"עצת הוי'" – תודעת הממוצע

י"ט כסלו תשפ"גכפר חב"דלא מוגה

התוועדות י"ט כסלו (ח"ג)

מוצאי י"ט כסלו תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

"רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". הפסוק היסודי הזה, אותו אומרים בכל יום בתפלה, משמש כ'ממוצע תודעתי' בכמה מערכות שונות בהן עוסק השיעור שלפנינו. בפרק א מוסבר כי זהו פסוק בו מופיע יסוד ההשגחה, המשמש ממוצע-מחבר בין ידיעת ה' לבחירתו החפשית של האדם, כאשר ה' בעצתו הטובה משגיח על האדם – 'מתערב' בבחירתו ומקרב אותו אל הידיעה. פרק ב עוסק בהופעתו של הפסוק בתפלת "יהי כבוד", כחלק מיחידה בת שלשה פסוקים של עצה ומחשבה, כאשר הוא שייך לשלב ההבדלה (הממוצע בין ההכנעה וההמתקה). ניתוח שלשת הפסוקים הוא כוונה נאה שניתן לכוון בכל יום בפסוקי דזמרה. פרק ג מגלה שהפסוק הזה משמש כממוצע של הבדלה בשלישית פסוקים נוספת – פסוקי "בלב איש". פרק ד מקנח בקישור הפסוק לאבות בכלל ובפרט לגוונים שונים של "רבות מחשבות בלב איש" בעלילות יוסף ויהודה הנקראות בסמיכות לי"ט כסלו. השיעור הזה משלים את הדפסת התוועדות י"ט כסלו (ח"א פורסם לפני שבועיים וח"ב לפני שבוע) – התוועדות מופלאה לה זכינו השנה, המלווה אותנו לתוך עומק חודש טבת.

א. השגחה – בין ידיעה לבחירה

"רבות מחשבות" – בחירה; "עצת הוי'" – השגחה

אנחנו עסוקים בפסוק יסודי שמזכירים כל יום בתפלה – "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[ב]. אמרנו [ג] שיש שני פירושים כלליים בפסוק – ש"עצת הוי'" היא מה שהוא מתייעץ בינו לבין עצמו ומחליט מה יהיה וש"עצת הוי'" היא העצה שה' נותן לאדם. בפירוש הכללי השני, שיש כאן נתינת עצה, התבוננו ב'פרצוף' שלם ומגוון של פירושים. כעת נראה עוד פירוש, שבעצם עולה מבין שני הפירושים הכלליים, ומתוכו נלמד עוד משהו כללי ועמוק:

יש מי שמפרש [ד] ש"רבות מחשבות בלב איש" היינו שנדמה לאדם שהוא בעל הבית על מה שיהיה. ברור לו שהוא ודאי בעל הבית על המחשבות שלו, על מה שהוא רוצה, מה שהוא מתכנן, ושהכל תלוי בבחירה שלו. לפעמים בחירה חפשית היא כח מדמה של 'אני', "אני ואפסי עוד"[ה], 'הכל תלוי בי', ואילו "עצת הוי' היא תקום" היינו "יסוד ההשגחה". כך הלשון. מה שקובע בסוף הוא לא הבחירה של האדם אלא ההשגחה של ה', ההשגחה הפרטית של הקב"ה. הבחירה של האדם נקראת "רבות מחשבות" וההשגחה של ה' היא "ועצת הוי' היא תקום" – זהו אחד הפירושים שכמה וכמה מפרשים על הפסוק אומרים.

פרדוקס הידיעה והבחירה

כאשר באים לשוטט במחשבה ולחקור חקירות – כמו אברהם אבינו שחקר חקירות, חיפש את ה'[ו] – אחד מעיקרי החקירות ביחס בין ה' לאדם, ואולי העיקרי שבהם, הוא החקירה של ידיעת ה' מול הבחירה החפשית של האדם. מחד, ה' יודע הכל – בידיעת עצמו הוא יודע את כל הנמצאים לכל פרטיהם [ז]. מצד שני, הוא נותן לנו בחירה חפשית. איך שני הדברים האלה הולכים יחד?!

באמת יש כאן נשיאת הפכים, זהו לא דבר פשוט, כמו שהרמב"ם אומר בפירוש [ח] שאי אפשר להסביר זאת. לראב"ד [ט] יש איזה משל, הוא רוצה לתת לענין איזו אחיזה בשכל, אבל הרמב"ם אומר שאי אפשר להסביר אותו בשכל. דבר שאי אפשר להסביר בשכל הוא על דרך "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[י], נוגע בעצמות ה' – יש כאן פרדוקס. מהו פרדוקס? נשיאת הפכים באמת.

