מוצאי י"ז תמוז ע"א – כפר חב"ד

שבע ברכות למתניה וטל-בת-שבע סגל

א. "בצלו חמדתי וישבתי"

רמזי שמות החתן והכלה, כל השנה בסוכה

יש לנו חוב – בווארט[א] אמרנו שנעשה את הגימטריא של השמות ביחד. בחתונה אמרתי לאבי הכלה רמז אחד – לא יודע אם מסרת אותו – בכל אופן נאמר אותו שוב. בשיר השירים[ב] נאמר "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי", ושמות החתן והכלה יחד עולים "בצלו חמדתי וישבתי". בחסידות מבואר שהפסוק הזה הולך על חדש תשרי, "כתפוח בעצי היער" הוא ראש השנה, שאוכלים בו תפוח (בדבש[ג]), "בצלו חמדתי וישבתי" היינו הסוכה, צלא דמהימנותא, "ופריו מתוק לחכי" היינו הקליטה בשמיני עצרת.

יש הרבה דרושי חסידות לעומק על הפסוק, אך היות ששמות החתן והכלהכ עולים דווקא "בצלו חמדתי וישבתי", כנראה שיש להם קשר מיוחד למצות סוכה. היו כמה צדיקים מתלמידי הבעל שם טוב שלמדו כל השנה מסכת סוכה, "א גאנץ יאר סוכה", לשבת בצלא דמהימנותא. אמרנו שהזוג הזה כנראה צריכים להדר בסוכה בפשטות, כל השנה לחשוב על הסוכה הנאה שיבנו, אבל בכלל, כמו ששמענו, כל חתן וכלה בונים מקדש מעט, וכתוב שהסוכה היא מקדש מעט. בפירוש המקדש נקרא סוכה – "ויהי בשלם[ד] סֻכו", והיא סוכת דוד, לכן אומרים בסוכות "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". זה הענין שלהם – סוכה עם הצל ועם חימוד של קדושה, "בסֻכֹת תשבו", ישוב הדעת, להמשיך את כל המקיפים. צלא דמהימנותא היינו מקיפים דאמא, מקיפים של אמונה, וצריך להמשיך אותם בפנימיות – "בצלו חמדתי וישבתי". זה רמז אחד שלהם. ["חמדתי" רומז לאתרוג, ובקבלה האתרוג הוא האשה. החתן מבין באתרוגים...].

ארבעה חושים אצל החתן והכלה

בדרך מליצה אפשר לקרוא את הפסוק אחרת, יש רק פעם אחת בתנ"ך את המלה "בצלו", אפשר לשים גרש על ה-צ ולקרוא "בצ'לו" – אומרים שהוא כלי טוב דווקא לבת, כי מנגנים בו בישיבה. זו תפלה דמיושב. בכנור עומדים, אבל בצ'לו יושבים – "בצ'לו חמדתי וישבתי", מנגנים בצ'לו בישיבה. אפשר לחשוב על הכלי הזה... אם לא מנגנים אפשר להקשיב לקלטות (דורון טויסטר הוציא כעת ניגוני חב"ד עם צ'לו –עושים כעת פרסום לדיסק שלו... משהו ממש נחמד – "חמדתי").

ברמז הזה הכלה נקראת שושנה, "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות", ואחר כך החתן נקרא תפוח, "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו'". סימן שהנישואין הם בין תפוח ושושנה – דימוי מאד יפה. השושנה יותר פורחת וצומחת ומתיפה מדקירות החוחים, כך מוסבר גם על פי פשט וגם על פי חסידות, ש"כשושנה בין החוחים" מבליט ומוציא ממנה היפי הפנימי. לפי זה צריך לומר שגם "כתפוח בין עצי היער" – עצי היער הסתמיים מבליטים את התפוח, אבל כנראה שהם לא מפריעים ודוקרים את התפוח כמו שהחוחים דוקרים את השושנה. זה ההבדל בין המלכות שיורדת אל בין החוחים לבין הז"א שהוא בין עצי היער אך לא סובל דקירות וממילא גם לא מתיפה כל כך.

לכל אחד יש בעצם שני חושים: כתוב שהשושנה בין החוחים היא גם יפה, בחוש הראיה, והדקירות גם מוציאות ממנה ריח טוב, חוש מיוחד של נישואין, חוש של משיח, "והריחו ביראת הוי'". לעומת זאת, אצל החתן העיקר הוא הטעם (כמו הלולב של ארבעת המינים שכנגד ספירת היסוד, החתן), "ופריו מתוק לחכי" (נמצא שבשמיני עצרת טועמים ומפנימים בעיקר את טעם הלולב של חג הסוכות; בסוכות ברכו על כל ארבעת המינים "על נטילת לולב" דווקא, על דרך ברכת "על נטילת ידים" לפני הסעודה, וטועמים אותו ממש בשמיני עצרת), אבל צריכים עוד חוש, כמו אצל הכלה, והעיקר כאן הוא "בצלו חמדתי וישבתי". מהו הצל? יש חוש בצל, הצל רומז לצלם. זה לא בדיוק חוש כמו ראיה, אלא מדובר בצ'לו ששייך לחוש השמיעה (פעם דובר על צלילי הצל). לחתן צריך להיות איזה צל נחמד. על פי פשט, צריך להיות נעים ונחמד לשבת ליד החתן.

