משה רבנו משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

ב. "שיח השדה"-"עשב השדה" – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

"ארץ קדמה"; תחלת הסיפור השני של מעשה בראשית

רמז שני, ששייך למשיח, היות שיש ענין שהרבי רוצה שבכל דבר נחפש ונמצא את המשיח, וגם בחתן והכלה שלנו יש משיח מאד יפה: הפסוק שמתחיל את הסיפור השני של מעשה בראשית הוא "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". מתחיל מ"השמים והארץ" ועובר ל"ארץ ושמים", שמכאן לומדים בית הלל ש"ארץ קדמה", וכתוב בחסידות שבעצמות – במקום הכי גבוה – אכן "ארץ קדמה"[ו]. זו ההופעה הראשונה בתורה של שם הוי' ב"ה, ויחד עמו "ארץ קדמה" – "ארץ ושמים". עם שם אלקים כתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כדעת בית שמאי ש"שמים קדמו", אבל כשמופיע שם הוי' פעם ראשונה "ארץ קדמה".

בהרבה ספרים, גם בקדושת לוי, מוסבר שבעולם הזה דרגת המלאכים בשמים גבוהים מהנשמות בארץ, אבל לעתיד לבוא יתגלה (וזו התכלית) שהנשמות הן אין סוף יותר נעלות מהמלאכים, הנשמות הן "חלק אלוה ממעל ממש", החל ממשה רבינו שהוא הנשמה הכללית ביותר של עם ישראל. לכן כתוב בברכות בלעם שלעתיד לבוא מלאכי השרת ישאלו את הנשמות "מה פעל אל" – המלאכים יהיו בחוץ והנשמות בפנים, אצל ה', וישאלו אותן "מה פעל אל"[ז]. "ארץ קדמה" היינו שנשמות יותר גבוהות ממלאכים.

הפסוק הבא הוא "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". יש במפרשים שתי דעות מאיזה פסוק מתחיל הסיפור השני של מעשה בראשית. על פי פשט, ההתחלה היא מ"אלה תולדות השמים והארץ וגו'", אבל יש מי שאומר שהפסוק "אלה תולדות השמים" מסכם את הסיפור הראשון וחותם ב"עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (ונעוץ סופן בתחלתן – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"). בשבת יש שם הוי' בראשי תבות "יום הששי. ויכלו השמים", אבל הופעה מפורשת שלו היא רק בפרק הבא ב"אלה תולדות וכו'".

לפי דעה זו הסיפור השני בפרט מתחיל רק מהפסוק "וכל שיח השדה וגו'". רש"י מסביר ש"טרם" היינו "עד לא" (ולא "קודם"). כלומר, זה נמצא שם בפוטנציאל – כמו שרש"י מביא בשם חז"ל, שכל הצמחים עמדו על פתח הקרקע ולא צמחו כי ה' לא המטיר, ולמה? כי "אדם אין", לא היה אדם שיתפלל על הגשם, לא היתה אתערותא דלתתא. לכן הפסוק הבא הוא "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה".

אד הוא אתערותא דלתתא, כתוב שזה גם ראשי תבות אתערותא דלתתא, וכתוב ש-אד הן שתי האותיות הראשונות של שם אד-ני ושתי האותיות הראשונות של אדם. הפסוק הבא הוא "וייצר הוי' אלהים את האדם", אחרי שגבל את האדמה באד שהשקה את פני האדמה. בעצם הכל סיפור של יצירת אדם הראשון, כולל אדם וחוה, גם איש וגם אשה.

"שיח השדה" ו"עשב השדה" – שני משיחים

בכל אופן, הקדמנו הכל בשביל הרמז שלנו שנמצא בפסוק השני. כתוב בזהר הקדוש[ח] ש"שיח השדה" ו"עשב השדה" היינו שני משיחים, ראשון ושני, ומחלוקת במפרשים מה הוא מה. רוב המפרשים אומרים ש"שיח השדה" הוא משיח בן דוד ו"עשב השדה" משיח בן יוסף – לכאורה היפך הסדר המקובל. יש מי שמפרש הפוך, ש"שיח השדה" – שיח לשון משיח – הוא משיח בן יוסף ו"עשב השדה" משיח בן דוד. לכאורה לשון הפסוק יותר מתאימה לפירוש השני, "וכל עשב השדה טרם יצמח" – "צמח שמו [צמח = מנחם – שמו של מלך המשיח] ומתחתיו יצמח" (ממדת השפלות שלו) שייך למשיח בן דוד – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וגו'". על שיח השדה כתוב "טרם יהיה בארץ", לשון הויה, שיותר מתאימה למשיח בן יוסף (בחינת יסוד).

