1

בע"ה

התוועדויות פורים

ליל פורים ס"ח – תו"ת רמת אביב (עם השלמות מסעודת פורים בבית הרב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מה שמנגנים כעת זה ניגון תימני מארץ ישראל, שאמצו חסידי קרלין על המילים "פורים פורים פורים לנו" (פיוט שמופיע ברמ"ח אותיות, הדבר הכי סודי בחב"ד, וזה חותם אותו) – מי שיכול לרקוד עם זה ריקוד תימני זה מצוין. אחרי שנלמד לשיר זאת נסביר גם קצת.

ברמ"ח אותיות כתוב שאומרים ג"פ פורים כי יש שלשה צמצומים גדולים, שלשה דילוגים גדולים – מעצמות לאוא"ס, מאוא"ס לקו וחוט, מקו וחוט לעולמות. כנגד כל דילוג, כל צמצום, יש פורים. תכלית הכוונה שהקב"ה, עצמות ומהות, בוחר בגופים של עם ישראל. כידוע שפורים זה חג של הגוף, וכדי שיתגלה ויתברר שהקב"ה בוחר בגוף של היהודי, בבחירה חפשית, צריך שלש פעמים פורים. הענין הזה הוא שייך במיוחד לשנה הזאת, בה יש "פורים משולש" – יש שלשה ימים של פורים. גם מי שלא נמצא בירושלים, או בעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, הרבי אומר שיש הידור גם ביום ראשון לחלק משלוח מנות ומתנות לאביונים ולהרבות בסעודה, גם להשתתף ולהזדהות עם המוקפים חומה, שזה ירושלים עיר הקדש ועוד מקומות בארצנו הקדושה. הכל זה לכבוד ארץ ישראל, כידוע שזמן יהושע בן נון זה לא של פורים, לא שושן הבירה, אבל קבעו זאת חכמים לכבוד ארץ ישראל – ירושלים ועוד מקומות בארץ ישראל – וצריך להזדהות עם ירושלים עיה"ק ושאר המוקפים, ובכלל אם יש הזדמנות לשמוח כתוב "טוב לב משתה תמיד" (סיום השו"ע, הרמ"א בסוף אורח חיים – לגבי פורים קטן, וכ"ש לגבי פורים ממש), ואם יש הזדמנות להרבות באהבת ישראל ומשלוח מנות ודאי שהדבר רצוי ומבוקש. אם כן, יש שלש פורים בשנה, והפיוט הזה שכתוב בסידורים מתאים להשנה. יש נוסף שכתוב רק פעמיים פורים, ויש נוסח שכתוב ג"פ פורים – "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו", זה הנוסח שמקובל גם אצל חסידים. זה ניגון שמקורו בארץ ישראל – יהודי תימן ואחר כך חסידי קרלין (שכידוע הם חסידים של ארץ ישראל). העיקר לעניננו זה מה שכתוב בחב"ד, בסיום הרמ"ח אותיות, שיש דווקא שלש "פורים", כדי לגלות שהקב"ה בוחר בגוף של היהודי.

ידוע שזה שקובעים את פורים תמיד באדר הסמוך לניסן זה כדי למיסמך גאולה לגאולה – גאולת פורים לגאולת פסח. גאולת פסח זה גם הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש (זה יכול להיות כבר בפורים, "למיסמך"). זה גם דין במוקפים, "סמוך ונראה", אז כבר יכול להיות סמוך ונראה בחג הפורים וכ"ש בשושן פורים. אחד הדברים שכתוב שמיוחד בשני חגים אלו ששניהם מתחילים ב-פ. בכתבי האריז"ל כתוב שפסח לא סתם מתחיל ב-פ, אלא זה לשון פה – פה-סח. אם כך בפסח, וגם פורים מתחיל ב-פ – אות נדירה – ואם יש ענין למיסמך גאולה לגאולה יש גם ענין למיסמך פה של פורים לפה של פסח. קודם כל נאמר סימן, "פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות" – זה פסוק שנאמר במשה רבינו, רבם של כל הנביאים, "מרדכי בדורו כמשה בדורו", משה הוציא את בני ישראל ממצרים ומרדכי הביא את גאולת פורים. גאולת פסח וגן הגאולה האמיתית והשלמה זה על ידי משה, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", וגאולת פורים על ידי מרדכי ששקול כמשה והוא משה, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא [מתגלה דווקא בכל אדר ואדר]", ולכן צריך למסמך פה של פורים לפה של פסח, "פה אל פה אדבר בו". באמת, אם כוללים מ-יד אדר (היום) עד טו בניסן יש אל ימים. סתם למיסמך זה שלשים יום, אבל אם כוללים את שני החגים עצמם זה "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות". מפסוק זה לומדים שכל הנביאים נתנבאו ב"כה", ב"אספקלריא דלא נהרא", אבל מוסיף עליהם משה ומתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", באספקלריא המאירה. הסימן של שתי ה-פ זה "פה אל פה", פורים אל פסח, והיום זה ה-א של אל הימים הסומכים אותם. הפה של פסח זה פה-סח, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". בפורים לא אומרים הלל, בפסח אומרים הלל גם בלילה – השיא של אמירת הלל זה בפסח. בפורים אין הלל, יש כמה טעמים, ואחד הטעמים – שבדרך כלל מבואר גם באחרונים וגם בחסידות – שקריאת המגילה היא עצמה ההלל. בפסח הפה סח, צריך להרבות ולספר בנס. כשקוראים את המגילה זה פרסומי ניסא, אבל כמו שנסביר – יש בפה של פורים משהו יותר מזה. שוב, הפה של פסח הוא פה שמרבה לספר ביציאת מצרים, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", אבל הפה של פורים – שזה גם הפה של מרדכי, והפה של אסתר המלכה – הוא במדה מסוימת עוד יותר מלכותי מאשר ה-פ של פסח. אם כי ראש חדש ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, אז גם הייתי חושב שהפה של פסח זה חופש הדיבור – כפי שאנו מסבירים בהרבה מקומות – שכל יהודי יכול לדבר מה שבא לו, "לבא לפומא גליא" (שזה הסימן של הגאולה, שהרי הקץ מכוסה מפני ש"לבא לפומא לא גליא", והקץ המגולה זה כאשר "לבא לפומא גליא"). אבל כתוב בפתח אליהו "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", וידוע שתורה שבעל פה זה התורה של קריאת המגילה. לכן ידעו שיש שני דברים נצחיים – קריאת המגילה, כל החגים בטלים חוץ מפורים, וכן כל הנביאים בטלים חוץ מתורת משה, וגם הלכות לא בטלות. ההלכות זה תורה שבעל פה, התורה של מרדכי. אם כן, הפה של פורים זה ממש "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" – יש בזה משהו עוד יותר מלכותי מאשר פסח. בכל אופן, יש כאן שתי בחינות פה – "פה אל פה אדבר בו".

מה הפשט של "פה אל פה אדבר בו"? הפה הראשון זה הפה של הקב"ה, והוא מדבר אל הפה של משה, וזה "אדבר בו" – שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, הפה שלי נכנס בתוך הפה שלו ומדבר משם. אז אם הפה הראשון זה פורים והשני זה פסח רואים את מעלת פורים – שזה הפה של הקב"ה. צריך למסמך גאולה לגאולה – שהפה של הקב"ה יכנס לתוך הפה של משה רבינו, "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", אבל הפה של הקב"ה ממש זה פורים, "מלכות פה תורה שבעל פה". ננסה להמשיך זאת בהמשך יותר לעומק, אבל זאת הפתיחה.

אם פסח זה פה-סח, מה זה פורים? בארמית פה זה פום, פומא, כמו במאמר שאמרנו קודם – "לבא לפומא...". פום כפה כתוב גם בתנ"ך, שיש ארמית בעזרא ודניאל – בדניאל יש פעמים פֻם: "פֻם ממלל רברבן", פה מדבר גדולות. ההקשר בדניאל זה לא מצד הקדושה, אבל "את זה לעומת זה עשה אלהים" ו"מרובה מדה טובה", והפה של המשיח זה "פֻם ממלל רברבן" בקדושה, פה שמדבר גדולות. דובר בהתוועדות הקודמת (ב-ז אדר), על הפסוק שבא לאחר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – "ובכל מדינה ומדינה ובכל עם ועם מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". בהמשך כתוב ש"נפל פחד מרדכי". פחד היהודים ר"ת פה, פחד מרדכי ר"ת פֻם – שתי הבחינות של פה, בלשון הקדוש ובארמית. יש בקבלה מושג "פומא קדישא" – אחד מ-יג תקוני דיקנא, מדרגה מאד גבוהה, המדה ה-יב מבין יגהמ"ר של הקב"ה. על אותו "פומא קדישא" כתוב "דעת גניז בפומא", והיינו הדעת העליון, דעת דרדל"א, עליה נאמר "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" – "ארבעה לא ידעתים" זה כחב"ד דעתיק, רדל"א, שעל זה נאמר "עד דלא ידע וכו'", לשם צריך להגיע בפורים. כמו שבפסח יש "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", אז בפורים, שחייבים להגיע ל"עד דלא ידע", אפשר לחשוב ששם כולם אותו דבר, אבל זה לא נכון – יש "ארבעה לא ידעתים – דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים, דרך גבר בעלמה". כמו שהרבי אומר שבליל הסדר צריך להזמין גם את הבן החמישי – לא מספיק ארבעה, וצריך חמשה (כמו שיש דעה, וכך פוסק המהר"ל מפראג, שצריך חמש כוסות, חמישית כנגד אליהו הנביא שיבוא ויבשר את הגאולה תיכף ומיד ממש) – גם ברדל"א יש חמשה ספקות, לא רק ארבעה, וכמבואר ענינם לענין גילוי מלך המשיח במ"א באריכות. בכל אופן, כתוב בחסידות שעיקר הדעת – של ה"לא ידעתים" – זה ה"דרך גבר בעלמה", ודעת זו גנוזה בפה, "דעת גניז בפומא", אור הגנוז לצדיקים. פומא זה פחד היהודים וכן פחד מרדכי – שם גנוז הדעת דרדל"א, "דרך גבר בעלמה". הפירוש בחסידות ש"גבר" זה צדיקי הדור ו"עלמה" זה היהודים הפשוטים, בעלי התשובה שבדור. זה גם זיווג שזוכים לו בפורים, כשמקיימים "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", זוכים ל"דרך גבר בעלמה" (עלמה לשון העלם והסתר). גבר זה גבר בגוברין, אחד שמתגבר בתומ"צ, זה בחינת "שארית יוסף". אבל במגילה כולנו יהודים, לא צדיקים דווקא – "פחד היהודים", סתם יהודים ("ורבים מעמי הארץ מתייהדים"). כתוב שכל עם ישראל נקרא על שם יוסף, "שארית יוסף", אבל זה שכל עם ישראל נקרא על שם יהודה נלמד ממגילת אסתר, בה כל עם ישראל הם "יהודים". כתוב ששתי הבחינות האלה זה שני משיחים שבדור – בכל דור יש שתי בחינות משיח, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא משיח של צדיקים ומשיח בן דוד הוא משיח של היהודים הפשוטים, של כולם, כל מי שבכחו להיות בעל תשובה מתוך העלם והסתר אלקות (וזה בכח כל יהודי). "פתאום יבוא האדון" – פתאום תבוא התגלות אלקית על ידי משיח בן דוד. צריך להיות זיווג ביניהם, וזה על ידי דעת דרדל"א הגנוזה בפומא קדישא, וזה נמשך על ידי "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה". אם פסח זה פה-סח, חופש הדיבור, הפה של פורים זה הפה של קוב"ה מלך מלכי המלכים, "אמר מלכא עקר טורא", "בדבר מלך שלטון", זה פה ששולט על המציאות. זה "מאן מלכי רבנן", שזה דווקא על ידי תורה שבעל פה – לא סתם חופש הדיבור, אלא דיבור מנהיג. חידוש המלכות בדור שלנו זה על ידי דיבור – הרבי רמז את זה הרבה, דווקא בזמן האחרון, שהמלך-המנהיג הכל תלוי בפה שלו, בדיבור שלו.

מצד אחד יש את הדעת הנעלם שגנוז בתוך הפה, מצד שני יש את מה שמתפשט מתוך הפה. נאמר ענין עמוק בחסידות: הדרוש לפי כמה דעות הוא העמוק ביותר של אדה"ז, "זכר רב טובך", שמוסבר באריכות בהרבה מקומות בחסידות – בשער היחוד, ובפרט בלקוטי ביאורים לר"ה על שער היחוד. שם מבאר שיש שתי בחינות של המשכת אור בעולם – "העלם וגילוי" לעומת "עצם והתפשטות". זה מהנושאים העמוקים ביותר בחסידות, שאין כאן המקום יותר מדי להאריך. בדרך כלל כתוב שהמחשבה, זה שאדם חושב – פרצוף לאה, כפי שנסביר – מתגלה בתוך הלב בדרך של העלם וגילוי, אבל הדיבור מתפשט מתוך הפה החוצה בדרך של עצם והתפשטות. כלומר, פרצוף רחל זה השרש של עצם והתפשטות, כי זה אותיות הדבור שמתפשטות מתוך הפה, אבל פרצוף לאה, שבתחילה יעקב אבינו בעצמו לא עומד על עומק דעתה של לאה אמנו, כמו שנסביר עוד בהמשך, שהיא אותיות המחשבה, שמה זה בדרך של העלם וגילוי. אבל רבי הלל בכמה מקומות (אחד מהם זה הדרוש על "בריש הורמנותא דמלכא", פתיחת ספר הזהר הקדוש) מסביר שבפה יש את שתי הבחינות יחד, וזה המעבר והממוצע בין העלם וגילוי לעצם והתפשטות. מסביר שקודם צריך להתגלות הדעת דגניז בפומא ("דרך גבר בעלמה", יחוד צדיקים ובע"ת, יחוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יחוד שארית יוסף עם היהודים של מגילת אסתר), וזה מתגלה בדרך של העלם וגילוי. זה כמו התגלות מלך המשיח בתוך הפה. הרבי אמר שבשביל לראות משיח, שהוא קיים, צריך רק לפקוח את העינים. מאז שהרבי אמר את זה, הרבה הרבה – גם מהחסידים הכי מקורבים, הכי רציינים – מרימים ידים, מה זאת אומרת? אני משתדל לפקוח עינים וזה לא עוזר. ליהודי הפשוט זה לא עוזר – אולי יש אחד שעוזר לו, אבל זה בכלל לא דבר פשוט, מה זה לפקוח עינים. מאמר המוסגר, כעצה, שכאשר מחפשים משהו – זה גם ווארט של אדמו"ר האמצעי שמביא בהקדמת "דרך אמונה" שלו – עם נרות ובהסתכלות חזקה, אז הכלל הראשון זה לחפש את האבידה במקום שהוא הלך לאיבוד. אם אבדת משהו ברחוב חשוך, בלי פנסים ובלי אורות, ואתה אומר שאי אפשר לחפש שם בלי אור ואלך לחפש ברחוב הסמוך המואר – אבל החפץ לא שם, איזה שטות, איזה טמבל שוטה הולך לחפש במקום מואר בגלל שזה מואר לו, אבל זה לא הלך לאיבוד שם. זה לא יעזור לו – אם זה הלך לאיבוד במקום חשוך אין ברירה, צריכים לחפש שם. גם לעניננו, כלל ראשון כאשר מחפשים את האבידה – מלך המשיח, "הצדיק אבד" – צריך לחפש אותו במקום שהוא נאבד שם. הגנני אבד. בספר הזהר המשיח נקרא הגנן, הגנני שצריך להכנס לתוך הגן – כנסת ישראל, אנחנו הגן – "לעבדה ולשמרה" (כמו אדם הראשון לפני החטא), אבל משום מה לא נותנים לו להכנס לגן, אומרים שהוא משוגע וזורקים עליו אבנים. צריך לפקוח עינים, זה אחד שכולם מכירים אבל חושבים שהוא משוגע. הרעיון שצריך לחפש אבידה היכן שהלכה לאיבוד. איפה משיח הלך לאיבוד? משיח זה לשון שיחה, הלך לאיבוד בתוך הפה שלך ושלי, "פתח פיך ויאירו דבריך". המשיח יגלה תורה חדשה, זה עיקר הענין שלו ועיקר הסימן שלו. ההתגלות של מלך המשיח זה בתוך הפה, התגלות הדעת דגניז בפומא – דעת דרדל"א, דרך גבר בעלמה – ואחרי שהוא מתגלה בתוך הפה צריך שיהיה התפשטות מהעצם שזה פעולות משיח במציאות. קודם צריך זיהוי משיח, וזה בתוך הפה. הזמן הכי טוב לזהות, לפקוח את העינים שלי ולהסתכל בפה של מישהו, ושם לראות את ההתגלות של הדעת. ה"בכח" של הדעת שתצא מהפה הזה ואז יקוים היעוד "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", היעוד של מלך המשיח, מלך המשׂיח, שמפרסם אלקות בעולם.

אמרנו ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו", אבל יש דעה שניה במדרש – "מרדכי בדורו כאברהם בדורו". אלו ואלו דברי אלהים חיים, ויש במרדכי את שתי המעלות – גם כמשה בדורו וגם כאברהם בדורו. במה הוא דומה למשה ובמה לאברהם? "מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ", משה רבינו עמד בפרץ ונקרא "אביגדור", גדר את הפרץ בעם ישראל במסירות נפש, וגם מרדכי עמד בפרץ – זה הדבר הראשון שמדמים אותם. והדבר השני: "מה משה לימד תורה לישראל אף מרדכי לימד תורה לישראל". על שם שני דימויים אלו קובעים חז"ל ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו". לגבי אברהם כתוב "מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש והחזיר והכיר לבריות גדולתו של הקב"ה הה"ד (בראשית י"ב) ואת הנפש אשר עשו בחרן אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה הה"ד ורבים מעמי הארץ מתיהדים וייחד שמו של הקב"ה וקדשו ולפיכך נקרא יהודי דכתיב איש יהודי אל תקרי יהודי אלא יחידי". אברהם ייחד שמו של הקב"ה בעולם, וכך גם מרדכי – לא רק ליהודים, אלא גם "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", "את הנפש אשר עשו בחרן" (גם במקום "חרון אף של מלכו של עולם"), ושם אברהם מתחיל בשבירת פסלי אביו ומושלך לכבשן הארץ וממשיך דרכו ללא חת, "אל יבוש מפני המלעיגים", "הוי עז כנמר" (הלכה ראשונה בשו"ע) כפי שנסביר תיכף. סימן לשלש הבחינות, שתים של משה ואחת של אברהם, אז "מה משה למד תורה לישראל" זה כנגד התורה ("אורייתא מחכמה נפקת"), הגבורה של משה ומרדכי לעמוד בפרץ זה בסוד "אני בינה לי גבורה", שהגבורה דאריך מתלבשת בתוך הבינה, פנימיות אמא, גבורות עליונות דאמא, זה הכח לעמוד בפרץ. מה שהולכים ומפרסמים אלקות בעולם, והלשון במדרש זה שכולם יכירו – לשון הכרה, וגם גוים יכירו (להיות "אור לגוים") – זה כדי שיקוים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", זה דעת, שממלאים את הארץ דעת כמים לים מכסים. לכל אחד מהחב"ד יש שרש בעתיק, ודווקא בפנימיות עתיק – "פנימיות אבא פנימיות עתיק", "פנימיות אמא פנימיות עתיק" והדעת עולה עד לפנימיות עתיק. השרש של החב"ד האלה בפנימיות זה "עד דלא ידע", ועל זה כתוב ש"מרדכי בדורו...".

