התפשטות משה – מרדל"א לעשיה

ו. בטול שם מ"ה

"ונחנו מה" – ה'שיכול' במשה ואהרן

אמרנו שבעל ה"אמת ליעקב" אמר שלא ידע את פירוש דברי האריז"ל ששם מה עתיד להתבטל. שם מה הוא בחינת משה רבינו, שאמר "ונחנו מה"[קפח] – ביטוי שהולך על משה ואהרן. בפרשת וארא כתוב "הוא אהרן ומשה"[קפט] ובפסוק שאחריו כתוב "הוא משה ואהרן", ללמד ששקולים היו[קצ].

על יעקב אבינו כתוב "שִׂכל את ידיו"[קצא] – יד ימין הלכה לרגל שמאל ויד שמאל לרגל ימין. האריז"ל אומר[קצב] שאצל משה רבינו יש תופעה דומה – בהארת יסוד אבא שיוצאת מחזה דז"א יש ימין ושמאל. אהרן הוא כהן ומשה הוא לוי – כהן הוא ימין ולוי הוא שמאל. אבל אהרן, שהוא הימין של הארת יסוד אבא, הולך לספירת ההוד, לרגל שמאל, ואילו משה, שהוא הלוי, השמאל של הארת יסוד אבא, הולך לנצח (כמו שהסברנו קודם), לרגל ימין.

בכל אופן, משה רבינו אומר פעמיים "ונחנו מה" – "אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא"[קצג], גם משיח הוא בחינת מה. אם כן, איך יתכן ששם מה יתבטל?! לכן ה"אמת ליעקב" לא יכול היה לישון בשקט, עד שראה דברי מוהרי"ץ, רבי יעקב צמח, שהסביר זאת בארבעה אופנים:

פירוש ראשון: בטול הפעולה

אופן אחד: בטול שם מה היינו בטול פעולת שם מה. מהי פעולת שם מה? לברר בירורים. מה מברר בן, וכאשר הוא מברר בן הוא מעלה את הניצוצות עד לשרשם בשם סג. אבל לעתיד לבוא, הסימן הראשון של ביאת משיח הוא ש"נסתיימה עבודת הבירורים" – מה שהרבי אמר[קצד], כחלק מהאג'נדה שלו להביא משיח – וכאשר נסתיימה עבודת הבירורים פעולת שם מה בטלה.

זהו פירוש מאד יפה לכך ששם מה מתבטל. כמו שיש אחד שכל ימיו עסק בפעולה תמידית לעשות משהו והיא נגמרה – אפשר לומר שהאדם הזה התבטל, הוא יושב בטל, אין לו מה לעשות יותר. בכל עיר, גם בצפון תל אביב, צריך לפחות עשרה בטלנים – עשרה שהגיעו לדרגה של שם מה שעתיד להתבטל, שגמרו עם כל הבירורים שלהם, וכעת רק יושבים ולומדים ומפיצים תורה בצפון תל אביב.

פירוש שני: בטול הענף

הפירוש השני הוא פירוש עמוק – שהענף של שם מה יתבטל, אבל השרש לא יתבטל. מה הכוונה? שרש כל ארבעת השמות עב-סג-מה-בן באריז"ל הוא בא"ק – עב דא"ק, סג דא"ק, מה דא"ק ו-בן דא"ק. שם מה הוא הארה היוצאת ממצח דא"ק. אחרי אצילות עולם העקודים ועולם הנקודים – תהו יציב ותהו שביר – יוצאת הארת שם מה ממצח דא"ק, כדי לתקן את השבירה, וממנה נעשה עולם הברודים, עולם האצילות המתוקן. שם מה מתקן את השברים ומוציא את הניצוצות – מה שהוא יכול לעשות לבד נקרא 'עולם האצילות' של היום, והוא ממשיך באמצעות עבודתנו לתקן את העולמות התחתונים. הכל מתחיל מהארת שם מה ממצח הרצון דא"ק, שנקראת בכתבי האריז"ל ענף שם מה, ביחס לעצם שם מה שבתוך א"ק.

