הנשמה הרחבה והמשיחית של רבי חנינא בן תרדיון

שיעור עשירי במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

כ"ח סיון תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב לעסוק בדמותו של רבי חנינא בן תרדיון, בדגש על התבוננות על פי רמזים. מהרמז האריז"ל לראשי תבות של שמו בפסוק "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם" נלמד שעניינו של רבי חנינא בן תרדיון הוא הרחבות שבתוך הצמצום, והוא סוד נשמה משיחית. בהמשך השיעור נוספו רמזים על שמו של רחב"ל, וסוף השיעור עוסק בדברי רבי על הגוי ששרף את רבי חנינא בן תרדיון שמיהר את שרפתו ונשרף עמו ש"יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת". [בסוף השיעור הובא קטע משיעור העוסק בהפצת המעינות על פי השכלת שפת הדור]

א. שורש רחב"ת בתורה מורה על עניינו

משפחת רבי חנינא בן תרדיון – משפחה משיחית

עמוד ק. אנחנו לומדים על דמויות משיחיות שישנן בחז"ל, ובמיוחד בשיעורים האחרונים[ב] אנחנו לומדים על הדמות של רבי חנינא בן תרדיון, מבין עשרה הרוגי מלכות, והוא נשרף עם ספר תורה ביד, כרוך בתוך הדפים של ספר התורה. והוא לחם ממש בחריצות גדולה נגד מלכות רומי. לא כמו כמה מחבריו וכמה מרבותיו, המיוחד הוא ר' יוסי בן קסמא, שהגמרא מספרת שהיה אחד מרבותיו של רבי חנינא בן תרדיון שהזהיר אותו מאד מאד לא ללכת נגד המלכות, בכל זאת הוא היה בבחינת "מרגיז ממלכות", כמו שכתוב על רבי שמעון בר יוחאי[ג] גם כן. ובסוף הוא נתפס והוא נידון למות, לא רק שהוא נידון למות, גם אשתו וגם בתו הראשונה, כולם נידונו. הוא נשרף ואשתו נהרגה, והבת הראשונה נידונה להימסר לבית זונות ממלכתי של רומי, עד שבנס הגיס, מי שהיה נשוי לבת השניה שלו, רבי מאיר, ר' מאיר בעל הנס, הוא בא והציל אותה, את גיסתו, הבת הראשונה.

כל המשפחה הזאת היא משפחה משיחית, אולי ה-משפחה הכי משיחית שיש בחז"ל. גם האבא, גם האבא והאמא והבת, וגם במיוחד היום אנחנו נעבור ללמוד על הבת השניה שהיא ברוריה המפורסמת. הבת השניה של רבי חנינא בן תרדיון, ובעלה, כלומר חתנו של רבי חנינא, שהוא רבי מאיר בעל הנס, כולם טיפוסים על ראש משיחי. מה זה ראש משיחי? מי שיוזם וחפץ חזק מאד בנפש לקבוע את המציאות, שלתהליך הנפשי הזה של קביעת המציאות אנחנו מכנים כאן במאמר הזה "קביעה רצונית" – להבהיר את החזון, את האמונה, אחר כך להמשיך את זה ברצון חזק, שזה יתממש תכף ומיד. אחר כך לסנן את זה, לעבד את זה דרך המח, דרך השכל הטוב, הטוב טעם ודעת, ולבסוף לפקוח עינים, להסתכל-להביט חזק על המציאות כעל התדמית החזון המבורר ולנסות להשליך את החזון הפנימי על המציאות החיצונית. ובכך להילחם נגד המציאות ההפוכה לעת עתה.

זה תהליך נפשי שאנחנו לומדים כאן כבר כמה חודשים[ד], התהליך של קביעה רצונית, מבהירות האמונה לתוקף הרצון, לטוב טעם ודעת בשכל, ואחר כך להשלכה על המציאות דרך העינים כביכול, הבטה-ראיה. אז יש ארבעה שלבים של קביעה רצונית – אמונה-רצון-שכל וראיה-הסתכלות.

שורש רחב"ת בתורה

אז שוב, אנחנו נמשיך כאן לקרוא למטה, בעמוד ק. הבת הראשונה נמסרה-ניתנה בקובה של זונות מוסגרת, זו הלשון של חז"ל. ר' מאיר הגיס הציל אותה בנס, שלכן הוא נקרא רבי מאיר בעל הנס:

בתו (השניה) של רבי חנינא בן תרדיון (ר״ת ״והארץ הנה רחבת ידים לפניהם״[ה],

כאן במאמר מוסגר כתוב מה הרמז, מה המקור לנשמתו בתורה. לכל גדול בישראל יש איזה רמז, כידוע[ו] שהיום בודקים את התורה באמצעות מחשב ומוצאים כל מיני רמזים נפלאים ביותר בדילוגי אותיות וכיוצא בזה לכל גדולי ישראל, ויתכן שכל יהודי, כל אחד ואחד, אפילו לא יהודי, "לית מילתא דלא רמיזא באוריתא"[ז], כל דבר רמוז בתורה.

הדבר הזה הוא מאד מודגש כבר בכתבי האריז"ל. אמנם באריז"ל אין כבר כל כך הרבה דילוגים של טווח מאד מאד ארוך ורחב של אותיות, בכל אופן כתוב בקבלה וכתבי האריז"ל שכל אחד חשוב מרומז באיזשהו פסוק, בראשי תבות, בסופי תבות של ביטוי או של מילה אחת בפסוק. וכאן, בדוגמא הזאת שלנו, רבי חנינא בן תרדיון, יש בפירוש בכתבי האריז"ל מאיפה הוא יוצא, איפה הוא נמצא במקור בתורה. אז כתוב, זה שוב, זה מהאריז"ל בעצמו, הוא אומר שרבי חנינא בן תרדיון הוא יוצא, הוא מרומז בפסוק "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם"[ח]. תכף נסביר מה הפסוק הזה אומר לנו, "רחבת ידים" – המילה רחבת ראשי תבות רבי חנינא בן תרדיון, ישר לפי הסדר. שוב, כאן יש רמז מפורש בקבלה מה המקור שלו.