מה הפשט של "בצלו חמדתי וישבתי"? כנראה שיש אוירה טובה, הנוכחות שלו עושה לי טוב על הנשמה. החתן צריך להיות צל טוב, גם מלשון אצל, כמו אצילות מלשון אצל, שלהיות אצלו "חמדתי וישבתי" – פשוט נחמד וטוב לי להיות אצלו, בצל שלו. חוש בצל הוא לא אחד מחמשת החושים הרגילים, ואפילו לא מ-יב החושים של ספר יצירה, אבל לפי הווארט הוא קשור לצליל – יש תדרים טובים, ויבראציות טובות, בצל שלו. הצל הוא מקיפין דאמא, ואמא קשור לשמיעה. יש לחתן אקוסטיקה טובה...

אם כן, יש פה ארבעה חושים מבין החמשה הרגילים – אצלה ריח ומראה ואצלו צל-צליל וטעם. על פי לשון הזהר בדרך כלל היה צריך להיות כאן 'איהו תפוח ואיהי תפוחה', אבל כאן 'איהו תפוח ואיהי שושנה'[ה] – לפי שני הפסוקים הסמוכים בשיר השירים.

ב. "שיח השדה"-"עשב השדה" – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף

"ארץ קדמה"; תחלת הסיפור השני של מעשה בראשית

רמז שני, ששייך למשיח, היות שיש ענין שהרבי רוצה שבכל דבר נחפש ונמצא את המשיח, וגם בחתן והכלה שלנו יש משיח מאד יפה: הפסוק שמתחיל את הסיפור השני של מעשה בראשית הוא "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". מתחיל מ"השמים והארץ" ועובר ל"ארץ ושמים", שמכאן לומדים בית הלל ש"ארץ קדמה", וכתוב בחסידות שבעצמות – במקום הכי גבוה – אכן "ארץ קדמה"[ו]. זו ההופעה הראשונה בתורה של שם הוי' ב"ה, ויחד עמו "ארץ קדמה" – "ארץ ושמים". עם שם אלקים כתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כדעת בית שמאי ש"שמים קדמו", אבל כשמופיע שם הוי' פעם ראשונה "ארץ קדמה".

בהרבה ספרים, גם בקדושת לוי, מוסבר שבעולם הזה דרגת המלאכים בשמים גבוהים מהנשמות בארץ, אבל לעתיד לבוא יתגלה (וזו התכלית) שהנשמות הן אין סוף יותר נעלות מהמלאכים, הנשמות הן "חלק אלוה ממעל ממש", החל ממשה רבינו שהוא הנשמה הכללית ביותר של עם ישראל. לכן כתוב בברכות בלעם שלעתיד לבוא מלאכי השרת ישאלו את הנשמות "מה פעל אל" – המלאכים יהיו בחוץ והנשמות בפנים, אצל ה', וישאלו אותן "מה פעל אל"[ז]. "ארץ קדמה" היינו שנשמות יותר גבוהות ממלאכים.

הפסוק הבא הוא "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". יש במפרשים שתי דעות מאיזה פסוק מתחיל הסיפור השני של מעשה בראשית. על פי פשט, ההתחלה היא מ"אלה תולדות השמים והארץ וגו'", אבל יש מי שאומר שהפסוק "אלה תולדות השמים" מסכם את הסיפור הראשון וחותם ב"עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (ונעוץ סופן בתחלתן – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"). בשבת יש שם הוי' בראשי תבות "יום הששי. ויכלו השמים", אבל הופעה מפורשת שלו היא רק בפרק הבא ב"אלה תולדות וכו'".

לפי דעה זו הסיפור השני בפרט מתחיל רק מהפסוק "וכל שיח השדה וגו'". רש"י מסביר ש"טרם" היינו "עד לא" (ולא "קודם"). כלומר, זה נמצא שם בפוטנציאל – כמו שרש"י מביא בשם חז"ל, שכל הצמחים עמדו על פתח הקרקע ולא צמחו כי ה' לא המטיר, ולמה? כי "אדם אין", לא היה אדם שיתפלל על הגשם, לא היתה אתערותא דלתתא. לכן הפסוק הבא הוא "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה".

אד הוא אתערותא דלתתא, כתוב שזה גם ראשי תבות אתערותא דלתתא, וכתוב ש-אד הן שתי האותיות הראשונות של שם אד-ני ושתי האותיות הראשונות של אדם. הפסוק הבא הוא "וייצר הוי' אלהים את האדם", אחרי שגבל את האדמה באד שהשקה את פני האדמה. בעצם הכל סיפור של יצירת אדם הראשון, כולל אדם וחוה, גם איש וגם אשה.