הפירוש השני בבטול שם מה לעתיד היינו שיתבטל הענף – לא צריכה לצאת, ולא תצא יותר, הארתו ממצח דא"ק. אבל שם מה המקורי, שבתוך א"ק, ישאר – העצם לא מתבטל, רק מה שיוצא מהמצח. כנראה אצל כולם בעולם הזה יוצא משהו מהמצח, וכאשר יבוא משיח הוא יכנס, לא יצטרך לצאת יותר. מוסבר בחסידות שיש רצון ויש "שבע רצון", היינו ההבדל בין ימות החול ליום השבת קדש, בו "כל מלאכתך עשויה"[קצה] (שבע רצון ביום השביעי), שהוא גם ההבדל בין שית אלפי שנין דהוי עלמא לאלף השביעי, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים – שם אין כבר רצון יוצא ממצח א"ק רק הכל בבחינת "שבע רצון", כבברכת נפתלי (נפת לי, נֹפת לשון תענוג), "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי'"[קצו] (הוא "שבע רצון" בכך שהוא מלא שם מה שבתוכו, "מלא ברכת הוי'" – "מלא" הוא סוד "עב דמה" כנודע, מילוי מה יחד עם אותיות השרש הוי' – אך אינו מקרין הארת שם מה כלפי חוץ דרך מצחו, בהיות שאין לו כבר רצונות משל עצמו). זהו הפירוש השני לכך ששם מה עתיד להתבטל.

פירוש שלישי: בטול ההארה החיצונית

הפירוש השלישי נוגע למה שאמרנו קודם לגבי דור המדבר. עם הארת דור המדבר – יסוד אבא שמתגלה מהחזה דז"א ולמטה – יוצאת הארת שם מה. כמו שדור המדבר התבטל כאשר משה מת – הוא מת וכולם מתו במדבר, הם לא עתידים להכנס לארץ, וכמו שאמרנו קודם ספק אם יש להם חלק לעולם הבא – כך תתבטל הארה זו דשם מה (היינו הארת שם מה היוצאת מיסוד אבא לאחר שמתגלה מן החזה דז"א ולמטה).

דור המדבר היה פרצוף שלם והוא התבטל, ויש לומר שלעתיד לבוא, בביאת מלך המשיח, יתבטל גם פרצוף יעקב (סוד הקול, "הקֹל קול יעקב"[קצז], בזמן ש"לבא [ישראל] לפומא [רחל] לא גליא"[קצח]) שעומד מקביל לפרצוף דור המדבר, והוא רק הארה דשם מה, אך עצמות שם מה היינו פרצוף ישראל, ז"א עצמו, אינו בטל לעולם (וכל הזיווגים דלעתיד יהיו זיווגי ישראל עם רחל הגדולה, וד"ל).

פירוש רביעי: "אשת חיל עטרת בעלה"

פירוש אחרון חביב הוא אומר בשם מהרח"ו: איך אני יודע ששם מה לא יתבטל? כי כתוב לעתיד לבוא "אשת חיל עטרת בעלה"[קצט]. זהו הפירוש הכי נחמד והכי פשט, לכאורה. כתוב "אשת חיל עטרת בעלה", שם בן יתעלה לשם סג, ושם סג יהיה עטרה על "בעלה". מיהו הבעל? שם מה. אם ה"אשת חיל" תהיה "עטרת בעלה", צריך איזה בעל... שם מה חייב להשאר, בתור איזה היכי תמצי כזה – צריך בעל כדי שהאשה תוכל להיות "עטרת בעלה". חשוב שכל בעל ידע זאת. אבל מה הוא יהיה? רק היכי תמצי, זה מה שישאר ממנו – הוא ישאר קולב.

כנראה שכל זמן שהבעל היה בעל הבית הוא אמר את דעתו. יש מצב של "שוין בקומתן" – שלכל אחד יש דעה. כל זמן שהיא למטה ממנו – עיקר הדעה ממנו, הוא בעל הדעה והיא מקבלת את דעתו, יש משפיע ויש מקבל. יש מצב של "שוין", לכל אחד יש דעה – יפה. אבל יש מצב שאין לו בכלל דעה, והוא גם יודע זאת, וגם שלם עם כך לגמרי – אין לו דעה, רק היא "עטרת בעלה", היא "עושה רצון בעלה"[ר], מעצבת לו את הרצון וזהו. צריך אותו. כמו דבורה בכוורת – צריך אותו בשביל הדור הבא... אבל זהו, ובכל השאר "אשת חיל עטרת בעלה".