מי אמר את הפסוק הזה? זה בחומש בראשית, אמר את זה חמור לשכם, חמור הוא אבי שכם, שכם הוא בן חמור, זה שהוא התאהב וזה שהוא גם אנס את דינה בת יעקב, ואחר כך ניסו לפתות את בני יעקב להזדווג איתם, עם אנשי שכם, וככה הם מדברים גם כן לתושבים של העיר שכם שכדאי לנו להזדווג איתם והם אומרים בין היתר "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם". אז משום מה, וזה צריך עיון, צריך התבוננות, האריז"ל כותב שכאן נמצא השורש נשמה של רבי חנינא בן תרדיון, הצדיק שנשרף עם ספר תורה עם עשרה הרוגי מלכות.

סוד המשיח – טהור מטמא

כמבואר בסה״ק[ט] שנצוץ קדוש זה של רחב״ת [רבי חנינא בן תרדיון] נשתחרר משכם כאשר הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם

הניצוץ הזה, ניצוץ משיחי כמו שנסביר עוד יותר בהמשך, השורש המשיחי הזה היה תפוס וכלוא בתוך קליפת שכם. וכאשר באו שמעון ולוי והרגו את כל אנשי שכם – עיקר הפעולה ברוחנית היה ששחררו את הניצוץ הזה משורשי המשיח של רבי חנינא בן תרדיון. ככה כתוב בספרי הקבלה. וזה כידוע[י] שבדרך כלל הסוד של משיח עובר בדרכים לא דרכים, דרך כל מיני שורשים של טומאה דווקא. לפי סוד הפסוק "מי יתן טהור מטמא לא אחד"[יא].

גם כל עם ישראל יוצא טהור מטמא, אברהם אבינו הראשון, הוא הראשון שעליו נדרש הפסוק "מי יתן טהור מטמא", שטהור יוצא מתוך הטמא, זה פלא, נס. זה נשיאת הפכים, לכן כתוב "לא אחד", רק אחד יחיד ומיוחד שהוא למעלה משניות, למעלה מהפכים – הוא יכול לחולל נס כזה של להוציא טהור מטמא. ככה הפסוק אומר "מי יתן טהור מטמא לא אחד", רק האחד.

לכן אברהם בעצמו היהודי הראשון שעליו  נדרש הפסוק "מי יתן טהור מטמא" עליו כתוב גם "אחד היה אברהם"[יב], "כי אחד קראתיו"[יג], יש שני פסוקים. גם יחזקאל וגם בישעיהו שניהם מכנים בפירוש את אברהם אבינו הראשון בכינוי אחד. כתוב "אחד היה אברהם" והפסוק השני אומר "כי אחד קראתיו", קראתי אותו אחד, ועליו נדרש "מי יתן טהור מטמא לא אחד". אברהם הוא גם כן משיח, מה משיחי אצל אברהם אבינו, היהודי הראשון שהוא הדמות המשיחית הראשונה? שהוא הולך נגד כל העולם, הוא נקרא אברהם העברי[יד], שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר השני, הוא נלחם הוא הולך נגד כל העולם, כל התרבות, כל הציוויליזציה, הכל הוא כנגד, כולם מעבר אחד והוא מעבר השני.

הוא הולך ומפרסם את האחדות בעולם, את אחדות ה' בעולם, "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"[טו], אפילו לא לומר ש"אל" והעולם הם שני דברים, שתי מהויות, רק לומר ש"אל עולם". מדייקים[טז] שלא כתוב 'אל העולם', אם היה נאמר 'אל העולם' היה משמע שיש אלהים ויש עולם, והאלהים הוא האלהים של העולם, אבל כתוב שהוא פרסם "אל עולם", והדיוק בקבלה הוא פרסם את האחדות המוחלטת שבעצם האל והעולם זה היינו הך, אין עולם חוץ מה', ה' הוא הכל, הכל זה ה', וזה חידוש, זה נוגד לגמרי את כל התפיסה של השכל האנושי. וככה אברהם מעבר אחד וכולם מעבר השני הוא הולך ומפרסם את האלוקות, הוא משיח.

זוהי גם כן המלחמה שנלחם נגד ארבעת המלכים. הרמב"ן כבר כותב[יז] שבמלחמה הזאת שהוא לבד קם ונלחם כדי להשיב את לוט בן אחיו, האחיין שלו, הוא מסר את נפשו ביחד עם אליעזר עבדו לפי חז"ל[יח] לבד נלחמו נגד ארבעה מלכים אדירים, כל המעצמות של העולם באותו זמן, באותה תקופה. ומה שהוא ניצח יש בזה רמז למלחמות של מלך המשיח, ככה הרמב"ן כותב בפירושו על התורה.

עיקר הרמז או התקדים בתורה למלחמות המשיח זו המלחמה של אבינו הראשון, אברהם אבינו שנלחם נגד ארבעת המלכים. וגם כן, הוא נלחם כדי להשיב להציל את לוט, היות שבתוך לוט ובנותיו היה ניצוץ גדול מאד של משיח. משיח יוצא מרות המואביה ורות המואביה היא צאצאית של מואב, של בת לוט. אז גם המשיח עובר דרך לוט.

אפילו בהתחלה, בתחילת הבריאה המשיח הוא משהו בין אדם הראשון לבין הנחש בגימטריא משיח. אדם הראשון, ידוע שאדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח, כתוב בכתבי האריז"ל, כלומר שהתכלית של האדם להגיע, התכלית-השלמות שלו, כאשר אדם הופך להיות מאד, כתוב בקבלה, על משיח יש פסוק בישעיהו "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". כתוב שמאד זה אותיות אדם, רק בצרוף אחד, בצרוף שהמ' עומדת בראש התבה, בראש המילה, והמ' היא המ' של משיח. אדם זה אדם דוד משיח, כאשר מבליטים-מדגישים את המ' של משיח, שמים את זה בראש התבה, זה הופך מאדם למאד, מה זה מאד? זה כח וגבורה למעלה מכל הגבלה של הטבע. גבורה על טבעית – "בכל מאדך", זו בחינת משיח.