"שיח השדה" ו"עשב השדה" – שני משיחים

בכל אופן, הקדמנו הכל בשביל הרמז שלנו שנמצא בפסוק השני. כתוב בזהר הקדוש[ח] ש"שיח השדה" ו"עשב השדה" היינו שני משיחים, ראשון ושני, ומחלוקת במפרשים מה הוא מה. רוב המפרשים אומרים ש"שיח השדה" הוא משיח בן דוד ו"עשב השדה" משיח בן יוסף – לכאורה היפך הסדר המקובל. יש מי שמפרש הפוך, ש"שיח השדה" – שיח לשון משיח – הוא משיח בן יוסף ו"עשב השדה" משיח בן דוד. לכאורה לשון הפסוק יותר מתאימה לפירוש השני, "וכל עשב השדה טרם יצמח" – "צמח שמו [צמח = מנחם – שמו של מלך המשיח] ומתחתיו יצמח" (ממדת השפלות שלו) שייך למשיח בן דוד – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וגו'". על שיח השדה כתוב "טרם יהיה בארץ", לשון הויה, שיותר מתאימה למשיח בן יוסף (בחינת יסוד).

בכל אופן, הגימטריא של מתניה טל-בת-שבע הוא "שיח השדה" ו"עשב השדה"[ט], שני משיחים, ובאמת צריך לחשוב מי הוא מי. היות שיש שני פירושים סימן שאליבא דאמת יש התכללות. או שנאמר ששיח השדה הוא משיח בן דוד שבמשיח בן יוסף ועשב השדה משיח בן יוסף שבמשיח בן דוד או הפוך.

"טרם" הכוונה שהוא נמצא, אבל עוד לא רואים אותו[י]. למה לא רואים אותו? בגלל ש"ואדם אין לעבוד את האדמה". איך הזהר מסביר את הפסוק? הזהר אומר שאלו שני משיחים – ולפי מה שאמרנו יש התכללות גדולה ביניהם, סימן שתכל'ס הם אחד, כמו שלמדנו הרבה פעמים והרבי אומר בהרבה שיחות שאצל הרמב"ם יש רק משיח אחד, יש התכללות לגמרי עד שנעשה דמות אחת, כמו חתן וכלה "והיו לבשר אחד". על פי פשט הכי פשוט החתן הוא משיח בן יוסף, יסוד, והכלה משיח בן דוד, מלכות. בכל אופן, יש פה התכללות, והתכלית היא "והיו לבשר אחד", שתהיה אחדות אמתית בין "שיח השדה" ו"עשב השדה". כנראה שמי שיותר מדבר – משׂיח מלשון שיחה – הוא "שיח השדה".

כל המפרשים שואלים – רבינו בחיי ועוד – היות והתרגום של "שיח השדה" (גם אונקלוס וגם יונתן) הוא "אילני חקלא", למה לא כתוב "עצי השדה"? הרי בסיפור הראשון כתוב שה' ברא עצים, "עץ פרי" או "עץ עושה פרי", ושברא דשא ועשבים, ולמה כאן כתוב "שיח" ו"עשב"? אומר רבינו בחיי שבפסוק כאן ישנו יסוד מוסד – שייך למלמדים בחדר אצלנו – של "פרק שירה". "שיח השדה" הוא הדבר הראשון שמוזכר בסיפור השני של מעשה בראשית, ובמדה מסוימת הוא כולל את כל הבריאה כולה, והמשמעות הפנימית של "שיח השדה" היא שכל הבריאה שׁרה-שׂחה לבורא עולם (כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה"). זה פרק שירה, וזה הרמז הראשון בתורה למלך המשיח – הוא מתחיל מ"שיח השדה", שנקרא כך ללמד שהוא מתפלל לה' ושר לה'[יא].

משה רבינו מחבר את שני המשיחים

למה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד "טרם וגו'"? הפסוק אומר שהבעיה היא "ואדם אין", ומסביר הזהר שם ש"אדם" היינו משה רבינו. במקום אחר בזהר כתוב שיש שלשה משיחים – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ומשה רעיא מהימנא. כתוב "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – יותר "מה", יותר בבטול, וממילא יותר עצמי, קשור לעצמות, מכולם. זה ווארט עמוק על משיח, שהמשיח נמצא, אבל כל זמן שמשה רבינו – כאן משה רבינו יותר גבוה – לא מתעבר ונמשך ומתלבש בתוך שיח השדה ועשב השדה, בתוך המשיח, המשיח לא יכול לבוא. המשיח לא יכול לבוא אם משה רבינו לא נמשך בו. זה פירוש הזהר בבראשית – כתוב מאד פשוט. יש משיח ראשון, משיח שני וכל זמן שמשה רבינו לא מתעבר במשיח הוא לא יכול להופיע – אפילו שמכירים שיש אחד, אבל הוא לא יכול לעשות את כל הפעולות שהרמב"ם כותב, להיות חזקת משיח ומשיח ודאי, אם משה רבינו לא מתלבש בו.