יש עוד מאמר חז"ל שמישהו בדורו כמישהו בדורו – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו". שאפילו שיפתח הוא אחד מהשלשה שהם "קלי עולם" בלשון חז"ל, ושמואל אחד מהשלשה שהם "חמורי עולם" – ובחסידות הפירוש שבצדקותם של השלשה, משה אהרן ושמואל הם מחמירים על העולם, הם כל כך צדיקים שמחמירים שכולם צריכים להיות צדיקים כמותם, מביאים על העולם חומרה. יש כנגדם שלשה מנהיגים שהם קלי עולם – גדעון ושמשון ויפתח, שיפתח כנראה הכי קל עולם ביניהם – ויש לפרש על אותו דרך, למעליותא, שם מקילים על העולם. אם זה יכול להיות שופט ומנהיג, אז לא דורשים יותר מדי מאף אחד. מי משוה את שלשת קלי עולם לשלשה חמורי עולם? שמואל, הוא זה שאומר "יפתח בדורו כשמואל בדורו". כמו שכתוב בחסידות שיש דברים שהם למעלה מהתורה, כמו תשובה, ואת זה לומדים מהתורה עצמה – התורה היא האומרת שה' אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו" (בפסוק "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך"), כך שמואל שהוא מהחמורים (אולי הכי חמור, כי שקול כנגד משה ואהרן), הוא זה שמגלה שהקלי עולם הם כחמורי עולם. אז כל הכבוד לשמואל הנביא, שהוא זה שאומר שכאשר אני אחזור בדור של יפתח אל תלכו אחרי אלא אחרי יפתח, השופט שבדור, "ואין לך אלא שופט שבימיך". היות שיש פה שני מאמרים דומים בחז"ל אז צריך להיות כמובן קשר ביניהם, וזה גם צריך להיות קשור לפורים שהרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו" זה מאמר מובהק של פורים. במיוחד לפי מה שאמרנו קודם שכל המושג דור, "דור הולך ודור בא" (שנדרש בזהר על משה), זה דרא-אדר, "דבר צוה לאלף דֹר". כל הענין של "אין לך אלא שופט שבימיך", שהוא המשה רבינו שבדור, זה גילוי של חדש אדר. צריך להסביר למה זה.

יש ווארט מפורסם, שכתוב בהרבה מקומות בחסידות הכללית בשם הרבי ר' בונים מפרשיסחא (והדברים יפים מאד לו), ש"יפתח בדורו" היינו אחד שיודע לפתוח דרך חדשה בעבודת ה'. הוא אומר שבכל דור ודור יש בכח – וה' רוצה שזה יבוא לידי גילוי – דרך חדשה בעבודת ה', אבל רק המנהיג שבדור הוא זה שמסוגל לגלות את הדרך החדשה בעבודת ה', וממילא, ברגע שהוא יגלה זה סימן מובהק ועצמי לגמרי שהוא המנהיג, בגלל שרק המנהיג של הדור, רק המשה רבינו של הדור, יכול לפתוח את הדרך החדשה ששייכת לדור. ואם אין דרך חדשה בדור, זה סימן מובהק שיש פה בעיה, בגלל שבכל דור ודור חייבת להיות דרך חדשה לגמרי. אמרנו שהדברים האלה הולמים מאד את הרבי ר' בונים. הכלל הגדול שמי שאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם זה בפורים, "ויאמר אסתר המלכה למלך בשם מרדכי", ואנו נקיים זאת הערב לגבי רבי בונים. לכאורה הוא ממשיך דרך החסידות, דרך הבעל שם טוב, והבעל שם טוב חדש הכל. הרבי כותב באגרות קדש בכמה מקומות משפט מאד פשוט – אפילו אחד המשפטים שמפרסמים עם תמונת הרבי – שמשיח יבוא כאשר יפוצו אצל כל אחד מעינות תורת הבעל שם טוב, הכל זה הוא. אז לכאורה אחרי הבעל שם טוב אין דרך חדשה – אפשר לדבר על דרך חדשה בעבודת ה' אחרי מורנו הבעל שם טוב?! הפלא הוא שבחב"ד אומרים שכן, שיש הבעל שם טוב, ואדמו"ר הזקן התבטל לחלוטין למורנו הבעל שם טוב, ואף על פי כן הוא פתח משהו חדש. מה שהוא פתח משהו חדש, הוא אומר שפתחתי פתח מתוך תורת הבעל שם טוב, אבל למעשה הוא פתח דרך חדשה. מה הסימן של אחד שפותח דרך חדשה? שהחברים שלו, שהם גדולי ישראל וצדיקים עצומים, גם תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי המגיד (שהוא ממלא מקומו המובהק), לא ניחא דעתם מהדרך החדשה שמישהו פתח, עד כדי כך שחושדים בו שהוא סוטה מכל הדרך. אם כי שאדמו"ר הזקן הוא במסירות נפש נאמן לבעל שם טוב, מוכן למות בשביל הבעל שם טוב על כל נשימה, ואף על פי כן הוא פותח משהו חדש, שהצדיקים הכי הכי גדולים חושבים שיש פה משהו לא בסדר בדרך החדשה וזה לא הבעל שם טוב, לא את הדרך הזאת קבלנו. דבר דומה לזה בחסידות פולין זה התופעה של הרבי ר' בונים מפרשיסחא בהמשך לרבו היהודי הקדוש. גם, כמו שהסברנו לאחרונה – לפני כחצי שנה – יש גם דמיון מאד גדול בין הרבי ר' בונים ומה שהוא חולל בפולניה לחב"ד. זה הדרך החדשה, שכל צדיקי פולין חלקו עליו ואמרו שאתה חוטא לדרך החסידות, לתפקיד הצדיק, ואילו הוא עומד על דעתו חזק והווארט הוא מאד פשוט – הווארט הוא שהחסידות צריכה להיות 'תורה'. בדיוק אותו הדבר: חסידות זה משהו לבבי, צדיק שמעלה את המקושרים שלו, מתקן נשמות, ובא אדמו"ר הזקן – בספר הזכרונות ח"ג (שזה עתה יצא לאור, באידיש, וכדאי שכל אחד ירכוש אותו) מסביר הרבי הריי"צ – ומחדש עד כדי כך שחבריו אמרו לו שאין לך כבר שייכות אצלנו. הווארט היה שאדמו"ר הזקן החליט שדרך החסידות צריכה להיות נטו תורה – תורת החסידות. לא שבאים לצדיק ויש חצר והוא עושה סגולה וכו' – לא שזה לא קיים, זה קיים, גם אצל המגיד המופתים היו מתגלגלים מתחת לשולחן ולא היה זמן להרים אותם, ואף על פי כן מה שכל התלמידים לקחו מהבעל שם טוב ומהמגיד שהצדיק הוא בשביל עבודה סוציאלית. הדבר הזה הוא חשוב ביותר, עבודה סוציאלית זה דבר חשוב ביותר – אהבת ישראל, משהו עצום – ואף על פי כן אדמו"ר הזקן החליט שהעיקר זה תורה, והעבודה הסוציאלית של החסידות נכללת ב'תוירה'. משהו דומה לזה מאד זה רבי בונים, שהוא בעצמו קיים את ה"יפתח בדורו" – שפתח אצלו, במקומו, דרך חדשה לגמרי, עד כדי כך שכל הצדיקים הגדולים התנגדו לו מאד מאד, והווארט היה אותו ווארט, שצריך להיות תוירה. מה יצא ממנו? קוצק, החידושי הרי"מ, רבי יצחק מווארקי – גדולי תורה, דווקא 'תיירה'.

אז שוב, רבי בונים אומר ש"יפתח בדורו" זה מי שפותח דרך חדשה, בכל דור הדרך החדשה עומדת בגרון ורוצה להתבטא, אבל היחיד שיכול לבטא זה רק מי ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" והוא יכול לגלות את הדרך החדשה לדור. זה הסימן, ואין סימן אחר, שהוא היפתח בדורו. מה כל זה קשור למדובר כאן? נחזור לענין של ה"פה" ונסגור את המעגל בשיחה הראשונה. צריך לבדוק בכתבי האריז"ל מי זה יפתח. כשהאריז"ל רוצה להסביר שרש נשמה – יפתח בדורו כשמואל בדורו – הוא עושה את זה באמצעות גלגולי נשמות. אין בכתבי האריז"ל גלגולי נשמות רבים ביחס ליפתח, הוא כותב רק אחד – שזה רבי חנינא בן תרדיון. אחד מעשרה הרוגי מלכות, מת על קידוש ה' – נשרף עם ספר תורה בחיקו – והרגו גם את אשתו, שבו את בתו ושמו אותה בבית זונות ברומי, רק שבנס עצום רבי מאיר, שהיה נשוי לאחותה ברוריה המפורסמת (שגם בת של רבי חנינא בן תרדיון), הלך במסירות נפש להציל את גיסתו והצליח (ומשם צומח הביטוי "אלקא דמאיר ענני" – התפלה הידועה שמתפלל מי שצריך ישועה, שכך אמר רבי מאיר לשומר בית הזונות ששתף איתו פעולה וסכן את עצמו, שיצעק כך אם יתפסוהו ותהיה עמי במחיצתי, ובאמת כך היה שהוא ניצל). בכל אופן, צריך להבין למה רבי חנינא בן תרדיון נשרף עם ספר תורה בחיקו, למה אשתו היתה צריכה גם כן למות על קידוש ה' ביחד איתו, ולמה הבת נכנסה לצרה גדולה מאד – אבל שמרה על עצמה במסירות נפש בבית הזונות, כפי שחז"ל מפרשים, ולא נכשלה, ובגלל זה זכתה לנס הזה שבא רבי מאיר והציל אותה. שניהם חטאו בפה, ומכאן נלמד שהתיקון של שניהם זה גם תיקון של פורים – תיקון גם של פה חוטא ופה נעלם. אמרנו שצריך לחפש את המשיח בתוך הפה, וגם הדרך החדשה שבכל דור זה הדעת שגנוזה בפה. אחרי שיפתח זכה לישועה גדולה מה' הוא חטא בכך שנדר נדר – וכתוב שמי שעושה נדר שלא כדבעי (זה גם תיקון של פורים, תיקון של נדרים, למשל מי שנדר לא לשתות – אז לא כמו יפתח שמתעקש לא להתיר את הנדר, אלא שירוץ מהר לאיזה חכם לתקן את חטא יפתח ויתיר לעצמו את הנדר), שמי שחוטא בנדרים (ובדרך כלל נשים חוטאות בנדרים, אבל כאן יפתח חטא בנדרים, והוא גם בחינת אשה, כי מלכות זה אשה בכלל) נופל ל"נוקבא דתהומא רבא" (זה גם נושא שאולי נמשיך אחר כך). בכל אופן, הוא נדר שאם ה' יעשה לו נס ויושיע את עם ישראל – כמו שהיה בסוף – אז מה שיוצא ראשון מביתו הוא יעלה עולה לה'. כשהוא חזר לאחר הנצחון המופלא יצאה לקראתו מפתח ביתו בתו החביבה, ואז הוא צועק מרה ואומר "ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב", ואז היא מקבלת את זה ואומרת בחזרה – אבי, אם פצית פה עשה בי מה שנדרת. אם כי יש כאלה שאומרים שאולי בסוף הוא לא הקריב אותה, אבל לפי חז"ל ובודאי לפי הקבלה בסוף הוא הקריב אותה פשוטו כמשמעו. זה חטא נורא, ומה היה החטא? שלא הלך להתיר את הנדר. היה באותו דור פינחס הכהן, ושניהם חטאו – פינחס היה צריך ללכת אליו להתיר נדרו, והוא היה צריך ללכת לפינחס, וכל אחד התעקש בגלל כבוד מדומה, שלא לכבודו ללכת לזולתו, ובגלל זה בסוף הבת החביבה מתה. מה עשה רבי חנינא בן תרדיון? הוא היה הוגה את השם באותיותיו, את השם המיוחד והמפורש, שם הוי', שרק הכהנים היו מבליעים בבית המקדש, וסתם כך אסור להגותו אלא רק לעתיד לבוא. "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" – גם פסוק של "דור הולך ודור בא" – אבל כשיבוא משיח ויבולע המות לנצח ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ יהיה מותר לכל אחד להגות את ה'. היום מותר רק לכוון, פרצוף לאה, אבל לעתיד לבוא יהיה מותר גם להגות בפה ממש. בעצם, להגות בפה זה לא בדרך של עצם והתפשטות אלא גם בדרך של העלם וגילוי, גילוי ה"דעת דגניז בפומא", אבל הוא עצמו פועל את כל הפעולות. למה הוא עשה זאת? זה משחק להגות את ה' באותיותיו? זה דבר פשוט שהוא רצה להגיע לשיא של "מאן מלכי רבנן" – לשלוט ולתקן את המציאות. כמו שיש בקבלה מושג השבעת מלאכים כדי לפעול פעולות – שהיום, בגלל שאין לנו אפר פרה, אומר האר"י שאסור לעשות זאת – אבל מי שיכול להגות את השם המפורש באותיותיו לא צריך מלאכים, ה' זה כל יכול. במלים קצרות, רבי חנינא בן תרדיון היה משיחיסט חזק, והדרך שלו להביא את המשיח – היות שהבין שהמשיח גניז בפומא, כח בתוך הפה – צריך להיות לבא לפומא גליא, לכן הוא סכן את עצמו במודע, סיכון קשה (וכמובן שזו דרגה הרבה יותר גבוהה מאשר יפתח, שנדר נדר להקריב את מי שיצא בפתח ביתו), כדי להביא משיח. בכל אופן חטא בזה, כמו כל הצדיקים שרוצים להביא את המשיח לפני הזמן – דחק את הקץ, ולכן הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות. למה אשתו נהרגה איתו? כי לא מחתה. גם על אשתו של יפתח כתוב שחטאה בכך שלא מחתה – אשתו של יפתח היתה יכולה למנוע ממנו לשחוט את הבת, וגם היא לא התערבה. גם האשה של רבי חנינא בן תרדון ולא מחתה, והתחייבה יחד איתו. ומה חטאה של הבת? גם בסוד הגלגול, הבת הזאת היתה אשת חם בתבת נח, ששמשה בתיבה נגד ציווי ה', ולכן התחייבה מיתה בגלגול בת יפתח, אבל על ידי ההקרבה שלה כבר זכתה, וכאשר חזרה אחר כך כאחות ברוריה, הבת השניה של רחב"ת, היא עמדה בנסיון – בשביל לתקן את מה שעשתה בתבת נח היתה צריכה להמסר לקובה של זונות ולעמוד בנסיון, כפי שעשתה, ובכך היא תקנה עצמה לגמרי וזכתה בחיים. עד כאן זה דוגמה יפהפיה של גלגול נשמה של האר"י הקדוש.

למה ספרנו את זה? כי המוטיב כאן זה המשיח שבפה. יפתח זה מי שפותח דרך חדשה בעבודת ה', ויש רק אחד כזה בכל דור. יפתח סתם זה כמו "פתח ה' על הפתח" (ענין של פסח, בהברה אשכנזית זה אותו דבר) – הדבר העיקרי שאדם פותח וסוגר זה הפה. שם החשמל, "עתים חשות עתים ממללות" – "מלה בסלע משתוקא בתרין", או שפותחים או שסוגרים את הפה. המשיח זה התיקון המוחלט של הפה, והתיקון הזה קשור לפה של פורים. קודם התחלנו לומר שפסח זה פה-סח, ופורים זה פי-רום או פֻם-ריו (ריו זה ענין עמוק בקבלה). אם נוציא את אותיות פי מה שנשאר זה רום, למה זה רומז? יש שני פסוקים, אחד אומר "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים", שצריך "רוממות אל בגרונם", רום בגרון, ואז יש "חרב פיפיות" (לשון פה) בידם לעשות נקמה בגוים. ופסוק שני אומר "ורומם תחת לשוני". לפי שני עדים אלו יש רוממות – הרוממות העצמית של המלך, שזה גם רדל"א (רק למלך יש שרש ברוממות העצמית, כתר דרדל"א, דרך נשר בשמים, אבל הכתר מתלבש בדעת והיא גנוזה בפה) – בפה. פורים זה פי-רום, כמו שפסח זה פה-סח. זה שתי בחינות של תיקון הפה. מה שיצא לנו עד עכשיו, ונסיים עכשיו את השיחה הראשונה ונשיר קצת – אחר כך נמשיך את השלב הבא – מה שרצינו לפתוח, שיפתח זה פתיחת דרך חדשה בעבודת ה' וגם היכולת לפתוח את הפה ושהדעת הגנוזה בפה תתגלה בדרך העלם וגילוי, ואחר כך הפעולות תיעשנה אפילו מעצמן. יש אנשים שרוצים כל הזמן פעולות בשטח – פעולות זה חשוב – אבל לא בכדי אדמו"ר הזקן כותב כמה פעמים בתניא קדישא "עקימת שפתיו הוי מעשה", המעשה הראשון זה דיבור, המעשה של המלך זה פעולה בדיבור לו. אם משה רבינו היה נכנס לארץ ישראל לא היה צריך להלחם בכלל – הכל היה כובש ומתקן בכח הדיבור שלו – ורק בגלל שלא זכינו שמשה יכנס לארץ ("מרדכי בדורו כמשה בדורו") היו צריכים הרבה מעשים בפועל. אבל "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – לא מצפים שוב ליהושע (שכל הכבוד לו, ויש הרבה מה ללמוד ממנו), אלא למשה, ואם הוא נכנס אז זה לא כמו שחושבים שמצפים למעשים, אלא זה כח אדיר קבל עם ישראל וקבל אומות העולם שרוב התיקון נעשה על ידי הדיבור. זה הכלל הכי חשוב שצריך ללמוד לענין חידוש מלכות ישראל בארץ ישראל ובעולם כולו – מלכות זה לא ידים אלא פה, ועוד לפני ש"תורה שבעל פה קרינן לה" אומרים רק "מלכות פה". שם יש דעת גניז בפומא, ואמר מלכא עקר טורא, וזה הדבר שצריך לחפש – לחפש ולראות את הפה הזה, "פֻם ממלל רברבן" בקדושה, שהוא מגלה את הדרך החדשה של הדור וממילא זה הסימן שהוא המנהיג של הדור. זה הסיכום של החלק הראשון – להתחיל לחוש את המלכות פה, ובתוך מגילת אסתר זה מתגלה גם כ"פחד היהודים" וגם כ"פחד מרדכי". יש מרבי מ"מ מויטבסק, ב"פרי הארץ" – ספר של ארץ ישראל, הספר העיקרי בחסידות של ארץ ישראל – שכאשר מרגישים את השכינה מדברת בפה אין פחד ה' יותר מתחושת התגלות הדעת שבתוך הפה. זה רק כדי לקשר זאת ל"פחד היהודים" (ר"ת פה) ו"פחד מרדכי" (ר"ת פֻם). נאמר לחיים, שנזכה ל"פֻם ממלל רברבן" ושזה יפעל את התיקון בכל העולם כולו.

עכשו נשיר שיר שהמילים שלו זה "רומא פומא" – זו היתה הכוונה של השיחה. תמצית השיחה זה שתי מילים – רומא פומא. יש שיר של חסידים, שיר של פורים, שהמילים זה כאילו איזה שתי מילים של שטות, של פורים, אבל הן רומא פומא, ולעניננו זה בדיוק התמצית של מה שדובר, פה-רם, רוממות אל בגרונם, ורומם תחת לשוני. שהרומא יתגלה בתוך הפומא, זה הכלל הגדול של השיחה הזאת – שהרומא שמתגלה בתוך הפומא זה המשיח. דרך אגב, בדוק ומנוסה – כאן בארץ ישראל – שמי ששר את השיר הזה עם המילים האלה זה מפיל פחד אימים על הגוים הרשעים, "פחד היהודים" ו"פחד מרדכי".

בקשו החבר'ה שנלמד ניגון חדש. כמו שלפני חדשיים בקשו ניגון של מתיר אסורים, שיש אסירי ציון בארצנו הקדושה וצריך שה' יתיר אותם, אז עשינו ניגון על זה. עכשיו בקשו, מחיל אל חיל, ניגון שקשור למה שקורה היום בצבא. ידוע שיש משהו, אבי אבות הטומאה, שנקרא טוהר הנשק. המנטליות הזו גם חודרת ומחלחלת לתוך שורות העם בכלל – שאסור לירות באויב שמסכן אותנו. הדבר הזה הוא כמובן נגד כלל גדול בחז"ל – הבא להורגך השכם להורגו. כמו שנסביר, הכלל הזה הוא סברא כל כך פשוטה שגם אם חז"ל היו אומרים היינו מבינים את זה, וגם להבדיל כל גוי מבין זאת ואין שום גוי כל כך מטומטם שלא יירה במי שהולך לירות בו. לכן בקשו גם ניגון שקשור לנושא הזה. עכשיו, כשחשבנו על זה, גם קצת בגלל מה שאמרנו שהדבר הזה כל כך פשוט עד שאפילו לא צריך מאמר חז"ל בשביל זה, ולהיפך – אם איזה כושי היה שר את זה זה היה הרבה יותר יעיל. אם איזה זמר כושי מפורסם היה מקליט כזה ניגון ומכניס את זה לשורות הצבא ושורות העם בכלל זה היה פועל הרבה יותר טוב משיר עם מילים בתנ"ך או פסוקים בתנ"ך – זה משהו פשוט. אני רק מתאר עכשיו את הלך המחשבה. אחר כך חשבתי שזה צריך להיות בסגנון של בלוז, של חסידיק-בלוז. גם, היות שמצטייר שכושי שר את זה – קשור לאשה הכושית של משה רבינו (שאולי נמשיך לדבר על מה שהאריז"ל אומר עליה) – חשבתי שאפילו יותר יעיל, במיוחד אם אליעד או נריה ישיגו לנו איזה זמר כושי טוב, שמסתמא מכירים כאלה, אז הרבה יותר טוב שזה יהיה באנגלית מאשר בעברית. זה צריך להיות גם בסגנון של בלוז, וגם לשון המדוברת בכל העולם כולו, כי באמת זה לא משהו יהודי. אם אנחנו נצרף לניגון גם איזה קומיקס או משהו, לראות בעינים כמה הסיטואציה של טהר הנשק זה אבסורד, זה גם יוסיף לענין. הדבר שהכי טוב לבלוז זה דווקא מנגינות של ימים נוראים. האמת שהניגון הזה הוא לא ניגון ממש חדש, אלא מלפני כמה שנים, אבל הסגנון מאד מתאים. בקשתי שיביאו לכאן גיטרה חשמלית בשביל הניגון הזה. קודם נלמד בלי המילים ואחר כך נוסיף את המילים. אפשר לחשוב שזה ימים נוראים, או בלוז, אחד מהשנים.