בכל אופן, הגימטריא של מתניה טל-בת-שבע הוא "שיח השדה" ו"עשב השדה"[ט], שני משיחים, ובאמת צריך לחשוב מי הוא מי. היות שיש שני פירושים סימן שאליבא דאמת יש התכללות. או שנאמר ששיח השדה הוא משיח בן דוד שבמשיח בן יוסף ועשב השדה משיח בן יוסף שבמשיח בן דוד או הפוך.

"טרם" הכוונה שהוא נמצא, אבל עוד לא רואים אותו[י]. למה לא רואים אותו? בגלל ש"ואדם אין לעבוד את האדמה". איך הזהר מסביר את הפסוק? הזהר אומר שאלו שני משיחים – ולפי מה שאמרנו יש התכללות גדולה ביניהם, סימן שתכל'ס הם אחד, כמו שלמדנו הרבה פעמים והרבי אומר בהרבה שיחות שאצל הרמב"ם יש רק משיח אחד, יש התכללות לגמרי עד שנעשה דמות אחת, כמו חתן וכלה "והיו לבשר אחד". על פי פשט הכי פשוט החתן הוא משיח בן יוסף, יסוד, והכלה משיח בן דוד, מלכות. בכל אופן, יש פה התכללות, והתכלית היא "והיו לבשר אחד", שתהיה אחדות אמתית בין "שיח השדה" ו"עשב השדה". כנראה שמי שיותר מדבר – משׂיח מלשון שיחה – הוא "שיח השדה".

כל המפרשים שואלים – רבינו בחיי ועוד – היות והתרגום של "שיח השדה" (גם אונקלוס וגם יונתן) הוא "אילני חקלא", למה לא כתוב "עצי השדה"? הרי בסיפור הראשון כתוב שה' ברא עצים, "עץ פרי" או "עץ עושה פרי", ושברא דשא ועשבים, ולמה כאן כתוב "שיח" ו"עשב"? אומר רבינו בחיי שבפסוק כאן ישנו יסוד מוסד – שייך למלמדים בחדר אצלנו – של "פרק שירה". "שיח השדה" הוא הדבר הראשון שמוזכר בסיפור השני של מעשה בראשית, ובמדה מסוימת הוא כולל את כל הבריאה כולה, והמשמעות הפנימית של "שיח השדה" היא שכל הבריאה שׁרה-שׂחה לבורא עולם (כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה"). זה פרק שירה, וזה הרמז הראשון בתורה למלך המשיח – הוא מתחיל מ"שיח השדה", שנקרא כך ללמד שהוא מתפלל לה' ושר לה'[יא].

משה רבינו מחבר את שני המשיחים

למה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד "טרם וגו'"? הפסוק אומר שהבעיה היא "ואדם אין", ומסביר הזהר שם ש"אדם" היינו משה רבינו. במקום אחר בזהר כתוב שיש שלשה משיחים – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ומשה רעיא מהימנא. כתוב "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – יותר "מה", יותר בבטול, וממילא יותר עצמי, קשור לעצמות, מכולם. זה ווארט עמוק על משיח, שהמשיח נמצא, אבל כל זמן שמשה רבינו – כאן משה רבינו יותר גבוה – לא מתעבר ונמשך ומתלבש בתוך שיח השדה ועשב השדה, בתוך המשיח, המשיח לא יכול לבוא. המשיח לא יכול לבוא אם משה רבינו לא נמשך בו. זה פירוש הזהר בבראשית – כתוב מאד פשוט. יש משיח ראשון, משיח שני וכל זמן שמשה רבינו לא מתעבר במשיח הוא לא יכול להופיע – אפילו שמכירים שיש אחד, אבל הוא לא יכול לעשות את כל הפעולות שהרמב"ם כותב, להיות חזקת משיח ומשיח ודאי, אם משה רבינו לא מתלבש בו.