הזהר מביא על זה עוד פסוק, כאסמכתא לפירוש שיש משיח ראשון ומשיח שני – כך משמע בזהר – "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים". אומר הזהר "'לא יסור שבט מיהודה' דא משיח בן דוד 'ומחֹקק מבין רגליו' דא משיח בן יוסף" – הכל בברכת יהודה. ידוע שבדורות יותר מאוחרים השבט הוא ריש גלותא בבבל והמחוקק נשיא בארץ ישראל. כאן אומר שה"שבט", הכח, המלכות, הוא משיח בן דוד (תיכף נאמר איך הרבי מסביר את הבדל השבט והמחוקק, המחוקק הוא איש התורה), והמחוקק, איש התורה, הוא משיח בן יוסף. הרמז, אולי – לא ראיתי כתוב – ש"בין רגליו" רומז לספירת היסוד. משיח בן יוסף נקרא "מחקק" – סוד של "חק" ביסוד, אותיות החקיקה.

ועוד, ידוע שהרבי תמיד מסביר ש"משיח בן יוסף" הוא הפן הפנימי של משיח, ולא כמו שכולם מפרשים – נושא שדברנו עליו המון. הרבה חושבים שמשיח בן יוסף הוא ציוני גדול ומשיח בן דוד הוא כבר משהו היולי. על פי פשט יש משיח אחד, עם משה רבינו, הכל יחד. אבל אם כבר יש שנים, הרבי תמיד מסביר שמשיח בן יוסף הוא "תלמוד גדול" ומשיח בן דוד הוא "מעשה גדול" (כפי שנפסוק לעתיד לבוא כרבי טרפון, שמעשה גדול).

כאן יש ראיה, שהזהר אומר ש"מחקק" הוא משיח בן יוסף – ה"שבט מיהודה" הוא משיח בן דוד וה"מחקק מבין רגליו" הוא משיח בן יוסף. הסוף הוא "עד כי יבא שילה" – שילה בגימטריא משה (ו"יבא שילה" בגימטריא משיח, כלומר שמשיח תלוי בביאת משה בו) – הכל מחכה – "עד כי" (ד אותיות = ד פעמים הוי', ממוצע כל אות) – למשה. זו האסמכתא שהזהר מביא לפירושו לפסוק שלנו. צריך לבוא משה "ולו יקהת עמים", "גורעין ומוספין ודורשין" נוסיף את ה-י של "יקהת" ל"לו", זה לוי (שייך לחתן ולכלה), ואז יש "קהת עמים", "עמים" רומז לעמרם (עם רם, עם שהוא רם על כל העמים), מהם יוצא משה רבינו בגימטריא שילה. כל זה פירוש הזהר על הפסוק "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר הוי' אלהים על הארץ ואדם אין...". כל זמן ש"אדם אין" משיח לא יכול לבוא.

"אדם אין", אחד שהוא אין

במאמר מוסגר, יש מפרשים "ואדם אין" למעליותא – שמשה רבינו הוא אדם שבאמת בבחינת "אין", מחכים לאותו אדם שהוא אין אמתי, בטול אמתי, וכאשר יבא ה"אדם אין", משה רבינו, אז "שיח השדה" ו"עשב השדה" יצמחו ויופיעו. רק בתור ווארט, לפי זה, אם אתם "שיח השדה" ו"עשב השדה" עם כל הפירושים שיש בכך, בשביל לגמור את הענין שלכם בכי טוב, להוציא מהכח אל הפועל, צריך להביא את משה רבינו שיהיה בתוככם. ברגע שמשה רבינו, שהוא הרבי, נמצא בתוככם, אז השיח נהיה בארץ והעשב צומח, ואז "ובא לציון גואל". בסוף התורה כתוב "כי האדם עץ השדה" – הבטוי "עץ השדה", שאמרנו שהיה צריך להופיע כאן – מופיע באותו פסוק מרכזי, שמזכירים תמיד בט"ו בשבט. כתוב ש"עץ השדה" עולה דעת ורק "השדה" רומז לשם שדי (עץ = צלם, נמצא ש"עץ השדה" הוא צלם שדי), השם של הברית, היסוד, שמחבר את החתן והכלה. שוב, "כי האדם" – החתן והכלה יחד, אדם השלם – "עץ השדה" עולה דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו", והדעת הכללית של כל נשמות עם ישראל היא משה רבינו, כמפורש בתניא. מצד אחד הוא ה"אדם אין" והוא "עץ השדה" שצריך להופיע בין "שיח השדה" ו"עשב השדה" על מנת שמשיח יבוא ויצמח[יב].

ג. שיחת הרבי על מלכות משה ויהושע לעומת מלכות שאול ודוד

היא מלכה – אתה מלך!