אבל איפה הניצוץ היה בגן עדן? כתוב שאדם אם היה עומד בנסיון כמו שכאן כתוב שהמשיח היה בתוך שכם, בתוך הקליפה, וצריך לשחרר את הניצוץ. ומי שחרר את זה? שמעון ולוי שהרגו את כל אנשי שכם, שחררו את הניצוץ הזה של רבי חנינא בן תרדיון, רחבת, "הארץ רחבת ידים לפניהם". אותו הדבר בגן עדן, אם אדם הראשון היה עומד בנסיון היה משחרר את הנצוץ של המשיח שנמצא בתוך הנחש ממש. הנחש, נחש בגימטריא משיח, ואם לא היה מתפתה הוא ואשתו, היה משחרר את הנצוץ הזה, רק מה? שהוא נפל בידי הסטרא אחרא של הנחש הקדמוני, הוא לא שחרר, הוא רק הבליע את זה עוד יותר. אבל זה רק דוגמא שלאורך כל הדורות מהדור הראשון, מאדם הראשון והלאה, מאברהם אבינו, הנצוץ או הנצוצים של משיח מתגלגלים דרך הטומאה, עד שבסוף מתקיים "מי יתן טהור מטמא לא אחד".

ארץ ישראל – רחבות בתוך הצמצום

אז כאן יש לנו דוגמא חשובה מאד של זה שכתוב בקבלה, שיש כאן משיח בתוך שכם, בתוך הקליפה הזאת שמתאהבת כל כך בבת יעקב שגם הוא בא ואונס אותה, מכיון שדבק בה. מכל הלשונות של אהבה ודבקה וחפצה בבת יעקב לומדים בקבלה[יט] את כל המדרגות של אהבה חזקה משכם בן חמור. יש הרבה מילים שם, דבקות[כ] וחפץ[כא], שהוא חפץ בבת יעקב, כתוב שעיקרי הלשונות של אהבה חזקה לומדים ממנו. אז זה גם כן בחינת משיח. אהבה "בכל מאדך"[כב], "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", והוא מוכן למסירות נפש. הוא מל את עצמו תכף, בלי שום חשבון, למעלה מכל טעם ודעת, כל מה שיאמרו לו הוא יעשה, שדבקה נפשו בבת יעקב.

שם בתוך כל המקום הזה יש את הנשמה הזאת של רבי חנינא בן תרדיון שהוא ראשי תבות "רחבת". עכשיו נסתכל בהערה למטה – קלט. מה זה מלמד אותי, מה זה מלמד אותנו שהנשמה הזאת של משיח, של רבי חנינא בן תרדיון הוא מרומז בתוך המילה הזאת "רחבת", ש"הארץ רחבת ידים לפניהם"? "הארץ" הכוונה ארץ ישראל, אבל ראשית ירושת ונחלת ארץ ישראל גם כאשר אברהם אבינו נכנס לארץ, המקום הראשון שהוא נכנס והוא בא – הוא בא "עד מקום שכם"[כג], ראשית הכניסה לארץ גם אצל אברהם הוא שכם, וגם יעקב כאן הוא קנה את חלקת השדה, כשהוא בא, כשהוא חזר מארם, מלבן, המקום הראשון שהוא נכנס לארץ וקנה, עשה קנין, כמו שאברהם קודם עשה קנה במערת המכפלה, הקנין של יעקב אבינו שהוא "בחיר האבות"[כד] הוא כאן בשכם[כה]. ושוב, עוד לפניו כשאברהם אבינו נכנס, לפני שהוא הגיע לשום מקום אחר, שה' אמר לו "לך לך"[כו], אז כתוב בפירוש בתורה, המקום הראשון שהוא הגיע "עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ".

במקום הזה שבעצם מי שמכיר שם, יש קצת אוירה אולי של צמצום בין שני ההרים, בין גריזים לבין עיבל, המקום שקיבלנו את הברית, זה מקום שכם. בכל זאת יש הרגשה, אפילו כאן הגוי, אדון הארץ, חמור אבי שכם אומר שהארץ הזאת היא "רחבת ידים לפניהם", יש הרבה מקום. ואם כן, על פי פשט לומדים מפה שכל ארץ ישראל שבעצם היא ארץ קטנה מאד, היא ארץ מצומצמת, היא נקראת "ארץ הצבי"[כז].

חז"ל אומרים[כח] למה היא נקראת "ארץ הצבי"? שהעור של הצבי הוא מתכווץ ומתפשט. בעצם העור הוא מאד מכווץ, אבל על הצבי כאשר הצבי חי וקים העור מתפשט, הוא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה"[כט], כך חז"ל אומרים שלכן הארץ נקראת "ארץ הצבי", שבעור של הצבי יש תכונה של "מועט המחזיק את המרובה" – כאשר מפשיטים את העור מהצבי הוא מתכווץ לגמרי, רואים שהוא לא בכדי להחזיק את הגוף, את הנפח של הצבי. אבל כאשר הוא חי על הצבי הוא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה".

וככה ארץ ישראל היא ארץ קטנה מאד, אבל היא רחבה מאד, היא "ארץ טובה ורחבה"[ל]. כלומר שיש אין סוף של רוחב בתוך נקודה מאד מצמומצת, זו ה-תכונה ה-עיקרית של ארצנו הקדושה. והתכונה הזאת של ארץ רחבה, כנראה שזה מתחיל, התחושה הזאת בארץ כנראה שהיא מתחילה מהמקום הזה – משכם. ועצם התחושה הזאת של הרחבות בתוך הצמצום זהו השורש נשמה של המשיח כאן, של רבי חנינא בן תרדיון. זה גופא שהאריז"ל כותב שהנשמה שלו שהיא נשמה משיחית זה המילה הזאת "רחבת", "והארץ רחבת ידים לפניהם", סימן שהתחושה הזאת היא היא שורש תחושת המשיח, הרוחב שבתוך הצר.

