1

בע"ה

ברית שלום-דב-בער נרבונה

ר"ח ניסן ס"ח – כפר חב"ד ב'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מזל טוב, מזל טוב! היום זה ר"ח ניסן, חדש הגאולה. כתוב "היום אתם יוצאים בחדש האביב" – משיח אמר לריב"ל שיבוא "היום", ואחר כך אליהו הנביא פירש לו שהכוונה "היום אם בקולו תשמעו". יש פירוש שהכוונה היתה ל"היום אתם יוצאים בחדש האביב" – ר"ח ניסן הוא יום מיוחד לגאולה, "הכל הולך אחר הפתיחה" של חדש ניסן. הילד נימול היום, "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", ור"ח ניסן זה "ויהי ביום השמיני" של ימי המילואים, יום שנטל עשר עטרות. במילה יש גילוי העטרה – "מל ולא פרע כאילו לא מל", המילה זה "ומלתם..." והפריעה זה "ומל הוי' אלהיך" זה גילוי העטרה. עשרת העטרות של היום הזה זה עשרה דברים בו זה היום הראשון. המהרש"א על הגמרא כותב דבר פשוט, שעשר העטרות הן כנגד עשר ספירות, ובחסידות כתוב שזה כנגד עשר הספירות של המלכות – ר"ח ניסן הוא ר"ה למלכי ישראל, ולמלך ישראל יש עשר עטרות כנגד עשר הספירות שלו, והכל מתגלה בזמן הברית.

מה הן עשר העטרות כנגד הספירות? כתוב ככה:

כתר:

זה שזה "ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" זה הכתר של המלכות (כמו שרש"י מביא בתחלת החומש שהיה ראוי להתחיל את התורה מהפסוק הזה, כי זה הכתר של המלכות). בעבודת ה' כתוב שזה ענין ההתחדשות – תמיד לחדש, תמיד להתקדם. יש שתי בחינות, שני עמודי תווך – התחדשות והתחזקות. חדש תשרי זה להתחזק ולהשתפר – "תקעו בחדש שופר", "שפרו מעשיכם", לקחת משהו לא מתוקן ולשפר ולחזק אותו. אבל חידוש ממש, להתחדש על דרך יש מאין ממש, להיות מישהו אחר וחדש לגמרי – זה ראש חדש ניסן, וזה הכתר. כל ההתחדשות במשך כל השנה כולה באה מהיום הזה, כתר חדש. אם צריך לחדש, צריך להתחיל מהכתר – כתר זה המלכה. כתר חדש, רצון חדש, תענוג חדש בעבודת ה'.

חכמה:

הדבר השני, שחל דווקא בשנה שלנו, שר"ח ניסן חל ביום ראשון (כמו בימי המילואים, בשנה השניה לצאת בני ישראל מארץ מצרים) – ראשון למעשה בראשית. זה כנגד החכמה, כתרגום בראשית – בחכמה. זה החכמה של המלכות, כי הכל כאן פרצוף המלכות, הנוקבא. ביום הראשון נברא האור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". ידוע מה שכתוב בתקו"ז שבראשית זה אותיות ברית אש, קשור לברית מילה. התורה מתחילה מברית, ומה שנברא ב"יום אחד" זה אור. ב"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" יש שני אורות. ברית כמו עכשיו זה חל פעם בשנה (ורק חלק מהשנים זה כמו השנה, שזה יום ראשון של השבוע) – שהלידה ביום הראשון למילואים והברית ביום הראשון להקמת המשכן (שבאותו יום "הקימו ולא פרקו"). יש אור של המשכן ואור של הברית. "יהי אור" של הלידה "ויהי אור" של הברית – הרבי אומר שצריך לחגוג יום הולדת (גם כתוב בירושלמי שהמזל גובר) וכתוב בספרים (והרבי גם מביא) שצריך לחגוג את יום הברית. התורה מתחילה עם ברית-אש – יש פסוק "באור אש", אור ואש הולכים יחד – ואחר כך יש אור. אור ברית = אחדות פשוטה וכו'. השלמות של הברית זה גילוי העטרה, אז יש גילוי של אור גדול. יש כאלה שנוהגים – אצלנו לא, אבל כל עדות המזרח נוהגים – שבעת הפריעה וגילוי העטרה אומרים יג מדות הרחמים ג"פ, בגלל שיש גילוי של אור גדול מאד על גבי העטרה (לשון כתר). אז יש אור של מזל גובר של יום הלידה ויש אור של גילוי העטרה ביום הברית (בשיא הברית, גילוי העטרה). אין קביעות מכוונת ל"יהי אור ויהי אור" כמו בברית זו. שני-אור שייך למייסד חב"ד, והרך הנימול נקרא על שם הרבי רש"ב. הרבי רש"ב הוא הרמב"ם של החסידות – לקח את החסידות שהתחיל לגלות אדמו"ר הזקן ופסק את זה, עשה מזה הלכות הלכות, סדר את זה. אצל המאירי הרמב"ם נקרא ראש המחברים, והרבי רש"ב עשה את החיבור השלם והמוצלח ביותר של כל חסידות חב"ד. בכל אופן, ימי הלידה והברית כאן הם בסוד "יהי אור ויהי אור". סתם אור זה ראשית הגילוי, זה חכמה, ומעשה בראשית זה "כלם בחכמה עשית".