רק נאמר עוד ווארט מהרבי משיחה[יג] לגבי מלכות, שייך ל"חתן דומה למלך והכלה למלכה". אנחנו עדיין בשבוע של השבע ברכות, כעת נכנסנו ליום השביעי, ותמיד דורשים כמו כל חג של שבעה ימים – היום האחרון הוא מלכות. אם במשך כל שבע הברכות החתן והכלה הם כמו מלך ומלכה, אז "הכל הולך אחר החיתום" של המלכות שהוא כעת, כעת חותמים את המלכות של החתן והכלה לגמרי, שכל החיים יהיו מלך ומלכה. כידוע הווארט ששמענו מרב אחד שדרש תחת החופה שכמה זמן קוראים לחתן ולכלה מלך ומלכה (אולי שבע ברכות, אולי חדש, אולי שנה)? הוא אמר שכל זמן שהחתן עושה מהכלה מלכה אז הוא מלך. הכל תלוי בו – אם הכלה היא מלכה הוא מלך כל החיים. בכל אופן, הענין של מלכה (שהחתן, שכנגד ו קצוות, ו הימים הראשונים של השבע ברכות, עושה ומחליט לעד שהכלה, עצם מדת המלכות, היא מלכה) הוא דווקא ביום האחרון, וממנו יוצאים לדרך – "ויעקב הלך לדרכו" – שכל החיים יהיו מלך ומלכה.

משה, יהושע, שאול, דוד, מלך המשיח

לגבי מלך יש שיחה מאד יפה ועמוקה, גם בנגלה, על ההבדל בין מלכות משה ויהושע (בפרשת פינחס, בה היתה החתונה, כתוב על סמיכת משה את יהושע) – כמפורש ברמב"ם שלמשה ויהושע יש דין מלך ממש (לא כמו הר"ן והאברבנאל שכותבים שלא היה להם דין מלך) – למלכים שאחר כך. נשאלת השאלה למה משה ויהושע לא נמשחו בשמן המשחה, כפי שהרמב"ם פוסק שמלך צריך משיחה – לא כתוב שמשה משח את יהושע, אלא רק שסמך ידיו עליו. זו שיחה ארוכה ונאמר רק את הווארט. הרבי מסביר שלפי הלכה, לפי הרמב"ם, כולם מלכים ממש, אך למשה ויהושע יש גדר מלכות אחר מאשר שאול ודוד.

החידוש לגבי שאול, שגם הוא עצמו שנוי במחלוקת – האם שמואל כשמשח את שאול בפך ולא בקרן ("רמה קרני בהוי'", "קרני ולא פכי") משח אותו בשמן אפרסמון, בו מושחים מלכי ישראל שאינם מבית דוד, או בשמן המשחה שמיוחד רק למלכי בית דוד (כפסק הרמב"ם). יוצא מהרמב"ם במפורש, ששמואל משח את שאול בשמן המשחה, לא כשאר מלכי ישראל שנמשכו אחרי מלכי בית דוד (שמשיחתם היתה רק לכבוד וסימן בעלמא). יש כמה סברות למה שאול נמשח בשמן המשחה, או כי הוא המלך הראשון, ושמואל חשב בעת משיחתו שזו תהיה מלכות עולמית, וגם שמלך על כל יב השבטים (ולא עשרה שבטים, כמלכי ישראל הבאים).

הרבי אומר שצריך עיון על האמירה ששאול הוא המלך הראשון, שהרי היו משה ויהושע לפניו, אך יש באמת בחינה של מלכות שלגביה הוא המלך הראשון. יש גם את ההוה אמינא של שמואל, שהיתה מתקיימת אם לא חטא שאול. הרמב"ם כותב ששאול נמשח בשמן המשחה, וכך גם דוד המלך וגם שלמה, ואחר כך אם הוא מלך מבית דוד לא צריך משיחה אלא אם כן יש איזו מחלוקת עליו. אם אין מחלוקת עליו לא צריך משיחה.

לגבי מלך המשיח, הרבי אומר – ואפילו קצת צריך עיון אצל הרבי – שנקרא משיח, לכן מסתמא שהדין הוא שמושחים אותו. אם כי שהווארט של השיחה בסוף הוא, שהמדרגה הכי גבוהה במשיח – הנשיא שבו, המשה שבו – לא צריכה משיחה. בפשט התורה מושחים רק כהנים, וגם מלך הוא זר לשמן המשחה (כך כותב האבן עזרא כפשוטו של מקרא). רש"י כותב ש"זר" להוציא מהכהונה והמלכות, ושואלים עליו. רש"י אומר שמושחים מלכים, וכך ההלכה.

שוב, האבן עזרא אומר שמפשט הפסוק לגבי שמן המשחה גם מלך הוא נחשב זר ונכלל באיסור "על בשר אדם לא ייסך". הרמב"ן שרוצה לעשות פשרה וגם להצדיק את ההלכה אומר שיש רמז ב"יהיה זה לי לדֹרֹתיכם", שמי שהוא "לי" – מלך הוא לא סתם "בשר אדם" אלא הוא "לי" – וגם הוא בכלל משיחה. זה חידוש נפלא של הרמב"ן, כדי להוציא מהפשט של האבן עזרא.