הציור זה ככה: החיל עומד מול בית עם מחבלים, והיורים מכוונים לחילים מתוך הבית, והמפקד אומר לחיל שאסור לירות. זה הסיטואציה – הם אמרו לי לא לירות, אבל אני הולך לירות בו לפני שהוא יירה בי. ואז החיל יורה והכל מתפוצץ. זה סגנון של כושים. היו הרבה צדיקים שדווקא אהבו לנגן בשפה לועזית – פולנית או רוסית. גם בחב"ד, והרבי רצה שיהיו שירים גם באנגלית, בשפה המדוברת. הווארט הוא שהמסר הוא מסר עולמי, והכי טוב שישיר את הבלוז טיפוס כושי.

עכשיו נשיר "ארור המן".

שיחה שניה:

ידוע שמלכות היא הספירה השביעית, כנגד יום השבת, אז הייתי רוצה שהמלה מלכות תתחלק ב-7. המספר מלכות הוא מספר מיוחד מהרבה בחינות, אבל הוא לא מתחלק ב-7, אבל אם אומרים "מלכות פה" זה קודם כל ז אותיות שמתחלקות ל-ה ו-ב (חלוקת זהב) וגם זה כבר מתחלק ב-7 – ז פעמים פג (תיכף נראה מה שזה אומר), וגם המילוי מתחלק ב-7 וגם המספר קדמי, ועוד ועוד. זה שב"פתח אליהו" כתוב "מלכות פה" זה חידוש, כי כתובים שם כל הקבלות לאיברי שיעור הקומה העליון, ובכל ספר קבלה מלכות זה בדרך כלל העטרה – עטרת היסוד – והנה בפתח אליהו כתוב שזה פה, שזה לא לפי ההגיון כל כך. הרי הספירות יורדות – חכמה מח ימין, בינה מח שמאל (בפתח אליהו כתוב "בינה לבא", זה גם קצת שאלה, אבל זה לא כל כך שאלה כמו מלכות פה), חו"ג זה יד ימין ושמאל, תפארת גופא, נצח והוד תרין שוקין, רגל ימין ורגל שמאל, היסוד זה הברית – הכל מובן לפי הסדר. מה שמתבקש שמלכות היא בת הזוג של היסוד – סוד העטרה, מה שמתגלה כאשר מקיימים מצות ברית מילה ו"'ששון' זו מילה" (מצוה שקשורה באופן מיוחד לחג פורים – "'אורה' זו תורה, 'שמחה' זה יום טוב, 'ששון' זה מילה", ובסדר ברית מילה הפסוק שאומרים זה "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – זה ששון ויש בזה גילוי של "אנכי מי שאנכי", "'ויקר' אלו תפילין"). ברית מילה זה מצוה שקשורה מאד עם חג פורים. פורים בכלל זה פוריא, לשון "פרו ורבו", מטה בלשון תרגום – "המן נופל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" – ולמה נקראת כך? כי עליה פרים ורבים. כמו שחז"ל אומרים אצל אדם הראשון – "עלו למטה שנים וירדו שבעה". עלו אדם וחוה וירדו אדם וחוה וקין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו, שתיכף נסביר מי הן. יש ארבע דעות על מה קין והבל התדיינו, ולפי דעה אחת היו מתדיינים על התאומה היתרה של הבל – קין אמר שהוא הבכור, ומגיע לו פי שנים, אז היא מגיעה לי, והבל אמר שהיא נולדה איתי אז היא מגיעה לי. לא היו אז רבנים לדון – שאלה מה היו אומרים. זה מקור של "אדם עושה דין לעצמו", והדין שקין עשה לעצמו זה שצריך להרוג את הבל כדי לזכות בטוח בדין הצדק לפי דעתו שהתאומה היתרה מגיעה לי כי אני הבכור. בכל אופן, זה לשון חז"ל – "עלו למטה שנים ירדו שבעה". יש מקום שכתוב "ירדו ארבע" – רק קין והתאומה, ולפי דעה זו בחז"ל הבל ושתי התאומות נולדו אחר כך, פעם שניה. על כל פנים, פורים זה "פרו ורבו" – "אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול בשר ערלתו". כלומר, מצות ברית מילה קשורה מאד לפורים. ברית מילה זו מצוה שיהודים מקיימים במסירות נפש, מסירות נפש של פורים. זו גם מצוה של "מיהו יהודי" – מס"נ שבאה אחר כך לידי ביטוי בכך ש"ומרדכי [שהוא כנגד היסוד ועטרת היסוד] לא יכרע ולא ישתחוה". האבר חי של הקדושה לא מתכופף להמן הרשע, נשאר זקוף וגאה בקדושה, והכל קשור לקדושת הברית. תיכף נבין למה מדגישים את זה. בכל אופן, כתוב בספר יצירה שמילת המעור מכוון כנגד מילת הלשון – יש קשר בין היסוד ועטרת היסוד בפרט לפה. בכל אופן, הייתי חושב שבשיעור קומה של פתח אליהו היה אומר, אם היסוד זה הברית, שהמלכות זה העטרה. אבל לא, הוא אומר שהמלכות זה הפה. איפה המיקום של הפה? המקובלים האחרונים מדייקים שמיקום הפה בין הג"ר והז"ת, בין המוחין למדות – הפה עדיין בראש, אבל למטה מהג"ר, אז הוא כעין ממוצע. זה עצמו סיבה מובהקת, שכתובה במקובלים האחרונים, לכך ש"דעת גניז בפומא" – אם המלכות זה לא בעטרה, אלא עלתה לפה, אז שמה יש דעת. הדעת זה בראש, ולא למטה ב"סיומא דגופא" (ככינוי היסוד, וכ"ש העטרה).

פתחנו את הערב עם השיר "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו" – כל השיר הזה עולה ג"פ ברית מילה (העולה עצמות בגוף, מתאים לתוכן הפנימי של שיר זה כפי שמוסבר בחב"ד דווקא, שהעצמות בוחרת בגוף היהודי דווקא, והסימן לבחירה בגוף דווקא היא ברית מילה). זה שהעצמות בוחרת בגוף זה גופא נקרא שהעצמות נמצאת בגוף – זה כמו "בחירת לבו" אצל חתן וכלה, אז יש זיווג. כשה' בוחר בגוף של היהודי אז הוא נמצא בו, עצמות בגוף. יש עצמות ויש מהות ויש מציאות. בספירות חביון עז העצמות זה ברדל"א, המהות זה כל הספירות מחכמה עד יסוד, והמציאות זה האשה-המלכות. לפעמים מסבירים שמהות זה חכמה ומציאות זה בבינה, אבל היות ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" אז המהות, כח-מה של החכמה, נמשך עד יסוד ז"א, והמציאות שאנו מכירים – עלמא דאתגלייא (לפקוח עינים ולראות את המציאות של המשיח) – זה מלכות. זה "מלכות פה", כי על התורה שבעל פה כתוב "חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה" כדרשת חז"ל. גם למצוא וגם להוציא זה לשון נופל על לשון עם מציאות. "חיים הם למוצאיהם" – אם אתה רוצה למצוא את המציאות של החיים צריך להוציא את זה בפה, כי זה נמצא בתוך הפה, כמו שהסברנו קודם. מוצאיהם-מוציאיהם-מציאותם בפה. כל חג פורים זה לתקן את הפה, אפילו בדרגה יותר עצמית מהתיקון של פסח.

בתור מאמר מוסגר, קצת מורכב, נאמר שיחה קצרה בנגלה שתמחיש לנו את הדבר הזה: יש כח מיוחד בפה, שבלשון חז"ל זה "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בקיצור נמרץ, מישהו נדר ואסר על עצמו משהו, אבל תוך כדי דיבור – השאלה אם צריך להיות תוך כדי דיבור, כדלקמן – הוא התיר, אז אם הוא המקור היחיד לידיעת האיסור הזה, פיו אסר על עצמו (אנו מדברים גם על חטא יפתח, "פציתי פי אל הוי' ולא אוכל לשוב"), אז הוא מתיר. יש לכלל זה שתי סברות בראשונים ובאחרונים, ושתי הסברות האלה זה פה של פורים ופה של פסח. הסברא הראשונה, שזה יותר פשוט וזה הפה של פה-סח, ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" זה סוג של מיגו. היות שיכול היה לטעון משהו יותר טוב, אז בית דין מעלים עליו – יש הרבה סברות למה זה עוזר – ובכך שלא טען זאת זה סימן שמדבר אמת. "אי בעי משקר" היה לו משהו יותר וב לשקר, אז בכך שלא אמר את הדבר היותר טוב סימן שהוא לא משקר. מה זה "הפה שאסר" לפי סברא זאת – סברת התוספות (כל הראשונים חולקים בכך, אבל נצמצם זאת למחלוקת רש"י ותוספות) – שזה סוג של מיגו (קצת יותר טוב, אבל מיגו), והסברא היא "אי בעי שתיק". אם היה רוצה לא להכניס עצמו לבעיה היה שותק, לא היה חיב לפצות את פיו בכלל. סתם מיגו זה "אי בעי משקר" היתה לו טענה יותר טובה, וב"הפה שאסר" זה "אי בעי שתיק", אז ממילא אם הוא אסר וגם התיר זה בסדר. הדוגמה הקלאסית בכתובות זה שאשה באה ממקום אחר, לא מוכרת, ואומרת בפני בית דין שאשת איש הייתי אבל גרושה אני. כשהוציאה מהפה "אשת איש הייתי" אז אסורה על כל העולם, אבל ברגע שאומרת "אבל גרושה אני" מתירה עצמה – אין לה גט, והשאלה אם מאמינים לה או לה. היא אסרה את עצמה ואחר כך היא התירה את עצמה ואומרים "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". רב אסי לומד זאת מפסוק – "את בתי נתתי [אסר אותה על כל העולם] לאיש הזה [= משיח, ואז התירה לו]" – וחז"ל אומרים שזה סברא ולא צריך פסוק. אם לומדים מהפסוק הלימוד הוא יותר חלש מאשר אם לומדים מסברא. אחר כך הגמרא אומרת שלא צריך פסוק, זה סברא פשוטה. כפי שנסביר, שתי הדעות בראשונים איך להסביר כבר כלול בשתי הדעות בכתובות אם זה פסוק או סברא. הסברא השניה שזה כלל לא משום מיגו, אלא שהאדם הוא בעל הבית על דיבורו – יש לו שליטה על הפה שלו, וכמו שהוא אוסר משהו הוא יכול להתיר את זה. זה גם המשך לשיעורי "מתיר אסורים".

נאמר שתי נפקא-מינא באחרונים בין שתי הסברות (בין שתי סברות צריך להיות נפק"מ למעשה): אם אומרים שזה מטעם מיגו, אז ההיתר שמתיר צריך להיות "תוך כדי דיבור", או לכל היותר כל עוד שמדיינים האנשים באותה סוגיא, אבל אם זה לא בגלל מיגו אלא כלל שהאדם בעל הבית על הדיבור שלו ויכול להתיר מה שאוסר, אז אפילו אם תבוא מחר-מחרתיים ותאמר שהיא גרושה זה מתיר. יש הרבה מחלוקת אם צריך להיות תוך כדי דיבור או לא, והפנ"י ועוד תולים זאת בשאלה אם זה מיגו או כלל שהאדם בעל הבית על הדיבור. נפק"מ שני – יש הרבה, אבל זה שני החזקים והמובנים ביותר – מה הדין של "הפה שאסר" נגד חזקה. יש כל מיני חזקות מתי האדם יאמר כך ומתי לא יאמר כך, מתי יעיז לדבר ומתי לא וכו' – יש מליון חזקות. דיני נזיקין הכי עמוק ופסיכולוגי בתורה, כי חז"ל מעמיקים בפסיכולוגיה של האדם לומר מה הוא מדבר ומה לא – כל עומק הפסיכולוגיה של התורה בא לידי ביטוי בממונות, מה אדם טוען ומה לא. יש כל מיני – מאות אם לא אלפים – חזקות בחז"ל. אם יש חזקה שהאדם לא יטען משהו בגלל סיבה פסיכולוגית, אז "מיגו" במקום חזקה לא עומד – לא אומר שהיה טוען משהו שיש חזקה שאינו טוען. אבל האחרונים מסבירים שזה רק לדעה ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" זה מיגו, שאז גם "הפה שאסר" לא עובד נגד חזקה, אבל אם "הפה שאסר" הוא לא משום מיגו, אלא סברא בפני עצמו – איזה מן מלכות עצמית בדיבור – אז גם נגד חזקה "הפה שאסר" הוא יעיל. כמובן, כדי להמחיש זאת צריך הרבה דוגמאות, וכל השתלשלות ראשונים ואחרונים איך הגיעו לזה, אבל אמרנו בקיצור נמרץ.

זה שיש כאן שתי סברות בכח הפה, האם יש לו כח מוגבל יחסית, או שזה כח עצמי שלא מוגבל בכלל, זה שתי הפיות – "חרב פיפיות" – של פורים ושל פסח. פורים זה דעת רש"י, שהפה שאסר זה "מלכות פה" – המלך אמר כך היום ואומר הפוך מחר. מה הסימן של מלך, שהיום אמרתי ככה ומחר אני אומר הפוך, לא משנה שום דבר. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. זה פה של פורים, בשביל זה צריך הרבה לשתות "עד דלא ידע", עד שמגיעים לדרגה הזאת של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". פסח זה חופש הדיבור, תאמר ותדבר, וגם נאמין לך בכל מיני מיגואים – הכל דינים של נאמנות – אבל עדיין יש בזה גבול. "כימי צאתך מארץ מצרים" – יציאה מהגבולות-המיצרים שאסור לדבר, זה רוסיה (ויש עוד מקומות כמו רוסיה) – אבל "אראנו נפלאות" זה כבר פורים בתוך פסח. פסח זה דעת תוספות ב"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", זה מטעם מיגו ויש בזה מגבלות, אבל בפורים "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" זה סברא, ובשביל סברא לא צריכים לדעת פסוקים (כמו שאמרנו קודם ביחס ל"הבא להורגך השכם להורגו" – סברא לא צריכה פסוק, וגם לא צריכים לומר אותה בעברית), וסברא זה מדאורייתא, זה הכי חזק בעולם. סברא בלשון החסידות זה "הנחה עצמית", משהו עצמי. כל זה היה מאמר מוסגר על "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" וההבדל בין פורים לפסח, "פה אל פה אדבר בו".

אמרנו ש"מלכות פה" מתחלק ב-7. האריז"ל כותב שכל מציאות כל העולמות, שיוצאת מהמלכות, וכל בי"ע – גם פרצופי הזכר, כמו אבא וז"א, שבבי"ע – הכל זה נוקבא, הכל זה אשה. כל הזכרים וכל הנקבות בכל המציאות כולה, כל העולמות התחתונים, הכל בגדול ובכללות זה אשה – הכל נקבה, הכל נקרא חוה ודווקא חוה ראשונה. עכשיו נכנסים לנושא גדול מאד, שצריך כמה וכמה התוועדויות למצות אותו, אבל רק נפתח בו במה שנוגע לפורים ולעניננו. חז"ל מלמדים אותנו שהיו שתי חוות, חוה ראשונה וחוה שניה. לפי הפשט הכי פשוט במדרש, קודם ה' ברא חוה לעיני אדם הראשון – לא בתרדמה – ובניתוח בלי הרדמה האדם הגיבור רואה כל מה שקורה, יכול להיות נחמד ויכול להיות מגעיל. אדם הראשון ראה אותה מלאה רירין ודם, והיא נמאסה בעיניו. אף על פי כן, היא היתה במדרגה הרבה יותר גבוהה. לא היתה ברירה, אז ה' הרדים אותו ועשה שוב את הניתוח, ואז הוא לא ראה אותה מלאה רירין ודם, וה' בנה אותה – קלע את השערות – והביאה ככלה לחופה, ואז היא מצאה חן בעיניו. זה מאמר חז"ל, ובכלל לא ברור מה קרה אחר כך עם החוה הראשונה. יש כל מיני דעות – מרוב המפרשים משמע שהיא נשארה אצלו, אף על פי כן, עד אחרי החטא, ובעצם היא החוה שחטאה והיא גם החוה שהולידה את קין והבל. רק החוה השניה הולידה את שת, שממנו הושתת העולם. זה לפי רוב המפרשים, אם כי זה בכלל לא סיפור פשוט מה סדר הדברים. קודם כל, לפני שנמשיך, נאמר שמלכות פה = חוה ראשונה.

כל התיקון של פורים זה תיקון של אדם וחוה, אבל בעיקר זה תיקון של חוה ראשונה. יש שלש דרגות בתיקון זה – הכי גבוה זה אסתר, למטה ממנה יש ושתי ולמטה ממנה יש זרש אשת מפחידי (כמו שמוסבר אצלנו במקום אחר שכל הפוביות של כל המחלות – פג מחלות – באות מזרש, לכן נקראת "אשת מפחידי", ובסוף "פחד היהודים" ו"פחד מרדכי" זה הסוף שלה והתיקון שלה). ר"ת אסתר-ושתי (אותיות ישות, אבל גם עולה משיח משיח)-זרש (ג"פ אחד בריבוע) – מדרגה בקדושה ואז שתי מדרגות התדרדרות ("הסתר אסתר פני", ירידה לעולמות התחתונים). יש במגילה כלה (עשר במשולש) פעמים אסתר (כלה אסתר עולה ושתי), אבל יש י (ד במשולש) פעמים ושתי, ו-ד (ב בריבוע) פעמים זרש – נוסחה פשוטה. כל הנשים האלה יוצאות מחוה. זה שיש שתי חוות מרומז בתנ"ך, בכך שהשם חוה חוזר בתורה רק פעמיים – "ויקרא את שמה חוה" ו"והאדם ידע את חוה אשתו". הסדרה: ב חוה, (ב בריבוע) ד זרש, (ד במשולש) י ושתי, (יש במשולש) נה אסתר. יש דברים בגו.

