כנפי יונה

בע"ה

מוצאי י"ג מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

שיעור שבועי ואתחנן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור השבועי עסק בהרחבה בסוגיא בפרק ד במסכת שבת (אליו הגיע הלימוד השבועי), וכאן מובאים שלשה פרקים מתוך הדברים: פרק א נותן מבנה פנימית לדוגמאות במשנה לדברים בהם מותר לטמון את החמין בערב שבת, תוך התמקדות ב"כנפי יונה" שמוזכרות בה. פרק ב עובר לסוגית הגמרא, המפליגה על אותן "כנפי יונה" לנושא התפילין, ומתמקד ב'גיבור' של הסוגיא – אלישע בעל כנפים. פרק ג מסביר מה הן "כנפי יונה" בנפש, על פי חסידות. כל השיעור נועד 'להצמיח לנו כנפים' הנותנות תוקף להביא את דבר ה' לעולם.

א. טומנין בכנפי יונה

שבת נחמו ט"ו מנחם-אב

נגנו "נחמו נחמו עמי".

מחר בערב, שבת קדש, שבת מיוחדת – גם שבת נחמו, כמו ששרנו עכשיו, וגם חמשה עשר באב, ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב..."[ב], יום של שידוכים, של "שכינה ביניהם"[ג].

נתחיל ברמז שאפשר לזכור ולכוון מחר: טו מנחם-אב – התאריך של חמשה עשר באב – שוה יוסף. יוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם"[ד], הוא תיקון הברית, והוא גם הענין של "שכינה ביניהם". יוסף עולה שש פעמים הוי', כנגד הספירה הששית של הלב, ספירת היסוד. זו כוונה אחת חשובה של חמשה עשר באב – טו מנחם-אב בגימטריא יוסף. אבל אם הוא מתחבר גם עם "נחמו נחמו עמי"[ה] – "נחמו נחמו" שוה יצחק, ח"פ הוי'. כלומר, הערך הממוצע של כל אות ב"נחמו נחמו" הוא שם הוי' ב"ה.

שוב, יש לנו את התאריך בפני עצמו, שעולה יוסף, ויש את השבת המיוחדת, מהשבתות העיקריות של השנה, כאשר מנקודת השפל של כל השנה, תשעה באב, חורבן בית המקדש (פעמיים), מגיעים לנקודת השיא של כל השנה, חמשה עשר באב, שכאשר חל בשבת מפטירים "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים...". אם כן, יש פה רמז יפהפה לרבי הקודם, יוסף יצחק, שכבר שוה יד פעמים הוי', דוד פעמים הוי' – יש פה גם רמז ל"דוד מלכא משיחא". יוסף יצחק – עם כל הפירושים מהו יוסף, "יֹסף הוי' לי בן אחר"[ו], ומהו יצחק, לשון צחוק ושעשועים – שוה גם "יעקב יעקב"[ז], ה"בחיר שבאבות"[ח], "תתן אמת ליעקב"[ט]. יש פה רמזים מאד יפים. וכדאי, אם כן, להסתכל בשבת זו משהו מהרבי הקודם, הרבי הריי"צ – כנראה שיש לו קשר מיוחד לשבת הזו. בתוך התאריך יש כמובן את השם של הרבי, מנחם, טו מנחם אב. לחיים לחיים.

מצות תפילין ב"במה טומנין"

לפי הסדר שאנחנו לומדים במשניות הגענו השבוע לפרק ד במסכת שבת. בהשגחה פרטית יש לנו פה היום בר-מצוה בצבור שלנו. המצוה המיוחדת של בר-מצוה היא מצות תפילין, לכן בחב"ד נוהגים לומר את מאמר "איתא במדרש תילים"[י] על תפילין, שם מוסבר מדוע תפילין הוקשו לכל התורה כולה[יא], ומי שרוצה, יש לו תשוקה בלב, ללמוד תורה יומם ולילה, אבל אין לו פנאי, אומר לו הקב"ה "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה"[יב]. כמו שהתורה היא מוחין דגדלות, מוחין בעצם, כך ההמשכה על ידי מצות תפילין. זו הנקודה של המאמר. שוב, בהשגחה פרטית, יש בפרק הזה סוגיא מהסוגיות הכי חשובות בש"ס של תפילין. מה שכתוב בגמרא ממש רמוז במשנה, כמו שנביא מהגור אריה.

הפרק נקרא "במה טומנין" – במה מותר לטמון סיר מאכל, טשולנט, לפני שבת, ובמה אסור. הדין הוא שאין טומנין בדבר שמוסיף הבל – בחומר שמוסיף חום אסור לטמון אפילו בערב שבת, לפני שבת. אם הדבר לא מוסיף הבל, אלא רק מעמיד הבל – שומר על החום, לא מוסיף חום – מותר. זהו הנושא הכללי, השם של הפרק. המשנה הראשונה מונה בדיוק מה הם החומרים שמוסיפים הבל, שאסור להטמין בהם, ומה הדברים שרק מעמידים את ההבל, שמותר להטמין בהם. הראשון בין הדברים האסורים, כי מוסיפים הבל, נקרא גפת (פסולת של זיתים או שומשמים) – היה לנו שיעור קצר בענין אתמול[יג].