מלך יחיד ב"נשיאות התורה"

איך שלא יהיה, הרבי אומר שמי שהמלכות שלו היא מצד התורה (בלשון הרבי, יש "נשיאות התורה" ו"נשיאות המלוכה" ואצל משה ויהושע היתה "נשיאות המלוכה" טפלה ונכללת ב"נשיאות התורה" שלהם) – משה רעיא מהימנא – לא צריך משיחה, ולכן גם אין מצוה מפורשת בתורה למשוח מלכים. אם כי הרמב"ם אומר הלכה שמושחים מלכי בית דוד, אבל זו לא מצוה מ-תריג – לא כתוב בפירוש בתורה.

הרבי כותב שבאמת אין מצוה למשוח מלכים, בפרט מי שהוא בגדר משה ויהושע – יהושע נסמך ולא נמשח. יש הרבה מה להאריך, אבל אומר הרבי שהנשיא שבכל דור ודור – כמה שהוא "תחת משה רבינו", המופלא שבסנהדרין, הוא לא המקבל היחיד של התורה. הוא לא כמו משה ויהושע שכל אחד מהם לא רק "חד [אחד המיוחד] בדרא" אלא "יחיד בדור" (וכידוע בדא"ח ההבדל בין "אחד" ל"יחיד") – שכל התורה כולה אצלם דווקא. היום יכול להיות "חד בדרא" אבל לא שהוא מולך בתורה, שליט גמור שאין (כח תורני אמיתי) חוץ ממנו.

הרבי מוכיח מלשון הרמב"ם שבשושלת הקבלה תמיד "פלוני ובית דינו קבלו מפלוני מבית דינו" – רבים מרבים – ורק "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", יחיד מיחיד, ואחר כך "ויהושע לזקנים", רבים מיחיד, ומאז רבים מרבים[יד], גם שיש אחד שהוא תחת משה, הוא לא מלך ממש בתורה (שאין על גביו אלא ה' אלקיו ובכח התורה הוא שולט על כל העם בכל הענינים שליטה בלעדית), אין לו דין מלכות בתורה כמו שהיה למשה ויהושע. זה ווארט מאד חשוב של הרבי.

כלומר, עד מלך המשיח כל גדולי ישראל, שהם "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", אין לאף אחד מהם דין מלך בתורה. לכן יכול להיות "שבט" ו"מחקק" אחד ליד השני בלי בעית "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". אם הנשיא בתורה היה מלך בתורה היה נוצר מצב של "שני מלכים בכתר אחד" וזה אסור, "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". אבל היות שהנשיא הוא לא מלך בתורה, יש סנהדרין, יש עוד רבנים – אין בעיה. זה שמשה הוא יחיד אני מבין, אבל מה עם יהושע? הרי משה למד את כולם, גם את בני אהרן וגם את הזקנים וכו', לא רק את יהושע.

הרבי מביא מהמאירי בתחלת אבות, שכמה שמשה לימד את הזקנים וכולם, אבל את כל "סודות התורה" (זה הבטוי) משה מסר רק ליהושע. כל חייו של משה הוא לימד את כולם, אבל את הכללות והעצם והסודות הוא מסר (לעת זקנתו) ליהושע דווקא (עליו נדרש הפסוק "נֹצר תאנה יאכל פריה") – יהושע הוא מלך כי הוא היחיד, הוא מלך מכח התורה, יותר מסתם מלך שהוא רק לענין מלחמות ומשפט.

מה בכלל תפקידו של המלך זו מחלוקת גדולה בין הר"ן בדרשותיו – שאומר שדיני המלך אינם דיני תורה כו' – לחולקים עליו, והרבי מביא תשובה ארוכה מהאבני נזר[טו] שמסיק שדברי הר"ן הם בדרך דרוש ולא ע"פ ההלכה. לפי הר"ן יוצא שמלך הוא לא דמות תורנית, וזה לא כמו שכותב הרמב"ם בפשטות שעיקר תפקיד המלך הוא "להרים דת האמת". והרבי מוסיף שעל פי דא"ח "שלימות התורה וההלכה היא כשיש מלך" דווקא.

משיח בדורות האחרונים; משיחה על ידי סמיכה

לאור הדברים האלו אנו רוצים להבין את מהות המשיח, שאומרים שהתחיל מהאריז"ל והלאה ועוד יותר מהבעל שם טוב והלאה, וכל דור יותר. מה הכוונה? לפי שיחת הרבי חשבנו, שהיחוד של המשיח הוא שכל "סודות התורה" אצלו. אם יש אחד, כמו האריז"ל, שכל הסודות של התורה אצלו ואין כיוצא בו בכלל – לא "הוא ובית דינו" – אז הוא ממש בדרגת משה רבינו, וזה מה שצריך בשביל להיות משיח. כך לכאורה יוצא מהשיחה של הרבי על פרשת פינחס.