כל העולמות, אבל בפרט התיקון של מגילת אסתר וחג פורים, זה התיקון של חוה ראשונה. בדיוק את סדר הדברים, איך זה השתלשל, אמרנו שיש כל מיני דעות בספרים. רק נאמר עוד מחלוקת אחת בחז"ל, במפורש במדרש. אמרנו קודם שקין והבל היו מתדיינים ביניהם בשדה – בעסקי שדה – "ויקם קין על הבל ויהרגהו". השאלה הנשאלת, שאלה פשוטה בחז"ל, על מה היו מתדיינים בשדה. יש בכך ארבע דעות – שתי דעות שזה קשור לקרקע ושתי דעות שזה קשור לנשים. המכנה המשותף של כל הדעות זה "אסתר קרקע עולם היתה". שתי הדעות שזה קשור לקרקע: קין אמר בא נחלק את כל העולם בינינו, אני לוקח את הקרקע ואתה את המיטלטלין – אני לוקח את הנדל"ן ואתה לוקח את הנכסי דניידי. הסכימו שניהם, וזה נשמע חלוקה צודקת – זה ללא בית משפט. זה ההיכי תמצי הראשון של משפט. זה לא פשוט, כל המשפטים שבעולם – כל מה שנקרא משפט יהודי – יוצא מארבע הדעות על מה היו מדיינים. לא מצאנו משפט במציאות, בעולם הזה, לפני זה – "הכל הולך אחר הפתיחה". הדעה הראשונה שחלקו בין נדל"ן למיטלטלין, ואז לפי חז"ל הבעיה מתחילה מהבל – הבל פונה לקין ואומר לו "חלוץ", תתפשט מבגדיך ששייכים לי, כי זה מטלטלין. עונה לו קין – "פרח", תעוף, אתה עומד על הקרקע שלי. כל אחד צועק – זה מה שיוצא ממשפט צדק. אז התחילו לריב, והמדרש אומר שבתחילה הבל היה יותר חזק – התאבקו כדרך המתאבקים והבל על קין ושם אותו על הקרקע, אך אז קין התגבר, "ויקם קין" מתחתיו, והרג אותו. יש דעה שניה, שקצת יותר רוחנית, שאמרו שיתחלקו גם בקרקע וגם במטלטלין – וכאן יש קשר מובהק לפורים – אלא שהיו רבים על "עד חצי המלכות". חז"ל אומרים ש"עד חצי המלכות" זה מקום המקדש, ירושלים תבנה במהרה בימינו – היו דנים באיזה חלק עתיד להבנות בית המקדש, שיכול להבנות רק בתחום אחד. זה מחלוקת של חרדים שמביאה לידי רצח – זה אנשים חרדים, שמה שאכפת להם זה מי יזכה בבית המקדש, אבל בסוף אחד הורג את השני. זה אב-טיפוס של משפט חרדי. מה הדעה השלישית? דעה אחת אומרת שהיו מתדיינים על חוה ראשונה, שהיא – יחד עם ושתי ועוד כמה – הגבורה שלנו. כל הצרות מתחילות מחוה ראשונה וכל התיקונים וגם משיח זה יוצא מחוה ראשונה (משיח בן דוד יוצא מחוה ראשונה, לא מחוה שניה). לפי דעה זאת היא היתה קיימת, והרי אדם שלח אותה – לפי פשט המדרש כתוב שאדם "הפליגה", לכן זה קצת בעייתי לפי איך שמוסבר בקבלה ובעוד ספרים שהיא היתה חוה שחטאה וגם היתה אם קין והבל (קשה לפי הפשט שברגע שנבראה לא מצאה חן בעיני אדם והוא הפליג אותה) – אז כעת היא אומללה, מסתובבת ברחוב ואף אחד לא רוצה אותה, אבל למי שלא ראה את הרירין והדם שלה, היא בעצם עוד יותר יפהפיה מחוה השניה, והיא "נפקת ברא", מסתובבת בחוץ, אז קין והבל רבו עליה. אבא לא רצה אותה, אז אנחנו ניקח אותה. הדעה הרביעית אומרת שחוה הראשונה חזרה לעפרה, מתה וכבר לא קיימת יותר. יש ספר אחד של קבלה ראשונה, לפני האריז"ל – שושן סודות (שייך לשושן הבירה), ספר שכדאי לפתוח או לפחות להזכיר בחג פורים, "נכנס יין יצא סוד", יתכן שכתב זאת בסעודת פורים – ושם הוא מסביר שמה שחוה ראשונה חזרה לעפרה זה המלכות חוזרת לאמא, לבינה. זה גם פירוש מאד מיוחד, בדרך כלל עפר זה מלכות, אבל כאן הוא אומר שעפר זה חומר היולי של מציאות, והחומר ההיולי של המציאות זה באמא. זה כמו שהסברנו קודם שלפעמים אומרים שעצמות-מהות-מציאות זה כח"ב, אבל בפשט מהות זה מחכמה עד יסוד ומלכות זה מציאות. כך מסביר שחוה חזרה לעפרה היינו שחזרה לאמא, למציאות ההיולית, אז היא כבר לא במציאות התחתונה – היא בעלמא דאתכסייא ולא בעלמא דאתגלייא – ואז אי אפשר לריב עליה. זה שחזרה לאמא, היינו ששם שרשה, זה מאד מאד תואם את כתבי האריז"ל. לכן, לפי הדעה הרביעית, התדיינו על התאומה היתרה שנולדה עם הבל. זה שהדעה השלישית אומרת שהיו מתדיינים על חוה הראשונה והדעה הרביעית אומרת שהיו מתדיינים על התאומה היתרה של הבל, סימן שיש ודאי קשר ביניהם. זה דברים ארוכים ועמוקים, ואחד מסודות הקשר זה שהאריז"ל אומר שהתאומה היתרה של הבל היא צפורה אשת משה רבינו, והיא הקדושה  של שתי הציפורים הטמאות – נעמה ואגרת (שתקונה באגרת הפורים), נעמה בדמשק ואגרת בסלמנקה (ספרד). נעמה שולטת על קליפת הגזל ואגרת על קליפת שפיכות דמים. סלמנקה ממקומות ראשונים באירופה שהוקמה בה אוניברסיטה ומשם יצאו מוחין של אינקיווזיציה, ויתכן שזה סיבת שפיכות דמים. אחרי גירוש ספרד ירדה פלאים, אבל בזמנו זה ואוקספורד וסורבון (וגם קיימברידג') היו האוניברסיטאות המקוריות. לפני זמן מה נתנו לה פרס של עיר הכי יפה, ובכל מקום משוים יפיה לירושלים (נקראת גם עיר של זהב) – מי שזה מענין אותו יכול לחקור בווב. עכ"פ, שם נמצאת אגרת. פעמיים כשאומרים "אגרת" מנענעים את המגילה לפי המנהג, וכמובן שכל זה גם קשור לאגרות קדש וגם לאגרת התשובה ואגרת הקדש בתניא – הכל קשור לתיקון האשה השמאלית שנקראת אגרת, כאשר לימנית קוראים נעמה. כל הדברים המוזרים האלה קשורים לחוה ראשונה, ממנה כל הקליפות וממנה גם כל התיקונים.

האריז"ל מסביר למה צריך שתי חוות לאדם הראשון, ה' לא ידע שהיא לא תמצא חן בעיניו? הוא אומר שגם לאדם יש שתי קומות, קומה פנימית ורוחנית יותר, קומה של אתכסייא (שאצל יעקב זה בחינת ישראל, לי-ראש), ויש לו בחינה יותר גשמית (יעקב, י-עקב), ולכן לאדם יש גם שתי נשים. בדורות שלנו גם אידיאלית שתי הנשים מתחברות לאשה אחת. אצל יעקב, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם קדמאה", יש באמת שתי נשים – לאה ורחל. לאה היא משרש חוה ראשונה, כך אומר האריז"ל, ומשיח צדקנו יוצא מלאה (היהודי, מיהודה), חוה שניה היא סוד רחל, שהיא מקושטת ויפהפיה יותר בחיצוניות, יותר מוצאת חן כמו חוה שניה. בכל אופן, משיח בן דוד – של כל היהודים, לא רק "שארית יוסף" (הצדיקים המועטים שה' שותל בכל דור, שהם רק שארית) – בא מלאה, מיהודה, מחוה ראשונה. מוהרח"ו כותב ששמע שתי שמועות מרבו ואינו יודע ליישבן, ולכן יכתוב שתיהן ומי שרוצה ליישב יישב. לא נכנס לכל הפרטים, נאמר בקיצור. בהרבה מקומות האריז"ל אומר שחוה ראשונה יותר גבוהה, לאה, אותיות המחשבה, עלמא דאתכסייא. גם אומר עוד דבר חשוב, ש"עצם מעצמי" זה חוה ראשונה ו"בשר מבשרי" זה חוה שניה. אבל ידוע הרמז שעצם בשר = שבת, צריך את שניהם בשביל שבת קדש. רק בדורות האחרונים דנו בשאלת בישול עצמות, לגבי הטמנה בשבת שאכמ"ל – כלומר שעצמות קבלו חשיבות בשבת בדורות האחרונים דווקא. ממש בדור האחרון עלו העצמות, שזה ראיה מובהקת לעלית הנוקבא – הפמינזם היהודי, שחוה ראשונה מקבלת חשיבות עצומה שלא היתה לה קודם. קודם היה כתוב "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" – האריז"ל אומר ש"אחת מצלעותיו" זה חוה ראשונה, ניתוח, ו"ויסגור בשר תחתנה" זה חוה שניה. לכן ממשיך ש"עצם מעצמי" זה הצלע (= י"פ חוה). האשה היא צלע, מלכות פה – גילוי העצם בתוך הפה. מהפשט ש"עצם מעצמי ובשר מבשרי" זה אשה אחת, רואים שהאידיאל זה בסוף לייחד אותם. לפי הקבלה "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" זה רק על ה"בשר מבשרי", אבל בפשט זה לא ככה. היות שחוה ראשונה היתה מאד גבוהה, אבל ממקום שיש שם דינים – באמא שרש הדינים, בקדושה זה מה שמשה ומרדכי עומדים בפרץ כנ"ל – לכן בשרש, באצילות, היא גבוהה, אבל ברגע שהיא יורדת למציאות היא נופלת מאד נמוך, עד שהיא הופל להיות האב-טיפוס, "אמן של שדים", של כל הרע הנקבי שיש בעולם כולו, שיותר רע מנעמה ואגרת ורהב (עוד אחת שלא הזכרנו), וקוראים לה לילית, והיא הבת זוג של הס"מ. עד כדי כך שלא רק שהיא חטאה, היא גם השתלשלה והתלבשה בתוך הנחש בעצמו שפיתה את חוה – היא גם החוטאת וגם הנחש (לכן חוה לשון חויא, נחש), ועליה רוכב הס"מ ומכניס בה זוהמה, בנחש. ושתי זה נחש נחש. אבל משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף – משרש ישי (שנקרא נחש) יצא משיח (שהוא צפע, כמבואר בתרגום יונתן שנזכיר תיכף), ומעשיו-פריו זה "שרף מעופף". הנחש הוא השרש, הפרי זה הצפע והפרי זה השרף. זה כמו עולמות-נשמות-אלקות, ואכמ"ל. יש פירוש שהשרש זה עשו והפרי זה עמלק, אבל התרגום מפרש שזה ישי ומשיח – שמתגלה בפיו – ואז הפרי שלו שרף מעופף. לפי זה יש נחשים טובים ורעים. הנחש זה בעצם איזה תופעה של התדרדרות יתרה של חוה ראשונה – היא מתחילה הכי גבוהה, ונופלת מאגרא (לשון אגרת) רמה לבירא עמיקתא (הנדר של הקליפה, נוקבא דתהומא רבה). כתוב בחסידות, ולומדים הרבה שרוב התבוננויות בחסידות זה להתבונן איך נשמתי ירדה פלאים מאגרא רמא לבירא עמיקתא, והאב טיפוס של זה הוא חוה ראשונה. כל התבוננות בחסידות מתחילה מלראות אצלי את הנפילה של חוה ראשונה, מאגרא רמא לבירא עמיקתא. בסוף היא הופכת להיות "אמן של שדים", לילית. יש נזהרים מלומר מילה זאת, כמו ס"מ, אבל מותר לומר זאת כי זה כתוב בפסוק – לס"מ אין פסוק, חוץ מזה שזה כמו המלה שמאל (רק ס במקום ש) – "כי שם הרגיעה לילית ושם מצאה מנוח". פסוק בישעיהו בו היא מוזכרת בפירוש, יחד עם השעיר, וכמו שמותר לומר שעיר – שם של ש-ד – כך מותר לומר לילית. איפה היא מוצאת מנוח לכף רגלה? רק במדבר שממה. זה נבואה על חורבן ירושלים, ודווקא כאשר ירושלים חרבה ואין שם בני אדם יותר, ח"ו, שם הלילית מוצאת לעצמה מרגוע ומפסיקה לילל. לילית זה לשון לילה – אחד מגלגוליה זה דלילה, לשון לילה, שדלדלה כחו של שמשון הגבור, מקלי עולם – ותיקונה זה "אמונתך בלילות", אמונה פשוטה (= ארור המן = ברוך מרדכי). כל פעם שמאמינים בלילה, בגלות, עושים תיקון ללילית. אבל ככה, הלילית הרעה מוצאת מנוח רק במקום שממה, ואם לא היא כל הזמן מיללת. כתוב דבר פשוט, שכאשר אשה מיללת יש לה קשר ללילית, ר"ל. אסור, במיוחד לנשים, לילל. היו צדיקים גדולים שהיו להם נשים כאלה – גם בגמרא וגם בין תלמידי החסידות. כמו הרבי ר' זושא, הכי גדולים, שהמגיד אמר עליו שעלה מדרך חב"ד, היתה לו אשה מיללת. גם היהודי הקדוש, הרבי של הרבי ר' בונים, ועוד צדיקים כאלה. במה זכו? זכו לחוה ראשונה, שהיא דרגה הרבה יותר גבוהה מחוה שניה. בכל אופן, כשהיא נופלת היא נופלת עמוק עמוק, מאגרא רמא לבירא עמיקתא.

יש מקום אחד בקבלה שכתוב משהו מדהים, שכאשר חוה ראשונה נופלת היא עוזבת את לימוד התורה והיא נתפסת בלימוד מדעי הטבע. היא נעשית חסידה רק של אוניברסיטה – קשור לסרמנקה, בה נמצאת אגרת, אחת מפרטי חוה, כנ"ל. נסביר את זה בפרטיות אבל בקיצור נמרץ: יש הבדל גדול בין איש לאשה, שאשה יותר ממותקת מאיש, היינו שבמדה מסוימת דיניה יותר ממותקים משל איש. במה זה מתבטא? שמאחורי כל אשה של קדושה יש עוד אשה שהיא שפחתה, והיא גם בקדושה, ורק אחרי ממוצע זה של עוד אשה משתלשלת שלישית שהיא כבר קליפה, מה שאין כן בזכר אין את הממוצע, מהזכר של הקליפה מיד יוצא הלעו"ז שלו, הקליפה. אז יש לאה, "אי זה מקום בינה", ויוצא ממנה פרצוף זלפה, שפחת לאה, שהיא בקדושה. ואם, כמו שהוסבר אצלנו במקום אחר, זלפה היא ההעלאה והתיקון של מדעי הרוח, אז ממנה יוצאת עוד אחת – שנקראת נעמה, והיא כבר צפור טמאה. למה היא צפור, תיכף נסביר. אחר כך יש רחל, שיוצאת מאחורי תפארת ז"א, ומאחוריה יוצאת בלהה – סוד תיקון מדעי הטבע – אבל ממנה יוצאת עוד אחת, אגרת, והיא הצפור השניה. החוה הראשונה ירדה ונפלה לתוך הנדר, הנוקבא-דתהומא-רבה, שזה שם נרדף ללמד-יוד-למד-יוד-תאו, והיא צריכה להבנות. עיקר הבנין זה מוחין. נעמה יורדת ונעשית מח הימין, החכמה, של לילית ואגרת יורדת ונעשית המח השמאלי, הבינה, של לילית. יש עוד אחת, שלא קשורה ישירות ללאה ורחל, שפרעה מלך מצרים יוצא מאחורי העורף ובת זוגו רהב – היא באלכסנדריא, וממונה על גילוי עריות. לילית היא ברומי, וממונה על עבודה זרה. יש בזה תלי תלים של סודות וגם אקטואליה. כלומר, לא מספיק שמלך המשיח מתעסק בעניני פנים של ארץ ישראל – הוא חייב להגיע לדמשק בשביל לטפל בנעמה, קליפת הגזל, ולהגיע לסרמנקה בספרד (היום יש גם אחת במקסיקו, אז יתכן שצריך להגיע גם לשם) בשביל לטפל באגרת. הכל תופעות של חוה ראשונה, שזה תיקון עולם. תיקון עולם על ידי מלך המשיח זה תיקון חוה ראשונה, מלכות פה, הכל בכח הפה של המשיח. צריך להגיע לשם כדי לטפל באגרת, קליפת שפיכות דמים, ולהגיע למצרים לטפל בקליפת רהב, קליפת ג"ע (מצרים היא ערות הארץ), וצריך להגיע לרומי – מוצאים שהרבה חכמים גדולים של עם ישראל (גם בגמרא וגם במדרשים) הגיעו לשם, בזמן שרוב עם ישראל היו בארץ (אפילו כניסת ר"מ לקובה כדי להציל את בת רחב"ת זה ברומי, רשב"י נוסע לרומי כל שני וחמישי), מה הם עושים בכל מיני מקומות כאלה? – זה להתמודד עם התופעות של חוה ראשונה, של מלכות פה. זה הכל ענינים מלכותיים, הכל קשור לפורים. יש לאה-זלפה בקדושה ואז נעמה בקליפה, רחל-בלהה בקדושה ואז אגרת בקליפה, והן שתי צפורים טמאות היורדות להיות שני מוחין של לילית.

קודם דברנו על יונתן בן עוזיאל, התלמיד הכי גדול של הלל, שכתב תרגום יונתן. בכך גילה מסטורין, "נכנס יין יצא סוד" (יתכן שכתב זאת בפורים). אחד הסודות מה שהזכרנו על הפסוק "משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" (שגם בסוד "בשתים יכסה פניו" זה בושת הנחש, "בשתים יכסה רגליו" זה צניעות הצפע, ו"בשתים יעופף" זה תשוקת השרף, וד"ל). כתוב עליו שכל צפור שהיתה פורחת על ראשו תוך כדי שלמד תורה בהתלהבות אש קדש היתה נשרפת. למה צריך לשרוף עופות? לא יאונה לצדיק כל און, מה הענין? הענין הוא שידוע שבנות שזקוקות לשידוך – ויכול להיות שיש כמה פה – אז מנהג ישראל, הסגולה הכי טובה, זה ללכת לעשות שבע הקפות אצל יונתן בן עוזיאל בעמוקה (בדוק ומנוסה, מנהג ישראל תורה). למה? כי הוא שורף את הצפורים שבראש. כל בת שלא נשואה סימן שיש לה צפורים בראש. יש גם בנים שיש להם צפורים בראש, כי היום כולם נקבות – כל מי ששייך לעולמות התחתונים לא יעזור לו שום דבר, לא יעזור לו כובע על הראש, זה הכל בנות עם צפורים בראש. אם הצפורים טהורות מה טוב, אבל אם הן נעמה ואגרת צריך לשרוף אותן – לכן הסגולה לנסוע לעמוקה, ליונתן בן עוזיאל. זה לא ווארט שלי, שמעתי זאת בשם חסידים אומרים על סגולת הנסיעה לעמוקה. לא יודע אם החסידים ידעו שהצפורים בראש מתחברות מאד טוב עם כתבי האריז"ל, שהמוחין של הקליפה, של הלילית, זה שתי צפורים טמאות שהשמות שלהן זה נעמה ואגרת. גם כששותים יין שרף, וגם מה ששרפו את רבי חנינא בן תרדיון, יש בזה גם תועלת של שריפת צפורים טמאות.

נחזור רגע ל"יפתח בדורו כשמואל בדורו" ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו" – איך זה בספירות? משה זה חכמה, "מן המים משיתהו", מרדכי זה יסוד ("יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"), אבל יש תופעה מיוחדת שהאריז"ל כותב לגבי מרדכי, שהיסוד שלו – שלא כמו אף פעם אחר במשך השנה – זה יורד ונכנס למטה בתוך עולם הבריאה. מה זה שמואל ויפתח בספירות? לפעמים אומרים ששמואל זה נצח, הוא זה שאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (פסוק שקראנו בהפטרת שבת שעברה), אבל הוא לוי וכתוב ששרשו בלוי – ומה ששקול כנגד משה ואהרן – זה בפנימיות אמא, "ועבד הלוי הוא", וזה התגלות עתיקא באמא. סתם לוי זה שמואל הרמתי, ויפתח זה במלכות – "פתח פיך", "פציתי פי אל הוי' לא אוכל לשוב". עוד הפעם, אם מציירים בספירות זה מאד יפה – יש משה-חכמה, מח ימין, וממנו נמשך מרדכי-יסוד, ויש שמואל-בינה, מח שמאל, וזה נמשך עד מלכות ("הא בהא תליא" – הא תתאה בהא עילאה). יוצא שעיקר תיקון המלכות, "מלכות פה", זה יפתח – זה גם הפשט, הוא המעשה, שהושיע ישראל במעשה (כולם הושיעו את ישראל, אבל הם רוחניים). נעשה גימטריא יפה: אם עושים חשבון חכמה בינה (משה בדורו כשמואל בדורו, זיווג עליון) יסוד מלכות (יפתח בדורו כשמואל בדורו, זיווג תחתון) = ושתי = משיח משיח, כלומר יש משיח למעלה, בעלמא דאתכסייא, ביחוד משה ושמואל, ועוד משיח למטה, ביחוד מרדכי ויפתח. אבל אם נחבר שמות הספירות לשמות האנשים – חכמה בינה יסוד מלכות משה שמואל מרדכי יפתח – יעלה 2210 = פה פעמים הוי'. "מלכות פה" זה הכל תיקון חוה ראשונה.