בינה:

אחר כך יש "ראשון לירידת האש" – "ותצא אש מאת הוי' ותאכל על המזבח". היום הזה הוא פעם ראשונה שהאש יוצאת מהשמים – אחד מסודות "באור אש" זה יחוד או"א, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, אור זה חכמה ואש זה בינה (הולך ביחד, התורה מתחילה בברית-אש ובאותו יום נברא האור). זו העטרה השלישית, כנגד הבינה. אש זה רצוא. צריך להיות רו"ש ביחד, כמו שהרבי אומר בכל הדבר מלכות מכ"ח ניסן ועד הקיץ, אבל קודם מתחיל מהאש-הרצוא. האש יצאה פעמיים באותו יום – פעם ראשונה על המזבח, "וירא כל העם וירונו", ואחר כך באותו יום נדב ואביהוא הקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם ותצא אש מן השמים וכו' (היום היארצייט שלהם). הענין שלהם היה רצוא בלי שוב, ושרש עבודת הרצוא זה באמא. רצוא זה חשוב מאד, צריך להיות רצוא מוחלט, רק כאשר מגיעים לשיא של הרצוא צריך איזה איתות מן השמים – "אם רץ לבך שוב לאחד" (כגרסת תקו"ז שמביא אדה"ז בתניא).

חסד:

אחר כך העטרה הרביעית, "ראשון לכהונה". עד כאן זה היה כח"ב – זה פרצוף הנוקבא, בו הסדר הוא כח"ב ולא חב"ד – ואחר כך בא החסד. ביום הזה משה רבינו, שכל שבעת ימי המילואים שמש בחלוק לבן, מוסר את הכהונה לבעל התפקיד שאמור לכהן לנצח, הוא ובניו אחריו לעולם ועד, אהרן הכהן. לכן היום הזה הוא ראשון לכהונה. כהן הוא איש חסד, "רב חסד", ובניו הם חסד סתם או חסד עולם. כתוב שכהנים זריזים הם, וזריזות היא מדת החסד.

גבורה:

עטרה חמישית – "ראשון לעבודה". עבודה היינו סדר הקרבנות והתמידים וכו'. עמוד העבודה הוא עמוד השמאל, זו העטרה כנגד הגבורה.

תפארת:

עטרה ששית, כנגד התפארת, זה "ראשון לנשיאים". מן הסתם כל אחד אמר את הנשיא היום, נשיא יהודה – הראשון, המלך – ו-יב הנשיאים כוללים את כל שבטי י-ה, את כל "תפארת ישראל". "ראשון לנשיאים" זה ראשון לנשמות, ראשון לתפארת ישראל. ידוע גם הרמז מקהלת יעקב, שהרבי מביא, שנשיא זה ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו" שמדתו תפארת.

נצח:

אחר כך יש עטרה שביעית, שכנגד הנצח, שזה "ראשון לברך את ישראל" – זה ענף החסד, ענף של "ראשון לכהונה" זה שיש פעם ראשונה ברכת כהנים. הפעולה הזאת באה מתוך אהבה – כמו שהכהנים מברכים "לברך את עמו ישראל באהבה" – וברכה בחסידות זה לשון הברכה (כמו להבריך את הגפן), לשון ברך, "ברא כרעא דאבוה", תוך כדי שהברך כורעת היא ממשיכה ומורידה את השפע מלמעלה למטה. לכן הנצח, ענף החסד – כללות הכהונה – הוא הכח של הכהן להמשיך שפע ברכה, בני חיי ומזוני (שאלו ברכות גשמיות דווקא, "ונתתי גשמיכם בעתם"), מכח המעשה של הכהן לברך את ישראל ולהמשיך את הברכות הגשמיות, החל מברכת "פרו ורבו" (כתוב שכללות הברכות הגשמיות זה בני, ועם זה נמשך גם חיי ומזוני). המשכה זו היא הברך של רגל ימין, "ברא כרעא דאבוה", שזה ספירת הנצח.

