יום השבת ו"שבת הארץ"

ט' תשרי תשפ"ב – רשימת הרב

תמצית כוונות שמיטה לאריז"ל – טעמי המצות מצות שמיטה ויובל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ב"ה

בדרוש "מצות שמיטה ויובל" בטעמי המצות לאריז"ל בפרשת בהר מוסבר, באריכות יחסית, הסוד הפנימי של השמיטה, "שבת הארץ"[ב], ביחס לכל שבת, תוך הסבר על מדרגות-בינים נוספות בימים (יום טוב, חול המועד) ובשנים (יובל). האריז"ל מסביר את ההבדל בנוגע לעליות בזמנים הללו, לאיסורי המלאכה, לעבודת האדם ולאיסור תחומין.

נסכם את תמצית דבריו, בהוספות מעטות:

עלית העולמות

בשבת יש עליה של כל העולמות, כולל עולם האצילות, ואילו בשביעית העליה היא רק של עולמות בריאה-יצירה-עשיה והיא נעצרת במלכות דאצילות – לכן נאמר "ושבתה הארץ", השביתה היא במדרגת הארץ-המלכות ולא למעלה ממנה.

יש גם הבדל באופי העליה: בעליות שבת כל הנהי"ם עולים יחד (כאשר המלכות עומדת מאחורי הנה"י, מקבילה להם באורכה[ג]). לכן, כשהנה"י עולים למקום החג"ת גם המלכות עולה עמהם ומתחברת עם החג"ת, בסוד שבת – ש ("אתא דאבהן"[ד] ששלשת ראשיה הם שלשת האבות, חג"ת) מתחברת עם בת (מלכות)[ה]. לעומת זאת, בשמיטה המלכות היא 'עצמאית' (וגם לכך רומז הביטוי "ושבתה הארץ", המלכות-הנוקבא 'עושה שבת לעצמה', בלא חיבור לספירות שמעליה) – היא עולה בנפרד מהנה"י, למקום הנה"י, בעוד הנה"י עצמם עולים למקום החג"ת וכו'.

לכאורה, אם בשבת הארץ אין חיבור בין החג"ת (ש) למלכות (בת), כיצד היא נקראת שבת בכלל? צריך לומר שב"שבת הארץ" ה-ש אינה "אתא דאבהן" אלא בסוד ה-ש של שם ש-די (כמו ה-ש שכותבים על המזוזה, שבסוד "שומר דלתות ישראל"[ו], שומר המלכות) – שם ש-די הוא שם היסוד[ז], הן יסוד דכורא והן יסוד נוקבא (בסוד "ברכת שדים ורחם"[ח]), וכאן היינו סוד יסוד הנוקבא, נקודת ציון[ט]. שם ש-די הוא בסוד "שאמר לעולמו די"[י] – הגבלת התפשטות הנוקבא-המלכות עד אין סוף, שהוא-הוא סוד שנת השמיטה. והרמז: שדי-בת עולה משיח-משיח (יחוד שני המשיחים, בן יוסף ובן יהודה, כאשר "עץ יוסף" נכלל ב"עץ יהודה"[יא], "עד דוד הגדיל"[יב]) העולה נקודת ציון! העלאת המ"נ של הנוקבא (המתחוללת בשמיטה מעצמה, כדלקמן) היא סוד התשובה – "ושבתה הארץ שבת להוי'". בתשובה תלויה הגאולה – כשעיקר התשובה בגלות (בה תלויה שיבת ציון, התשובה מהגלות) הוא על אי-שמירת שמיטה[יג] – וכאשר שבים ישראל בתשובה "מיד הן נגאלין"[יד] במוצאי שביעית[טו].

ביובל העליה היא מאותו סוג של השמיטה, אך היא לא נעצרת במלכות דאצילות (ה תתאה, שנקראת גם "בת שבע", אשת דוד המלך ואם שלמה המלך, סוד השנה השביעית והמלכות) אלא בבינה דאצילות (ה עילאה, בה "חמשים שערי בינה"[טז], סוד "שנת החמשים"[יז]). גילוי הבינה, "עלמא דחירו"[יח], מוסיף לאיסורי המלאכה הנוהגים בשביעית גם את שחרור העבדים שבדוגמת יציאת מצרים. אם כן, עלית היובל (עד הבינה דאצילות) היא 'ממוצע' בין עלית השמיטה (עד המלכות דאצילות) לעלית שבת (בה עולה כל עולם האצילות).