חמשה דברים שטומנין בהם

אחרי הדברים שאין טומנים בהם המשנה מונה את הדברים שטומנים בהם:

טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה וּמַתִּיר בְּגַסָּה.

יש כאן חמשה דברים שמותר להטמין בהם, כי רק מעמידים את ההבל. לפי הסדר כאן, הדבר הראשון הוא כסות, בגדים. השני הוא פירות – הפירות לא חייבים להיות גסים, כמו תפוחי עץ, אלא גם תבואה או קטניות נכללות כאן. יותר מסתבר שמדובר בתבואה או קטניות, פירות דקים שיכולים לשמור על החום. הדבר השלישי הוא כנפי יונה – מותר להוריד מהאש את הטשולנט ולהטמין אותו בהן, כי הן רק שומרות על החום ולא מוסיפות חום. צריך להבין איך נכנסו לכאן פתאום, בלשון המשנה, "כנפי יונה". אחר כך יש "נסורת של חרשים", מובן, ו"נעורת של פשתן". סך הכל חמשה דברים.

אם חמשת הדברים כאן הם לפי ה-ה קצוות, מחסד עד הוד, הנסורת והנעורת, לשון נופל על לשון, הן ודאי זוג שהולך יחד – נצח והוד. יש גם גרסאות שמחליפות את המלים האלו, מקדימות נעורת לנסורת. לפי הסדר הזה, כנפי יונה, הדבר השלישי, הן התפארת, הרחמים, ישראל, "תפארת ישראל"[יד]. הכסות והפירות, אם הכל לפי הסדר, הם חסד וגבורה. ולסיכום:

חסד כסות		גבורה פירות
	תפארת כנפי יונה
נצח נסורת של חרשים		הוד נעורת של פשתן

"כנפי יונה"

נחזור לדבר השלישי, בו מתמקדת גם סוגית הגמרא: חייבים להבין פשט, למה כשהמשנה רוצה לתת דוגמה לדבר שרק מעמיד הבל, ולא מוסיף הבל, היא מביאה – בין הכסות והפירות לנסורת ולנעורת – "כנפי יונה"? למה לא כנפים בכלל? יש בענין כמה ביאורים, שאפשר לעשות מהם י-ה-ו-ה:

המהר"ל מפראג אומר[טו] שזו דוגמה למקרה בו המשנה כבר חושבת על הסיפור בגמרא. כמו שנראה, הגמרא תפתח בסוגיא על תפילין בה מופיע הביטוי "כנפי יונה". זהו חידוש בשבילי כשלומדים משניות, כפי שאנחנו לומדים עכשיו – במשנה אין שום קשר גלוי לתפילין, אבל כשהיא אומרת שמותר להטמין ב"כנפי יונה" היא חושבת-מתכננת את סוגית הגמרא, כל המשך הסוגיא טמון בה בכח, בהעלם שישנו במציאות. לכן, כפי שנראה, הגמרא מיד תפתח במימרא שעוסקת ב"כנפי יונה" בהקשר של תפילין.

הרמ"א בשו"ע[טז] מביא, בשם אחרונים לפניו[יז], ש"כנפי יונה" הן פרט שבא ללמד על הכלל – להלכה הדין הוא שאפשר לטמון בכל כנפים, ודוגמה אחת לכך היא "כנפי יונה".

הגר"א כותב[יח] שהמשנה נוקטת דווקא ב"כנפי יונה", ולא בכנפי עופות בכלל, מסבה מציאותית – "כנפי יונה" היו מצויות להם. ווארט פשוט ביותר – בתרבות של ימי קדם, זמן התנאים, היו מצויות הרבה כנפי יונה, ולכן היו רגילים להטמין בהן.