המדה בעבודת ה' של הרגשת רחבות, אף על פי שהמציאות אומרת צר, המציאות היא צרה, אבל היכולת להרגיש רחב, חופשי, כמו שיש למשל מאמר חז"ל "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים"[לא], שיש לפעמים שהכל צפוף, אבל כשמתבטלים, שמשתחווים זה להתבטל, כשמתבטלים לה' פתאום הכל נעשה מרווח – מרווח מאד, משתחווים רווחים. אז ככה יש יכולת בנפש להרגיש רוחב וחופשי בתוך מקום צר, בתוך מציאות מעיקה, מה זה צר? דבר מעיק. יש מציאות מעיקה. ובתוך המציאות המעיקה להרגיש גדול ורחב.

צדיק צנוע וצדיק חשוף

אז על זה כתוב פסוק בתהלים "ואתהלכה ברחבה"[לב], יש על זה אגרת הקודש בספר התניא[לג]. הוא כותב שם שיש שני שורשי נשמות: יש שורש נשמה שהעבודה שלה היא ללכת תמיד ב"הצנע", "הצנע לכת עם ה' אלהיך"[לד]. אבל יש שורש נשמה שהדרך שלה, ההליכה שלה היא הליכה ברחבות על גדול. יש שני סוגי שורשי נשמה, אם השורש נשמה מקו היראה או משורש היראה-הצמצום בקודש, האופי של הנשמה הזאת הוא אופי של "הצנע לכת", של צניעות, לא לבלוט. כאילו שאינני, שלא יראו אותי בכלל.

אבל יש נשמה אחרת שהנשמה הזאת מקו ימין, מהחסד, והנשמה שמקו ימין הדרך שלה בעבודת ה' היא בדיוק ההפך, היא נוקטת בשיטה בדרך של "ואתהלכה ברחבה", ברחבות. אז כתוב שנשמה שהיא משיחית היא חייבת ללכת בדרך הזאת. בכל דור יש ל"ו צדיקים[לה] בדרך כלל אומרים שהצדיקים שבכל דור ודור הם נסתרים, הצדיקים האמתיים, הל"ו'ניקים, ל"ו צדיקים נסתרים – כולם יחסית הולכים בהצנע, לא שבגלל שהולכים בהצנע לא משפיעים, לא דואגים להשפיע על הזולת, להפך – ודאי וודאי דואגים ועיקרם הוא אהבת ישראל, אבל גם ההשפעה על הזולת היא השפעה בדרך הצנע, כמו "מתן בסתר יכפה אף"[לו] – לתת מבלי שירגישו מי נתן, שזו שלמות הנתינה.

מי שהולך ב"הצנע" אין הכוונה שהוא מתבודד, שהוא הולך לעצמו או פורש מן הציבור חס ושלום, בדיוק להפך – כל כולו רצון להשפיע-לתת, אבל הוא מקיים את הפסוק "מתן בסתר", הוא משפיע מבלי שירגישו בו. או יש לפעמים שאומרים שצדיק נסתר הוא יושב בבית ומכח העבודה הפנימית שלו, עבודת ה' שלו הוא מוליד הרהורי תשובה בכל אותן נשמות השייכות לשורש נשמתו. לכל צדיק יש הרבה מאד ענפים, הוא לא צריך להיות במגע ישיר, הוא יכול להיות במגע עקיף, שעל ידי העבודה שלו הפנימית הוא משפיע בעקיפין על כל אותם ענפים, נשמות השייכות לו. זה הכל "הצנע לכת עם ה' אלהיך".

אבל יש נשמה אחרת שהוא צדיק גלוי, והענין שלו זה להתגלות ולא פוחד מהחשיפה, יש הרבה צדיקים שהחשיפה אפילו מזיקה להם, וכידוע שיש סיפורי צדיקים בזמן הבעל שם טוב, שצדיק אחד נסתר הוא מתגלה ולמחרת או על המקום הוא נפטר, הנשמה לא מסוגלת להיחשף. ויש נשמות הפוכות, ונשמות משיחיות הן נשמות שעמידות לחשיפה, לסיכון של החשיפה, ולהפך – אפילו לא שמים לב. אין שום פחד מלכתחילה, בגלל שהאופי של הנשמה הזאת כמו אברהם אבינו זה ללכת ברחבה, אפילו במקום הכי צר הוא לא מרגיש את הצר, את המעיק, הוא רק מרגיש את הרוחב, והוא הולך רחב לעין כולם.

שוב, זה להתחיל להסביר מה זה נקרא "רחבת ידים", מה שכתוב בקבלה שהמקור של הנשמה הזאת רבי חנינא בן תרדיון הוא במילה הזאת "רחבת". יש גם כן שתי בחינות בארץ ישראל: יש בחינה אחת של "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"[לז], שלפי זה גם כן, לכאורה אנחנו פה בארץ מצטנעים מעיני הגוים, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", אבל יש משהו אחרת לגמרי שהתפקיד שלנו דווקא בארץ זה "בריש גלי", "ובני ישראל יצאים ביד רמה"[לח] – "בריש גלי"[לט], להיות גלוי לעיני כולם, להיות 'אור לגוים'[מ], למשוך, להיות אבוקה. כתוב[מא] שיהודי בחוץ לארץ הוא נר קטן, אבל עם ישראל בארץ ישראל זה אבוקה גדולה לעיני כל העולם שהוא מושך אליו, הוא אור כל כך גדול, אבוקה כל כך גדולה, שבאופן ממילא הוא מושך אליו את כל הנצוצות שיתכללו-יבואו ויתכללו בו. יש לו כח משיכה אדיר והכל בגלוי, בגדול, וזה דווקא שהוא נמצא כאן בארץ, אז גם בארץ יש שתי הבחינות. אבל הבחינה הזאת של משיח היא הבחינה של "רחבת".