ההשגחה כממוצע

בכל אופן, יש כלל גדול בחסידות [יא] שכל פעם שיש שני קצוות, שני דברים הפוכים, ורוצים לחבר ביניהם וליצור זיקה – צריך למצוא משהו ששייך גם לכאן וגם לכאן, ממוצע המחבר שאחוז כאן ואחוז כאן, צריך למצוא את "הכתוב השלישי" ש"מכריע ביניהם"[יב]. מה יכול להיות "הכתוב השלישי" ש"מכריע ביניהם", הממוצע המחבר בין שני הקצוות, שני ההפכים, של ידיעה מוחלטת של ה', יודע הכל, מה שהיה, מה שהוה ומה שיהיה, לבחירה החפשית של האדם?

איני זוכר אם פעם דברנו על מה שנאמר כעת: כאשר מעיינים במפרשים על הפסוק שלנו, "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום", יוצא שהממוצע הוא המלה השגחה. זהו כלל גדול בתורת הבעל שם טוב – השגחה פרטית [יג]. מצד אחד, ההשגחה של ה' היא לפי הידיעה של ה' – ה' יודע ומכוון את מציאות שתהיה כפי הידיעה. בהשגחה פרטית הוא בורא, יוצר ועושה סיבות מסיבות שונות. הרי הוא "סבת כל הסבות" ו"עלת כל העילות"[יד], הכל כדי שיצא איך שהוא יודע שצריך להיות. ברור שההשגחה הזו היא לא הידיעה – היא משהו אחר. היא איזו באת-כח של הידיעה, איזו משרתת שלה – אבל לא אותו דבר.

ההשגחה הפרטית יכולה להופיע בשני האופנים הכלליים שהזכרנו לגבי הפסוק "ועצת הוי' היא תקום": או שהאדם לא מודע ל"עצת הוי'", למה שה' מתכנן לו ומייעץ עבורו – "עצת הוי'" נשארת אצל ה' ויוצאת לפועל בהשגחה פרטית. או, באופן שיותר טוב לנו, שה' מגלה לנו את "עצת הוי'" – שכל ההשגחה הפרטית של ה' מתלבשת בתוכנו, בתוך הלב שלנו, בתוך המח שלנו [טו]. כלומר, שהעצה תפול לנו, שההשגחה הפרטית תתלבש בתוך הבחירה שלנו, שאנחנו נחשוב כאילו שאנחנו בוחרים. כלומר, העצות הטובות שה' נותן לנו, שלמדנו קודם פרצוף שלם שלהן, הן בעצם הדרך בה ה' משגיח עלינו – דרך העצות שלו, אם נקיים אותן. הוא עושה לנו לפי המחשבות שלו עבורנו באמת – על המחשבות של ה' נאמר "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי"[טז], וכתוב עליהן שהן מחשבות טובות, "אנכי ידעתי את המחשבֹת אשר אנכי חֹשב עליכם... מחשבות שלום... לתת לכם אחרית ותקוה"[יז]. בעצם זו השגחה, רק שזו השגחה מודעת לנו, שמתלבשת בתוכנו.

אם כן, למושג השגחה יש שני קצוות, המשמשים בעצמם כדי לחבר בין הידיעה של ה', שקדוש ונבדל מאתנו, לבין הבחירה החפשית שלנו, ה'אני' שה' נותן לו בחירה חפשית, שאני יכול לבחור מה שאני רוצה לעשות. באמצע, בין שני הקצוות, יש השגחה. ההשגחה היא ממוצע המחבר, כמו רבי [יח] – הרבי הוא ממוצע המחבר, הוא סוד ההשגחה. זהו כבר כלל גדול בתורה, שיש דרך לחבר בין הידיעה והבחירה על ידי האמונה הצרופה – צרופה לשון "מצרפה למעשה"[יט] – בהשגחה של ה', יסוד תורת הבעל שם טוב.

"היא תקום" – חיבור ההשגחה והבחירה

לאור ההסבר הזה נעשה רמז יפהפה: נדגיש שכאן המפרשים לא מדברים על ידיעה ובחירה אלא רק על השגחה ובחירה – או ש"עצת הוי'" היא השגחה שאינה מתלבשת בבחירה או שהיא השגחה שכן מתלבשת בבחירה [כ]. לכן נחבר את המלה השגחה למלה בחירה. כמה שוה השגחה (321) ועוד בחירה (225)? 546 – איזו מלה זו בפסוק? "תקום". רמז ממש יפהפה.