מלאכת תיקון העולמות בחול ובשבת

מאז שבירת הכלים דתהו נפלו ניצוצות מ-ז מלכין קדמאין דמיתו לעולמות והם צריכים תיקון, העלאה והחייאה (עד ימות המשיח, בהם יסתיימו הבירורים, ועל הרע שיוותר ללא ניצוצות טוב בתוכו ייאמר "בלע המות לנצח"[יט]). העלאת הניצוצות נעשית על ידי תפלות ומעשים טובים, אך המציאות כולה מעורבת טוב ורע ודורשת תיקון שנעשית על ידי כל מלאכה בעולם העשיה (מלאכה בגימטריא א-ל א-דני, השם המאיר בעולם העשיה[כ]), כאשר בכל מלאכה בעולם כרוכות גם מצוות והלכות ולכן ניתן לקיים "בכל דרכיך דעהו"[כא] וכל המלאכות המותרות נצרכות (למעט דברים אסורים, שרק מניקים את החיצונים ומגדילים את הקליפות), ועוד למעלה מכך (בעולם היצירה) על ידי מלאכת אוכל נפש (אוכל בגימטריא א-ל הוי', השם המאיר בעולם היצירה^{י???מקושרת}), כאשר האוכל הופך לאבר חיוני המשמש לעבודת ה'.

הכח לעשות את הבירורים בעולם הזה הוא על ידי סיוע מהעליונים, היורדים לתת כח בתחתונים לברר (כשהעליונים עצמם זקוקים גם לסיוע התחתונים, בסוד "תנו עז לאלהים"[כב]), ירידה שהיא בימות החול דווקא (כח הבירור בא דווקא מהדכורא, לכן דווקא ששת ימי החול – בהם יורדים הו"ק דז"א – הם ימי המעשה, בעוד שבת, יום המלכות הוא יום של עליה שאין בו בירור). בזמן עלית העולמות, לדרגותיה השונות, יש איסור מלאכה ברמות שונות – התחתונים לא מסוגלים לברר (בלי הארת העליונים), וגם אין צורך בעבודתם (כפי שיורחב מיד), וממילא עשית מלאכה בזמן הזה פוגמת (בכך שהיא מראה כאילו העליונים נצרכים לעבודתנו ובכך שהיא גורמת לאחיזה בקדושה של החיצונים שנקראו מות, ועל כן "מחלליה מות יומת"[כג]).

בשבת עולים כל העולמות ולכן אסורה כל מלאכה. עלית העולמות היא בעצם חזרה למקומם הראשון האמתי, כשבמקום לעסוק בבירורי העבר ותיקונו יש רק יחוד לצורך המשכת נשמות חדשות ללא כל פסולת (שלכן ליל שבת הוא זמן עונת תלמידי חכמים[כד]) – מזמור "שירו להוי' שיר חדש"[כה] (הנאמר בשבת[כו]). ביום טוב העליה היא פחותה, ולכן מלאכות אסורות אך מותרת מלאכת אוכל נפש[כז] (בה הבירור נעלה יותר, כנ"ל). בחול המועד העליה פחותה עוד יותר, ולכן מותרת גם מלאכת דבר האבד[כח]. בשמיטה העליה היא במלכות בלבד, ולכן אסורות רק המלאכות שנעשות בקרקע המלכות, שעיקרן זריעה (המעלה מ"ן ליחוד ולהריון) וקצירה (פעולת הלידה, שגם בה נדרש סיוע התחתונים כדי לאפשר את הלידה ללא הכשת הנחש-הקליפה) – לא נדרשת עבודת ה"מחצדי חקלא"[כט] התחתונים, זריעת הנשמות נעשית מאליה (בסוד "אור זרֻע לצדיק"[ל]) וגם הלידה-היציאה מהקרקע נעשית מאליה (בסוד הספיחין העולים מאליהם).

ארבע הדרגות של איסור מלאכה הן בסוד הוי' ב"ה: בשבת מאירים מוחין דאבא – י. ביום טוב מאירים מוחין דאמא – ה עילאה. ימי חול המועד (שהם מכלל ימי המעשה, אלא שיש בהם קדושה) הם כנגד ז"א – ו. שנת שמיטה, עלית הארץ-המלכות, היא בסוד ה תתאה (כנ"ל).

בנין, החזרת פנים בפנים ועליה

אם בימי העליה אין צורך בתיקון, שנעשה מאליו, מה תכלית התפילות והמצוות בימים הללו?

בימות החול תכלית העבודה היא בשלב הראשון לבנות את הז"א והמלכות (כאשר במצבם המקורי יש בז"א רק שש ספירות ובמלכות רק ספירה אחת[לא], סה"כ ז מדרגות, כך שכדי להשלים את שניהם לעשר ספירות יש להשלים בהם יג מדרגות), אחר כך להחזיר אותם מעמידה אחור באחור לעמידה פנים בפנים.

