלית מחושבת ללא התפעלות רגשית. ובית הלל מצד מדות הלב, ובפרט התפארת מרכז המדות, כאשר ראשית המדות היא החסד, המלווה את כל המדות ("יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מט]), כמדת בית הלל מצד החסד. המדות משתנות ומתפעלות, ולכן מתחשבים בחשש שהיא תקלקל אותו, תקדיח תבשילו, ומתחשבים בחולשת המדות שלו להתמודד כראוי. אכן, עיקר דברי בית שמאי כהנהגה בפועל שייכים למלכות – המלך אינו עוזב את מלכותו (שליחותו) כלל, ואף מוכן בעקשנות לבזבז את כל אוצרותיו כדי לנצח – כאשר התוקף של המלכות נובע ממוחין חזקים ("אבא [חכמה] יסד ברתא [מלכות]").

נחזור לדעת רבי עקיבא: הוא דורש שתהיה שמחה ותענוג בעבודה, ולכן מותר 'להתגרש' משליחות זו ולעבור לשליחות אחרת שבה יש יותר טעם ותענוג, שיהיה "מצא אשה מצא טוב" "בשמחה ובטוב לבב". רבי עקיבא בכלל הוא כנגד הבינה[נ], "מוחין דאמא", ופנימיות הבינה היא השמחה, "אם הבנים שמחה", ולכן העיקר לדעתו הוא השמחה.

אם כן, שלש הדעות הן כנגד בינה-תפארת-מלכות, הרמוזות בראשי תבות "הולך בתם ילך בטח"[נא]. ויש לפרש: "הולך בתם", על האדם ללכת בתמימות עם זיווגו ולא לחשוב על גירושין ח"ו, ואז "ילך בטח" ויקוים בו "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר"[נב], בטח ראשי תבות ברכה טוב חיים[נג] שיראה את כולם באשתו (ברכה, "להניח ברכה אל ביתך [ביתו זו אשתו]"[נד]; טוב: "מצא אשה מצא טוב"; חיים, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[נה]).

.

פשט רמז ודרוש

והנה בפשט הפסוקים נראה יותר כבית שמאי, ש"ערות דבר" הוא דבר אחד. וכן רש"י פירש "כי מצא בה ערות דבר – מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו [נ"א: מצוה שלא תמצא חן בעיניו]", וזה כבית שמאי שמדובר בדבר ערוה ממש ולכן מצוה לגרשה ומוזהר שלא להשהות אותה שלא תמצא חן בעיניו ויתפתה להותיר אותה באיסור, וכתב הט"ז (בספר דברי דוד) "ונראה דרש"י פירש כאן כבית שמאי דכן הוא פשוטו של מקרא"[נו].

לעומת זאת, בית הלל מפרשים בדרך של רמז, "ערות דבר" היינו "או ערוה או שאר דבר סרחון" (לשון רש"י על המשנה), וזה בדרכי הלימוד שהתורה נדרשת בהם (כדברי בית הלל בספרי, ודומה לזה בגמרא "אם נאמר דבר למה נאמר ערוה ואם נאמר ערוה למה נאמר דבר" וכו') אך לא פשוטו של מקרא[נז].

אמנם דברי רבי עקיבא כאן נוטים לדרך דרוש, כמבואר בגמרא שהוא מפרש  "כי מצא בה ערות דבר" כמו "אי נמי", וכאילו כתוב "אם לא תמצא חן בעיניו או שמצא בה ערות דבר".

ובפנימיות: ארבעת רבדי הפרדס, פשט רמז דרוש סוד, מקבילים לארבעת העולמות: הפשט בעשיה, הרמז ביצירה, הדרוש בבריאה והסוד באצילות. אם כן, דעת בית שמאי כאן שייכת לעולם העשיה, מתאים למבואר לעיל ששיטתם שייכת למלכות (המלכות מקננת בעשיה). בית הלל בעולם היצירה, כמבואר לעיל ששיטתם כאן כנגד המדות (שש הספירות של ז"א המקננות ביצירה). ורבי עקיבא בעולם הבריאה, בו מקננת הבינה ("אמא מקננא בכורסיא").