"תקום" עולה הוי' פעמים אהיה, "ועצת הוי' היא תקום". ה"תקום", העצה ש"תקום", היינו השגחה ועוד בחירה. אלה לא שני דברים נפרדים אלא חיבור, שההשגחה מתלבשת ומופיעה ממש בתוך הבחירה של האדם. כשעושים הכאה פרטית של השגחה ובחירה – ה פעמים ב, ש פעמים ח, ג פעמים י, ח פעמים ר, ה פעמים ה – ממוצע כל אחת מחמש פעולות ההכאה הוא 813, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[כא] – "ויאמר אלהים יהי אור" ההשגחה "ויהי אור" הבחירה (כאשר ההשגחה מתלבשת בבחירה, "ועצת הוי' היא תקום", כנ"ל).

ככה פותרים את הבעיה הקיומית, נשיאת ההפכים, של הידיעה והבחירה [כב].

לחיים לחיים. הענין הזה שייך לי"ט כסלו.

ב. תיקון העצה בהכנעה-הבדלה-המתקה

שלשת פסוקי עצה ומחשבה ב"יהי כבוד"

נחזור לתפלה: איפה אנחנו אומרים את הפסוק "רבות מחשבות בלב איש" בסדר התפלה? ב"יהי כבוד", לפני "אשרי", כל בקר. יש שם שלשה פסוקים שמהווים יחד יחידה, שלשה פסוקים בכתובים שבכל אחד יש עצה ומחשבה:

הפסוק הראשון הוא בפרק לג בתהלים, "רננו צדיקים בהוי'", בו כתוב "הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים"[כג]. שם גם העצות לא טובות וגם המחשבות לא טובות – ה' דואג לבטל ולהפר אותן.

אחר כך אומרים את הפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". כאן כבר לא ברור אם המחשבות הן לכתחילה מחשבות רעות, מחשבות בטלות, שטויות – כמו שאמרנו קודם – או אפילו מחשבות טובות. כתוב ש"מחשבה מועלת, אפילו לדברי תורה"[כד] – אדם חושב, מתכנן, ללמוד מסכת, לסיים עד תאריך מסוים, יש לו יעד, דד-ליין, אבל עצם העובדה שהוא חושב על התכנית יותר מדי מבטל אותה. לא כדאי לחשוב יותר מדי – אפילו על דברים טובים. שוב, הכל צריך להיות 'אם ירצה השם'[כה].

הפסוק השלישי הוא "עצת הוי' לעולם תעמֹד מחשבות לבו לדֹר ודֹר"[כו]. זהו שוב פסוק מפרק לג בתהלים – הפסוק הבא מיד אחרי "הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים".

הבדלה בין הכנעה להמתקה

מה הפלא? שחז"ל, כאשר סדרו את תפלת "יהי כבוד", לקחו שני פסוקים סמוכים – שמן הראוי לומר אותם אחד אחרי השני, מיד – ושמו באמצע, ביניהם, פסוק ממקום אחר לגמרי, מספר משלי. הדבר מדגיש עוד יותר את המיוחד בפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". שוב, שמו אותו בין שני פסוקים סמוכים של עצה ומחשבה, בין "הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים" ל"עצת הוי' לעולם תעמֹד מחשבות לבו לדֹר ודֹר".

יש כאן דוגמה מובהקת ליסוד תורת הבעל שם טוב, תורת החסידות, התורה של היום, י"ט כסלו – שכתוב ב"היום יום"[כז] שהוא יום הגילוי של תורת הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל [כח], עיקר תורת הבעל שם טוב:

שני הפסוקים הסמוכים בפרק לג הם בצורה הכי מובהקת חש-מל, הכנעה והמתקה. ההכנעה היא "הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים" – גם העצה וגם המחשבה הן לגריעותא. מהן "עצת גוים" ו"מחשבות עמים"? לא חייב להיות אצל גוים, יכול להיות גם אצלי, "הגוי אשר בקרבך"[כט] – כשאני מתייעץ כמו גוי, כשאני חושב מחשבות כמו גוי. צריך לדעת שיהודי שחושב שהוא יכול להתנהג ולחיות כמו גוי – ה' מפר את עצתו ומניא את מחשבתו, "הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים". הפסוק "עצת הוי' לעולם תעמֹד מחשבות לבו לדֹר ודֹר" הוא המתקה – כולו טוב, הכי טוב, העצה של ה', מחשבות לבו של ה'.

