תחביבי האבות

מוצאי י"א חשון תשפ"ב – טלפונית

מזבחות אברהם, בארות יצחק וצאן יעקב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

הרבי מליובאוויטש מעמיק בסוד שלשת המזבחות שבנה אברהם בפרשת לך לך. בפרשתנו נוסף מזבח רביעי, שמזמין התבוננות נוספת בענין – העמקה בסוד המזבח הרביעי, הקבלת שבעת המזבחות שבנו האבות ותשומת לב לכך שרובם נבנו על ידי אברהם אבינו. מתוך כך מורחב המבט לשים לב שכשם שאברהם 'חובב' מזבחות כך יצחק 'חובב' בארות (באותו מבנה בדיוק, שלש בארות ואחריה רביעית) ויעקב אבינו 'חובב' רעית צאן – שלש עבודות של האבות המתוות לבנים דרך של מסירות נפש, תורה ותשובה.

מזבחות אברהם אבינו

יש שיחה של הרבי[ב] על שלשת המזבחות שאברהם אבינו בונה בפרשת לך לך. שלשת המזבחות מופיעים פחות או יותר בסמיכות, כולם בתחלת הפרשה. על שני הראשונים רש"י כותב הסבר – הראשון על בשורת הזרע ובשורת הארץ והשני שהתפלל על עכן במלחמת העי – ואת השלישי לא מפרש בכלל, מובן מאליו. הווארט של הרבי בשיחה ששלשת המזבחות מכוונים כנגד שלשה מיני קרבנות כלליים – שלמים, חטאת ועולה, לפי הסדר הזה. הרבי גם מסביר שכל מזבח הוא בחינת בית המקדש – מקדש ראשון, מקדש שני ומקדש שלישי.

קצת פלא שהרבי לא מביא את ההדגשה ברש"י שאברהם אבינו בנה[ג] סך הכל ארבעה מזבחות, על הפסוק שכתוב בבלעם: "את שבעת המזבחֹת ערכתי"[ד], כנגד שבעת המזבחות שבנו האבות – ארבעה בנה אברהם, אחד יצחק ושנים יעקב. הרביעי של אברהם הוא בעקדה, בהר המוריה. כלומר, יש שלשה מזבחות בתחלת לך לך, אבל יש גם מזבח רביעי בסוף הפרשה שלנו, פרשת וירא[ה] (ורמז: ד"פ מזבח עולה ברוך – ר"ת "ראש ומקור כל ברכה"[ו], בחינת אברהם, לו נאמר "והיה ברכה"[ז] – "ברוך אברם לאל עליון קֹנה שמים וארץ"[ח]).

קודם כל, אם שלשת המזבחות הם כנגד שלשת האבות, אברהם-יצחק-יעקב, הרביעי הוא כנגד דוד (הרגל הרביעית של המרכבה) או כנגד משיח (בן דוד, שדוד שמו[ט]), אבל הרבי אומר שהמזבח השלישי של אברהם הוא כנגד בית המקדש השלישי שיבנה מלך המשיח (ואף קושר אותו בפירוש למלכות דוד בחברון ולמלכות בית דוד העתידית). לכן צריך לומר שהמזבח הרביעי כבר רומז לתחית המתים. מתאים לענין, כי אז היתה תחית המתים של יצחק אבינו שפרחה נשמתו – היה שלש שנים בגן עדן ואחר כך חזר[י] (כדי להתחתן עם רבקה אמנו בהגיעה לגיל שלש, שאז היא ראויה לביאה[יא], כך ששלש השנים בגן עדן הן הכנה לחתונה בתחלת השנה הרביעית, בסוד "קדש [קידושין] הלולים [הילולא היינו חתונה] להוי' [לשם יחוד שם מה ושם בן, יצחק ורבקה[יב]]"[יג], וד"ל). כמו שאנחנו תמיד מסבירים[יד], כאשר "מצוות בטלות לעתיד לבוא"[טו], בתחית המתים (כמו שמובא בשיעור התניא היום[טז]), נותרת כמצוה תמידית רק מצות "ונקדשתי"[יז] (בלשון נפעל, מאליו וממילא[יח]) – מסירות הנפש של יצחק הנעקד (בנפעל) על גבי המזבח.