יש בזה פלאי פלאים, ומתחיל להיות מאוחר ומחר צריך לקום שוב לקרוא מגילה, אז מי שזה מענין אותו יוכל לקבל את ההשלמות. רק נאמר דבר אחד: הנפילה של החוה הראשונה, נופלת לתוך ושתי ואחר כך עוד יותר, לתוך זרש. מי שעומדת למעלה משתי הנשים האלה ומתקנת אותן זה אסתר המלכה. על פי פשט שתי הנשים האלה חוזרות לעפרן ואסתר יורשת אותן. עשינו רמז קודם לגבי כמה פעמים כל אחת מופיעה במגילה. כעת נעשה משהו מאד פשוט, שזה רק הר"ת שלהן לפי סדר הירידה – אסתר-ושתי-זרש. אחשורוש – כינוי למלך שאחרית וראשית שלו – ממליך את אסתר תחת ושתי, אז יש אסתר-ושתי, ויש את זו שנותנת את העצה להמן, "אשת מפחידי", ואומרת "יעשו עץ גבוה חמשים אמה", "הכל מן האשה". היות שקודם הסתכלתי קצת בהסטוריה של האינקיוזיציה בספרד, מי עמד מאחורי זה? זרש שקראו לה איזבלה המלכה, היא יזמה זאת. מי שגמר את זה הוא בעלה, מלך ספרד, אבל מי שעמדה מאחורי זה היא הזרש של אותו דור. הר"ת אוז – יש שנוהגים לאכול אוז בפורים, שזה להעלות את כל הנשים האלה. אבל לעניננו, כתוב בקבלה – גם באר"י הקדוש – שאת לילית מזהים (לא כפי שחושבים, שזה עוף שמיילל בלילה, אבל אמן של שדים, התופעה הכי נמוכה) לפי זה שמתגלה כמו חתולה או כמו אוז. יש להזהר גם מחתולים מדומים, זה לא חתול אמיתי, אבל כשיש לך איזה חזיון של חתול מדומה, ועוד יותר של אוז מדומה – יתכן שאתה פוגש את חוה ראשונה במהדורה-במדור הכי תחתון שלה. יש בחז"ל שמי שתקן בשלמות את הנשיות הוא תקן את סוד האוז, הוא הפך את כל הנשים שבעולם לאוזים לבנות. בכל אופן, מי שיאכל מחר אוז בסעודת פורים יכול לכוון שאוז זה אסתר-ושתי-זרש, ומי שלא יאכל גם יכול לכוון את זה. במיוחד אם שותה עד דלא ידע הכל פתוח, הכל זה יפתח. בזה אנחנו נסיים הערב את הדברים. הווארט עכשיו בסוף היה שמשיח צריך לתקן את כל התופעות האלה. נאמר עוד סיום, שצריך הרבה השלמות, עוד צימוק מהאר"י הקדוש: – כאשר נעמה יורדת ממקום הבינה דז"א ואגרת ממקום החזה דז"א להיות שתי הצפורים הטמאות של לילית, הנוקבא דתהומא רבה (נזכיר את הבעל שם טוב הקדוש שהיה אומר לנכדו, הדגל מחנה אפרים, האמן לי אפרים יקירי שיש אחד בעולם ששומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קודשא בריך הוא בעצמו וכל רגע מפחד ליפול לנוקבא דתהומא רבה, לישות של ושתי ולפחד של זרש, שצאות הבעש"ט לא לפחד משום דבר אלא מה'), הן מתחברות (יכול להיות דעת, אבל לא אומר כך) ונעשות עוד קליפה, מילכה אשת נחור. זה כמו שבקדושה רחל ולאה מתחברות להיות רחל הגדולה, שזה בעצם שתיהן יחד רק שמן על שם רחל. כמו שלרחל ולאה יש שתי שפחות, כך למלכה אשת נחור יש קליפה שיוצאת מאחוריה, שהיא החיבור של נעמה ואגרת, ולקליפה הזאת קוראים ראומה – "ופלגשו ושמה ראומה, ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה [ס"ת שמחה, חמשה לפי הסדר, וארבע השמות יחד זה גימטריא בראשית]". הבן הבכור של נחור ומלכה זה "עוץ בכורו" – זה "עוצו עצה ותופר", הפסוק הראשון שאמרו הילדים למרדכי. "עוץ" זה העץ, עצת המן, שבסוף תלו עליו אותו ואת בניו. גם העצה וגם העץ זה עוץ, בכורו של נחור ומילכה. יש שמונה בנים של מילכה וארבעה בנים של ראומה, וצריך לדורש את הכל – לעשות דרוש שלם של כל התופעות האלה. בעצם אמרנו את כל מסכת הקליפות לאר"י הקדוש, חוץ מעוג מלך הבשן, שגם יוצא מאחורי ז"א, ו"ערשו ערש ברזל" – ר"ת בלהה-רחל-זלפה-לאה. מטה זה פוריא, ותיקונו כבר מתחיל אצל אליעזר עבד אברהם. מי שרוצה ללמוד את כל הנושאים האלה בתמצית יסתכל בספר משנת חסידים. בע"ח של האריז"ל ובמאמרי רשב"י זה כתוב באריכות גדולה, אבל בתמצית אפשר לראות זאת במשנת חסידים. בשביל להבין את זה לעומק, "עוד לאלוה מילין".

אפשר לסיים עכשיו עם השיר "עוצו עצה ותופר", ועל ידי "ופריו שרף מעופף" – גם לשון הפרה – שהקב"ה יפר את עצת כל ההמנים וכל הזרשים שיש בעולם ויביא לנו את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

עוד הפעם את הניגון החדש ששרנו קודם, ואחר כך "יחי אדוננו".

השלמות (סעודת פורים בבית הרב):

א. הכותרת של כל ההתוועדות זה "מלכות פה" – "כי חיים הם למוצאיהם", למוציאיהם, למציאותם, בפה. "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". נושא שלם שלא דברנו, רמז מופלא: בלשה"ק יש אותיות פה, ובניקוד קצת שונה – במקום סגול-חסד – אם מנקדים בחולם (תפארת, ולפעמים כתר בקבלה), זה פֹה. "איפה היית ביסדי ארץ" – איה פה, "איה מקום כבודו". זה רמז שבפנימיות הפה זה בגדר העלם וגילוי ועדיין לא עצם והתפשטות. לפי המסורה יש בתנ"ך חיה פעמים פֶה (בלי אות שימושית) ו-מה פעמים פֹה. אדם ו-חיה, ש-חיה זה הנקודה האמצעית של מה – הפה זה הנקודה האמצעית של פֹה. ביחד זה חיים, "חיים הם למוציאהם בפה". הפה הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – זה "כבד פה [= אלף] וכבד לשון [= בית]". כבד זה הוי', ו"כבד פה" רומז להוי' פעמים פה – משה שמואל מרדכי יפתח חכמה בינה יסוד מלכות. הפעם הראשונה של פֶה זה בפרשת שמות, הפרשה ה-יג בתורה, ואחר כך כתוב "מי שם פה לאדם". הפעם השניה שכתוב פֹה זה עוד קודם – "עוד מי לך פה". זה הפסוק שהמלאכים אומרים ללוט – לוט עולה מה, אחת הקליפות שאברהם צריך להתרחק ממנו (גם שייך ללילית, לחוה הראשונה), אבל משתי בנותיו יוצאות שתי פרידות טובות, רות המואביה ונעמה העמונית. זה שבעז היה "יפתח בדורו" – ואמרנו בשם הרבי ר' בונים שיפתח זה מי שפותח דרך חדשה בעבודת ה' – מבעז נלמד שצריך לפתוח בדיוק בזמן הנכון, ואם הוא מתאפק (כמו "ויתאפק המן") ולא יפתח ברגע הנכון הוא יפספס. את זה לומדים מבעז, שדרש בבית מדרש – היה שופט, מרע"ה שבדור – "מואבי ולא מואביה, עמוני ולא עמונית". זה היה כל כך נגד דעת חכמי הדור עד שפלוני אלמוני, טוב, סרב לקבל את זה. אחרי שדרש זאת הגיעה רות המואביה והתיר אותה לעצמו. חז"ל אומרים שאם היה דורש את זה יום אחד מאוחר יותר לא היו מקבלים ממנו, כי היה נוגע בדבר. בכך פתח דרך חדשה, מופלאה, שהנקבה מותרת אף שהזכר אסור – ומזה יוצא משיח. זו דרך חדשה של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" – "חמורי עולם" זה "הפה שאסר" ו"קלי עולם" זה "הפה שהתיר". אמרנו שיש סברא שלא צריך תוך כדי דיבור, כי אם זה היה מיגו והיה צריך תוך כדי דיבור לא יעזור בדור אחר – אם משה רבינו כותב משהו בתורה ומשמע לכל חכמי הדורות, עד ליפתח בדורו הפותח דרך חדשה, ואז בא יפתח שכאן זה בעז ואומר שמה שמשה אסר זה מואבי ולא מואביה, אז אף על פי שזה לא תוך כדי דיבור בכלל זה מתקבל, כי זה ה"מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", הפה זה המלכות והוא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". זה שייך ל"כי חיים הם למוציאיהם בפה" – במלכות, עלמא דאתגלייא, שזה פנים. שוב, הפֹה הראשון נאמר ללוט על ידי המלאכים – "עֹד [= הדסה] מי לך פה". ארבע מילים של שתי אותיות. דווקא כאן דורשים שפֹה זה לשון פֶה, כפי שמביא רש"י בפשש"מ, שכל אותו לילה היה לוט מלמד זכות על אנשי סדום, ואחרי שעשו כזה מעשה תועבה שאלו אם יש לו עוד פה להמשיך ללמד עליהם זכות. "הכל הולך אחר הפתיחה" (כל מילה שמופיעה פעם ראשונה היא בחינת יפתח), ושם חז"ל דורשים פֹה ופֶה. יש בכך עוד השלמות שלא נאריך עכשיו. יש כאן תופעה של "ברישא חשוכא והדר נהורא" – קודם זה מופיע בחשך, בלעו"ז, ואז בטוב. זה סימן ששרש הפה, "מלכות פה", הוא בחוה ראשונה. הסיכום שפה כתוב חיה פעמים ופה אדם פעמים – חיה היא נקודה אמצעית של אדם, וחוה ראשונה היתה צריכה להקרא חיה, בלי החטא, וביחד הם חיים. על זה כתוב "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה".

אמרנו שבתוך הפה יש שתי תופעות – גילוי הדעת בדרך של העלם וגילוי, ואחר יש התפשטות שהגילוי הופך להיות העצם שלה. בפה יש גילוי העצם, ואחר כך יש התפשטות החוצה. ממילא בתוך הפה יש יחוד לאה ורחל – גילוי העצם זה עדיין בחינת לאה, אבל בתוך הפה, וזה ה"מלכות פה" העולה חוה ראשונה (זה כל הווארט, שחוה ראשונה זה גילוי העצם שבתוך הפה). באמת יש באמת בספרי הקבלה שעל חוה ראשונה, לילית בנפילתה, נאמר "לילה ללילה [אמונתך בלילות, תיקון לילית] יחוה דעת". שחות הדעת כאן זה גילוי עצם הדעת בתוך הפה. זה עיקר הווארט כאן, שתיקון המציאות – רחל הגדולה – מתחיל מבחינת לאה, בחינת המוחין, העצם שלפני הבשר. בשר = ארור המן = ברוך מרדכי = אמונה פשוטה = היפה בנשים (בחינת חוה שניה, בחינת רחל יפת תאר ויפת מראה) = אני אוהב אותך (הממוצע בין אני אוהב אותך לאני אוהבת אותך זה שבת = עצם בשר). זה שהיא צלע, ויש מקום אחד בחז"ל שכתוב שזה הצלע ה-13 (אהבה, אחד – "והיו לבשר אחד"). רש"י אומר שצלע זה לא צלע אלא צד. כך אפשר לומר פשט – שאם "ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה" מדובר על אותה אחת, זה צלע מלשון צד (זה פשט, לכן רש"י מביא כך), אבל לפי סוד שזה שתים הצלע זה עצם ה-13. ג"כ מתאים לכך שבפשט זה אחת ובסוד זה שתים.

זה שכתבנו במאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז" שכעת העיקר זה פעולות מלך המשיח, זה מה שיפתח – וכל שופט בדורו – בהתפשטות שלו הוא ממשיך את העבודה והמבצעים גם של הצדיק שהוא מקבל ממנו (וזה אחד מהסימנים), אבל החידוש – חוזר לחוה ראשונה שבו, החידוש, היפתח – ואו שזה מצליח או שיכול ממש לפול פלאים ולהגיע עד לילית, נוקבא-דתהומא-רבה, הנדר של יפתח. זה לחדד מאד יפה את מה שרצינו בענין של "מלכות פה".

הכל חוזר לפֶה ופֹֹה – זה שפה זה פה זה גילוי ההעלם, זה כאן בלי התפשטות. אמרנו שיש אדם פעמים פֹה בתנ"ך. הפֹה בתוך הפה זה דעת גניז בפומא שצריך רק לגלות – זיהוי מלך המשיח, המרדכי בדורו או היפתח בדורו כו'. חיה פֶה ואדם פֹה זה בכל התנ"ך, בתורה זה הדו – המלה האמצעית-השביעית של יג המילים בפסוק הראשון – ד פעמים פֶה בחומש ו-חוה בשאר הנ"ך (חיה-חדוה, כמבואר אצלנו), הו פעמים מתוך אדם פה בתנ"ך זה בתורה. הפֶה זה פנימיות הפֹה במספר – כאן זה ד של הפה בתוך הו של פֹה יש הדו (15). ה-ד מעלה את ה-וה ל-יה, אבל הסימן זה הדו (כוש רומז לתיקון האשה הכושית, החוה הראשונה של אדם הראשון). הדו זה גם רמז לזרש, שבפרצוף שלנו היא בתוך ההוד דווקא.

ב. זה היה אמור להיות העיקר של כל ההתוועדות, שכרגיל לא מגיעים לעיקר. יש פרצוף שלם של כל הדמויות הקשורות לתיקון חוה הראשונה, שקשור לחג פורים. הכל הולך בזוגות, אבל כדי להבין זאת נשים קודם לב לתופעה חשובה במגילה. הפסוק הראשון הוא "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש" – מה הכפילות הזו? חז"ל דורשים הוא טפש מתחלתו ועד סופו או רשע מתחלתו ועד סופו, שנדע שזה אותו אחד מתחלה ועד סוף. עדיין יש דברים בגו – מה הפסוק צריך לכפול את השם שלו? זה הדבר הראשון שהוא מוזר לגמרי במגילת אסתר. כדי להבין את זה לעומק, שזה לאו דווקא בדיוק אותו דבר, צריך לומר בפנימיות שאף על פי ש"אחשורוש הוא אחשורוש" זה כמו משוואה, בכל זאת לא יכול להיות שזה בדיוק אותו דבר – יש שתי בחינות, ואף על פי כן זה אותו אחד, "הוא אחשורוש". מסתמא מישהו מעיר זאת, אך לא ראינו אותו, ובכל זאת חייב להיות כך. יש שתי בחינות אחשורוש, רק שיש "הוא" באמצע שמשוה אותם. איפה דוגמה והוכחה לכך? בלשון דומה בהמשך המגילה – "הדסה היא אסתר", לא אותו שם אבל ברור שזה על דרך "אחשורוש הוא אחשורוש". על "הדסה היא אסתר" כתוב שהדסה זה שרשה בעולם האצילות, מלכות דאצילות כפי שהיא עדיין בעולם האצילות (הדסה = עד, איך ש"עד הוי' בכם" ו"אתם עדי נאם הוי'", וכן כל מי שמוסר נפשו על קדושת ה' עולה לשרש בהדסה, "עומד בין ההדסים" זה חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדושת ה'). כך היא בעולם האצילות, וכתובה כך רק פעם אחת. אמרנו אתמול שיש נה פעמים אסתר, י פעמים ושתי, ד פעמים זרש, ב פעמים חוה – יש "אחת היא לאמה היא ברה היא ליולדתה" הדסה – פעם אחת בלבד, וזה משלים את הסדרה: א, ב, ד, י, נה – ביחד זה עב, חסד. בכל אופן, לומדים שהדסה זה שרשה בעולם האצילות, וכאשר היא יורדת לבי"ע – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – ובפרט כשהיא עומדת בריש עולם הבריאה (וגם מרדכי מאיר לשם בפורים), ושם יש את הנדר, נוקבא-דתהומא-רבה, של הקליפה, "פציתי פי אל הוי' ולא אוכל לשוב". אם כן, זה אותה אחת אבל זה שתי בחינות שלה – באצילות היא הדסה וכאשר יורדת להסתר של בי"ע היא אסתר. כך המגילה עצמה מלמדת אותנו – "תן לחכם", "יהב חכמה לחכימין" – שכמו "הדסה היא אסתר" זה שתי בחינות של אותה אחת, כך גם "אחשורוש הוא אחשורוש" זה שתי בחינות של אותו אחד. לא רק שהוא הדמות הראשונה במגילה – עד שיש הו"א בראשונים לקרוא למגילה מגילת אחשורוש – הוא המלך, ובקבלה כתר עליון הוא הכתר. כמו שנסביר, כתוב בערכים של כתבי האריז"ל – כמו בספר מאורי אור ושאר ספרי הערכים על פי האריז"ל – שכאשר אומרים מלך עליון, שזה המלך אחשורוש שאחרית וראשית שלו, למעלה מהזמן, זה גם בחינת חכמה עילאה. יש שתי בחינות של מלך עליון – "כתר עליון [איהו כתר מלכות]" וחכמה עילאה. זה כמו י וקוש"י, שבעצם זה אותו דבר, זה מחובר. לכן נאמר שראשית המגילה זה "אחשורוש הוא אחשורוש" – כתר וחכמה, אחרית וראשית שלו. אחרית זה מה שפנימיות הכתר הוא המדרגה התחתונה של העליון וראשית זה מה שחיצוניות הכתר וכ"ש חכמה הוא המדרגה הראשונה של התחתון, "ראשית חכמה יראת הוי'" (כאשר הכתר הוא ממוצע בין עולם עליון לתחתון). מובא באריז"ל, במאו"א בשם מדרש שלא מוכר לנו, שלא רק "המלך" זה הקב"ה אלא גם אחשורוש זה ה' כי רומז ל"מלך שאחרית וראשית שלו" – אחרית זה הכתר ופנימיות הכתר וראשית זה החכמה, "ראשית חכמה יראת הוי'", ויש קשר ביניהם. הקשר הוא מה שיתגלה רק לימות המשיח ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – פנימיות עתיק זה אחרית ופנימיות אבא זה ראשית, והקב"ה "אחרית וראשית שלו". אם כן, התחלת המגילה זה "אחשורוש הוא אחשורוש". אחר כך ההמשך, סוף כל המדרגות, זה הדסה היא אסתר – המלכות בסוף האצילות, זנב לאריות, "אחרית", ואסתר היא בחינת ראש לשועלים, בחינת ראשית, בראשית עולם הבריאה. זה בין אין סוף לאצילות וזה בין סוף האצילות לתחילת בי"ע – אותה בחינה. לפי זה, שזה כלל גדול מאד בהבנת כל המגילה, אז צריך למלא את החסר. אחרי שיש לנו התחלה וסוף, ארבע בחינות, צריך למלא את הכל בזוגות.