אם כן, למה שמו את הפסוק שלנו, "רבות מחשבות", בין שני פסוקים רצופים בספר תהלים? כדי ליצור את המבנה המובהק של הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה. הכנעה היא "הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים", פסוק שכולו אומר הכנעה – צריך להכניע ולהשפיל את העצות של הגוים שבתוכי, את מחשבות הגוים שבתוכי [ל] (הכוללות את כל לבושי הנפש, מחשבה, דבור ומעשה, שאינם כשורה – "הניא מחשבות עמים" בגימטריא מחשבה-דבור-מעשה). אחר כך אומרים "רבות מחשבות בלב איש", שיכול להתפרש על מחשבות רעות, שטויות, ויכול להתפרש גם על מחשבות טובות – גם הן רק מחשבות, שלא יכולות לתפוס. אם נדמה לך שאתה יכול לתפוס את ה' – אתה לא יכול לתפוס את ה', "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[לא]. ומה כן? "עצת הוי' היא תקום". זהו פסוק ברור של הבדלה – הבדלה בין ה"רבות מחשבות", ש'זה לא זה', לבין "עצת הוי'" (לפי שני הפירושים, שה' מתייעץ בינו לבין עצמו ועושה לפי העצה שלו או שנותן את העצה בתוך הלב שלי, בתוך דעת האחור שלי). זהו פסוק מובהק של הבדלה בין "רבות מחשבות בלב איש" לבין "עצת הוי' היא תקום". אחר כך אומרים את הפסוק השלישי, שכולו טוב – "עצת הוי' לעולם תעמֹד מחשבות לבו לדֹר ודֹר".

שוב, זו שלישית פסוקים של הכנעה-הבדלה-המתקה שטוב מאד לכוון כל בקר כשאומרים אותם, כאשר בולט ששמו כאן בכוונה פסוק בין שני פסוקים רצופים כדי ליצור את התהליך הנפשי של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל [לב]) ביחס לעצה ומחשבה.

עצה ומחשבה – בנין המלכות

לאיפה שייכים המושגים עצה ומחשבה? כתוב [לג] שהמושג עצה – "בן חמשים לעצה"[לד] – הוא בדעת (קודם אמרנו שהדעת היא מח האחור, והעצה של מח האחור היא להתפלל – חוט השדרה, חי חוליות שיוצאות ממח האחור, מח הדעת). כך רואים גם בפסוק "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד הוי'"[לה] (חכמה-תבונה-עצה כנגד חכמה-בינה-דעת) וגם בתיאור של עצה שלילית כ"עצה בלי דעת"[לו]. ואיפה המחשבה? בשני הפסוקים שהם מל-מל, הבדלה-המתקה, המחשבה היא בלב – "רבות מחשבות בלב איש" ו"מחשבות לבו". הלב, עיקר הגוף, הוא סוד התפארת [לז]. אם כן, חיבור עצה ומחשבה הוא יחוד דעת ותפארת (והרי הדעת היא נשמת התפארת [לח]).

בכלל, יש 'פרצוף' שלם של מלים בתנ"ך אליהן מצטרפת העצה (שהיא בסוד הדעת, הפנימיות של כל כחות הנפש, סוד "גם בלא דעת נפש לא טוב"[לט]): אמונה ("עצות מרחוק אמונה אֹמן"[מ]) בכתר; תושיה ("לי עצה ותושיה"[מא]) בחכמה [מב]; תבונה ("לו עצה ותבונה"[מג]) בבינה; חפץ ("עצתי תקום וכל חפצי אעשה"[מד]) בחסד ("סוד "חפץ חסד"[מה]) גבורה ("רוח עצה וגבורה"[מו]) בגבורה; מחשבה (בפסוקים בהם עסקנו) בתפארת (כנ"ל); תחבולות ("מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה"[מז]) בנצח (הבטחון הפעיל, היוזם והלוחם); מוסר ("שמע עצה וקבל מוסר"[מח]) בהוד [מט]; עליליה ("גדֹל העצה ורב העליליה"[נ]) ביסוד [נא]; פלילה ("הביאי עצה עשו פלילה"[נב]) במלכות [נג], ודוק היטב.