תיקון הנפש הרחבה

עכשיו נקרא כאן בהערה קלט למטה:

[הפסוק הזה הוא פסוק בפיו של רשע, כמו שאמרנו שבדרך כלל הנצוץ של המשיח עובר דרך הרשעים, וגם הוא אומר את זה על חבל ארץ שבבעלותו לעת עתה] דברי חמור ושכם בנו אל בני עירם [הם אומרים "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם". יכול להיות ש... אפשר לדרוש את זה שהוא מנבא ואינו יודע מה מנבא, זה דווקא לפניהם, לפני בני ישראל, לפני בני יעקב התכונה הזאת שה"רחבת ידים" תתגלה בכל עוצמתה, "והארץ הנה [הנה זה לשון גילוי] רחבת ידים [איפה?] לפניהם", לפני בני יעקב. אז שוב, יש לו ודאי תכונה חיצונית, או הרגשה חיצונית, תחושה חיצונית של "רחבת ידים", אבל בפנימיות באמת התכונה הזאת עתידה להתגלות דווקא אצל בני יעקב אבינו.], בראשית לד, כא.

[אני קורא למטה בהערה] נצוץ "רחבת" דקדושה היינו ענין העבודה ד"ואתהלכה ברחבה" ([כמבואר בתניא ב]עיין אגה"ק יג), [הרגשת ה"רחבת" זו העבודה של להתהלך ברחבה, ההפך של העבודה של "הצנע לכת".].

תקון מדתו של בלעם הרשע – "נפש רחבה" (ובסוד החמדה וכו' דשכם בן חמור אל דינה בת יעקב) וד"ל.

עוד כתוב בחסידות שמי שזוכה למדה הזאת ללכת ברחבה הוא מתקן את מדתו של בלעם הרשע, הלעומת זה של משה רבינו שעליו כתוב "נפש רחבה"[מב]. מה זה נפש רחבה? שהוא חומד ומתאווה להכל. כל הון דעלמא לא משביע את רצונו, יש לו נפש רחבה לחמוד עוד ועוד, יש לו מנה והוא רוצה מאתים[מג] וככה עד אין סוף. וזו אחת מהשלש מדות הרעות שחז"ל מציינים ביחס לבלעם הרשע, "נפש רחבה". איפה מתחילה ה"נפש רחבה"? מי הראשון שיש לו נפש רחבה? זה אותו שכם בעצמו, אותו בחור שהוא אונס את דינה בת יעקב מתוך חמדה ותאוה.

התיקון לזה הוא שמי שהוא משיחי הוא גם כן חומד הרבה מאד, הוא חומד ומתאוה לתקן ולהפוך את כל המציאות, לקדש, כמו שחתן מקדש כלה הוא גם כן הוא רוצה לקדש את כל המציאות, להתחתן ולחתן את הקב"ה, את החתן העליון, עם כל המציאות של העולם שלנו שהיא בחינת נוקבא ביחס לזכר העליון. אז הוא גם כן מתאוה לקחת ולקדש ולבעול את כל המציאות. יש לו "נפש רחבה", מי שהוא משיחי, הוא לא מסתפק במועט.

למשל, נקח עוד דוגמא להמחיש את זה קצת יותר. שלמה המלך הוא גם כן ניצוץ משיחי, הוא בן דוד, הראשון שהוא בן דוד, המשיח נקרא בן דוד[מד], זה שלמה המלך. ורואים שיש לו גם נפש מאד רחבה. כל מלך יש לו נפש רחבה. לכן התורה חייבת להזהיר את המלך[מה] לא להרבות בסוסים וכסף וגם – בעיקר – נשים, מה אנחנו רואים אצל שלמה? שלא שמר את המצוה של התורה והוא חמד הרבה הרבה נשים[מו]. ומה הסוד בענין הזה, זה סתם תאוה לא, כתוב בקבלה[מז] שמה שהוא חמד ונשא אלף נשים, כל אשה היתה בת מלך של מדינה מסוימת, והוא רצה בכך להעלות, שוב, לבעול את כל המציאות דרך הבנות מלכים של כל מדינות העולם ובכך להחדיר את התודעה האלקית  בכל העולם כולו.

ושוב, זה על פי היסוד שהנצוץ הקדוש בכל מקום הוא נצוץ היפי והפאר של אותו המקום. לכן אצל שלמה המלך הנצוץ הקדוש של כל מדינה בעולם היינו הבת מלך, היפהפיה של אותה מדינה. שם הנצוץ נמצא, ואם הוא יצליח לבעול את כל הנצוצות ככה הוא יחדיר את האלקות, יביא את המשיח. רק מה? שהוא טעה ב'רואין', הוא יותר מדי חמד, הוא יצא מגדרי התורה. התורה אומרת על חי נשים ותו לא, למלך, והוא הבין יותר טוב מהתורה, ולכן הוא נכשל.

בכל אופן אנחנו רואים כאן שמי שהוא משיחי שהוא רוצה לתקן את כל העולם יש לו חמדה רבה, הוא מאד רחב בנפש. והמשיח האמתי הוא יבוא והוא יתקן את המדה הזאת לגמרי, הוא גם יהיה רחב מאד מאד, אבל הכל בתיקון, בדרכי התורה. ושוב, מי זה בחז"ל? זו הנשמה הזאת של רבי חנינא בן תרדיון – "רחבת".

גלוי המשיח האמתי תלוי בדור

מכל המסופר בחז"ל אודות רבי חנינא בן תרדיון משמע שהרגיש בעצמו שיש בו נצוץ [של] משיח

זה שהוא מעיז ללכת נגד הממלכות, להרגיז את הממלכות, גם ללכת נגד ההוראה והאזהרה החמורה ביותר של רבו, רבי יוסי בן קיסמא, זה הכל סימן שהוא מרגיש בעצמו התנוצצות של משיח. ואף על פי שהוא לוקח סיכון והוא יודע שיתכן שניצוץ של משיח בעולם הזה אם זה לא המשיח הסופי-האמתי הוא יכול להיכשל ולמות היות שלא "אכשור דרא"[מח], הדור הוא לא מוכשר עדיין אליו, בכל זאת הוא חייב לקחת את כל הסיכון, ואף על פי שייכשל – הוא יודע שבכך הוא עזר לסלול את הדרך להבא.

