המשכות של תשובה ושמחה

י"א מנחם-אב תשפ"ד – עין כרם

נשיאת הפכים וסדר העבודה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מתוך הערה על טעות בגב הגליון של השבוע שעבר צמחה התבוננות שלמה: התשובה העליונה של הבינה היא תשובה משמחה, שיש בה נשיאת הפכים, כך כאשר רוצים להמשיך את העבודה הזו למטה, עד לרגליים, צריכים לפצל את ההפכים – השמחה לנצח והתשובה להוד. השמחה היא הכח להמשיך את כל ההשפעות הטובות, וכאשר יהודים זוכים לכל צרכיהם ומתמלאים שמחה הם יכולים גם לעשות תשובה. השיעור הקצר חותם בכמה סיפורים על השמחה של החוזה מלובלין, עם מסר אקטואלי ביחס לחטופים – שכולנו מייחלים לשמחת השחרור שלהם בקרוב.

בגב הגליון בשבוע שעבר שאלתם 'על מה להתפלל קודם – פרנסה או תשובה?', ועניתם לפי השיעור בגליון[ב] שברכת "ברך עלינו", שעוסקת בפרנסה, קודמת לברכת "תקע בשופר גדול", שעוסקת בקיבוץ גלויות עם המובן הפנימי של תיקון פגם הברית. כשקראתי את הגב, אחרי ההדפסה, רציתי להעיר שהוא לא היה כתוב טוב, כי הרי על התשובה עצמה מבקשים הרבה קודם, בברכה השניה של הבקשות, "השיבנו אבינו לתורתך וכו'"[ג]. ב"תקע בשופר גדול" הנושא הוא לא התשובה בכלל, אלא תיקון פגם הברית בפרט, עם המשמעות הכללית שלו – קיבוץ גלויות. זו אחת הסבות שעושים כזה 'עסק' דווקא מהתיקון הזה, שיש לו משמעות כללית. אבל אחר כך התבוננתי עוד קצת בענין, ויצא מהלך יפה:

בינה, נצח והוד

מה סדר ברכות הבקשות? הסברנו בשיעור שבוע שעבר באריכות-יחסית, ונחזור רק על מה ששייך לנו כעת – "אתה חונן לאדם דעת" בחכמה, "השיבנו" בבינה, "סלח נא" בחסד, "ראה נא בענינו" בגבורה, "רפאנו" בתפארת, "ברך עלינו" בנצח ו"תקע בשופר גדול" בהוד.

פנימיות הבינה היא שמחה והתשובה של הבינה היא תשובה עילאה[ד], תשובה מתוך שמחה[ה]. השמחה של התשובה היא הרגשת ההתקרבות – התשובה היא התקרבות לה' יתברך וכאשר מתקרבים לה' שמחים.

הבינה היא המקור המשותף של שתי הרגלים, שתי הכליות[ו] (שגם מבשלות את הזרע של היסוד[ז]), הנצח וההוד[ח]: כך, על הנצח כתוב "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[ט], קשר הדוק בין השמחה (פנימיות הבינה) והבטחון (פנימיות הנצח), ועל הוד כתוב בפירוש "בינה עד הוד אתפשטת"[י].

התחלקות התשובה בשמחה

הווארט הוא שבהוד יש גם תשובה – תיקון של "הודי נהפך עלי למשחית"[יא] – לכן הוד לשון וידוי, שהוא חלק ממצות התשובה[יב]. תשובת ההוד מקבלת אמנם מהבינה, אבל מושפעת מהמלכות, והמלכות נמצאת בגלות כל עוד החוטא לא עשה תשובה (תשובת המלכות היא תשובה תתאה, החזרת המלכות עצמה למקומה

). לכן התשובה של ההוד היא תשובה כפשוטה, תשובה מרחוק, כשהחויה העיקרית היא שאני בורח מהרע, מהריחוק מה' (תוך שמיעת הדרישה "רשע, תן תודה!"[יג]). ממילא, התשובה היא לא בשמחה (על ההתקרבות לה') אלא במרירות (על הריחוק שדוחף אותי לברוח). אם "בינה עד הוד אתפשטת", מה קרה לשמחה שהיתה בבינה?