גם צמד המושגים שלנו כאן, עצה-מחשבה – שכנגד הדעת והתפארת – מכוון בסופו של דבר אל המלכות: "אין מלך בלא עם"[נד] – עם ר"ת עצה-מחשבה. יש לנו המון רמזים מהו עם, והערב מסבירים שהעם של המלך, מלשון נמלך-מתייעץ, הוא ר"ת עצה-מחשבה. עצה-מחשבה שוות יחד 20 פעמים הוי', אך ממוצע כל אות מ-ח האותיות כאן הוא שם א-דני, שם המלכות – הכל מכוון לבנין המלכות והקמתה, הקמת סוכת דוד הנופלת [נה], "ועצת הוי' היא [המלכות] תקום"[נו]. כל העצות, העלילות והפלילות שה' עושה עמנו – בסוד "נורא עלילה על בני אדם"[נז], "ירידה צורך עליה"[נח] – מכוונות להקמת השכינה מעפרה.

נשים לב שהפסוק הבא שאומרים ב"יהי כבוד" הוא "כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמֹד"[נט] – הפסוק שקודם לשני הפסוקים מפרק לג (ההכנעה וההבדלה כאן), בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[ס]! חז"ל דרשו "'כי הוא אמר ויהי' זו אשה 'הוא צוה ויעמד' אלו בנים"[סא] – הכל מכוון לעמידה, הויה וקיום של "האשה וילדיה"[סב] (ב"עצת הוי'", "מה' אשה לאיש"[סג]), שלמות בנין ותיקון המלכות, "היא תקום" הנ"ל.

עד כאן על שלשת הפסוקים של "יהי כבוד" – כוונה טובה לכל יום, כמו שאמרנו.

ג. "בלב איש"

פסוקי "בלב איש"

אם כבר אנחנו מדברים על הפסוק "רבות מחשבות בלב איש" כ'ממוצע', בסוד ההבדלה, נאמר שהוא מופיע כך בעוד שלישית פסוקים מאד יפה בהם מופיע הביטוי "בלב איש". כמה שוה "בלב איש"? משה. משה רבינו הוא "בלב איש", הוא "איש האלהים"[סד], "מחציו ולמטה 'איש', מחציו ולמעלה 'אלהים'"[סה]. איפה ה"אלהים" נמצא אצלו? בלב. ה"חציו ולמעלה 'אלהים'" הוא בעיקר הלב, מהטבור ולמעלה. גילוי היחידה שבנפש, אומר הרבי הרש"ב [סו], הוא בלב, לא במח – הוא ה"רעותא דלבא", ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל אלא ברעותא דלבא"[סז]. חוץ מ"רבות מחשבות בלב איש", מי זוכר עוד פסוק בו כתוב "בלב איש"? אם מסתכלים – יש בדיוק שלשה פסוקים כאלה, שלש פעמים משה, ביחד מה במשולש, סוד "ונחנו מה"[סח] של משה רבינו, שעולה גם חמש פעמים אור שמופיעים ב"יום אחד" של מעשה בראשית [סט] ומכוונים [ע] כנגד חמשה חומשי "תורה אור"[עא], "תורת משה"[עב].

כל הפסוקים הם בספר משלי:

על הראשון יש לנו ספרים שלמים [עג] – "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה"[עד]. "דאגה בלב איש ישׁחנה", ישפילנה, אבל חז"ל דורשים [עה] "יסיחנה מן הדעת" ו"ישׂיחנה לאחרים". השלישיה ישחנה-יסיחנה-ישיחנה היא ממש מהיסודות של הכנעה-הבדלה-המתקה אצלנו. אחר כך הפסוק מסיים "ודבר טוב ישמחנה", הכל משיח בפסוק הזה. "דאגה" עולה 13, אחד, ו"בלב איש" עולה משה – משה ועוד 13 הוא סוד "יבא [13] שילה [משה]"[עו], שוה משיח. סיום הפסוק הוא "ודבר טוב ישמחנה", גם יְשמח, אותיות משיח. זהו הפסוק הראשון של "בלב איש".

הפסוק השני הוא הפסוק שלנו הערב, "רבות מחשבות בלב איש".

מה הפסוק השלישי? "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[עז]. המפרשים [עח] מסבירים שה"מים עמֻקים עצה בלב איש" הם מחשבת החכם האמתי, הרבי האמתי, שיש לו נביעת האין-סוף – ה-י של רבי, כידוע [עט]. על הרבי כתוב "מים עמֻקים עצה בלב איש", אבל המים העמוקים סתומים בתוכו – מי יכול לדלות-לגלות אותם? רק התלמיד-חכם המובהק. מסבירים שה"מים עמֻקים עצה בלב איש" היינו החכם בעצמו, משה רבינו, וה"איש תבונה" – תבונה היא כבר בינה – הוא התלמיד-חכם. זהו הכלל בקבלה, שחכם הוא חכמה ותלמיד-חכם הוא בינה [פ]. יחוד הבינה עם החכמה נקרא 'השגת הבטול' או 'בטול ההשגה'[פא]. עוד פעם, הבינה היא השגה והחכמה היא בטול, וכשתלמיד חכם מקבל מהרבי, יהושע מקבל ממשה רבינו, בעת ובעונה אחת הוא משיג את הבטול ומבטל את ההשגה, זהו יחוד אבא ואמא עילאין. שוב, זהו פסוק מיוחד מאד-מאד, ה"מים עמֻקים", המחשבה של הרבי, היינו ה"עצה בלב איש", "עצת הוי'", מה שהוא אומר לנו לעשות, היא סתומה ונעלמת, "מאמר סתום"[פב], "ואיש תבונה ידלנה", יוציא ממנו את העצה, יגלה אותה.