ארבעת הפירושים בסוד הוי'

אלו ארבעה פירושים חמודים ביותר, כנגד י-ה-ו-ה: איך נסדר אותם? לכאורה הפירוש הכי נעלה כאן, באותיות של קבלה, הוא הפירוש שיתבטל רק ענף א"ק, האור שיוצא מהמצח, לא יהיו יותר רצונות רק מצב פנימי ועצמי של "שבע רצון" – אותו נקביל כנגד ה-י (בו מתקיים "בטל רצונך מפני רצונו", כמבואר בחסידות); הפירוש של "אשת חיל עטרת בעלה", עלית סג על גבי מה, הוא הבינה; הפירוש של "נסתיימה עבודת הבירורים", שהפעולה תתבטל, שייך ל-ו – בסוד חומר-צורה-פועל-תכלית[רא], הפעולה היא ב-ו; ההסבר שמדובר על הארה חיצונית, על דרך דור המדבר, שתכנס ותתבטל – הוא פירוש המלכות כאן (וכידוע שפרצוף יעקב הוא בעצם מה ד-בן, פרצוף הדכורא של הנוקבא-המלכות הכללית).

ולסיכום:

יבטול הענף

ה"אשת חיל עטרת בעלה"

ובטול הפעולה

הבטול ההארה החיצונית

שוב, הפירושים האלה הם בזכות רבי יעקב צמח, בעל מסירות הנפש על קבלת האריז"ל, דור הרביעי, הז"א בתיקון עולם התהו של קבלת האריז"ל.

כוונות המקוה לפורים

נהניתי שכאשר שרו "ויהי בימי אחשורוש" כפלו הרבה פעמים "שבע ועשרים ומאה מדינה". נאמר על כך רמז לסיום: צריך להתכונן, ראש חדש אדר, עוד מעט פורים – לכל חג יש את המספר שלו. מה המספר העיקרי של פורים ושל המגלה? 127. פורים שוה 336, אבל המספר שלו הוא 127, "שבע ועשרים ומאה מדינה" (ביטוי החוזר שלש פעמים במגלה – "בתלתא זימני הוי חזקה"). אנחנו, עם ישראל, צריכים לשלוט על 127 מדינות ולחיות 127 שנים – המספר שמקשר בין אסתר המלכה ושרה אמנו[רב].

פורים ועוד 127 שוה 463. מישהו זוכר מה מספר הזה? היה ב"ואביטה" לפני כמה שבועות[רג] – זו כוונת המקוה[רד]. אם כן, ממחר ועד פורים (ועד בכלל), כאשר טובלים במקוה צריך לשיר, בעצמה ששרו קודם ועוד יותר, "שבע ועשרים ומאה מדינה" – לשיר ולכוון את כל כוונות המקוה, ולכוון שהכל שוה פורים ועוד 127. יש עוד הרבה דברים בכוונה זו, שנשאיר, אבל זהו "המעשה הוא העיקר" – "אף עשיתיו" – לא לשכוח במקוה "ויהי בימי אחשורוש... שבע ועשרים ומאה מדינה", העיקר 127, וצריך לחבר עם פורים, ואז תצא טהור, בימים האלה. לחיים לחיים.

השלמות:

שרש המשיח – התמימות שברצון

האריז"ל כותב[רה] שמלך המשיח יוצא מפרק תחתון דהוד דאריך אנפין. פרק תחתון דהוד דאריך אנפין = 1689. יחד עם מלך המשיח = 2142 = אהיה פעמים אמונה = ט פעמים רחל (סוד ישראל וששת הפרצופים שלפניו, כנ"ל הערה כב).

ההסבר: אריך אנפין היינו רצון והוד היינו התמימות, כך שהוד דאריך אנפין היינו תמימות הרצון. אדמו"ר האמצעי כותב, ואחריו הרבי הרש"ב מסביר באריכות, מהי תמימות הרצון[רו] – מסתמא התכוונו למה שכתוב כאן באר"י שהוד דא"א הוא שרש נשמת מלך המשיח. הפרק התחתון הוא הרגל עצמה, בה הולכים – "הולך בתֹם"[רז]. הפרק התחתון דהוד הוא עצם ה"הולך בתם" של רצון ה' – הולך בתום לקראת רצונו של ה'. תמימות הרצון היא כל פרקי ההוד, והפרק התחתון הוא ההליכה בפועל.