צריך לומר שבתשובה משמחה יש את התשובה עצמה ויש את התוספת של השמחה. התשובה והשמחה הן בעצם שני הפכים – מתאים ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו"[יד], אמא עילאה, שם יכולים להיות שני דברים יחד. באגרת התשובה כתוב[טו] שלא כל אחד זוכה לחדוה ובכיה בעת ובעונה אחת, אבל מי שבעלמא דאתכסיא, בבינה, כן מחבר את שתיהן יחד. ממילא, הציור הוא שמקור התשובה הוא בינה, בינה היא גם "אם הבנים שמחה"[טז] והיא גם עולם התשובה, ובה התשובה והשמחה הן ביחד. אבל כאשר ההשפעה הזו מגיעה לנצח והוד, ששניהם מקבלים מהבינה, היא כבר מתחלקת – השמחה הולכת לנצח והתשובה הולכת להוד[יז]. הוד הוא תשובה, כנ"ל, ובנצח, נצחון, יש שיר נצחון, שיר שמח. השמחה גם גורמת לנצחון[יח] – כבר כשיוצאים לקרב שרים ניגון שמח, ניגון נצחון, ובזכותו מנצחים. דרשנו כמה פעמים[יט] גם את הקשר בין השרשים נצח ו-שמח.

זהו עיקר הווארט, והוא מסביר עוד משהו: כתוב[כ] שבמקור – בעולם התהו, עולם שיש בו אורות גדולים – נצח והוד היו יחד, "תרין פלגי גופא"[כא] של ספירה אחת, כי בשרש (עולם התהו) שתי התכונות הן אחד, תשובה משמחה. אחר כך, דווקא בעולם התיקון יש התחלקות – השמחה כאן (בנצח) והתשובה כאן (בהוד) – אבל העבודה שלנו היא לחבר את התשובה עם השמחה. צריך לקיים "מי זאת עולה מן המדבר"[כב] – לחבר תשובה תתאה, שהיא בעצם עלית המלכות להוד, עם תשובה עילאה, שמחת הנצחון של הנצח (שנמשכת משמחת הבינה).

שמחת החוזה

היום זכיתי לסיים בספר "זכרונם לברכה" גם את הסיפורים על רבי הלל מפאריטש, בעל ההילולא, וגם להשלים את הסיפורים על החוזה מלובלין, בעל ההילולא של תשעה באב. אחד הדברים שמאפיינים את החוזה – כפי שרואים מכמה וכמה סיפורים – הוא שהמדה של החצר שלו היתה שמחה, הוא היה רבי שמח. כמה שהוא היה מיוחד בפרישות שלו מהעולם הוא גם היה מאד בתוך העולם, עסוק בהמשכה של שפע ברכה וישועה לעולם.

זו היתה בעצם גם המחלוקת בינו לבין היהודי הקדוש – בשביל מה יש רבי? החוזה סבר שהרבי מיועד להמשיך פרנסה ליהודים בגשמיות (בעוד היהודי חשב שעיקר התפקיד של רבי הוא להדריך בעבודת ה' הפנימית). מהי בעצם המשכת פרנסה? לגרום לשמחה כפשוטה – כשליהודים יש פרנסה יש להם שמחה. ממילא יוצא שברכת הפרנסה היא הנצח, כמו שהסברנו באריכות לפי הכוונות, והנצח הוא השמחה. באמת, עם הנצח שלו החוזה רצה לנצח את הבעל-דבר בענין מלחמת גוג ומגוג וביאת משיח – ממש מסר את נפשו על הענין, הכל בדרך של שמחה (לכן הוא בחר את שמחת תורה כיום העיקרי לפעול בו את הענין).