יש מכתב מאד יפה של הרבי שכותב לבן תורה אחד שכותב ספרים ומפיץ נגלה ולא עוסק בהפצת חסידות, והרבי עונה לו שידע שעיקר התפקיד שלנו בדור זה, דור האחרון לגלות שהוא הוא דור הראשון לגאולה – הוא להפיץ חסידות. זה הענין, אפילו שאתה מוכשר בנגלה. שוב, מישהו כתב לרבי מה שעשה בנגלה דאורייתא – כתב, למד, הצליח, שגשג – והרבי כותב לו מה אתה כותב לי על זה? העיקר חסר, צריך להפיץ חסידות. אם יש לך ראש, אם יש לך כשרון, צריך להיות שקוע בחסידות ולהפיץ חסידות בעולם. בכל אופן, אם יש אחד שכולל את כל "סודות התורה", בלשון המאירי, הוא ממש "יחיד" ולא רק "חד בדרא", וכנראה שזה התחיל מהאריז"ל ואחר כך הבעל שם טוב, שיש אחד כזה, זה על מנת להטעים את דברי הרבי.

בכל אופן, משה ויהושע הם בגדר מיוחד של מלכות. יהושע הוא גם לא ממש כמו משה רבינו, כי הוא רק "פני לבנה" ואילו משה הוא "פני חמה". בהערה הרבי כותב שמשה הוא המלכות כמו שהיא מושרשת באבא, ומביא מהאור החיים (שהיארצייט שלו היה שלשום) ש"ויצוהו" שכתוב בסמיכת משה ליהושע – "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר הוי' ביד משה" – היינו שהקב"ה המשיך את המלכות (אין צו אלא מלכות) לתוך ידו של משה ולכן לא היה זקוק יהושע למשיחה[טז]. ווארט יפהפה של בעל אור החיים הקדוש. יש איזה כח של מלכות בתוך שמן המשחה שהוא שם אותו על הראש. כאן "ויצוהו", שהקב"ה המשיך את עצם המלכות ביד משה, וכאשר שם ידיו על ראשו זה כולל את המשיחה ולא צריך שמן. בכל אופן, הווארט שיש נשיאות של משה ויהושע, שלא צריך משיחה בכלל, ואחר כך שאול ודוד.

פירוש הדמשק אליעזר: סכסוך שאול ודוד מחמת ש"אדם אין"

נחזור לזהר על "וכל שיח השדה וגו'" הנ"ל, שבפירוש הדמשק אליעזר – הבן של הרבי מקאמרנא (שגם לאביו יש פירוש על הזהר, זהר חי, אבל פירושו של הבן הוא בסגנון אחר לגמרי, הרבה יותר פשוט) – מסביר על "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח" שהיינו שאול ודוד, גם מקדים משיח בן יוסף למשיח בן דוד (שהרי שאול הוא בחינת משיח בן יוסף[יז], והוא מבני רחל, ולכן ה' צוה לו להלחם בעמלק כמו יהושע, כי עמלק נמסר רק בידי בני רחל, ודוד הוא כמובן בחינת משיח בן דוד), ולמה לא הסתדרו ביניהם? דוד מאד מכבד את שאול, וקורא לו דווקא "משיח הוי'" (עוד סימן שהוא נמשח, כדעת הרמב"ם שנמשח בשמן המשחה, רק שבפך ולא בקרן), שאול הוא יסוד ודוד הוא מלכות.

הרבי אומר שעיקר שלמות המלכות היא בספירת המלכות גופא, שם שלמות המלכות ושלמות כל התורה כולה. שם, במלכות, מרימים את דת האמת (כמשל הליווער [המנוף, מרים את הבנין מתחתיתו] הידוע מאדמו"ר הזקן). כשהאור יורד ומגיע למלכות מרימים את דת האמת, וזה אצל דוד. שאול הוא יסוד ודוד מלכות, וצריך זיווג ביניהם – למה היתה מריבה? הוא אומר שכאשר משיח יבוא גם שאול יחזור, כמו יהונתן בנו שנשבע להיות משנה לדוד. מה קרה? ווארט מאד חזק, שלא היה יחוד כי משה לא היה ביניהם. הסיבה שמלכות שאול לא הצליחה וגם מלכות דוד בסופו של דבר לא הצליחה – חרב הבית ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואין לנו לא מלך וכו' – והסיבה שהיתה מריבה ביניהם, כי לא היה שם משה, "ואדם אין". זה ווארט מאד יפה.

יחיד ב"סיני" ויחיד ב"עוקר הרים"; זיווג רוחני וזיווג גופני

נחזור לשיחת הרבי, שיש מלכות משה ומלכות יהושע – פני חמה ופני לבנה. הרבי מסביר שיהושע יחיד רק בבחינת "סיני" ולא "עוקר הרים", שהרי עתניאל בן קנז החזיר בפלפולו את שלשת אלפי ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה וכן היה אז אלעזר (כפי שחז"ל מסבירים שגם אצל יהושע לא היתה תורה וגדולה במקום אחד). יהושע הוא יחיד בדורו בקבלת כל התורה, כולל כל הסודות – אבל הוא לא בגדר מעין המתגבר ונובע מדיליה (כמו שהיה משה רבו), אלא שהוא בקי בכל – אבל הוא לא יחיד כמשה רבינו, שהוא גם סיני וגם עוקר הרים[יח]. עדיין זה בכלל לא כמו בדורות אחר כך, שיש נשיא – מופלא שבסנהדרין – ולידו יש רבים, וצריך להתחשב בדעת כולם, הוא לא פוסק יחיד. הנשיא הוא הכי חכם ביניהם, וגם הכי צדיק ביניהם, וגם הכי בעל רוח הקדש ביניהם, אבל בהלכה צריכים להתחשב בכולם.