מזבחות האבות

בכל אופן, אברהם בנה ארבעה מזבחות. אם שבעת המזבחות של האבות הם כנגד שבע מדות הלב מחסד עד מלכות, אברהם עשה-תקן את ארבע המדות חסד-גבורה-תפארת-נצח (מחסד, "חסד לאברהם"[יט], ועד נצח ענף החסד, הכח המוציא את רגש החסד מן הכח אל הפועל ממש במציאות החיצונית, "לבר מגופא"[כ]). יוצא טוב שמזבח יצחק כנגד ההוד, ענף הגבורה. המזבח השני של אברהם הוא גבורה, שייך לחטא עכן ולתשובה. המזבח השלישי הוא יעקב עצמו (שבאברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם"[כא]), מדת התפארת. אחר כך יוצא ששני המזבחות של יעקב הם יסוד ומלכות. השביעי הוא צווי של ה' לקיים את ההבטחה שלו, זירוז לעשות את המזבח שהבטיח – מזבח בית אל. המזבח הראשון שיעקב עשה, הששי, הוא בשכם – היסוד עצמו, בחינת יוסף ("גופא [יעקב] ובריתא [יוסף] חשבינן חד"[כב]). אחר כך בית א-ל היא ירושלים, המלכות[כג].

ולסיכום:

חסד אברהם מזבח שכם		גבורה אברהם מזבח העי
	תפארת אברהם מזבח חברון
נצח אברהם מזבח הר המוריה		הוד יצחק מזבח באר שבע
	יסוד יעקב מזבח שכם
	מלכות יעקב מזבח בית אל (ירושלים)

אברהם איש מסירות הנפש

כל זה מאמר מוסגר, שמי שעשה הכי הרבה מזבחות הוא אברהם – פרט שלא כל כך מזהים אתו, שהוא בעל המזבחות יותר מכולם. למה דווקא אברהם? בשיחה הרבי אומר שדווקא המזבח השלישי הוא עיקר מסירות הנפש שלו, אבל לפי פשט כל מזבח לה' הוא לזבוח את עצמך, כמו שהרמב"ן כותב[כד] שכל ענין הקרבן – כדי שהקרבן יפעל את פעולתו – הוא ההתבוננות וההרגשה (רגש פנימי ואמתי) שהקרבן הוא תמורת-אני. כלומר, מזבח בכל מקום הוא לזבוח את עצמך לה' – מסירות נפש. כל הענין כאן שאברהם הוא עמוד מסירות הנפש של עם ישראל.

'תחביבי' האבות

כמו שלאברהם היה 'תחביב' לבנות מזבחות, ה'תחביב' של הבן שלו, יצחק, הוא לחפור בארות[כה]. מענין שאותו סדר – אברהם בנה שלשה מזבחות ואחר כך השלים את הרביעי[כו], וכך יצחק חפר קודם שלש בארות (עשק-שטנה-רחובות[כז]) ואחר כך, אחרי כל הסיפור עם אבימלך ואחרי שבנה את המזבח היחיד שלו, דווקא בזכות המזבח שבנה, באו עבדיו ואמרו לו "מצאנו מים"[כח] וזו הבאר הרביעית שלו, שנקראת "שבעה"[כט]. איני זוכר אם מישהו מציין זאת, שבדיוק אותו מבנה – 3 ועוד 1.

שוב, בלשון הזה – אין לי מלה יותר טובה – שלאברהם יש 'תחביב' של בנין מזבחות וליצחק 'תחביב' של חפירת בארות, מה ה'תחביב' של יעקב? לרעות צאן. זה הענין שלו. כל האבות היו רועים, האבות והשבטים, אבל התורה מציינת זאת במיוחד לגבי יעקב אבינו. הוא רעה את צאן לבן במסירות נפש, ועשה-תקן את העקודים-נקודים-ברודים[ל]. כתוב בקבלה[לא] שהצאן של יעקב הוא בעצם נשמות ישראל. הוא רעה את כל הנשמות שעתידות להוולד ממנו, כל מי שבשם ישראל יכונה. הצאן של יעקב הוא "צאינה וראינה"[לב] – צא-אני וראה-אין, כמו שהסביר אדמו"ר הזקן[לג].