פדיון שבוים ושלום בית בשמחה

אחד הסיפורים שהכי תפס אותי בענין הוא סיפור עם מסר אקטואלי: הביאו שבויים יהודים ללובלין והם סבלו יסורים. לא כתוב בפירוש בסיפור, אבל כנראה דרשו בשביל לפדות אותם סכום גדול שלא היה לתת. רבי דוד מלעלוב בכה נורא על הגורל של השבויים ומיהר אל החוזה לבקש עליהם רחמים. החוזה אמר לו – ככה לא תעזור להם שום דבר, עם הבכי שלך לא תוכל להושיע אותם. בשביל לעזור להם צריך להיות שמח. אם מישהו טובע בנהר, נקלע למערבולת, אם מי שרוצה להציל אותו מתקרב אליו יותר מדי ומחזיק בו – הוא טובע איתו יחד. כדי להציל את הטובע צריך קצת לשמור מרחק, להיות לא לגמרי במקום שלו. הכוונה כאן שכמה שהמצב עצוב, צריך להיות בשמחה – מה שתלוי בשמירה על ריחוק מסוים – ורק אם אתה שמח אתה יכול לעזור לו, אתה יכול להציל אותו. זהו סיפור מאד אקטואלי, איך עוזרים לחטופים.

עוד סיפור על השמחה שאפיינה את החוזה: החתן של הישמח משה, ה"אריה דבי עילאי", בא אל החוזה להתברך לפני החתונה (הוא היה חסיד של החוזה עוד לפני שקרב אליו גם את חמיו). הוא שאל את החוזה אם בשנה הראשונה הוא יכול לבוא אליו ליום-טוב. בהלכה כתוב[כג] שלא צריך לזוז מהבית בשנה הראשונה, צריך לקיים "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח"[כד]. החוזה ענה לו 'אלינו מותר לנסוע גם בשנה הראשונה'. הוא התבונן הרבה, אם הכוונה שמותר ללכת לצדיק בכלל, אז מה פירוש 'אלינו מותר'? הוא אמנם קשור לחוזה, אבל הרי יש כמה וכמה צדיקים בדור, ומדברי החוזה היה משמע שדווקא אליו מותר לבוא. כשהוא הגיע לביתו הזדמן לו לראות בספר החינוך[כה] שכתוב שאחת הסיבות שמותר לצאת לכמה ימים בשנה הראשונה היא שמחת רעים, לשמוח עם חברים, כי כאשר החתן יחזור הביתה הוא יביא איתו שמחה[כו]. זהו חידוש יפה של החינוך. הוא הבין ש'אלינו' הכוונה שהמדה של החוזה כרבי היא שמחה, ובכלל כל החצר שלו היא שמחת רעים, והשמחה מצדיקה לצאת לזמן קצר – כמו חג – כדי לחזור אחר כך הביתה ביתר-שמחה, לקיים את מצות "ושמח את אשתו" ביתר הידור.

אלו היו שתי דוגמאות, שני נושאים עיקריים של השפעות שמחה, אבל בכלל, יש ווארט של החוזה שכל ההשפעות של הצדיק הן בכח השמחה.

סדר העבודה

מכל זה מובן הווארט שלנו, שצריך להקדים את הפרנסה לתיקון פגם הברית, להקדים את הנצח להוד. כמו שאמרנו – השמחה הולכת לנצח והתשובה להוד. צריך קודם כל פרנסה, "ברך עלינו", כי כל השפעה וכל תיקון תלויים קודם כל בשמחה, שהמקור שלה הוא אמא[כז].

בכל זאת, נשים לב שקדימת הנצח להוד היא לפי סדר הספירות, המבטא את ההשפעה מלמעלה למטה. אבל העבודה שלנו היא מלמטה למעלה. כשעולים מלמטה למעלה ההוד קודם לנצח. כלומר, אנחנו מתחילים דווקא מתשובה כפשוטה, תשובה על החטא במרירות, ומתוכה מגיעים לשמחה. כך מבואר בתניא[כח] – על יסוד פרק התהלים של בעלי התשובה[כט], פרק נא שאמר דוד ש"הקים עולה של תשובה"[ל] – שמתוך "זבחי אלהים רוח נשברה"[לא] וחוית "וחטאתי נגדי תמיד"[לב] זוכים ל"תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דִכית"[לג].

אכן, בעבודה שלנו מלמטה למעלה אנחנו מבקשים מה' המשכה מלמעלה למטה – השפעת שמחה, עם כל הברכות הכרוכות בה, ומתוך כך תשובה הפועלת תיקון וקיבוץ גלויות.