הוד:

בספירת ההוד יש העטרה השמינית מבין עשר העטרות של יום זה – "ראשון לאסור הבמות". עד שהוקם המשכן היה מותר להקריב על פני השדה, בבמות, אבל משהוקם המשכן אסור להקריב מחוץ למקדש-למשכן, וצריך להביא את כל הקרבנות למקדש להקריבן. זה כמובן ענף הגבורה-העבודה, כי זה מיקום העבודה. אפשר לחשוב שמותר בכל מקום, אבל מהיום הזה והלאה זה "ראשון לאסור הבמות". כתוב בכתבי האריז"ל שהלעו"ז של הוד זה גאוה (כמנין י-ה) – הוד זה הכנעה בנפש. במה זה מקום גבוה, "כי במה נחשב הוא" (אני זוכר שאבא של הילד אמר את זה לפני החתונה, זה הדבר הכי חשוב במאמר "לכה דודי" שאומרים לפני החתונה – אם זוכרים רק את זה זה מספיק), "אל תקרי 'במה' אלא במה" (לא צריך להיות מנופח וגבוה, להוציא את האויר מהבלון, זה כלל גדול). במה זה גם כמו בהמה, איסור הבמות זה איסור הבהמיות, ובעיקר איסור הגאוה וההתנפחות. זה התנפחות תוך 'הנה אני עובד את ה'' – אני מקריב קרבן לה', אבל 'אני' עושה את זה, 'איך', זה סיפוק אישי גאוותני אגואיסטי מעבודת ה'. שבן אדם נעשה רב שמן, מכמה שהוא צדיק ועושה מצוות ועובד את ה' ומקריב קרבנות.

יסוד:

אחר כך, העטרה שכנגד ספירת היסוד, זה "ראשון לאכילת קדשים". זה המשך לאיסור הבמות – עד עכשיו היה מותר לאכול את הקדשים בכל מקום, אבל עכשיו צריך לאכול את הקדשים רק בתוך המחיצה – זו לשון חז"ל, וזה לשון פירוש רש"י על הגמרא, שרק במחיצה מותר לאכול את הקדשים. תיכף נסביר, אבל קודם נאמר את העטרה העשירית – אחרון אחרון חביב.

מלכות:

העטרה העשירית זה "ראשון לשכון שכינה בעם ישראל" – השכינה זה המלכות, הפנימיות של כנסת ישראל, אז כמובן שזה כנגד המלכות.

אמרנו את כל עשר העטרות, ותיכף נסביר את אכילת קדשים. יש דברים שעושים להם סימן, כמו הנשיאים שקוראים כל יום – אז זוכרים שזה "ראשון לנשיאים". לכאורה היה ראוי לעשות סימן ולהבין שכל עשר העטרות האלה קשורות לגילוי העטרה בברית. לדוגמה: ראשון לכהונה. כלל גדול מהבעל שם טוב שכל דבר בתורה הוא נצחי לעולם ועד, השייך לכל אחד בכל זמן ובכל מקום – בכל העש"נ. מה זה ראשון לכהונה? מקובל וידוע, אפילו בתורה, שכהונה זה לא רק הכהנים. כמעט תמיד כהונה זה הכהנים בבית המקדש, אבל כתוב – וגם רש"י מביא זאת – שבני דוד המלך נקראו כהנים, ושם הכוונה לכהן בתפקיד. כשאדם מקבל תפקיד חדש הוא מתחיל לכהן בו – כיהון זה לשון כבוד. אם היום זה היום הראשון לכהונה, זה שייך לכל אחד בכך שהוא צריך לחשוב שהיום – עכשיו, ברגעים אלה – צריך לקבל כהונה חדשה. מי נותן לך את הכהונה-התפקיד שלך? משה רבינו, כמו שכאן משה רבינו מוסר את הכהונה (שעד כה הוא שמש בה) למישהו אחר, מוסר על פי ה' לאחיו אהרן הכהן. יש משהו מיוחד ביום זה, אם נזכה, בו משה רבינו מוסר דבר שעד עכשיו הוא עשה – כדי שאתה תכהן את הכהונה הזאת. זה כמו שהרבי אמר "אני את שלי עשיתי, מכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש" (איך? באופן של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון). על זה הדרך אפשר לעבור על כל העטרות, ולראות איך כל אחת שייכת לעבודת כל אחד ואחד. לגבי חידוש קצת הסברנו – שצריך לקבל היום רצון חדש, תענוג חדש. כמו שצריך לקבל איזה כהונה – כל אחד צריך להיות כהן, אנו "ממלכת כהנים", כל אחד צריך איזה כהונה מלכותית. כל אחד צריך לקבל איזה עבודה חדשה היום, ראשון לעבודה – זה גם כולל שאתה מקבל החלטה להשתמש רק בעבודה עברית.