הזהר מביא על זה עוד פסוק, כאסמכתא לפירוש שיש משיח ראשון ומשיח שני – כך משמע בזהר – "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים". אומר הזהר "'לא יסור שבט מיהודה' דא משיח בן דוד 'ומחֹקק מבין רגליו' דא משיח בן יוסף" – הכל בברכת יהודה. ידוע שבדורות יותר מאוחרים השבט הוא ריש גלותא בבבל והמחוקק נשיא בארץ ישראל. כאן אומר שה"שבט", הכח, המלכות, הוא משיח בן דוד (תיכף נאמר איך הרבי מסביר את הבדל השבט והמחוקק, המחוקק הוא איש התורה), והמחוקק, איש התורה, הוא משיח בן יוסף. הרמז, אולי – לא ראיתי כתוב – ש"בין רגליו" רומז לספירת היסוד. משיח בן יוסף נקרא "מחקק" – סוד של "חק" ביסוד, אותיות החקיקה.

ועוד, ידוע שהרבי תמיד מסביר ש"משיח בן יוסף" הוא הפן הפנימי של משיח, ולא כמו שכולם מפרשים – נושא שדברנו עליו המון. הרבה חושבים שמשיח בן יוסף הוא ציוני גדול ומשיח בן דוד הוא כבר משהו היולי. על פי פשט יש משיח אחד, עם משה רבינו, הכל יחד. אבל אם כבר יש שנים, הרבי תמיד מסביר שמשיח בן יוסף הוא "תלמוד גדול" ומשיח בן דוד הוא "מעשה גדול" (כפי שנפסוק לעתיד לבוא כרבי טרפון, שמעשה גדול).

כאן יש ראיה, שהזהר אומר ש"מחקק" הוא משיח בן יוסף – ה"שבט מיהודה" הוא משיח בן דוד וה"מחקק מבין רגליו" הוא משיח בן יוסף. הסוף הוא "עד כי יבא שילה" – שילה בגימטריא משה (ו"יבא שילה" בגימטריא משיח, כלומר שמשיח תלוי בביאת משה בו) – הכל מחכה – "עד כי" (ד אותיות = ד פעמים הוי', ממוצע כל אות) – למשה. זו האסמכתא שהזהר מביא לפירושו לפסוק שלנו. צריך לבוא משה "ולו יקהת עמים", "גורעין ומוספין ודורשין" נוסיף את ה-י של "יקהת" ל"לו", זה לוי (שייך לחתן ולכלה), ואז יש "קהת עמים", "עמים" רומז לעמרם (עם רם, עם שהוא רם על כל העמים), מהם יוצא משה רבינו בגימטריא שילה. כל זה פירוש הזהר על הפסוק "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין...". כל זמן ש"אדם אין" משיח לא יכול לבוא.

"אדם אין", אחד שהוא אין

במאמר מוסגר, יש מפרשים "ואדם אין" למעליותא – שמשה רבינו הוא אדם שבאמת בבחינת "אין", מחכים לאותו אדם שהוא אין אמתי, בטול אמתי, וכאשר יבא ה"אדם אין", משה רבינו, אז "שיח השדה" ו"עשב השדה" יצמחו ויופיעו. רק בתור ווארט, לפי זה, אם אתם "שיח השדה" ו"עשב השדה" עם כל הפירושים שיש בכך, בשביל לגמור את הענין שלכם בכי טוב, להוציא מהכח אל הפועל, צריך להביא את משה רבינו שיהיה בתוככם. ברגע שמשה רבינו, שהוא הרבי, נמצא בתוככם, אז השיח נהיה בארץ והעשב צומח, ואז "ובא לציון גואל". בסוף התורה כתוב "כי האדם עץ השדה" – הבטוי "עץ השדה", שאמרנו שהיה צריך להופיע כאן – מופיע באותו פסוק מרכזי, שמזכירים תמיד בט"ו בשבט. כתוב ש"עץ השדה" עולה דעת ורק "השדה" רומז לשם שדי (עץ = צלם, נמצא ש"עץ השדה" הוא צלם שדי), השם של הברית, היסוד, שמחבר את החתן והכלה. שוב, "כי האדם" – החתן והכלה יחד, אדם השלם – "עץ השדה" עולה דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו", והדעת הכללית של כל נשמות עם ישראל היא משה רבינו, כמפורש בתניא. מצד אחד הוא ה"אדם אין" והוא "עץ השדה" שצריך להופיע בין "שיח השדה" ו"עשב השדה" על מנת שמשיח יבוא ויצמח[יב].