הכנעה-הבדלה-המתקה

יש לנו כאן עוד שלישיה מובהקת של הכנעה-הבדלה-המתקה:

ההכנעה כאן היא "דאגה בלב איש ישחנה", ישפילנה, יכניע אותה – זהו הפשט. דווקא שם נמצא המשיח. הוא יודע איך להכניע את הדאגה. הוא בעצמו דואג, בזכות ש"לבו דואג בקרבו"[פג] הוא זוכה לגילוי רזין דאורייתא, לסוד של התורה. הוא זוכה לשיבה טובה. המלה "תקום" ("ועצת הוי' היא תקום") מופיעה רק פעם אחת בחמשה חומשי תורה – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"[פד]. מהי שיבה? "בן שבעים לשיבה"[פה]. 70 בגימטריא סוד, הסוד של התורה הוא שיבה [פו] והוא נמצא אצל החכם האמתי. צריך להגיע לפנימיות שלו, "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", וככה "איש תבונה ידלנה".

עוד פעם, ה"דאגה בלב איש" היא הכנעה. ה"רבות מחשבות בלב איש" היינו הבדלה, צריך להבדל מהן, להגיע ל"עצת הוי' היא תקום". אחר כך "מים עמֻקים עצה בלב איש" הם כבר טוב, לכתחילה, רק שצריך לדלות אותם. דווקא את ה"עצה בלב איש", את המים העמוקים, צריך להוציא מהלב של החכם. לשם כך צריך להיות תלמיד חכם, צריך להיות חסיד טוב – חסיד של הרבי, להיות "איש תבונה ידלנה".

אם כן, יש לנו עוד שלישיה יפהפיה, כסדר הפסוקים [פז]. אמרנו שג"פ "בלב איש" עולה ג"פ משה, משולש מה וכו'. אם תעשו חשבון תראו ששאר התבות בפסוקים ("דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה", "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום", "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה") הם כפולה חשובה של שם הוי' ב"ה – 4940 העולה 190 (קץ) פעמים הוי', לב שמח (380) פעמים אחד (בסוד "לב שמח ייטיב גהה"[פח]).

כעת נעשה כמה ניגונים שמחים כדרכנו, אחר כך עוד דיבור ואז נשיר את הארבע בבות בעזרת ה'. לחיים לחיים.

ד. "מעשה אבות סימן לבנים"

רמזי האבות בפסוק

נשלים את הנושא בעוד ווארט: הבאנו [פט] את הרמז היפה שכתוב [צ] על הפסוק שלנו – "רבות מחשבות בלב איש" ר"ת אברם "ועצת הוי' היא תקום" היינו הפיכתו לאברהם – והזכרנו [צא] שיש כאן קשר מיוחד לאברהם אבינו, היהודי הראשון, אליו מתגלה ה' מתוך "רבות מחשבות שלו" והוא מכיר בהשגחת ה' על עולמו, "ועצת הוי' היא תקום".

והנה, האותיות בראשי התבות של המילים הנותרות, וית (416) – "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" – עולות יצחק-יצחק (וזהו גם ה'יסוד' של הפסוק דנן: כל הפסוק עולה 2863, כפולת שני המספרים הראשוניים 7 ו-409 [צב], העולים יחד אותו מספר, 416, יצחק-יצחק). יצחק אבינו הוא הדמות העיקרית שרגישה וערה לסוד של "ועצת הוי' היא תקום" – הוא חושב לברך את עשו האהוב עליו ("רבות מחשבות בלב איש"), אך בפועל "עצת הוי' היא תקום" והוא מברך את יעקב, והוא מיד 'מקבל' את ההשגחה הפרטית הזו באומרו "גם ברוך יהיה"[צג]. גם בהמשך, כאשר הוא יודע שיוסף עודנו בחיים, הוא לא 'מתערב' ומגלה זאת לבנו יעקב משום שהוא סמוך ובטוח ש"עצת הוי' היא תקום" דווקא דרך סיפור מכירת יוסף (וכדלקמן)[צד]. לעתיד לבוא, כאשר תחשף לעינינו התכנית האלקית ונכיר כיצד מתוך כל ה"רבות מחשבות בלב איש" התקיים תמיד "ועצת הוי' היא תקום", נאמר דווקא ליצחק "אתה אבינו"[צה].