הוא מביא מהאדרא רבה ששרש זה נקרא הרוח הרביעית. כתוב "מארבע רוחות בֹאי הרוח"[רח] בתחית המתים (עליה דברנו). זו תמיד אצלנו הכוונה של ד רבתי ד"אחד" – ארבע רוחות המשיח, "רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[רט]. הרוח הרביעית היא "רוח דעת ויראת הוי'", העיקרית אצל המשיח – שבהמשך כתוב עליו "והריחו ביראת הוי'"[רי]. היינו על דרך "והנהר הרביעי הוא פרת"[ריא], "הוא דמעיקרא". אפשר לקרוא "מארבע רוחות בואי הרוח" ש"הרוח" היינו רוח חמישית, אבל הרוח הזו – שכוללת את כל הארבע – שורה על הרוח הרביעית. ב"רוח דעת ויראת הוי'" יש 15 אותיות, כמו ב"והריחו ביראת הוי'", המלים הבאות (אף על פי שבבטוי הראשון יש ארבע מלים ובשני שלש מלים) – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

אפשר לצייר כיהלום:

ר

ו  ח

ד  ע  ת

ו  י  ר  א

ת  י  ה  ו  ה

ו  ה  ר  י  ח

ו  ב  י  ר

א  ת  י

ה  ו

ה

ה'לב' של הפסוקים האלה – האותיות שבאמצע – עולות "תורה חדשה".

הרוח הרביעית, שהיא משיח, באה מהפרק התחתון דהוד דאריך אנפין, ההליכה בתום של הרצון העליון, "רוח דעת ויראת הוי'" = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. רמז יפהפה. ובצירוף "והריחו ביראת הוי'" = 2205 – ה"פ אמת, כנראה כנגד חמש המדרגות של משה הנ"ל, "משה אמת ותורתו אמת".

אם נוציא את "יראת הוי'" (7 ברבוע פעמים 13) שכתוב פעמיים – נשאיר רק אחת – נקבל 1568, הרבוע הכפול של כח = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"[ריב] = "איל וצבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר"[ריג] = ז פעמים דרך (שבע הדרכים הטהורות[ריד]).

תחית דור המדבר

כתוב שהדור שלנו הוא גלגול של דור המדבר. דור המדבר התבטל, ולא יודעים אם עתיד לקבל חלק לעולם הבא, אז איך אומרים שדור הגאולה הוא דור המדבר, דור דעה? כנראה מישהו החיה את דור המדבר. אם הוא התבטל, למה חוזר דווקא עכשיו? קודם כל, רואים שיש משהו בדור שלפני הגאולה שהוא כבר תחית המתים. כל אלה שמתו ונקברו במדבר קמים לתחיה כדי להביא את המשיח. בכל הדורות משה עוסק בתקון הערב רב שקבל על דעתו, אבל יש משהו ש"הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" – צריך לחזור בעצמו בעשיה, "אף עשיתיו", ואז דור המדבר צריך לקום לגמרי. אם כל דור המדבר קם, כנראה שכל הפרצופים האלה גם קמים, צריך לגאול ולתקן את כולם. כל הצדיקים הגדולים עסקו בתיקון נשמות שמתו, אז מלך המשיח פשוט צריך לתקן את כל הבחינות האלה, כאשר מה שעומד מולו ממש – מול ישראל – הוא דור המדבר.

צריך לומר שששת הפרצופים האלה הם גם כנגד שש המצוות התמידיות. צריך לתקן כל אחד עם המצוה שלו (נושא שאפשר להרחיב בו לכדי שיעור שלם): דור המדבר שמעו "אנכי הוי' אלהיך", מלמעלה; יעקב מקדם היינו "שמע ישראל"; שני המטות לשון נטיה לימין ושמאל אהבה ויראה; עשו "לא יהיה לך; ערב רב "ולא תתורו אחרי"; ודוק היטב.

בכל אופן, ישראל עם כל מה שלפניו, בדיוק סוד מלך המשיח פרק תחתון דהוד דאריך אנפין – כנ"ל בגימטריא של 2142 (9 פעמים רחל).

עמרם יוכבד משה = 737 = שלהבת אותיות הבל-שת (שני שרשי משה, ראשי תבות משה-שת-הבל) = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה). "בכל לבבך" היינו יוכבד, אמא, "בינה לבא"; "בכל נפשך" היינו עמרם; "ובכל מאדך" משה (הסדר הוא לפי הגיל – יוכבד "בת לוי" נולדה בין החומות והשלימה את מנין באי מצרים לשבעים נפש, והיתה גדולה מעמרם בעלה, "איש מבית לוי", שלא היה מבאי מצרים).