אבל יש מי שאומר[יט] ש"כנפי יונה" באות לאפוקי שאר נוצות. ליונה יש כנפים, אבל באופן מיוחד הן נקראות אברים – "מי יתן לי אבר כיונה"[כ]. זו נקודה חשובה – סתם "אבר" הוא תיקון הברית. האם יש הבדל בין כנפים לאברים או שהם זהים? יש מי שמסביר שהאבר הוא החלק הפנימי, שיותר גס – כמו בכל אבר, יש בו עצם, גידים, בשר ועור[כא]. כשאוכלים כנף של עוף – זהו משהו ממשי, אבר. כשאומרים סתם כנף, בניגוד לאבר, מתכוונים יותר לחלק הנוצה שבסוף האבר. כנף היא כמו ענף, כמו סנף – סניף – הכל מלשון נֹף, מה שמתפשט בחיצוניות (ומנפנף). דווקא ביונה האבר, החלק היותר ממשי וגס, הוא העיקר – ולכן מדגישים "כנפי יונה", שדווקא הן לא מוסיפות הבל ומותר לטמון בהן, לאפוקי נוצות. המלבי"ם כותב[כב] משהו מציאותי, שהנוצות כל כך קלות שעפות ברוח, לכן אי אפשר להטמין בהן – הכל יתפזר. אבל שוב, יש מי שאומר שיתכן שבגלל הדקוּת של הנוצות הן מוסיפות הבל. כמה שדבר יותר דק הוא יכול יותר להוסיף הבל, אבל דבר גס לא מוסיף הבל, ובמקרה הטוב יעמיד הבל. ב"כנפי יונה" העיקר האבר, ולכן מותר להטמין בהן, אבל סתם כנפים כוללות את החיצוניות, הנוצות, ולכן אסור.

הפירושים בסוד הוי'

איך מכוונים את הפירושים הללו כנגד י-ה-ו-ה?

הפירוש של המהר"ל – שבראש של בעל המשנה, רבינו הקדוש, כלולות לא רק כל ההלכות, כפשוט, אלא גם כל האגדות וכל מה שרמוז בביטוי "כנפי יונה" (כפי שתרחיב הגמרא) – שייך למוחין דאבא. אבא הוא מחשבה מופשטת, "לא מחשבותי מחשבותיכם"[כג]. פירוש מאד מיוחד, שמפרש שבפשט כאשר המשנה משתמשת בביטוי היא 'עפה רחוק', מתכוונת ל'מי יודע מה'. חשוב מאד לדעת זאת כשלומדים משניות.

הפירוש השני, שלכאורה הוא הפשט הכי פשוט כאן (והוא אליבא דהלכתא, פירוש של הרמ"א), הוא שהפרט בא ללמד על הכלל – לפעמים חז"ל משתמשים דווקא בביטוי או מציאות מסוימת, אבל הפרט שמביאים הוא חלק בלתי נפרד מהכלל. זהו פירוש של מוחין דאמא – התכללות הפרט כדוגמה בתוך הכלל (החכמה, מוחין דאבא, היא "כלל הצריך לפרט" ואילו בינה, מוחין דאמא, היא "פרט הצריך לכלל", וכמבואר אצלנו במ"א[כד]).

הפירוש שצריך לחלק בין החלק הממשי של הכנף, האבר, לבין הנוצה החיצונית של הכנף – ויתכן אפילו שבנוצה החיצונית אסור להטמין – שייך לפרצוף ז"א, בו יש רמח אברים ממשיים. הנוצה החיצונית היא או "לבר מגופא" לגבי עצם הכנף – נצח והוד (שיוצאים מהחג"ת), או אפילו מדרגה שיוצאת מתחום האצילות. האבר, החלק העיקרי של הכנף, הוא הז"א של ה"כנפי יונה". זהו פירוש כנגד ה-ו של שם הוי'.

הפירוש הפשוט, העממי ביותר – פירוש הגר"א כאן, שבתקופת חז"ל "כנפי יונה" היו שכיחות ביותר – שייך ל-ה תתאה שבשם, המלכות-המציאות. עקרונית, גם הפירוש הזה הוא אליבא דהלכתא, אבל לא בגלל ראש שאומרים פרט במקום כלל, כסגנון קבוע של המשנה, אלא כי זו המציאות. ולסיכום:

יהמשנה כוללת הלכות ואגדות הסוגיא

הפרט המלמד על הכלל

ו"כנפי יונה" עיקרן האבר

ה"כנפי יונה" היו שכיחות

ב. אלישע בעל כנפים

כנפי יונה במצות תפילין

הגמרא מדלגת על הכסות והפרות, 'נתפסת' ל"כנפי יונה" ופותחת בסוגיא בנושא אחר לגמרי, מצות תפילין, שחותמת בסיפור בו מופיעות "כנפי יונה":

אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים... ואמאי קרי ליה בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד – רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים.

הרומאים גזרו על הנחת תפילין, ולמרות הגזירה אלישע הניח תפילין ב"ריש גלי"[כה], "ביד רמה"[כו], בהפגנה. הוא לא הניחן בבית בצניעות, אלא הניחן ויצא לשוק – הוא אחד שמקיים את המצוה לכתחילה, הולך כל היום בתפילין (גם בשעת עסקיו), כסימן ש'אני יהודי'. כשקסדור, שוטר רומאי שממונה על הגזירה הזו, ראה אותו – הוא ברח והרומאי רדף אחריו. יש פה מירוץ, והרומאי כנראה רץ יותר טוב מהיהודי, משום מה. כשהרומאי השיג אותו הטמין אלישע את התפילין בידו – מעין 'דין הטמנה' שבמשנה... – ובסופו של דבר נעשה לו נס, כפי שאמר לקסדור, והתפילין הפכו לכנפי יונה. ממשיכה הגמרא ושואלת:

ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות [למה דווקא כנפים של יונה, ולא של איזה עוף אחר? הרי לכל העופות יש כנפים.]? משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה [משום שנמשלה כנסת ישראל ליונה.], שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו'. מה יונה כנפיה מגינות עליה – אף ישראל מצות מגינות עליהן.