מה זה לאכול קדשים במחיצה? יש פירוש אחד שמובא בחסידות שזה לאכול קדשים במחיצת הצדיק. הרבי פעם אמר משהו, שלא כולם יודעים, שטוב להחזיק במטבח או בחדר אוכל איזה תמונה של הרבי, כי אם אדם מסתכל על תמונה של הרבי בשעת האכילה זה סגולה שלא תאכל עם תאות אכילה, אלא תאכל כמו שיהודי צריך לאכול. אכילת קדשים זה שייך ליסוד – היסוד אוכל, גם אכילה וגם זיווג נקרא אכילה בתורה. צריך לאכול הכל בקדש, בקדושה ובטהרה, ואיך האכילה בקדש? כשאדם מצייר ציור של הצדיק, "צדיק יסוד עולם", זה מקדש אצלו את הכל, גם תאות אכילה וגם מה שנקרא בשם המושאל אכילה. לכן צריך תמיד להיות במחיצת הצדיק, זה לאכילת קדשים במחיצה, כדי שכל מה שאוכלים על השלחן שנקרא מזבח יהיה קדשים – כשאדם אוכל יחד עם הצדיק, כשהוא יושב לידך בשולחן, מן הסתם תאכל עם כוונות ראויות, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. ידוע הרמז מהצ"צ, שהיה ילד, שאמר על המלה מחצית – שיש צ באמצע, מי שקרוב אליו חי ומי שרחוק ממנו היפך החי. מחצית זה גם כמו מחיצה. בסוף התורה, בפרשת האזינו, כתוב "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא" – אומר רשב"י בזהר, ומובא בחסידות הרבה, ש"מחצתי" זה לשון מחיצה, עשיתי איזה מחיצה (לגריעותא, בפני גילוי אלקות), אבל "ואני ארפא", אעשה הרפיה כדי שכן יהיה גילוי. כן הדרוש הפוך, שיש "מחצתי" למעליותא. ההבטחה הכי גדולה של הצדיק יכולה להיות "עמי במחיצתי". יש אחד, שלא מכירים, שהרבי אמר לו מילים אלו (אולי יש עוד, אבל לי ידוע רק על אחד) – הוא כבר לא בעולם הזה. יש מחיצה, ולהיות במחיצת הצדיק – לא רק בעולם הזה אלא בעולם הבא – זה הדבר הכי גדול שיכול להיות. לפי זה, מי שזוכה לאכילת קדשים, זוכה לתיקון הברית, בזכות שמצייר את הצדיק – אז הוא כל הזמן "עמי במחיצתי", ויזכה לכך בע"ה גם בעולם הבא. בכל החסידויות כשנפרדים מחבר אומרים שילך ישר לרבי, אבל כעת שאנו בדור של חיים נצחיים צריך לזכות לזה בלי הסיטואציה המקובלת – זה שהולכים ישר לרבי צריך להיות, צריך "עמי במחיצתי", וזוכים לזה ע"י אכילת קדשים, שכל האכילות במחיצת הרבי. לפי זה "מחצתי ואני ארפא" – שהמחיצה שעשיתי היא שרש כל הרפואה, עד ל"וארץ רפאים תפיל" (תחית המתים), הכל תלוי בכך שאדם נכנס לתוך מחיצת הצדיק, שזה אכילת קדשים.

כך לגבי כולם, אפשר לשייך ולהרגיש שיש קשר לכל אחד בכל זמן ובכל מקום. שוב, זה היום של אותו היום נטל עשר עטרות, ובזכות הברית מילה של שלום-דובער – זה הקטן גדול יהיה, ביראת שמים ובחסידות ובלמדנות, בנגלה ובנסתר, ונזכה לביאת משיח תיכף ומיד ממש.