עלית הדומם-צומח-חי-מדבר

כל ה'תחביבים' האלה, כל העסקים של האבות – העסק של המזבחות, העסק של הבארות והעסק של הצאן – נועדו לפעול עלִיָה בארבעת חלקי המציאות, דומם-צומח-חי-מדבר:

בצאן הכי ברור, לקחת את החי – הצאן, הכבש – ולהפוך אותו להיות בן אדם, הכבש הזה יתגלגל ויחזור כנשמה בגוף, כיהודי שלם. הבאר היא "העלאת מיין נוקבין" – אתערותא דלתתא, התעוררות מלמטה – מים חיים. הבאר היא "באר מים חיים"[לד], שפועלת בתוך הנשמה העלאת מיין נוקבין. המזבח הוא גם לקחת קרבן, מן הבהמה, וההקרבה מעלה אותו למעלת אדם. המזבח הוא דומם אבל יש לו כח להעלות את החי, הבהמה, לאדם.

כל עסק האבות הוא לפעול עליה בדצח"מ. לעתיד לבוא כשיבוא משיח כתוב[לה] שהנשמות החדשות תאכלנה אותנו וגם תעלינה אותנו ממדרגת מדבר למדרגת מלאך, ועוד יותר גבוה. זה אחד מעיקרי סודות הבריאה – קשור גם להסבר שלנו לסוד האבולוציה, שה'שפיץ' של ההתפתחות הוא כח לעלות למדרגה יותר גבוהה בסדר של דצח"מ. זו בעצם היתה הפעולה המודעת של האבות – אברהם במזבח, יצחק בבאר ויעקב בצאן שלו.

זה נושא שלם בפני עצמו, אבל החידוש – שלא כל כך מדובר – הוא המזבחות של אברהם, ענין עיקרי ועצמי אצל אברהם אבינו ע"ה. יש כאן רמז מובהק: מזבח במילוי – מם זין בית חית (977, הערך של אמונה-תענוג-רצון, עצמות-אין-יש כו', כתר שם טוב, כנודע) – עולה ג"פ אברם (ג המזבחות הראשונים של תחלת פרשת לך לך הם בהיותו עדיין אברם) ועוד אברהם (בעקדה הוא כבר נקרא אברהם)!

מסירות נפש, תשובה, תורה

מזבח הוא מסירות נפש, כמו שהסברנו – שהוא מוכן להקריב את עצמו. מהו הבאר של יצחק? באר הוא העלאת מ"נ, תשוקה, "ואל אישך תשוקתך"[לו]. יותר בכללות, העלאת מ"נ היא תשובה. מסירות נפש היא למות על קידוש ה', אברהם אבינו – לא מחפש זאת במודע, מסירות הנפש טבעית אצלו, קיימת כל הזמן, כל רגע (תוך כדי קיום שליחותו המודעת לו, לפרסם אלקות בעולם). העלאת מ"נ היא כמו "כל ימיו בתשובה"[לז] – שכל רגע הוא משתוקק להתעלות, להתייחד, העלאת מ"נ לצורך זיווג. מסירות נפש עושה זיווג למעלה, אבל למטה אתה מת. לעומת זאת, העלאת מיין נוקבין היא כדי להמשיך מיין דכורין למקום בו אני נמצא. זו תנועה של תשובה אל ה'. יעקב הוא כבר תורה (כידוע) – הצאן של יעקב הוא תורה, אותיות של תורה, מה ש-ישראל ראשי תבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[לח]. כל אות היא בחינה של "צאינה וראינה".

אם כן, יש כאן מהלך חדש כללי, שהאבות הם מסירות נפש, תשובה ותורה. השלישיה הזו חוזרת באופן מובהק להסבר של הרבי לשלשת המזבחות – הראשון מזבח של תורה ומצוות, השני מזבח של תשובה וכפרה והשלישי מזבח של מסירות נפש (הסדר אמנם מהופך כאן, אך הרבי מדגיש בסיום השיחה שהשלמות של המזבח השלישי – מזבח מסירות הנפש השייך לשלמות של ימות המשיח – צריכה לחדור את כל שלבי העבודה, ודוק).