אם הוא אמתי כתוב שיש לפעמים מלך, הרמב"ם בעצמו כותב לגבי דורנו[מט] שיש מלך שקם והוא מתנשא, רוצה להיות משיח, ואם הוא לא מצליח לגמרי, והוא מת – זה שהוא מת זה לא סימן שהוא לא משיח, הוא מלך כשר, ככה הרמב"ם כותב, והדור עדיין לא מוכשר-ראוי לקבל את האור של המשיח האמתי, אבל הוא עושה את שלו, ומה שהוא עושה הוא מקדם את התהליך המשיחי. והמשיח האמתי לומד מכל הנסיונות של העבר, כל הנסיונות, גם מלשון התנשאות למלוך. המשיח האמתי לומד לקבל מהכל, והוא בסוף בעזרת ה' מצליח במשימה. אז שוב, זה ברור כאן מכל הסיפור, שזה גם סיפרנו בפעמים קודמות, כל הסיפורים שחז"ל מספרים על רבי חנינא בן תרדיון שהוא מרגיש בעצמו שהוא כח משיחי.

ב. רמזי רבי חנינא בן תרדיון

תרדיון – רדיה

עכשיו, נדרוש את השם שלו. הרי ר' מאיר החתן שלו, שהוא גם ממשיך בדרכו, הוא היה דורש בשמות[נ]. בחז"ל זה החכם שהיה דורש את המהות של האדם לפי השם שלו – הוא ר' מאיר. אז, אנחנו גם כן, אם הוא נשא את בתו של רבי חנינא ודאי הוא דרש בשמו – רבי חנינא בן תרדיון. מה המשמעות של השם? קודם נדבר על תרדיון, תרדיון הוא מלשון "ורדו"[נא]. הת' זה התפעל ככה על פי דקדוק, אבל השורש של תרדיון זה מלשון "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים". כמו שכתוב[נב] גם על שלמה המלך שהיה רודה בכל עבר הנהר, היה מולך מסוף העולם ועד סופו. מי שמולך מסוף העולם עד סופו הוא רודה בכל עבר הנהר, זה פסוק שכתוב על שלמה המלך.

וגם על אדם הראשון שהוא המשיח הראשון, אדם-דוד-משיח[נג], התכל'ס, התכלית של כל מה שה' ברא הוא בשביל "פרו ורבו ומלאו וכבשֻה ורדו"[נד]. כידוע בקבלה[נה] ש"פרו ורבו" זה חכמה ובינה – י-ה, "ומלאו" זה דעת, כתוב "פרו ורבו ומלאו", ואחר כך "כבשֻה", זה היסוד, ספירת היסוד בקבלה, "ורדו" – ספירת המלכות.

יש כאן חמשה פעלים: "פרו ורבו ומלאו וכבשֻה ורדו", וזה פרצוף שלם בקבלה של חכמה-בינה-דעת – "פרו ורבו ומלאו", הדעת היא פנימיות התפארת[נו]; אחר כך היסוד, הסיומא דגופא[נז], הכולל את כל מדות הלב הוא  "כבשֻה", מה ש"דרכו של איש לכבוש"[נח] את האשה, זה היסוד בקבלה; ואחר כך התכלית האמתית היא האשה בעצמה – "ורדו".

פעם פה לפני שנה או יותר למדנו על כל הלשונות של מלכות שיש בלשון הקודש. יש הרבה לשונות, יש עשר או יותר, יש פרצוף שלם, ככה למדנו, של לשונות של מלכות, ואחת מהן היא לרדות. "את זה לעֻמת זה"[נט], יש רודן שלילי, שייך לסטרא אחרא, אבל המשיח הוא מתואר בפסוקים[ס], בחז"ל[סא], גם כן בשם הזה, לרדות בקודש.

[ותרדיון, האבא של רבי חנינא יש לדרוש את שמו שהוא מלשון שירד, כתוב על משיח "וירד מים עד ים"[סב], אז גם הוא] (שירד בכל העולם מכח החן שבו [מה זה חנינא?] – חנינא [זה חן] (מלשון חן) בן תרדיון (מלשון "וירד מים עד ים וגו'")

כתוב שמה שהמשיח האמתי כובש את כל העולם, אפילו רודה בכל העולם, הוא רודה בכל העולם בכח החן המופלג שיש בו. הוא הכי כריזמטי המשיח האמתי, ויש לו חן כזה שהחן כובש ומכאן בא לרדות בכל המציאות בכל העולם כולו. אז ככה ניתן לדרוש את הפשט של השם הזה – "חנינא בן תרדיון", רדיה במציאות, למלוך-למשול במציאות מכח החן.

חנינא בן תרדיון – שלמות של חן

עולה כט ברבוע ש"יסודו" חן; רבי חנינא בן תרדיון עולה אנכי פעמים אחד, כמבואר במ"א וד"ל),

רואים את זה גם מאד-מאד יפה שעושים את החשבון כאן, הגימטריא של חנינא בן תרדיון. שוב, תרדיון זה מלשון "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". הגימטריא של חנינא בן תרדיון הוא 841, והוא 29 ברבוע. כל מספר רבוע הוא מספר מושלם בקבלה, שלמות משתקפת במספר רבוע, זה אחד מהכללים של חכמת החשבון בקבלה[סג]. אז השם שלו הוא רבוע, הוא 29 ברבוע.

מה זה 29? המספר 29 הוא המספר הראשוני של המילה חן, של המספר חן, חן זה 58, 58 זה פעמיים 29, 29 הוא ראשוני, הוא לא מתחלק בעוד מספרים. יש בחכמת המספר בקבלה שכאשר לוקחים כל מספר ומנתחים את המספר למרכיבים הראשוניים שלו, ואחר כך במקום להכפיל את המרכיבים הראשוניים מחברים אותם ביחד, 'ועוד' במקום כפל, זה נקרא היסוד של המספר. למשל, אם שם הוי' – 26, המרכיבים הראשוניים שלו זה 2 כפול 13, אז אם במקום להכפיל 2 כפול 13 שוה 26, נחבר אותם 2 ועוד 13 הוא 15. 15 זה הי-ה, שתי האותיות הראשונות שהן בעצם השורש או היסוד של כל השם י-ה-ו-ה. זה כלל בחכמת המספר, קוראים לזה היסוד, היסוד של כל מספר הוא לחבר את המרכיבים הראשוניים במקום להכפיל אותם.