גם האב השלישי, "אין קורין אבות אלא לשלשה"[צו], יעקב אבינו רמוז כאן – אמצעי התבות "רבות מחשבות בלב איש" עולות יעקב-יעקב. ה"רבות מחשבות" של יעקב אבינו הן "בקש יעקב לישב בשלוה"[צז] אך "עצת הוי' היא תקום" כאשר "קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו'", "עצת הוי'" היא שהעולם הזה אינו המקום ואינו הזמן לשבת בשלוה! יעקב אבינו הוא דמות מובהקת של פעולה מתוכננת ומחושבת, אך שוב ושוב מחשבותיו לא עולות בידו – הוא נאלץ לברוח מעשו למרות שקנה כדין את הבכורה, לבן מרמה אותו למרות כל מאמציו, הוא מצהיר על צדקתו בפני לבן ובסוף גורם להסתלקותה של רחל, הוא מנסה להסתיר את דינה מעשו ובסוף היא נאנסת בידי שכם, הוא מפלה לטובה את יוסף ודווקא הוא נדחה על ידי אחיו וכו' – אך דווקא מתוך ריבוי הצרות וההרפתקאות של יעקב מתממשת "עצת הוי'" עבור יעקב אבינו בבנין בית ישראל (בבית לבן) ובהקמת עם ישראל לדורות (בירידתו הכפויה למצרים). אכן, "יעקב יעקב"[צח] היינו קריאת החבה של ה' ליעקב כשהוא יורד למצרים 'נגד כל התכניות', ואז מבטיח לו ה' "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה"[צט], "ועצת הוי' היא תקום" לטובה ולברכה!

"מעשה אבות סימן לבנים"[ק] – משלשת האבות, כל אחד בדרכו שלו, אנו לומדים את הסוד של "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" בנוגע לעניני הפרט והכלל של עם ישראל במשך כל הדורות.

"עצת הוי' היא תקום" במעשי יוסף ויהודה

השבוע, סמוך לי"ט כסלו, קוראים את פרשת וישב – הפרשה העיקרית של "בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף". הרמב"ן כותב [קא] שיש בפירוש בפרשה את הסוד של "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום". איפה? כשיוסף מחפש את האחים שלו, אבא שלו שלח אותו לראות את שלום האחים, את שלום הצאן, והוא לא מוצא אותם. אם לא שתופיע איזו סבה מיוחדת של השגחה מן השמים – הוא פשוט יחזור הביתה. כאן "עצת הוי'" התגלמה והתגשמה בתוך אותו איש שמצא אותו. מיהו האיש הזה? חז"ל אומרים [קב] שהוא מלאך. איזה מלאך? המלאך גבריאל. הוא גם מספר לו שהאחים לא כאן, הלכו דותינה, ושם הם מחפשים להרוג אותך [קג], והוא ממשיך להתקדם הלאה במצות אביו, במסירות נפש [קד]. לפי הרמב"ן אותו איש הוא ה"עצת הוי' היא תקום". אם היה תלוי רק ביוסף הוא היה חוזר הביתה. "רבות מחשבות בלב איש", גם ליוסף הצדיק יש מחשבות – הוא רוצה לקיים את מצות אבא אבל לא מוצא אותם. מהי "עצת הוי' היא תקום"? שה' שולח סבה. כאן הסבה היא אותו איש, שבעצם הוא שליח של הקב"ה כדי לקיים את העצה העמוקה. רש"י אומר [קה] ש"עמק חברון" היינו לקיים עצה עמוקה של ה'. זו דוגמה איך ההשגחה מתלבשת בתוך הבחירה וגומרת את הענין כרצון ה'.