בשנת שמיטה לא נדרשת עבודת הבנין של הז"א והמלכות, שנעשית מעצמה, אלא רק העבודה להחזירם פנים בפנים (השייכת בפרט לשנת השמיטה הזו, תהא שנת פנים בפנים[לב]).

בשבת גם החזרת פנים בפנים נעשית מעצמה – מיד עם כניסת השבת – ותכלית כל עבודתנו היא רק ההעלאה של הזו"נ מדרגה אחר מדרגה, עד שיעלו לאו"א (שביחודם הפנימי נמשכות נשמות חדשות[לג]).

עבודת השמיטה המיוחדת, החזרת פנים בפנים, מתחילה בעבודה לקיים יחסי פנים בפנים בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. כשם שמבואר בספרי המוסר שיסוד כל המדות הטובות הוא הכרת הטוב, מדת ההודיה בנפש, ורק מתוך הכרת הטוב בין אדם לחברו לומד האדם להודות לה' על כל טובה מעומק הלב, כך רק על ידי יחסי פנים בפנים במציאות העולם שלנו זוכים להגיע באמת לעמידה פנים בפנים עם ה'. ובעצם, הדבר נכון גם בעליות העולמות – כל עליה מתחילה, כפי שמדגיש האריז"ל, מעלית המלכות דעשיה (ובעקבותיה עלית הדרגות שמעליה, עד מלכות דאצילות בשמיטה, עד בינה דאצילות ביובל ועד אין סוף בשבת קדש). כל העליות הן כח של נוקבא, כח עבודתנו מלמטה למעלה (סוד ה-ש של שבת, ר"ת שקיעה-בליטה-תקיעה, כאשר דווקא ה"חותם שוקע" הנשי מושך את ה"חותם בולט" הזכרי ואת היחוד ביניהם, כמבואר במ"א[לד]).

תחומין בשבת ובשמיטה

כדי להרחיק את החיצונים מהקדושה בשבת – בה יש עליה, ולא נצרכת שום עבודה בתחתונים (וממילא עבודה כזו פוגמת ומדביקה את החיצונים לקדושה, כנ"ל) – ישנו איסור תחומין. תחום שבת הוא המרחק בין הקדושה לקליפה, סוד מקום הנה"י דעשיה שנשאר פנוי (כאשר כל הנהי"ם עולים לחג"ת). אם האדם יוצא מחוץ לתחום, הרי רגליו הן הנה"י דעשיה היורדים חזרה למקום הקליפות וגורמים ליניקתם מהמלכות דקדושה.

לכאורה, גם בשמיטה היה ראוי לנהוג באיסור תחומין – שהרי דריסת הרגלים על הקרקע היא פעולה בקרקע המלכות, דוגמת מלאכות הקרקע האסורות בשמיטה. מדוע, אם כן, לא מצינו איסור תחומין בשמיטה? יש כלל בהלכות שבת ש"אין תחומין למעלה מעשרה טפחים"[לה] (כדין ספינה השטה על המים, שאין בה דין תחומין[לו]) – כשההליכה אינה על הקרקע עצמה, היא לא מתקרבת לתחום האסור ולא גורמת ליניקת החיצונים מהמלכות דקדושה. בשבת יש מגע של הרגלים בקרקע, שהרי הנה"י והמלכות עולים כאחד (כנ"ל), אך בשמיטה עליות הנה"י והמלכות הם בנפרד (הנה"י עולים למקום החג"ת והמלכות למקום הנה"י, כנ"ל), וכאשר אין מגע של הרגלים בקרקע כל ההליכה היא למעלה מעשרה טפחים, אנחנו כמשייטים בספינה במשך כל השנה, ואין חשש ליניקת החיצונים. בשמיטה אנחנו מרחפים עשרה טפחים מעל הקרקע – אנחנו לא דורכים עליה, והיא לא זקוקה לעבודתנו וכל העלאות המ"ן נעשות מעצמן, "ושבתה הארץ שבת להוי'"!

עבודת השמיטה – שפלות וקריאת שמע

בשנת השמיטה, כאשר המלכות עומדת לבדה, יש דגש מיוחד בעבודת השי"ת על מדת המלכות הפנימית – מדת השפלות של דוד המלך, שאמר על עצמו "ואנכי תולעת[לז] ולא איש"[לח] (כנראה כאשר לא מעבדים את האדמה מתרבות בה התולעים...). שפלות דוד מתגלה ככח של עליה-העלאה – כח עלית המלכות שנתבאר כאן בארוכה – בהעלאת ארון ה' לעיר דוד בשמחה, כאשר הוא מפזז ומכרכר בכל עז, הכל מתוך תחושת "והייתי שפל בעיני"[לט].