ופירוש הדברים לענייננו: בכל עולם מתפרש "מצא אשה מצא טוב" לפי הערך של אותו עולם. כלומר,  בעולם הבריאה, עולם השכל, יש "אפשרות המציאות", תחושה שהכל נברא עכשיו מהאין האלוקי, עדיין ללא מציאות ממשית וקבועה, הכל 'נזיל', אמנם "הכל צפוי" אך "הרשות נתונה" (מאמר רבי עקיבא). לכן גם הנישואין נתפסים יותר בהפשטה, "מצא אשה" בגדר מציאות אפשרית (אפשרות המציאות), כלומר האיש נשוי לאשה אך אין קביעה חלוטה לאיזו אשה יהיה נשוי אלא "הרשות נתונה" בבחירה חופשית כפי מציאת החן באותו זמן.

בעולם היצירה יש כבר "מציאות כללית" (לא רק אפשרות המציאות), כמו מציאות המינים הכלליים, עדיין ללא הבחנה בפרטים-אישים. זו דעת בית הלל שכאשר יש 'תקלה' חמורה של מריבה, רשאי לגרש ולשאת אחרת, העיקר שיהיה "מצא אשה" במציאות כללית.

אך בעולם העשיה, העולם של הפשט הפשוט, יש "מציאות פרטית", האיש נשוי לאשה זו דווקא, נשמה זו בגוף זה, היא ולא אחרת. רק אז מתקיים "מצא אשה מצא טוב" ואילו הגירושין הם בגדר רע שאסור לעשותו, אלא אם כן יש "דבר ערוה" ממש, היינו דבר רע שאז המשך הנישואין הוא רע (וחובה לגרשה). עולם העשיה "רובו רע" הרשעים והקליפות גוברים בו, ולכן יש להזהר ולהשמר ביותר, כמדת בית שמאי המחמירים לפרוש מהרע – ויש לשמור מכל משמר על הזיווג עם האשה שהיא נקודת הטוב, "מצא טוב", בתוך 'ים של רוע'. לכן יש להתאמץ מאד להשכין שלום בית, מבלי לוותר.

ארבע רמות בקשר הנשואין

אחרי כל זה, יש לאחד את הדעות למעשה, כהוראה על דרגות הקשר הטוב בין האיש והאשה[נח], בהתאם לארבע הדרגות המנויות בפסוק "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי"[נט]:

כלומר, מהגמרא והפוסקים עולה שבזיווג ראשון שייכים יותר דברי בית שמאי ובזיווג שני דברי בית הלל. בפנימיות, בכל איש ואשה יש בחינת זיווג ראשון ובחינת זיווג שני. זיווג ראשון הוא הקשר הטבעי הפשוט, בחינת "אחתי", קשר יציב כמו אח ואחות, מתאים לעולם העשיה – ובזה נכונים ככלל דברי בית שמאי שהקשר הוא כאילו מוכרח, ואין להתרגש כלל מהרגשה של חסרון אהבה וכו' אלא יש להתאמץ בקפדנות לשמור על שלום בית.

זיווג שני הוא הקשר שבבחינת "רעיתי", השייך לתחום המורגש-המדות, עולם היצירה – ובו נכונים דברי בית הלל שיש לרענן תמיד את אש האהבה ולהשקיט על מריבה, שכן כל מריבה היא בבחינת גירושין ח"ו, ויש לבחור מחדש בנישואין מתוך הכרה ש"שנאוי המגרש".

הקשר בבחינת "יונתי" הוא קשר שכלי, "עיניך יונים", ובו שייכים דברי רבי עקיבא שמציאת החן זה בעיני זה (ב"עיניך יונים") היא דבר הכרחי לשלמות הנישואין, וצריך להשמר גם מפגימה בדרגה זו (שגם בזה "שנאוי המגרש"). ממילא, ניתן לכנות דרגה זו כ"זיווג שלישי".

אך מעל כל זה יש דרגת "תמתי" ("תאומתי"), תמימות ושלמות בין בני הזוג, מכח שרש הנשמה המשותף. בדרגה זו אין גירושין כלל וכלל (וניתן לכנות אותה "זיווג רביעי"), כנגד עולם האצילות האלקי שבו אין מודעות נפרדת והכל ביחוד גמור.