מובא במדרש תלפיות בשם חז"ל שאצל אסתר היה נס גדול – שהיה קודם רק אצל אליעזר ועוג מלך הבשן – שאסתר התפצלה, שלחה את השדה שלה אל אחשורוש, והיא עצמה שוכבת בחיק מרדכי. בסוד "מחר אעשה כדבר המלך". כשכתוב "מחר אנכי נצב" – מלחמת עמלק זה "מחר", רמח-אברהם, אבל זה ר"ת וזיווג מרדכי-חוה-ראשונה. מרדכי עצמו עולה לאה רחל (גם בלק בלעם, זוג בקליפה, כפי שדובר ב-ז אדר). לאה רחל זה חוה ראשונה וחוה שניה – היום מרדכי מזדווג עם חוה שניה, כי היא מוצאת חן בעיניו כמו אצל אדם הראשון, אבל מחר, כשיקבל מוחין דגדלות, ו"יש מחר לאחר זמן", "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" לאחר זמן, אז "מחר אנכי נצב על הצור" ו"מחר אעשה כדבר המלך". במגלת אסתר זה בין המשתה הראשון למשתה השני, שזה הרגע הקריטי – "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", מלכו של עולם, בזמן שאחשורוש נודדת שנתו והוא מצוה להביא ספר הזכרונות זה הרגע שאסתר, חוה ראשונה, שוכבת בחיקו של מרדכי. בזכות זיווג מחר, מרדכי-חוה-ראשונה, נדדה שנת המלך ואז נזכר במעלת מרדכי וכו'. מרדכי חוה ראשונה = אדם פעמים חוה (855, מספר שלמדנו עליו באריכות על הפסוק "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – "פי" זה "מלכות פה" ו"תהלתך" זה אדם פעמים חוה), כי זה תיקון אדם וחוה. כתוב שאחשורוש וושתי הם ה"ברישא חשוכא" של אדם וחוה, ומרדכי ואסתר הם ה"והדר נהורא" של אדם וחוה, והמן וזרש הם הנחש והרוכב עליו, הס"מ ולילית. כלומר, כל הסיפור של המגילה זה סיפור של זוגות – סיפור של זוגיות, לכן אנחנו כל כך אוהבים את המושג הזה – יש זוגיות אחת של המן וזרש, זוגיות מופלאה, ויש זוגיות של אחשורוש וושתי שבסוף נשברת (אחר כך אסתר עצמה התפצלה ושלחה את השדה שלה לאחשורוש, ככתוב במדרש תלפיות), אבל יש הזוגיות האמיתית (שזה לא סתם זוגיות) שזה מרדכי ואסתר השוכבת בחיקו. "ותהי לו לבת" – לבית – היא הבת שלמעלה מאמא. "לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי", אבל "רני ושמחי בת ציון" זה בתי שלמעלה גם מבחינת אמי, כמבואר אצלנו בכ"מ באריכות. אם כן, יש לנו כאן שלשה זוגות, שזה יוצא מפורש מספרי הקבלה – הזוג של אחשורוש וושתי, הזוג של המן וזרש, והזוג של מרדכי ואסתר. יש גם זוג של אדם וחוה, כי הכל תיקון שלהם. כדי שיהיו עשר ספירות צריך עוד זוג כדי להשלים את הפסוק. הזוג הזה הוא כמו שהתחלנו להסביר אתמול ארבע דעות על מה היו מתדיינים קין והבל – על התאומה היתרה. התאומה היתרה היא צפורה, שרש כל הצפורים, אבל האריז"ל מביא (ממדרש חצוני, שפלא שהאריז"ל סומך עליו) שהאשה הכושית זה לא צפורה אלא אשתו של מלך כוש שמשה ניצח לפני שהגיע למדין – משה קדש אותה ולא התייחד איתה. האריז"ל שואל איזו אכזריות, שהוא מקדש אותה ולא מתייחד איתה. הוא מסביר שהיא היתה בחינה של חוה ראשונה לא מתוקנת, של קטנות, ולכן לא התייחד איתה. אחר כך צפורה היא בתיקון ועמה הוא התייחד. יוצא מהאריז"ל שצפורה היא התאומה הראשונה, והיא גם הגדלות של לאה (?). לאה בכתה – שלא תפול בחלקו של עשו – כדי לתקן את חוה ראשונה שנפלה ללילית. על ידי הבכי שלה היא תקנה באותו דור, וזכתה להיות לאה שממנה יוצאים היהודים של מגלת אסתר ומשיח בן דוד. אם כן, יש עוד זוג – משה וצפורה, "מרדכי בדורו כמשה בדורו". חז"ל אומרים שמרדכי זה משה, ואם כן סימן שהדסה היא אסתר זה תיקון של צפורה, וממילא תקון של כל הצפורים, וממילא זה גם תיקון של מלכה, שאז היא הופכת להיות מחמש בנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר, כמו שנעמה נעשית אשתו של שלמה המלך מעמון שממנה מלך המשיח (אגרת נעשית מגילת אסתר – "גדול העונה אמן מן המברך", מי שמברך הוא רק צדיק ומי שעונה אמן אחרי המברך מכוון כידוע אגרת-מלכה-נעמה – מלכה יוצאת מחבור אגרת ונעמה – ויש בזה ג"כ סודי סודות שאין כאן המקום להאריך, אבל זה הגדול העונה אמן שהוא כמו משיח בן דוד שיוצא מלאה, חוה ראשונה, שזה למעלה מרחל, חוה שניה, שזה מי שרק אומר את הברכה).

הפרצוף הזה הולך בצורה מאד מיוחדת: אחשורוש בכתר, אחשורוש בחכמה, ושתי בבינה (ראשית היש, הזיווג הראשון – עיקר המזל – של אחשורוש) – הג"ר זה "אחשורוש הוא אחשורוש" ביחד עם ושתי, כך מתחילה המגילה, "וגם ושתי המלכה עשתה משתה" (שניהם אותו ראש, עד שהיא לוקה בצרעת ואז היא מסרבת "ותמאן המלכה ושתי" וכו' – זה שכל הסיפור כאן זה סיפור של עירום, כמובן הכל רומז ל"ויהיו שניהם ערומים" ואחר כך "והנחש היה ערום", הכל סיפור חוזר של גן עדן מקדם; חז"ל אומרים שהיא היתה משתעבדת בבנות ישראל ומפשיטה אותן ערומות שישמשו אותה ולכן לקתה בצרעת וכו'). אדם הראשון בדעת ("גם בלא דעת נפש לא טוב"), חוה בתפארת (תחת אדם, "כתפארת אדם לשבת בית", חז"ל אומרים שהיפי של העולם זה חוה, וכל דבר כקוף בפני אדם בפני יפיה, ושרש המלכות-הנוקבא בכלל זה מאחורי תפארת ז"א, ואם אדם הוא בחינת ז"ת, הוא המודעות, אז חוה היא התפארת והיחוד שלהם אמור להיות מה שהדעת היא נשמת התפארת), המן וזרש זה הגבורה וההוד, מרדכי ואסתר זה יסוד ומלכות, רק שלאסתר יש שתי בחינות, כמו שהיא בשרש בעולם האצילות והיא נקראת הדסה וכמו שהיא יורדת בבי"ע ונקראת אסתר. נשאר חסד ונצח – משה רבינו הוא נצח, אבל כתוב "מוליך לימין משה". הזוג של משה וצפורה – צפורה שייכת לכללות הצפורים, מוחין של הנוק', שזה נו"ה דז"א, והמח העיקרית ששייכת ללאה, היא יוצאת מאחורי לאה (נעמה שמאחרי זלפה) זה השרש של צפורה. צפורה היא בנצח, בדיוק מול זרש, ומשה רבינו כאן – בפרצוף של פורים – עליו נאמר "מוליך לימין משה". כתוב שבפורים צריך למלא את השם משה עם יודין, ואז אותיות המילוי שלו – מם שין הי – זה ימין, "מוליך לימין משה". לכן, בפרצוף הזה משה רבינו הוא החסד, תורת משה זה תורת חסד, ואשתו צפורה זה הנצח, ענף החסד.

נחזור על הפרצוף: אחשורוש הוא אחשורוש זה כתר וחכמה, ושתי זה בינה, אדם וחוה דעת ותפארת, משה וצפורה חסד ונצח, המן וזרש זה גבורה והוד, מרדכי והדסה-אסתר זה יסוד ומלכות. הפרצוף הזה הוא התיקון השלם של חוה.

נראה את הפלאים שיש בפרצוף זה: קודם כל, ידוע שתיקון אדם וחוה זה מה ו-בן, סוד מהיטבאל. כל הפרצוף הזה עולה מהיטבאל במשולש. כל הפרצוף זה המשולש של 97. אבל זה לא שלמות הפלא. המשולש של מהיטבאל זה כפילתה בנקודה האמצעית שלה – מט (חולה). דרך אגב, חרבונה זה נוטריקון חוה ראשונה – רק צריך להחליף את ה-ב ב-ש באתב"ש. הוא מחולל את הנס בסוף, "וגם חרבונה זכור לטוב". הוא גם בסוד הריון, שזה ענין של פורים. כל הפרצוף זה מט פעמים מהיטבאל. מתבקש להפריד רק הזכרים בפני עצמם ורק הנקבות בפני עצמן. אחשורוש אחשורוש אדם משה המן מרדכי = מט בריבוע = 7 בחזקת 4 (2401). אם הזכרים זה מט בריבוע, אז הנקבות זה מט פעמים מח, שזה היהלום של מח, פעמיים "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (המשולש של מח). הדבר הזה הוא כל כך מופלא, שזה בעצמו קיום דין על הפרצוף הזה. יש עוד פלאי פלאים בתוך הפרצוף הזה, שזה בשביל השלמות שניות (כעת השלמות ראשונות). עדיין זה לא עיקר הגימטריאות.

נצח והוד – תרין פלגי גופא – זה צפרה זרש = אמת אמת = חי פעמים מט (כל אמת זה ט פעמים מט). משה צפרה המן זרש = אסתר אסתר.

אדם חוה = ח בריבוע. חוץ משלשת הזוגות המפורשים במגילה – אחשורוש ושתי, המן זרש, מרדכי אסתר – הוספנו אדם חוה, משה צפרה. אדם חוה – חוט השדרה של הכל, כי הכל תקונם – זה שלמות ח ברבוע. כשמוסיפים משה צפרה להם זה כח (יחי) ברבוע. זה גם כן רמז פשוט שהם מצטרפים – התיקון הכי פנימי של אדם-חוה זה משה-צפרה, לפני מרדכי ואסתר.

כשלוקחים את כל הפרצוף ומוסיפים את שמות הספירות – כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות עולם הבריאה – יוצא פחד בריבוע. כל הפרצוף, עם הספירות, זה פחד בריבוע. רק עולם הבריאה = מרדכי המן. אמרנו שיש שלש נשים עקריות במגילה – אסתר, ושתי, זרש – העולות יחד ו"פ מרדכי היהודי (שדי) = המן הרשע זרש אשתו.

יש כל מיני נשים שהאריז"ל כותב שהן בחינת חוה ראשונה – או בנפילה שלה או בתיקון שלה. בתיקון שתי הנשים העיקריות זה לאה וצפרה (גם רות, כדלקמן). אלו שעדיין לא תקנו זאת זה – הגר (שאברהם אבינו היה צריך להשפיע לה את הזרע הפסול שלו, כמו שאדם – לפי הקבלה – היה צריך להשפיע בה את כל הזרע הפסול, לא מיד חזרה לעפרה), קטורה, רות וערפה (ערפה, אותיות פרעה, היא גם בחינת חוה ראשונה שלא תקנה), דינה (היא על הגבול, רבי חנינא בן תרדיון רמוז ב"והארץ רחבת ידים", כמפורש באריז"ל – התחיל בזוהמה, שכם בן חמור הוא הנחש), אסנת בינה נשאת ליוסף, דלילה (נפול לגמרי, כל הזמן מיללת לשמשון לגלות את סודו).

עוד רמז מאד יפה: ויסגר בשר תחתנה (שלפי האריז"ל הולך על חוה שניה) = ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך = ו"פ מרדכי (מרדכי פנים ואחור). רמז מאד יפה בחסידות להסביר מה זה עבודת חוה ראשונה ועבודת חוה שניה: חוה שניה זה כל עבודת "ואהבת... מאדך" – אהבת ה', שמתחילה מהלב, זה "לב בשר". "בשר מבשרי" זה אהבה – אדם אהב את חוה ראשונה ויעקב אהב את רחל (ולאה שנואה לו, כי היא רק עצמות, רירין ודם). היה עוד ווארט שלא אמרנו אתמול, שזה שה' היה צריך לבנות – "ויבן הוי' את הצלע" – ולקלוע את השערות ולהכניסה מקושטת ככלה בחופה, זה לא מה שכתוב בחז"ל שהאשה הכי יפה בעצם זה "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן". אצל חוה השניה יש בפירוש פרכוס, ומסתמא גם כחל ושרק כי זה מה שה' עשה, אז "לא כחל וכו'" חייב להיות בחוה ראשונה – יפי עצמי בלי חיצוניות. זה כבר הפגם של אדם, שהתאהב בחיצוניות, ולא ידע להתאהב בפנימיות. זה גם גורם לזה שהיא נופלת – אם מפליגים אותה היא נופלת, וזה הכל בגלל שאין לו השגה בעצם, כמו שלאה שנואה כי אין ליעקב השגה בה. הווארט הוא שאם "ויסגר בשר תחתנה" זה ואהבת – לב בשר, מדת האהבה – אז צריך לומר שחוה הראשונה זה "שמע וגו'", מצות ההתבוננות (בחינת לאה, אותיות המחשבה). איך יודעים ש"שמע" זה "עצם מעצמי"? כי נוהגים לעצום עינים. אם אדם הראשון היה חכם היה עוצם עינים לא לראות רירין ודם. כל חטאו אחר כך בהצצה בקליפות. פגם העינים התחיל בכך שהסתכל בחוה ראשונה תוך כדי הבריאה. אם היה צנוע, כמו משה, היה עוצם עינים. התיקון הוא עצימת עינים בשמע ישראל, חוה ראשונה, התבוננות באחדות ה'. זה בעצם ההבדל בין החידוש של חב"ד לשאר החסידות, מה שאדמו"ר הזקן פתח – אף על פי ששאר צדיקי הדור קצת הפליגו אותו – שהחידוש זה תורה, זה התבוננות, זה שמע ישראל, ומתוך זה בא ה"ואהבת". זה תוצאה, גם אהבת ה' וגם אהבת ישראל – גם העבודה הסוציאלית של חצר הצדיק ושל הצדיק עצמו המיטיב עם עם ישראל. כל היפי הזה, שהצדיק מוצא חן ועושה פעולות ומופתים ומציל חיי ישראל – בשרש ישראל קדמו לתורה – בכל אופן, העצם נמשך בתורה חדשה. בעבודת ה' זה שמע ישראל שלפני ואהבת. אחר כך ואהבת זה ויקח אחת מצלעותיו.

עוד דבר מדהים: חז"ל אומרים שיפתח נידון בנשיאת איברים. זה קשור לפרשת צו, "זאת תורת העולה" שהאריז"ל אומר "ונתח אותה לנתחיה" – אם היה הולך לפינחס ומתיר את הנדר ובכך מתקן את לילית וכו' אז היה מתקן הכל, כמו בסיפור של עקדת יצחק שאחריה יש שמונה בני גבירה וארבעה בני פילגש. יפתח גם היה יכול לקיים בעצמו קרבן עולה – כמו האיל – תמורת בתו. "ונתח אותה לנתחיה". עולה זה שהכל רק לה' – מכאן מובן למה קשה להתאהב בחוה ראשונה, כי זה למסור כל התשוקה והתאוה רק לה'. אצל חוה שניה יש עדיין חלוקה, אני גם מקבל תאוה ותענוג ושבע רצון מזה. בכל אופן, כך האריז"ל אומר – שיפתח נידון בנשירת איברים בגלל שהוא לא התיר את הנדר וקיים תמורת הבת "זאת תורת העולה ונתח אותה לנתחיה". במקום הניתוח הזה איבריו נפלו אחד אחדת. היות שמרובה מדה טובה צריך לומר שהתיקון – דרך רחב"ת ועד דורנו אנו – שהתיקון של יפתח שהאברים יחזרו חזרה, וזה בפורים, שאחרי "קם רבה שחטיה לרבי זירא" החיה אותו מחדש, זה סגולה של חיבור מחדש. "ברוך הוי' בחר בנו" זה שה' בחר בגוף, וזה בעצמו עצמות בגוף – כי בחר זה גם אותיות חבר, להתחבר.

אחשורוש הוא אחשורוש הדסה היא אסתר = 2405 = ה"פ יג פעמים לז (ה מספר השראה, וגם יג פעמים לז זה מספר השראה).

עוד גימטריא 'עליונה', שמחזק את הפרצוף – שהזיווג הראשון והעצמי של אחשורוש הוא ושתי – אחשורוש ושתי = 1537. עוד שני זוגות: מרדכי אסתר המן זרש = 1537. הזוג הראשון כולל את שני הזוגות האחרים, שהם כמו טוב ורע. לפי זה אחשורוש ושתי זה עץ הדעת טוב ורע בכללותו (כל ממוצע יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר).

אמרנו שכל הפרצוף זה משולש מהיטבאל, אבל אם מוציאים את אדם-חוה משה-צפרה (העולים מח בריבוע), כל השאר עולה 3969 = סג בריבוע = ט"פ אמת.

צפורה היא התאומה היתרה עליה רבו קין והבל, וכאן מרדכי ואחשורוש רבים על אסתר. אסתר צפורה = יחי פעמים הבל = דוד פעמים הדסה (גם דוד הוא המלכות וגם הדסה היא המלכות באצילות). יש בצפורה הכח להחזיר את אסתר למעמד של הדסה – לצפורה שבנצח יש את הכח להעלות את המלכות שיורדת ל"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" למקומה באצילות, בבחינת הדסה.

(טלפונית, י"ז אדר):

ג. יש לראומה ארבעה ילדים: טבח, גחם, תחש, מעכה (העולים יחד בראשית, ור"ת צירוף שמחה, וסה"כ אהבה אותיות). הכל יוצא מראומה, הענוה הפסולה. ערכים לקבוצה הזאת, לכל אחד יש תיקון: טבח מצד הגבורה, לכבוד ברוך גולדשטיין (שפורים זה היארצייט שלנו) – הוא תיקן את זה בדורנו. תחש מצד התפארת, רב גוני. מעכה זה מצד השפלות-המלכות. גחם, לפי זה, צריך להיות מצד החסד – גחם נוטריקון גמילות-חסד. היום משתמשים בשרש גחם – גחמות – לקפריזות, מצד החסד. בסוף, כמו שכתוב בדא"ח, זה מגיע לעמלק – התמצית של כל מדה זה ארס הנחש (לכן אפשר לעשות בכולם טבח, זה הראש של המדרש שהכל זה לשון מרדות – מכה וכו', ב"ר נז, ד). לפי"ז הצירוף היוה. לגבי מעכה יש את הווארט של אבא של הרבי על "ואת מעכה" – סיום קריה"ת של ר"ה – ר"ת ו'ידוי א'חר ת'שובה מ'גיע ע'ד כ'סא ה'כבוד. כסא הכבוד זה מלכות, ותשובה זה קודם כל תשו"ת, תשוב ה' תתאה. זה שמעכה זה המלכות פשוט גם מכך שבתנ"ך זה גם שם של איש וגם של אשה – כפי שדובר פעם – גם האיש בזה הוא בחינת נוק'. זה השם היחיד כאן מכל בני נחור שנגמר ב-ה, בחינת נקבה.

נחור מלכה = שטן. בהכאה פרטית = י"פ פורים. אם מוסיפים לכך גם את ראומה = ז"פ נחור ראומה (כשראומה 'בולעת' את מלכה). בכל אופן, לנחור יש אשה ופילגש, והר"ת שלהם נמר. זאת אומרת שגם התיקון שלהם זה "הוי עז כנמר" – הלכה ראשונה בשו"ע, "ואל יבוש מפני המלעיגים".  נחור מלכה ראומה = תורה = סמא"ל לילית (הזוג שכולל את כל הקליפות). סימן שמשפחה זו – וכך אכן יוצא מכתבי האריז"ל – היא הכללות של נעמה ואגרת וכו'.

בשמונת בני נחור ומלכה, בני הגבירה, זה שני פסוקים: הראשון – עוץ בוז קמואל = משיח (1 פחות מנחור מלכה) = חצי ושתי. ר"ת שלהם עקב = פחד היהודים (172). שאר האותיות זה מקום (סה"כ "מקום עקב"). ס"ת = 127 (מדינות אחשורוש). בפסוק השני חמשה בנים (חלוקת 8 ל-5 ו-3 זה חתך זהב) – כשד חזו פלדש ידלף בתואל = ב"פ אסתר. כל הבנים יחד זה ה"פ פורים – חצי מה"פ של נחור מילכה, כנ"ל. בפרשת שמיני חלוקת ג-ה זה חלוקת שמונת השרצים המפורסמים (המתחילים ב-ח, ח שרצים). הבן הראשון והשרץ הראשון (וכך צריך לכוון כולם) – עוץ חלד = ח"פ הוי'. רק ר"ת = ג"פ הוי', והשאר ה"פ הוי' – אותה חלוקה. [מובנו השרש חלד זה או מקום או זמן קיום היקום. "ממתים מחלד" – מאנשי הזמן. חלדי כאין נגדך – זמני. מה חלד – מה זמני. יושבי חלד – יושבי העולם. מצהרים יאיר חלד – שזמנך יקום ויאיר יותר מהצהריים. זה מה שהחולד עתיד להטהר. בכל אופן, זה כל המציאות. בגימטריא חלד = מב, ג"פ יד – ממוצע כל אות – שם מב של בריאת העולם, קשור עם כל המציאות]

ר"ת של כל יב הבנים עולה ג"פ אברהם. שאר האותיות זה גדול (גם) בריבוע (מספר שהיה בהקשר אחר). ס"ת = 900 (30 בריבוע). אמ"ת = אהבת ישראל.