רמז מיוחד של שבת בהקשר לארץ ישראל, סוד "שבת הארץ", מופיע בסופי התיבות של שבח ארץ ישראל – "[ארץ] זבת חלב ודבש"[מ]. בשנת "שבת הארץ", שנת המלכות-הבת, מתאים להשאיר את ה-ש פשוטה ולמלא את ה-בת – ש בית תיו – אז יעלה החשבון 1118, כמנין הפסוק שבא מיד אחרי המלים "ארץ זבת חלב ודבש", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מא]! מכאן נלמד ששנת השמיטה היא שנה שלמה בה יש להתבונן בקריאת שמע, "יחודא עילאה"[מב] (בעוד בשאר השנים עיקר ההתבוננות, בימות החול, הוא ב"יחודא תתאה", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ודוק).

ורמז לסיום: "ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עולה 2170 – לא פעמים כן (סוד "לא כן עבדי משה"[מג]), לא לעבוד בשמיטה ובזכות זה כן לקבל את ברכת ה' בכל השנים. רק ראשי התיבות של כל הביטוי עולים 354, שמטה (!), כששאר האותיות עולות עוד ח פעמים ברכה – ברכה שלמעלה מהטבע (סוד השמונה[מד]) הנמשכת בזכות השמטה.

ארץ זבת חלב ודבש ס"ת שבת (הארץ) ואז נאמר שמע... אחד. בשבת הארץ הבת מתמלאת וה-ש נשארת פשוטה: ש בית תו = 1118! היינו ששנת שמטה היא שנה שלמה להתבונן ביחודא עילאה (שאר השנים עיקר ההתבוננות, בימות כחול, היא ביחודא תתאה, בשכמל"ו, ודוק). ארץ זבת חלב ודבש שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד = 2170 = לא פע' כן של משה רבינו, לא לעבוד בשמטה שבזכות זה ה' שולח את ברכתו לכל שאר השנים כו'. והנה, ר"ת ארץ זבת חלב ודבש (נצח ומלכות, ראשית בנין המלכות בפועל מנצח) שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד = 354 (ב פע' גן עדן, אמונה-בטחון) = שמטה! ועוד ח (מעל לטבע) פע' ברכה!

יציאת מצרים מוזכרת חמשים פעם בתורה (ראה ספר הפרדס כו') היינו המקור של חמשים שערי בינה. וכן פירוש יובל שופר, יסוד אמא, מצוה על כאו"א, להולד מחדש, אהיה אשר אהיה של יצי"מ כל אחד בנחלתו בא"י כו'. בשנת היובל השמטה נוהגת מדאורייתא, כאמה בתה, ויש דין של גר תושב (עלית העשיה להכלל בקדושה). יובל סוד יובל אבי גו', היכל הנגינה המחובר להיכל התשובה, סוד הגאולה, וגאלתי כנגד ה עי' בד' לשונות של גאולה. גילוי שער הנון של הבינה היינו גילוי השיר חדש (נשמות חדשות) לע"ל. שער הנון נק' לעתיד לבא שלמעלה מעולם הבא (מט שערי בינה). יובל שער הנון משלימים ל729, זך ברבוע כו', סוד קרעשטן של שעבוד מצרים כו'.

.

שבת יום טוב מועד שביעת (בתורה כך כתוב = תשפב) = 1677 = אחד פע' הוי' הוא האלהים = 1118 וחצי, 1.5 שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד.

בשנת השמטה, כאשר המלכות עומדת לבד כו' יש דגש מיוחד בעבודת השי"ת על מדת המלכות הפנימית, מדת השפלות של דוד המלך, ואנכי תולעת ולא איש (י"ל שבשנת שמטה שלא מעבדים את האדמה מתרבים התולעים) היינו סוד המלכות של שם מב: שקוצית = תולעת (כאשר השם הראשון של החסד אבגיתצ = תולע, זכר ונקבה. יחוד תולע ותולעת = ד פעמים שמחה, שמחה ברצוא ושוב, היינו סוד השפלות והשמחה, שמטה ויובל, כאמה בתה כנ"ל (בשנת השמטה, בטול מלאכת הקרקע היינו תיקון קין איש האדמה וכן עזיהו המלך, שאהב אדמה היה ובסוף מעל בקדש ונצטרע. קין עזיהו = נחר, ג אלהים דקטנות פי שהוסבר בסוד פוסחים כו'. ובקדושה היא שפלות שמחה מאד, שפלות דוד המלך חי וקים והייתי שפל בעיני בשעת חדותא דוקא בהעלות הארון כו' בהזדהות עם האמהות כו' היינו התודעה של ונקה, בתשובה, לשוים, כל ישראל שוים לטובה [המתגלה כאשר כולם בטלים ממלאכת הקרקע כו']).