ואם יש רבוע כאן, רבוע של מספר ראשוני, 29 ברבוע, היסוד שלו הוא 29 פעמיים, שהוא חן בעצמו. כלומר שחנינא בן תרדיון הוא מתחיל עם שתי האותיות חן וכולו שוה 29 ברבוע, והיסוד של המספר הזה הוא החן בעצמו. אם כן, זו שלמות גדולה מאד של חן, והשלמות הזאת היא כמו חותם על המציאות שהיא כובשת, היא רודה במציאות מכח שלמות החן שיש בו. זה הרמז בשם שלו.

אנכי אחד

עכשיו, אם מוסיפים גם את המילה "רבי", כמו שהאריז"ל שהוא עושה את הרמז "רחבת" אז הר' שם זה רבי, רבי חנינא בן תרדיון, ראשי תבות "רחבת". אז אם עושים את כל השם ביחד עם הרבי – זה יוצא 1053 שהוא אנכי פעמים אחד, 81 פעמים 13. יש סוד בפרשת ואתחנן שכתוב פעם שניה עשרת הדברות, שהם מתחילים "אנכי ה' אלהיך"[סד], ויש אחרי עשרת הדברות עוד פרשה של קבלת התורה, והסיום הוא פרשת קריאת שמע –"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"[סה].

יש רמז שיש יחידה בתורה שתחילתה "אנכי" וסופה "אחד" בפרשת ואתחנן, מ"אנכי ה' אלהיך" עד "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". הכפל של "אנכי" מכאן ו"אחד" מכאן. והמקובל הראשון אבולעפיא אומר[סו] מה הקשר ביניהם? אם אני אומר את המלה "אחד" ופועל בו פעולה שנקראת רבוע פרטי, כלומר א ברבוע (1), ח ברבוע (64), ד ברבוע (16), אז במקום אחד אני מקבל אנכי, כלומר השווי של אנכי, שהוא בעצם אח ברבוע. אז ככה המקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא מסביר את הקשר המספרי בין אנכי לבין אחד.

ג. שלשה קונים עולמם בשעה אחת

הבטחת רחב"ת לגוי ששרף אותו

בשרפת רבי חנינא בן תרדיון היה גוי אחד שהוא היה הממונה על השרפה. הוא זה שביצע את השרפה, קוראים לו קלצטונירי. כאן המילה בשורה השניה בעמ' קא, בהערה למטה. היה אחד, זה היה שם ברומאית כנראה, של אותו אחד שממונה לבצע את ההריגה, וכתוב שבסוף הוא ריחם עליו, היות שהם שמו לו הרבה חומר לספוג את האש שהוא לא יישרף מהר, להאריך את המיתה שלו, והוא סבל מאד-מאד. ואותו אחד בסוף ריחם עליו והוא שאל אותו אם הוא מרשה לו למהר את המות, והוא הסכים. אף על פי שקודם התלמידים שלו אמרו לו תוך כדי שהוא נשרף שכדאי לו לעשות משהו בעצמו כדי למהר את המות. אז הוא סרב לגמרי, והוא אמר את המשפט "מוטב שיטלנה [על הנשמה שלו]  מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו", הוא אמר בפירוש שהוא לא רוצה לחבל בעצמו.

אבל בסוף עבר עוד זמן ואותו אחד ראה שהוא נשרף מאד-מאד לאט, איטי, והוא שאל אותו אם הוא מרשה לו למהר, להגדיל את השרפה, להוציא את החומרים ששמו לו. והוא הסכים לו, ולא רק שהוא הסכים לו, אחרי שהוא מיהר, שהוא נשרף מהר, אותו אחד בסוף, זה היה גוי, מרוב דבקות הוא שאל אותו ככה: 'אם אני אמהר את המיתה – האם אתה מבטיח לי עולם הבא?', או עוד יותר מזה "אתך במחיצתך?", והוא הבטיח לו. זה גוי סתם, הגוי שממונה להרוג אותו. ואחרי שהוא הסכים ושהוא מיהר את המות, בסוף אותו גוי בעצמו קפץ לתוך האש מרצונו הוא, במסירות נפש, התאבד למעלה מטעם ודעת, ואז יצאה בת קול מן השמים, בת קול הכוונה שמי שראוי לשמוע שומע, ואמרה שאותו אחד, אותו גוי מזומן לחיי העולם הבא.

כאשר רבי, רבינו יהודה הנשיא, רבינו הקדוש שמע את הסיפור הזה, הוא בכה ואמר ש"יש מי שקונה את עולמו בשנים רבות ויש קונה עולמו בשעה אחת". כתוב בחסידות שזה שרבי, רבינו הקדוש בוכה, הכוונה שיש כאן התגלות ש"לאו כל מוחא סביל דא"[סז]. משהו נתגלה לו באירוע הזה, דבר קרה שהמח שלו, המח הגדול, הכי גדול של רבינו הקדוש לא סובל את הנס הזה. ומה שקורה שהמח לא סובל את הגילוי של האור – הוא פורש ומפריש דמעות. ככה מסבירים מה זו תופעת הבכי כאן, כלומר שלא מסוגל, המח לא מסוגל לתפוס את זה. לכן הוא רואה את האמת, הוא לא יכול להפנים את זה בשכל שלו, לכן הוא בוכה והוא אומר "יש קונה עולמו בשנים רבות ויש קונה עולמו בשעה אחת".