עוד שני שמות בפרשה זו – אחד זה "ובתואל ילד את רבקה", הפסוק שהוא תכלית פרשה זו, ה"שושנה בין החוחים" בין הקליפות שתהיה אשתו של יצחק. לכן אחר כך כתוב "ורבקה יוצאת" מהקליפות, וזה הפלא הגדול שאליעזר משתאה-מחריש לו. אליעזר עבד אברהם הוא גם ניצוץ שיצא מעוג מלך הבשן, ולכן משתאה מרבקה שיוצאת מכל הקליפות. חוץ ממנה, מוזכר גם השם ארם – "קמואל אבי ארם" (הרמב"ן, למשל, עומד על זה – למה דווקא אותו זיהו, בניגוד לכל האחרים בפסוק, ואומר עפ"י פשט שאולי היה עוד קמואל בדור). (קמואל = גן עדן, בתואל = גלות, האחרון בפסוק הראשון והאחרון בפסוק השני). כל פרשה זו היא המשך של עקדת יצחק, תוצאת העקדה – גם גילוי רבקה בין כל הקליפות, וגם חג פורים צומח מהעקידה (אולי בא מעולם העקודים), וזה היכולת גם לתקן את כל הקליפות האלה.

סה"כ יש בפרשה יח שמות: נחור, מלכה, ראומה, יב הבנים, אברהם, רבקה, ארם = 4000 = י"פ ת (שלמות, כמו אצל רבי נחמן). ה-ת במגילה זה "פרס ומדי". ביטוי זה חוזר ד"פ במגילה, ובפרק י עוד פעם "מדי ופרס". ה"פ זה כבר 2000 – ב רבתי ד"בראשית". פרס מדי בהכאה פרטית של אור חוזר (פ פעמים י, ר פעמים ד, ס פעמים מ) = 4000!

ראשי וסופי תיבות הן יוסף, ובפנים אותיות מרד. צריך להיות מרד יוסף, שהמן נופל רק בידי זרעו של רחל (אם כי מרדכי הוא מבנימין, ולא מיוסף, אבל בסוד הירושה הכל חוזר לאמא ויורד גם ביוסף. התיקון של בנימין בכלל זה שיש לו הערכה והערצה ובטול כלפי יוסף). רק ר"ת שם אלקים, ושאר האותיות עולות שם שדי (= מרדכי היהודי). פרס ומדי גם אותיות סוד פֻרים, כמו הכתיב במגילה (או אדם-חוה פורים – הם עיקר התיקון של פורים; אדם בהכאה ו-חוה בהכאה עולים ביחד 400). פרס במילוי המילוי = ישב בשמים ישחק הוי' ילעג למו (עיקר הצחוק זה מהפרסים) = אל תרבה שיחה עם האשה (בפרט אם היא חוה ראשונה הלא מתוקנת). (פרס מדי ר"ת פם, כמו פחד מרדכי. מדי זה רת"ס של מרדכי). הקליפה של פרס זה מי שמשמש את הרב על מנת לקבל פרס – אפילו בדקות, צדיקים שמסתפקים בחלק ולא אומרים "אנא נסיב מלכא". מדי זה "מדי דברי בו" – הרד"ק ועוד אומרים ש"מדי" זה "בכל עת" – בקליפה זה התמכרות לתאוה, אובססיה. פרס ומדי זה פרס אובססיבי. בקדושה זה בכל עת ממש, כמו הפסוק "מדי דברי בו". בתורה יש רק פעם אחת – "מדי העבודה" – ורש"י כותב שזה "יותר מכדי צורך העבודה" והגו"א על רש"י מסביר שה-מ זה לשון יותר, מדי זה יותר מ-די, יותר ממה שצריך. לפי זה אפשר להסביר שפרס זה מי שמשמש על מנת לקבל פרס, ואפילו אם הפרס יותר ממה שהוא צריך – כמו עשו, שאומר "יש לי רב" – זה עדיין לא הכל, לא העצם ("אנא נסיב מלכא"), הפרסים הם מסורבלים בבשר אבל זה לא העצם.

[קמואל במספר קדמי = 867 = ג"פ טוב בריבוע (מספר שיופיע בהמשך). במילוי עולה רבי מאיר.]

אברהם נשא את יסכה ונחור את מלכה, שתי אחיות העולות אותו דבר (= המן = המלך = דניאל = זבלון וכו'). נחור מלכה = שטן. אברהם יסכה = ז בחזקת ג = גשם. ביחד עולים שבת = עצם בשר.

ד. מלכות פה – הכל תיקון של חוה ראשונה. אמרנו שהפה הכי מלכותי זה פורים, יותר מפסח. ר"ח ניסן מקבל מפורים ומשפיע לפסח. באמת ר"ה לרגלים מתחיל בפועל רק מפסח (אולי בכח מר"ח) אבל ר"ה למלכים זה בפועל מר"ח, וה"בכח" שלו זה פורים. עוד משהו,בפה-סח ה-סח = חיים, "חיים הם למוציאיהם בפה" (אולי אפילו כתוב באריז"ל), אבל ה"רוממות אל בגרונם" זה הפי-רום של פורים, הרוממות העצמית של המלך.

מלכות פה = חוה ראשונה = הדסה זרש (האשה הכי גבוהה והכי נמוכה במגילה), שני שמות עם ז אותיות (כמו מלכות פה).

מלכות פה ר"ת פם (הפוך), וזה ז אותיות שממוצע כל אות הוא פג. יש הסבר אחד פשוט, שזה פג הלכות ברמב"ם – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", המסודרת לפי הרמב"ם ב-83 הלכות (הוא רופא, שהופך מחלה לחמלה – רפואה בתפארת-רחמים-חמלה). כל המחלות – ששרשן בצרעת – באה מהפה, ומשם גם צריך רפואה. עיקר המחלה זה של לילית, והיא מיללת כל הזמן מתוך מחלתה. שרש כל הרפואות זה לא לילל.

יפתח – על שם פתיחת הפה. הכי הרבה פתיחות בתנ"ך זה פתיחת פה, אבל יש עוד פתיחות בגוף – פתיחת עינים, אזנים, יד, שפתים, רחם. חוץ מזה יש עוד כל מיני פתיחות – שערים, דלתות, חלונות. יפתח הראשון בתור זה "כי יפתח איש בור". בכל התורה כולה יש רק פעמיים יפתח – "יפתח בור" ו"יפתח הוי' את אוצרו הטוב". יפתח = ו"פ 83. בראשית = 11 פעמים 83 (המאמר הראשון בו ה' פותח את פיו, "בראשית נמי מאמר").

משה שמואל מרדכי יפתח – חכמה בינה יסוד מלכות (= ושתי = משיח משיח) – ר"ת אותיות שמים.

ה. השלמת ענין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (חתיכה ראויה להתכבד לבד):

(קצת יותר ברור בנגלה). שתי הדעות הן אם "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" זה בירור דברים או שזה לא בירור דברים. מיגו נקרא בירור באחרונים – בירור של נאמנות, שאומר אמת. בירור שאומר אמת זה פסח, הפה שאסר הוא הפה שהתיר במיגו. לסברא השניה הניסוח באחרונים "בכל מקום שעיקר ידיעתנו אינה אלא על פיו נאמן להתיר מה שאסר" – כך מסביר הפנ"י את דעת רש"י (לא בודקים את האמת שלו, אלא בדרך ממילא אם הוא המקור הוא גם יכול להתיר). הסברנו את פנימיות הסברא השניה, שזה משהו מלכותי – שהוא מלך על הדיבור. הפנ"י אומר שזה דעת רש"י וההפלאה אומר שזה דעת הטור, וכמה מהאחרונים אומרים שלפי"ז הוא נאמן גם לאחר כדי דיבור.

יש עוד ענין, שיש ראשונים שסוברים שישנם תנאים שחולקים לגמרי על דין מיגו – "שמא לא העלה על דעתו לטעון אחרת". זה באמת נוגע למחלוקת לגבי מיגו, אם הכוונה שהוא היה יכול לטעון מדעתו, או שמספיק שבית דין 'מזכים' אותו בסברא זו – אז משהו יותר רוחני, לא על פי שכל ישר פשוט (דעת תורה שהפוך מדעת בעלי בתים – דעת בעלי בתים זה שמניחים שהוא ידע מה לטעון, כמו שכתוב בלוח היום יום שגם לאשה יש סברות גאוניות כשזה נוגע לאינטרס שלה). אם זה תלוי בכך שהוא העלה על דעתו לטעון, אז יש שאומרים שאין את זה בכלל כי אולי לא חשב על זה. אבל אפילו לפי זה מקבלים "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" גם לפי סברת המיגו, כי כאן לא צריך שתעלה בדעתו טענה טובה יותר – מספיק שישתוק. כלומר, גם מי שאומר ש"הפה שאסר" הוא בגלל מיגו, עדיין זה הרבה יותר חזק ממיגו אחר, כי זה "אי בעי שתיק".

[כדאי לעיין גם בערך "הפה שאסר וכו'" באנצי' תלמודית; אם לא נעשה מזה פרצוף לא צריך לכתוב את כל זה אלא רק פורים-פסח, שנפק"מ תוך כדי דיבור ואם מועיל נגד חזקה – ממש סוף הערך, אחרי הרבה עמודי דוג'] כמה הבדלים בין "הפה שאסר" למיגו (גם לדעת התוס' שזה מחמת מיגו): א) האם אומרים 'מיגו' לעדים – יש דעות שמיגו רק לבעל הדבר ולא לעדים, אבל כו"ע מודים שיש "הפה שאסר" גם לעדים. ב) מיגו להוציא לא אמרינן, אבל ב"הפה שאסר" יש סוברים שמועיל גם להוציא. ג) "הפה שאסר" מועיל גם בדבר שבערוה, משא"כ מיגו. ד) מיגו לא מועיל לפטור מחיוב שבועה, אבל יש מהראשונים שסובר שהפה שאסר כן מועיל לפטור מחיוב שבועה. ה) במיגו צריך להיות ב' הטענות שוות (שאין סיבה להעדיף טענה עכשווית על טענה אפשרית), משא"כ בפה גם אם מוכרח בטענה זאת אם לא יודעים זאת משום מקור חוץ ממנו. ו) יש סוברים ש"הפה שאסר" מועיל גם מחוץ לבי"ד, ומיגו מועיל רק בבית דין. שש נפק"מ, שלאו דווקא אותו אחד סובר את כולם. (יש עוד נפק"מ בין שתי הסברות, ולא בין מיגו לזה).

מששת אלו דבר שבערוה הוא כנגד היסוד, כפשוט. לפי"ז אפשר לקבל השראה לכל הפרצוף. ענין העדים (א) – הוד. מיגו להוציא (ב) מצד הנצח – להוציא ממישהו אחר יש בכך תוקף של נצחון, זה הכרעת "פלוני אתה זכאי" להוציא מהשני. פטור מחיוב שבועה (ד) – חסד, פטור. טענות שוות (ה) מצד התפארת – יחס והשוואה בין הטענות זה הדיון מה עושה את היפי, הדבר שעובד זה היפי שלו, במיגו זה שוה וב"הפה שאסר" לא צריך להיות שוה (כמו שיש יפי בסימטריה וגם יפי בא-סימטריה). מחוץ או בתוך בי"ד (ו) זה בגבורה – לשם שייך מושג של בית דין, שם הוא יושב.

הראשונים שואלים מה הווארט של "תוך כדי דיבור" – הרי תוך כדי דיבור יכול לחזור לגמרי מדבריו, ולא צריך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", ומסבירים שבכל זאת כאן אינה חוזרת. אם היתה אומרת אשת איש הייתי וחוזרת תוכ"ד ואומרת שמעולם לא התחתנתי לא צריך "הפה שאסר", אבל אם אומרת שהייתי וכעת גרושה זה "הפה שאסר". נשמע קצת מוזר, אבל זה לומר שאם אדם התבלבל יכול לחזור בו, אבל אם לא חוזר בו ורק אומר משהו אחר שמוציא מהאיסור צריך "הפה שאסר". אם יש דוגמאות של כל דבר ויותר התעמקות זה יותר מובנה.

הטור בשם הרמ"א, וכן דרכי משה בשם הר"ן, אומרים שגם לפי מי שאומר שזה רק תוך כדי דיבור אפשר להאריך לכל זמן שדנים בנושא. יש אומרים שגם לאחר זמן לגמרי, בלי שום קשר לדיון בנושא.

יש מחלקים בדוגמה העיקרית בכתובות בין שאמרה "אשת איש הייתי" ל"אשת איש אני". יש אומרים שאם היא אמרה בהתחלה "אשת איש אני" וכעבור שבוע חזרה ואמרה "התגרשתי" מאמינים לה, כי זה יכול להיות. אם אומרת "אשת איש אני" ומיד שהיא גרושה זה כמו חזרה, שאפילו לא צריך "הפה שאסר". אבל יש מהצ"צ – צריך לחפש שם בהערות – שהוא לא מאמין לה אם כעבור זמן באה ואומרת דבר שהתחדש בינתיים. זה עוד נפק"מ, שאם האדם אומר משהו – אפילו לפי הסברא שאפשר גם לאחר כדי דיבור – אם זה דבר שהתחדש זה פחות נאמן (הפוך מההגיון הפשוט, לכאורה). לפי"ז יש כאן עוד דרגה – האם אדם נאמן לסתור את דבריו על ידי דבר שהתחדש בינתיים. בשביל שיהיה לגמרי מלכותי צריך לא כמו הצ"צ אלא שתמיד יכול לשלוט בדיבורו וכו'.

יש ים של שלמה שאם אומרת למי התקדשה – ולא סתם "אשת איש הייתי" – אז לא נאמנת ב"הפה שאסר" כי אז היא חבה לו ואחר כך מפקיעה עצמה מחיוב זה. זה מדובר לאחד כדי דיבור. כל מה שמפקיע "הפה שאסר" זה לכיוון פסח.

יש שתי דוגמאות: אשת איש הייתי ופנויה אני, נשביתי וטהורה אני. יש מי שאומר שנשביתי יותר גרוע, כי באשת איש הייתי אין פסול ואיסור עולמי לכהן. לכן יש מי שאומר שבאשת איש נאמנת גם לאחר כדי דיבור, בחינת פורים, ואילו נשביתי זה רק תוך כדי דיבור, בחינת פסח. זה מתקשר לשיעורי "נשביתי" בכתובות.

לא ראיתי שמקשרים בין שתי הדעות לדיון בהתחלה אם זה פסוק (רב אסי) או סברא (סתמא דגמרא) – מאד חזק אצלי שזה גופא מקור שתי הדעות.

בלשון רש"י "הוא אסרה והוא שרי לה" – לשון שר (פה-שר) כל המשפט עולה כט (וחטאה, פומא קדישא) בריבוע.

אמרנו ש"הפה שאסר" יותר חזק ממיגו, זה אומר שלגבי כח הדיבור בכללות יש 3 דרגות (לפני תת-חלוקות), ואפשר לעשות חש-מל-מל: מיגו זה חש (עובד אם שתי הסברות שוות וכו', יש בזה הכנעה מסוימת – גם הכח שלו הוא בהעלם, יתכן שרק בתת-מודע שלו), הפה שאסר משום מיגו (דעת התוס', "אי בעי שתיק" אבל לא שתק") – מל של הבדלה, הפה שאסר המלכותי – מל המתקה (שולט לגמרי בדיבור).

יש כאן גם שלש בחינות בדיבור: תוך כדי דיבור, כל זמן שעסוקים באותו ענין, לאחר כדי דיבור. השאלה כאן היא מתי הדיבור הראשון נפסק – יש כאלה חקירות בנגלה. הסברא אומרת שהדיבור הראשון, ברגע שגמרת לומר אותו, זה נקרא שהדבור הראשון נפסק ואתה כבר לא יכול לתקן אותו – הוא נגנז, נכנס לתיק שלך וגמרנו. לפי הסברא השניה, הדיבור הראשון עדיין מרחף הדיון שעוסקים בו. בהלכות נדרים יש הרבה 'מצבי ריחוף' כאלה. הדיבור לא נפסק, עדיין נמשך, אבל אחרי שסוגרים את הדלת של בית המשפט – גומרים את הסיפור – אז גם הדיבור נגמר. הדעה השלישית, שהיא הסברא השניה של "מלכות פה", זה שהדיבור הוא משהו נצחי שלא נפסק אף פעם. אם כן, לפי זה, הסברא השניה פשוט מנציחה את הדיבור – על דרך "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". שכח הדיבור הוא נצחי – ראשית בנין המלכות זה הנצח. יש כאן גם דבר והיפוכו, שאם הדיבור נצחי אני גם יכול לשנות אותו ולסתור אותו. זה הגדרת מלך, "ודבריו חיים וקיימים לעד". דבריו חיים וקימים = מלכות. "דבר [דיבור] אחד [נמשך] לדור".

"תוך כדי דיבור" ו"כל זמן שעסוקים" ו"לאחר כדי דיבור" – הדעות זה כמה הדיבור נמשך, כנ"ל. את עיקר הרעיון הזה לומדים מהדעה האמצעית, כל זמן שעסוקים – זה דוגמה, אב-טיפוס, לזה שתמיד לומדים על טיב הסברות מהסברא האמצעית (כלל גדול אצלנו).

רק לשלמות הענין: הפעם הראשונה שיש במשנה "הפה שאסר" זה בדמאי פ"ו מי"א. שם בפירוש הרמב"ם (אף שהוא תרגום) עושה מזה ענין מאד גדול, ואומר שכלל זה נוהג בכל המצוות וכו' – עושה מזה כלל גדול מאד בתורה – ראוי לציין זאת (שזה לא איזה הלכה 'צדדית', אלא מעין "יסוד היסודות ועמוד החכמות" לגבי כל התורה כולה).

ו. אמרנו שב"פתח אליהו" היינו חושבים שהמלכות היא העטרה, עטרת היסוד. בתור רמז: פֹה בתלמוד, בלשון חז"ל, זה "כאן" – פה כאן = יוסף. עטרה = ד"פ כאן (זה ממוצע כל אות). עטרה במילוי = 15 פעמים כאן. בספר הרפואה העטרה זה מערכת העור, והפגם שבה זה מחלת עור – צרעת בתורה, וחז"ל אומרים שמחלה זו תלויה בפה. עור זה עם ע, וצריך להפוך ל"כתנות אור", וזה גם על ידי הפה – "פתח פיך ויאירו דבריך". "אמר מלכא עקר טורא" – יש טורי חשוכא, הרי חשך, ויש הר לשון בהירות (אחד משמות נרדפים בלשה"ק לאור). "עקר טורא" זה כח המלך לעקור את הטורי חשוכא ולגלות את האורות-הבהירות בהר סיני.

הפֹה הראשון בתורה – "עֹד מי לך פֹה". עד = הדסה = ב"פ לז. מי = לך. מי לך פה = ה"פ לז. היינו ש"עד מי לך פה" זה ז הבלים של קהלת (היוצאים מהפה, כפי שדורשים כאן חז"ל), מתחלקים ל-ב ו-ה. משולש פרטי של כל האותיות ביטוי זה עולה = 7300 = מאה פעמים חכמה (= גאט לאכט; אמרנו בירושלים שיש ווארט באידיש "א מענטש טראכט אונד גאט לאכט"). ה-פה השני בתורה זה "שבו לכם פה עם החמור" (החמור = עד מי לך פה; עם החמור = מרדכי המן).

את הסוד של "כבד פה וכבד לשון" של משה רבינו – ש-כבד פה = אלף, כבד לשון = אלף – הוא ירש מאמו, יוכבד, לשון כבד. יוכבד היתה יותר גדולה מעמרם – היא היתה דודתו, ונולדה בין החומות. יוכבד עמרם משה = שת הבל (שלהבת, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך) – שהם גלגולי משה.

ז. בירושלים אמרנו שיש בתנ"ך ה"פ "דבר המלך" במגילה וה"פ בשאר ספרי הנ"ך ופעמיים "דבר המלכה" ו"דבר מלכות" פעם אחת – סימן אהבה. יש במגילה גם "דבר אסתר" – דבר המלכה זה ושתי, ודבר אסתר זה דבר אסתר. דבר אסתר = 867 = ג"פ טוב בריבוע. (קמואל במ"ק כנ"ל; קמו במספר קדמי = אסתר המלכה).

ח. חוה חוה לאה רחל (לכל אחת נוסיף חוה, חוה ראשונה ושניה) = 312 = יב צרופי הוי' = עין יעקב. יעקב חוה חוה לאה רחל = חוה פעמים הוי'.

ט. גימטריא מאד מיוחדת שנמצאת אצל אחד המקובלים האחרונים, סטרא אחרא = לילית.

אמרנו ש"לילה ללילה יחוה דעת" על חוה ראשונה. יחוה = וחטאה, פומא קדישא.

לילה ללילה יחוה דעת = 689 = נצח ישראל. כל הפסוק עולה יב פעמים מהיטבאל.