יש עוד פעם שהמפרשים אומרים [קו], בהשגחה שמתאימה לעניננו, שדווקא פרשת וישב היא פרשה של "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[קז]: רמז מאד יפה, כבר בחת"ת של היום, בסיפור של יהודה ותמר – כתוב "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף הִוא מוצאת"[קח], "היא" היינו "היא תקום". כתוב בספרי הקבלה [קט] שראשי תיבות "יהודה הוציאוה ותשרף היא" הם אותיות שם הוי' ב"ה (בצירוף הישר), השם של "עצת הוי' היא תקום" (סופי התיבות, "יהודה הוציאוה ותשרף היא" עולים הוי' א-דני, שלמות שם הוי', "כשם שאני נכתב" ו"כשם שאני נקרא"[קי]). אתה חושב לשרוף אותה, שהיא חייבת מיתה, חייבת שרפה [קיא], היא "בת כהן"[קיב], אבל ה' חושב אחרת, ה' חושב איך מוציאים את מלך המשיח מהזיווג של יהודה ותמר, כלשון המדרש שה' היה "עוסק בורא אורו של מלך המשיח"^{שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.}^{???מקושרת}. זהו עוד פן בו ה' מבטל את ה"רבות מחשבות בלב איש", אצל יהודה.

שני אופני "היא תקום"

שתי הדוגמאות הללו הפוכות: במקרה הראשון, יוסף רצה למצוא את האחים, רק שעל דרך הטבע לא היה מוצא, ה"רבות מחשבות" שלו לא היו מתקיימות, ו"עצת הוי' היא תקום" היא לקיים את מחשבתו. במקרה השני, יהודה חשב שצריך לדון את תמר למיתה וה"עצת הוי' היא תקום" באה לבטל את ה"רבות מחשבות בלב איש" שלו.

יש בחסידות [קיג] פירוש אחד ש"רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" היינו שכל המחשבות שהן לכאורה לא מה שה' רוצה בעצם בונות רקע ל"ועצת הוי' היא תקום", מקדמות את ה"ועצת הוי' היא תקום" בסוף. יש פירוש של הבעל שם טוב [קיד] ש"עצת הוי' היא תקום" היינו 'היא תקים' את ה"רבות מחשבות". "רבות מחשבות" הן תהו ובאה "עצת הוי'" שהיא עולם התיקון – ובשרש היינו שם מה החדש שיוצא מהמצח [קטו] – ומתקנת-מקימה את כל ה"רבות מחשבות". אלה שני פירושים מאד יפים, או ש"תקום" היינו להקים את המחשבות, או שהיינו שה"רבות מחשבות", כמה שהן לכאורה נגד רצון ה', בונות רקע ל"עצת הוי' היא תקום" (המסכל את המחשבות).

לחיים לחיים, שנזכה לכל הברכות, והברכה העיקרית היא ביאת משיח – גאולה לכלל ולפרט.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

"עצת הוי' היא תקום" היינו יסוד ההשגחה הפרטית.
ההשגחה הפרטית – "עצת הוי' היא תקום" – היא סוד הממוצע בין הידיעה (כאשר "עצת הוי'" אינה נודעת לאדם) והבחירה (כאשר "עצת הוי'" מתלבשת במודעות האדם).
ה' משגיח עלינו בעצותיו הטובות – "ועצת הוי' היא תקום" היינו חיבור ההשגחה והבחירה.
"הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים" – כשיהודי מנסה לחשוב כמו גוי ה' מפר את עצתו.
לא כדאי לחשוב-לתכנן יותר מדי גם דברים טובים – רק לדעת שהכל 'אם ירצה השם'.
כוונה לתפלה בכל יום: הכנעה-הבדלה-המתקה – "הוי' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים. רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום. עצת הוי' לעולם תעמֹד מחשבות לבו לדר ודר".
תכלית העצות והמחשבות הטובות הן בנין המלכות – "אין מלך בלא עם" – "ועצת הוי' היא [המלכות] תקום" מנפילתה ותתקיים לעולמי עד.
"בלב איש" יש תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה – "דאגה בלב איש ישחנה", "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום", "מים עמֻקים עצה בלב איש".
הסוד הפנימי של התורה הוא סוד ה"שיבה" וכדי לדלותו ולגלותו יש לקיים "מפני שיבה תקום".
שלשת האבות רמוזים בפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום" – לאברהם מתגלה סוד הפסוק, יצחק הוא הרגיש מכולם ל"עצת הוי'" והפסוק מתגלה בעלילות-חיי יעקב.
"עצת הוי'" היא שהעולם הזה אינו המקום ואינו הזמן לשבת בשלוה.
"עצת הוי'" יכולה לקיים את ה"רבות מחשבות בלב איש" (כמו אצל יוסף, שה' מסובב סבה לקיים את מחשבותיו) או להפר אותן (כמו אצל יהודה, שמחשבותיו שמופרות הן הרקע לגילוי ה').