הסיפור הזה כנראה אופייני במיוחד לרבינו הקדוש, מי שחיבר את המשניות, הדור השביעי להלל הזקן, שעליו נדרש "כל השביעין חביבין"[סח], כמו שמשה רבינו הוא השביעי לאברהם אבינו[סט]. על אותו רבינו הקדוש יש שלש פעמים בש"ס, הכל במסכת עבודה זרה, יש שלשה סיפורים שהוא חווה חויה שמישהו שקונה את עולמו בשעה אחת, וכל פעם כתוב אותו הדבר, שהוא בכה ואמר כך. יש שלשה סיפורים, עכשיו נספר אותם בקיצור, וזה אחד מהם. שנים מהם לגבי גוים, ואחד לגבי יהודי שבסוף ימיו חזר בתשובה ומת מתוך התשובה שלו. וכל פעם שרבינו הקדוש, רבי, ראה דבר כזה, חווה חויה כזאת, הוא בכה, מרוב הגילוי הוא בכה, "לית כל מוחא סביל דא", והוא אומר ש"יש קונה עולמו בשנים רבות", שהוא כאילו אומר על עצמו, על הצדיקים בכלל, שאנחנו הצדיקים כל החיים הולכים וכולי האי ואולי אחרי כל החיים של תורה ומצות לזכות למדרגה כזאת כמו זה שקנה את עולמו במסירות נפש ברגע אחד, בשעה אחת.

אז הסיפור כאן הוא בעצם לפי סדר הגמרא הוא הסיפור האחרון, הסיפור השלישי:

וכן י"ל שההוא קלצטונירי שמיהר את מיתתו (והסכים לכך רחב"ת, אע"פ שקודם לכך אמר [לתלמידים ולבנים] "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו" וד"ל) וזכה למות עמו [אותו אחד, אותו גוי, הוא אחר כך קפץ בעצמו לתוך האש ומת ביחד אתו. הוא זכה שיצתה בת קול ואמר שהוא מזומן אתו לחיי עולם הבא] ולהיות מזומן אתו לחיי העולם הבא (ועליו בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת וכו'",

קטיעה בר שלום – ו' קטיעה

כמו שבכה ואמר על קטיעה בר שלום [הוא הראשון שכתוב עליו שבכה ואמר ש"יש קונה עולמו בשעה אחת". יש אחד שגם גוי, הוא אחד מהשרים של רומי. הוא היה שר בממשלה. וקוראים לו קטיעה בר שלום. בקבלה הוא ה] – סוד ו קטיעא ד"בריתי שלום"

אצל פינחס כתוב שלאחר שהוא הרג את זמרי וכזבי, והוא קידש שם שמים, קינא את קנאת ה' צבאות, שאחר כך הוא נעשה אליהו הנביא, שגם כן קינא את קנאת ה' צבאות, אלהי ישראל. כתוב שם שהקב"ה הבטיח לו "הנה אנכי נותן לו את בריתי שלום"[ע]. ויש תופעה בספר תורה שיש רק פעם אחת שאות קטועה באמצע, כלומר שיש הפסק בכתיב של האות, וזה בו', זה נקרא ו' קטיעה[עא] במילה "שלום". בכל מקום אחר אם יש דבר כזה זה פוסל את האות, פוסל את כל הספר, אם יש הפסק בתוך האות[עב], אבל כאן על פי המסורה חייב להיות, ככה כותבים את זה, כותבים את הו' של "שלום" – הו' קטועה. והו' קטועה בתוך המילה "שלום" היא מרמזת כאן לנשמה הזאת של חז"ל, שבעצם גוי, שקוראים לו קטיעה בר שלום. קטיעה בתוך השלום. תכף נסביר, נספר מה הסיפור שלו. וגם עליו, הוא הראשון שמסופר עליו שרבי בכה ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת".

רבי אלעזר בן דורדיא – "כל באיה לא ישבון ולא ישיגו ארחות חיים"

והשלישי זה יהודי, אבל יהודי עבריין כזה שכתוב שהוא לא הניח שום עברה בתורה[עג], והשם שלו הוא אלעזר בן דורדיא, רק שכאשר יצתה בסוף עליו גם כן בת קול והכריזה בשמים שמזומן לחיי עולם הבא, בשמים קראו לו "רבי אלעזר בן דורדיא", בכלל לא רבי, הוא רשע מרושע, ורק ברגע האחרון הוא חזר בתשובה כזאת אדירה שיצתה נשמתו, הוא מת מתוך התשובה שלו.

עליו דרשו חז"ל את הפסוק "כל באיה לא ישבון ולא ישיגו ארחות חיים"[עד]. שכל מי שבא לעומק, לעמקי הקליפות, לעמקי הסטרא אחרא, במינות, בעבודה זרה או אפילו בזנות, שאם הוא אדוק, זה מה שחז"ל אומרים[עה] שמי שהוא אדוק לגמרי בזנות כמו אותו רבי אלעזר בן דורדיא, זה שהוא היה אדוק בזנות זה כמו מינות, הוא שקוע בקליפות, הוא תפוס בידי הקליפות והסטרא אחרא, כמו עבודה זרה ממש, ועל זה כתוב "כל באיה לא ישובון", שמי שבא לשם הוא לא יכול לשוב.

אבל כתוב ששום דבר לא עומד בפני התשובה[עו]. מה זאת אומרת שלא יכול לשוב? כל אחד יכול לשוב – "ולא ישיגו אורחות חיים", שאם הוא ישוב הוא לא יחיה. כלומר שהוא לא יכול לשוב, ואם הוא יעשה מאמץ אדיר וכן ישוב הוא ימות, תוך כדי התשובה שלו. ואם רואים שהוא חזר בתשובה ולא מת, אז זה סימן שהתשובה לא היתה בשלמות. כך חז"ל דורשים את הפסוק "כל באיה לא ישובון", כל מי שבא לשם, לעמקי הקליפות ממש – לא יכול לשוב משם, אבל אם הוא כן מתאמץ ושב, "לא ישיג אורחות חיים", הוא ימות. ומי שיישם את זה ממש זה אותו אלעזר בן דורדיא.

מי החזיר אותו בתשובה? זונה אחת, שהיא אמרה בסוף שהאדם הזה אלעזר בן דורדיא הוא לא (מקבלים אותו בכלל. וכשהיא אמרה את המשפט הזה שלא מקבלים אותו בתשובה אז הוא הרהר בתשובה, והוא הלך בין שני הרים, התבודד והוא שם את הראש בין הברכיים, וקודם הוא התחנן ברחמים לה'...

[חסר סיום השיעור]