עוד דבר שכתוב בכתבי האריז"ל – חוץ מ"עצם מעצמי ובשר מבשרי" זה חוה ראשונה ושניה – שלאה ורחל הן חוה ראשונה ושניה מכך שלבן אומר ליעקב כאשר בא אליו "אך עצמי ובשרי אתה" וממילא מגיע לך "עצם" ו"בשר" (נבא ולא ידע מה נבא).

זה שאומר במדרש שחוה ראשונה חזרה לעפרא נקרא ר' איבו = חוה.

עצם בשר בהכאה פרטית = 35140 = ע (אות ראשונה של עצם) פעמים בשר (= ארור המן = ברוך מרדכי).

בשר זה לשון בשורה – חוה שניה היא בשורת הגאולה, אבל עצם זה המשיח עצמו, עצם הגאולה. הבשר מבשר את העצם.

י. אמרנו ש"כי נפל פחד היהודים עליהם" הולך על "ויקר". הסברנו שאם זה ממש "תפלין שבראש" – ולא רק שעל הראש – זה כבר "פחד מרדכי", שה' שהוא "פחד היהודים" עם הפחד של היהודים מתחבר. רמז: יקר פחד מרדכי = הוי' בריבוע.

סרוב פקודה = רבי מאיר (= קמואל במילוי). סרוב פקודה דבר המלכה = תשסט. דבר המלכה ושתי = 1022 = ז"פ עולם (שבעה עולמות שהאדם רואה) = יד פעמים חכמה.

ויקרא אל משה ויקר אלהים אל בלעם = ד"פ ויקרא (מדגיש שהוא הלעו"ז).

ד"פ דבר המלך ודתו (שיש במגילה) = 2868 = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות = עשרת הדברים במילוי. דבר המלך ודתו במילוי = 2480 = י"פ רמח = ה"פ מלכות = בראשית שמות ויקרא במדבר דברים (שממוצע כל חומש זה מלכות, שזה עצמו ב"פ במדבר). דבר המלך ודתו במספר קדמי = 2695 = הכל פעמים מט (ז בריבוע) = ז פעמים שכינה. אם מוסיפים זאת למילוי מקבלים יהי פעמים אור. פשוט ועוד מילוי ומילוי המילוי ומספר קדמי = מ פעמים מרדכי, מרדכי פעמים היהודי.

יא. כל הנושא של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" קשור לכך שדבר המלכה הוא סירוב פקודה – ששרש סירוב פקודה צריך להיות כבר בתוך פה המלך. שאם המלך לא יכול להתיר את מה שהוא אוסר, אז אין לו פה. הפה של המלך צריך להיות "המלה האחרונה". המלה האחרונה = שנה = ה"פ כאן. שרש סירוב פקודה בפה המלך, ואם זה נמצא שם לא צריך להשתלשל סירוב פקודה אצל אחרים – אם זה לא שם בטוח שהמצב יתדרדר עד שיצטרכו סירוב פקודה מלמטה.

שאסר שהתיר = דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת.

הפה = מלך.

אם הפה מלכותי זה יכול להיות גם בדור הבא, לא תוך כדי דבור, "והארץ לעולם עמדת" זה שעצם הדיבור הוא נצחי.

אמרנו שר"ת של "דור הולך וגו'" זה יחי המלך והשאר עוד יא פעמים יחי המלך. התיר = ה"פ יחי המלך. שאסר ש = ז"פ יחי המלך.

יב. נעמה אגרת רהב לילית = 1456 = ד"פ השטן (ששולט על השטן ימים בשנה, כמבואר בגמרא). השטן = יעקב יעקב, אז הן עולות ח"פ יעקב = יום פעמים הוי'. הוי' פעמים להוי'.

הן אחראיות על: גזל שפיכות דמים עבודה זרה גלוי עריות = ד"פ מלכות (ממוצע כל אחד). ר"ת עולים שלום (עשו).

מלכה לילית = יצר הרע.

אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח = לילית מרדכי אסתר.

לילית ומצאה לה מנוח = אסתר המלכה = לעיני כל ישראל.

יש גם הלכה לגבי לילית – "המפלת דמות לילית טמאה טומאת לידה". המפרשים אומרים ש"דמות לילית" זה ולד שנראה כמו ולד רק יש לו כנפים.

לפני פסוק זה כתוב "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו". קו תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו – כתוב שזה רמז לאסתר ש"ירקרקת היתה". קו תהו = שבירה.

כתוב בספרי הקבלה שלילית רמוזה גם בפסוק "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" – שאומרים בקשהעמ"ט = זה פחד ממנו. התיקון של פחד זה הוא פחד היהודים (פה קדוש) ופחד מרדכי (פמא קדישא). "איש חרבו על ירכו" – תיקון "והוא צולע על ירכו" של יעקב – זה כמו "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם".

יפתח בדורו כשמואל בדורו = משיח במספר קדמי. יפתח בדורו = ושתי = משיח משיח. מרדכי בדורו = ד"פ יחי המלך (שליש הפסוק דור הולך וגו' כנ"ל).

יהודי דורשים חז"ל יחידי – או על שם הדמיון למשה או על שם הדמיון לאברהם. יהודי יחידי = מזל (יחידי זה ז יותר מיהודי). מנין של כאלה – כנישתא חדא – זה 770.

אחד הספרים שמביאים את הווארט של רבי בונים על "יפתח בדורו" מסביר בפירוש שעיקר הפתיחה הזאת של "יפתח בדורו" זה בחדש אדר – עיקר הזמן שהמנהיג של הדור מגלה ופותח את הדרך החדשה בעבודת ה'. משהו מפורש שהזמן המתאים לזה הוא פורים.

מרדכי בדורו כמשה בדורו = מרדכי היהודי אסתר המלכה.

יפתח הגלעדי = כתר. הוא שפט את עם ישראל שש שנים – שש שנים = 1000 (התגלות אלף אורות בכתר). יש בתורה הרבה "שש שנים", אבל אצל בן אדם מסוים העיקר זה אצל יואש בן אחזיה (= 400) שהתחבא כתינוק בקה"ק שש שנים. יפתח הגלעדי יואש בן אחזיה = רוח והצלה יעמד ליהודים ממקום אחר = י"פ אמונה.

חז"ל אומרים שמרדכי כמו משה וכמו אברהם. לפי הסדר הכרונולוגי יש אברהם-משה-מרדכי = 867 = ג"פ יז בריבוע (הערך הממוצע שלהם).

בפעם הקודמת דברנו על שלושת הממים – משה-מרדכי-משיח (אמונה-תענוג-רצון וכו'). כעת צריך להוסיף גם את אברהם – אברהם משה מרדכי משיח = יהודי בריבוע = מט במשולש = זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר (גם רומז לדור הולך ודור בא וכו') = אדם חוה במשולש של כל מלה (משולש 45 ועוד משולש 19). אדם חוה במשולש פרטי (כל אות במשולש) = 903 = משולש מב (חיה-חוה) = ז"פ הוי' הוא האלהים.

יג. ברמז ש"פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו" עולה ג"פ עצמות בגוף – זאת אומרת ש"לנו ברוך אשר בחרו בנו" גם מתחלק לשלש, וכל שליש מתחבר עם פורים אחד. לכל פורים צריך להוסיף 361 = חוה בריבוע. המספר הזה הוא הממוצע של משה-שמואל (שני הגדולים שכנגד חכמה ובינה).

בכל הסיפור של יפתח בתנ"ך השם שלו מופיע כז פעמים, ויש עוד פעם בדברי שמואל. כח פעמים יפתח = כד פעמים מלכות פה (כד מתאים – כי זה צירופי אדנות, גם ספרי התנ"ך שצריך להיות בקיא בהם, וזה בדיוק מספר ה'יפתח' שיש בתנ"ך). כנראה שהמלה יפתח – כמלה, לא רק שם – מופיעה בתנ"ך אביחיל פעמים.

יד. אסתר המלכה בת אביחיל = ד"פ אשה (ממוצע כל מלה) = ד"פ דבר המלכה (אם כי זה זה ושתי, רואים שכל אסתר זה דבר המלכה, עצם הסירוב פקודה של הקדושה).

ג"פ מרדכי היהודי במגלה (בלי אות שימושית מקדימה) וז"פ אסתר המלכה. בכלל יש חן פעמים מרדכי ו-כלה פעמים אסתר, אבל בכינוי שלהם ובלי אות שימושית זה ג ו-ז – יחס של ג"ר וז"ת, מח ולב, שזה בדיוק התיקון של אדם וחוה. יש "מאמר מרדכי אסתר עושה" זה מח שליט על הלב, ויש מאמר אסתר שמרדכי עושה וזה פנימיות הלב שליט על המח. יש "מאמר מרדכי", "מאמר אסתר" ו"מאמר אחשורוש". צריך לומר שבקדושה "מאמר אחשורוש" זה פנימיות המח שליט על פנימיות הלב. בקליפה זה המלך טפש שהוא "ברשות לבו" – שחיצוניות הלב שליט על המח.

המן בן המדתא האגגי = משה מרדכי. כדי לנצח אותו מרדכי חייב לצרף לעצמו את משה.

המן מרדכי אחשורוש = ה"פ רחל = הנה ישכיל עבדי ירם ונשא וגבה מאד = שליש הפסוק "אחר ישובו בני ישראל ובקשו וגו'" (שכולו עולה משולש של פד-חנוך – מב פעמים פה. מב = חוה-חיה. מב פה = 127, מדינות אחשורוש ושנות שרה אמנו; ישובו ובקשו ופחדו = מד פעמים חוה. שלשת הפעמים במספר קדמי זה כפולה של מב).

טו. ויהי זרעו (מלה ראשונה ואחרונה במגלה) = מרדכי היהודי. בהכאה פרטית = ד"פ תריג (ממוצע כל זוג אותיות בהכאה). ויהי זרעו במילוי = פתחיה מרדכי (גם ר"ת פֻם, ופתחיה זה לשון יפתח – שם של מרדכי) = 777 = 21 פעמים הבל. במילוי המילוי זה 2436 = מב פעמים חן. יש חן פעמים מרדכי במגילה, ו-מרדכי במספר סדורי = חן. אם מחברים הכאה פרטית (2452) עם מילוי המילוי (2436) = ח"פ תורה = אהבה פעמים שלום.

טז. עץ גבה חמשים אמה = חכמה בינה דעת (עם ו ב-גבוה זה היה כתר = חכמה בינה ודעת). יעשו עץ גבה חמשים אמה = 1000 = כ פעמים נ (עשרים-כתר פעמים חמשים). ר"ת עולים פחד – הפחד שהמן משתדל להטיל על מרדכי. זה פסוק שאומרת זרש, "אשת מפחידי".

יז. עד מי לך פה חתן = דבר המלך ודתו.

יח. בענין "משרש נחש צפע וגו'": משרש נחש יצא צפע = אנכי פעמים חוה. נחש צפע שרף = חוה פעמים טוב מאד = הוי' תורה ישראל (שרף זה ה' ש"אש אכלה הוא", תורה זה צפע אותיות עץ-פרי, עץ חיים, ונחש זה דן, משיח של ישראל). מעופף = פחד פחד פחד. נחש צפע מעופף = חוה חוה פעמים חיה. הפשט של הפסוק זה שהוא נבואה נגד פלשתים, אקטואלי לנו נגד פלישתנאים. נחש רומז לישי, וצפע – שלפי התרגום זה משיח – זה לפי הפשט חזקיהו (מתאים, כי היה ראוי להיות משיח). הפסוק מתחיל "אל תשמחי פלשת קולך". אם אומרים, כמו שמשמע, שנחש זה שרש, צפע זה גזע ושרף זה פרי, אז צריך לומר סדר הפוך: הנחש רומז לה' והשרף לישראל (כולל אותיות שר).

יט. תאומה יתרה (אותיות התיר, כנראה שתאומה ראשונה זה הפה שאסר והתאומה היתרה זה הפה שהתיר) = 11 פעמים מהיטבאל. זה מזכיר עוד ביטוי של בריאת האשה – בינה יתרה. מי שיש לו תאומה יתרה כנראה שזה בינה יתרה של התאומה היתרה – זה מאד מתאים לזה שהאריז"ל אומר שהיא צפורה אשת משה, ו"משה זכה לבינה", ועוד יותר מתאים לכך שהאריז"ל אומר שזה לא האשה הכושית, שהיא הקטנות, שלא היה מוכן להזדווג איתה אלא רק לקדש אותה (כי שייכת לו).

כ. עוד משהו יפה שהאריז"ל כותב: איך לאה החזירה את חוה ראשונה למקורה העליון (ואי זה מקום בינה)? אמרנו שזה בזכות הבכי שלה, אבל מה הסימן שהיא כבר מתוקנת? "הפעם אודה את הוי'" – שהיא מודה את ה', ולא מייללת-מתלוננת. ווארט מאד חשוב. "הפעם אודה" כנגד "זאת הפעם עצם מעצמי" (בפרצוף הדמויות ההוד זה היה זרש, הכי לילית בשמות – ושתי בבינה וזרש בהוד, "בינה עד הוד אתפשטת"). בכל אופן, התיקון כמו תמיד זה בספירת ההוד – "הפעם אודה" – שמשם "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה", שזה נדה, פגם האשה, הענש של חטא עה"ד. התיקון האמיתי של חוה הראשונה זה "הפעם אודה", יהודה, וזה תירוץ אחד למה צריך להזכיר "איש יהודי" (שבתחלה זה לא בגלל שהוא כופר בע"ז) – סברא שאמו היתה מיהודה ואביו מבנימין. על זה רבי יונתן אייבשיץ שואל למה צריך לדעת שאמו מיהודה, לא כתוב כמעט על אף צדיק בתורה מי הוא מצד אמו, והוא מתרץ שעשו-עמלק נמסרים רק בידי בני-בניה של רחל – בנימין, ולא יהודה – ובעצם מרדכי בא לתקן את מה ששאול חטא בכך שלא הרג את אגג, ובזה שלא הרג אותו אז באותו לילה הוא בא על שפחה ומזה יצא המן, ועל איזה שפחה הוא בא? לא על עמלקית, כי שאול הרג אותם, אז צריך לומר שבא על סתם איזה גויה, ואם כן מצד האם המן הוא משאר או"ה ובשביל שאר או"ה צריך צד יהודה (שהוא המלך שמתגבר על שאר אומות העולם). הוא מוסיף לזה שהשרש של עמלק בשמים ומה שנותן לו כח זה תמנע שבאה להזדווג עם יעקב והוא דחה אותה בשתי ידים – במקום "שמאל דוחה וימין מקרבת", שרש דחית אותו האיש על ידי רבי יהושע בן פרחיה (צריך להיות שיעור גדול שאותו האיש הוא תמנע, פילגש אליפז) – ועל זה יש לה טענה. רחל מנצחת אותה בטענה שאותי יעקב מאד קרב ובכל זאת ויתרתי לאחותי, ובזכות זה עמלק נמסר רק בידי זרע רחל. יהודה הוא הכח לנצח את כולם חוץ מעמלק. אמרנו שהווארט של האריז"ל לגבי תיקון חוה ראשונה, "הפעם אודה", זה מאד חשוב כאן – בשביל לנצח את שאר האומות, כדי ש"פחד היהודים" יגרום ל"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", זה בא דווקא מיהודה, שהוא תיקון חוה ראשונה לפי זה.

כא. במדרש רבה רבי תנחומא אומר ש"עצם מעצמי" זה נשואי קרובים. אף על פי שאומרים "שאר בשר", הוא אומר ש"בשר מבשרי" זה אחרים. לפי זה, קודם כל אפשר לחבר את כל הדרוש הגדול הזה עם הספר מחול הכרמים – יוצא ש"עצם מעצמי" זה בחינת מציאת חן ו"בשר מבשרי" זה נשיאת חן של רחוקים. אמרנו ש"עצם מעצמי" ומציאת חן זה כמו אצל 'דוסים', ואילו נשיאת חן לא תמיד מוצלח. במגילה יש גם מציאת חן וגם נשיאת חן – זה המקום היחיד שיש בו את שתי הבחינות (בעצם המקום היחיד שיש נשיאת חן, זה עיקר החידוש של המגילה – חוה שניה). רק צריכים להסביר למה זה הדבר שכל כך נופל בעמקי הקליפות והופך להיות לילית, דווקא זיווג שאמור להיות "זיווג ראשון" וכו' מתמוטט לגמרי?! כשמחזירים את זה זה העצם (וגם לא כל כך משמע כך מהספר, כי בספר הנשיאת חן זה יותר נעלה). יש כאן איזה חידוש שבדווקא בזיווג שנראה מתאים יש סכנה מאד עמוקה – אם הבעל לא מתייחס טוב, לא רוצה אותה ודוחה אותה, אז דווקא בגלל שזה מתאים וזה קרובים זה מתמוטט עד עמקי הקליפות.

באותו מדרש המטרוניתא קנטרה למה היה צריך להרדים את אדם הראשון כדי 'לגנוב' צלע, וכל ענין חוה ראשונה הוא תירוץ לזה (שמאס בה וכו'). ואז היא התפעלה ואמרה שהיתה אמורה להנשא לדוד שלה אבל בגלל שגדלה איתו יחד הוא מאס בה. כנראה המטרוניתא עצמה היא חוה ראשונה, לילית, וכל הסיפור 'המצאה' בשביל לתרץ אותה. היא מסיימת בכך שהוא התחתן עם מישהי פחות יפה ממנה, ואף על פי כן העדיף אותה. זה מתחבר באופן מתבקש לגמרי למה שאחר כך הוא אומר ש"עצם מעצמי" – חוה ראשונה – זה נשואי קרובים. אמרנו שהתיקון זה עצימת עינים (שמע ישראל), בעוד "ויסגר בשר תחתנה" = ואהבת וגו'. יש ג"פ במדרש חוה ראשונה, וצריך לצטט – זה הבסיס, עוד לפני כל הקבלה. רק כמו שאמרנו, מאד לא ברור מה בדיוק קרה איתה. זה מחלוקת – או שקין והבל רבו עליה או שחזרה לעפרה (אבל מי היה בשעת החטא ומי הוליד את קין והבל זה לא ברור – במדרש לא משמע שחוה ראשונה, אבל באריז"ל כן משמע כך).

"ויבן הוי' אלהים את הצלע" זה אותה צלע שכתוב בה "ויקח אחת מצלעותיו", אבל זה העצם – לא הבשר – שהיא חוה ראשונה. על פי פשט זה אותה אחת. יש ב"ויבן" שני פירושים – או קליעה או בינה יתרה. בינה יתרה שייך לחוה ראשונה וזה שקלע אותה ככלה לחופה זה בחוה השניה. כמובן, רואים שכל המגמה כאן זה לייחד אותן. יש ביטוי בקבלה ש"זאת הפעם מעצם מעצמי וכו'" זה "זאת היתה בשר ואחרת זוהמא דארעא" (זה מבלי לחלק בין עצם לבשר, רק שהשניה היא עצם ובשר והראשונה היא זוהמא דארעא – אם נחבר נאמר שהעצם, הגבוהה מהבשר, נפלה ונעשתה זוהמא דארעא ושמריה).

בשושון סודות אומרת שמה שחוה ראשונה חזרה לעפרה היינו שהמלכות שבה לבינה, כפי שהוסבר, ואומר שזה הסוד של מים אחרונים (כוונה חשובה) – העברת זוהמת הנחש מחוה ראשונה כדי שהיא תחזור למקור שלה. משהו נחמד, שהתיקון של חוה ראשונה זה מים אחרונים.

האריז"ל אומר שלאה נולדה ממש כלילית. לאה לילית = אלהים פנים ואחור. אבל היא תקנה את עצמה בבכי – בעינים רכות ובתפלה שלא תפול בחלקו של עשו. כלומר, התיקון של לאה – התיקון של חוה ראשונה – זה על דרך "אשרי אדם מפחד תמיד", תיקון של פחד (אדם מפחד = קמואל. אשרי קמואל = ח"פ אלהים).

כב. קשר פשוט בין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" לחוה ראשונה – היא זאת שאומרת "אשת איש הייתי ופנויה אני".

כג. לגבי נעמה: בת יענה נקראת בת נעמיתא. קודם כל, זה צפור טמאה – כנראה זה המקור של האר"י (צריך לחפש מקור לאגרת). בקבלה היא הכח לדגור על ביצים מרחוק – המשל העיקרי של עולם התהו, שיוצאים אורות מהעינים (נעמה אותיות עינים). היא שרש גבוה של תהו. אפשר לחפש נעמיות בחז"ל ולקשר לכאן. זה מדעי הרוח כי זה נועם חיצוני. יענה-נעמה = 300, משלימים זה את זה מספרית ל-ש.