תכל'ס יוצא מהשיחה שיש משה ויהושע – מלכות מכח חכמה ובינה, כידוע ש-חמה לבנה עולה חכמה בינה[יט], חכם ותלמיד חכם – ושם, ב"הנסתרת להוי' אלהינו" לא צריך משיחה אלא רק סמיכה. אצל משה אין לשון סמיכה (אולי על דרך זה "ושכתי כפי עליך" שמשם קבל את ההוד שלו), ואצל יהושע "ויסמך את ידיו עליו". אחר כך בשאול ודוד, שהם בגדר אחר של מלכות[כ], יש לשון משיחה. שאול ודוד הם יסוד ומלכות – הכל מלכות – ואילו משה ויהושע הם חכמה ובינה. יש מלכות מצד החכמה והבינה, בלי משיחה אלא רק סמיכה, ויש מלכות עם משיחה – כמו זיווג גופני, זרעא חייא וקיימא, "שמן משחת קדש"[כא] – שאול ודוד, ובגלל שלא היה שם משה לא הזדווגו כדבעי (יחוד זו"נ לפרקים, אבל אנחנו מייחלים להגיע לימים בהם "יהיה הוי' אחד", שגם יחוד ז"א ונוקביה, ו-ה, יהיה תדיר כיחוד י-ה).

שרש המלכויות

נאמר עוד דבר באותיות של נסתר: אם "ויהי בישֻרון מלך" הולך על משה או יהושע, יש להם מלכות, אז ודאי קבלו מלכות מאיזה מקום. שרש המלכות הוא במלכות דאדם קדמון, וכאשר היא מאירה בחכמה זה ענין מלכות משה, וכאשר מאירה בבינה היינו מלכות יהושע, וכשמאירה ביסוד היינו מלכות שאול וכשמאירה במלכות ממש היינו מלכות דוד[כב].

מה לגבי משיח? כתוב בחסידות שמשיח הוא המלכות – הרי הוא בן דוד, הוא ודאי מלכות, ולא מלכות בתוך ספירה אחרת, אלא מלכות נטו, מלכות אמתית – מלכות דאין סוף שמאירה במלכות דאדם קדמון[כג], למעלה מכל הארות המלכות דאדם קדמון הנ"ל. זו מלכות ה' ממש שמאירה במלכות דאדם קדמון– כך כתוב – זו מלכות מלך המשיח[כד]. אחרי מלכות המשיח יש עוד מלכות, "והיה הוי' למלך על כל הארץ [ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד]", זו מלכות דאין סוף עצמו, ועוד יותר מזה, מה ש"מלכותך", מלכות דעצמות (שאין עוד "ספירה" למעלה ממנה, כידוע בשם הצמח צדק), נעשה "מלכות כל עולמים", במלכות דאור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום[כה].

זה ווארט לסוף, אבל עיקר נקודת השיחת של הרבי היתה ההבחנה בין מלכות משה ויהושע למלכות שאול ודוד. הרבי מסיים את השיחה שיש ודאי משהו במלכות דוד שיותר תכל'ס ממלכות משה, כי יותר מלכות, אבל לפי הזהר חייב שמשה רבינו יופיע שם – "רעיא מהימנא" (שהוא רועה ומפרנס את האמונה בנשמות ישראל, בחינת "ורעה אמונה", וללא אמונה אין מלכות אמת) – וכן מה שהרבי כותב בסוף שמלך המשיח הוא "מלך רב", שכולל את שתי הבחינות של "נשיאות המלוכה" ו"נשיאות התורה". קודם מלכותו מתבטאת במה שהוא מחזק את בדק הבית של שמירת התורה והמצוה בקרב עם ישראל, ואח"כ הוא לוחם מלחמות ה' ומנצח, כדרך המלך, אבל בסוף הוא נשאר בגדר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שהוא גילוי דרגת משה רעיא מהימנא שבו – זו מלכות אך ורק מכח התורה (ואצל מלך המשיח היינו מה ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש"), נשיאות תורנית. הווארט בשיחה שיש מלך ממש מכח התורה, לגמרי, ולא על דרך מלכות שאול ודוד – הגם שעל דוד כתוב "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" זה לא כמו אצל משה רבינו, מלכות שהיא כמו המופלא שבסנהדרין ויותר ממנו, כי כל התורה אצלו, והוא "יחיד" השולט במציאות אך ורק מכח התורה, זו מלכות משה רבינו המיוחדת לגמרי, ובסוף מדרגה זו וכנראה עוד יותר היא מלכות משיח, יבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

לחיים לחיים! שהחתן והכלה יהיו מלך ומלכה, שיח השדה ועשב השדה, והכל יהיה בארץ ויצמח, ובא לציון גואל.