יש פה גימטריא מאד יפה: לשון הפסוק שהגמרא מביאה, "כנפי יונה נחפה בכסף"[כז], שוה בדיוק מצות. כנפי היונה הן בעצם כל המצוות, אבל יוצא כאן שיש להן קשר מיוחד למצות תפילין.

ה'גיבור' שלנו היום הוא אלישע בעל כנפים, דמות שלא מוכרת לנו מסיפורים אחרים, וההתבוננות היא כיצד כל אחד מאתנו יכול להיות בעצמו בעל כנפים. רבי ינאי אומר שהתנאי להנחת תפילין הוא להיות בעל גוף נקי כאלישע ואז אתה זוכה להיות בעל כנפים – דווקא כשאתה מניח תפילין אפשר להגיע לדרגת בעל כנפים. אולי באמת תפילין הן סגולה לעוף. יש הרבה אנשים שרוצים לעוף – לפתוח את החלון, אתה בקומה 37, אתה מתעצל לרדת מדרגות, יותר כדאי לפתוח את החלון ולעוף... מה הסגולה? להניח תפילין. רואים מהסוגיא שבשביל לעוף צריך קודם כל גוף נקי. אם אתה עם לכלוך וצואה בתוך הגוף לא תצליח לעוף, אבל אם אתה עם גוף נקי ומניח תפילין, אתה קל – תצליח לעוף.

"בעל כנפים יגיד דבר"

מאיפה לקוח הביטוי "בעל כנפים"? פלא שאף אחד לא מביא זאת כאן בסוגיא, אבל מקור הביטוי הוא פסוק בקהלת: "עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגֵיד דבר"[כח] (כתיב "בעל הכנפים" וקרי "בעל כנפים"). יש בקבלה יחוד קול-דבור[כט] (וכאן קול-דבר) – "עוף השמים" הוא המוליך את ה"קול" ו"בעל כנפים" מגיד את ה"דבר" (ולכן על האדם להזהר בדבורו). אם מופיע פעם אחת בחז"ל "בעל כנפים" – "אלישע בעל כנפים" – זהו ודאי רמז לאותו פסוק.

מיהו ה"בעל כנפים" שם? לפי חז"ל[ל] – מלאך (גם "עוף השמים" יכול להדרש כמלאך, כדרשת חז"ל[לא] ש"ועוף יעופף"[לב] היינו מיכאל וגבריאל). המלאכים שמתוארים בחז"ל בעלי כנפים הם במרכבה, במיוחד במרכבת ישעיהו, עולם הבריאה – "שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו [בושה] בשתים יכסה רגליו [צניעות] ובשתים יעופף [תשוקה]"[לג]. אבל כאן אנחנו רואים ש"בעל כנפים" יכול להיות גם אדם[לד].

הפסוק אומר – תדע לך שבכנפים תלוי ה"יגֵיד דָבָר" – דַּבָּר לשון הנהגה, "דַּבָּר אחד לדור"[לה]. ה"דבר" בפסוק הוא המסר של ה"דַּבָּר אחד". צריך להניח תפילין בשביל "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך"[לו], שיהיה לך כח ל"יגיד דבר" (וגם "טוטפת"[לז] הוא לשון הטפה-דבור[לח]). חז"ל דורשים[לט] על התפילין שבראש את הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[מ]. גם זה כח של "יגיד דבר" – ראית התפילין נותנת כח ליהודי לומר את המסר שלו, לקיים את המהפכה הרביעית. ה"בעל כנפים" הוא אדם הדומה למלאך, עליו נאמר "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו"[מא]. יש לך משהו להגיד? אם אתה דומה למלאך – תגיד, "יגיד דבר". אם אתה לא דומה למלאך – תסתום את הפה, אתה לא יכול להגיד דבר.

במדרש[מב] מובא כי איסור "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא"[מג] כולל איסור להתעטף בטלית ולהתעטר בתפילין כסימן לצדקות וללכת לעבור עבירות ולרמות את הבריות. המדרש מביא את המימרא של רבי ינאי ומיד אחריה אומר "מפני מה לא החזיקו בהם [בתפילין] ישראל? מפני הרמאים" (ומיד מספר סיפור מופלא בענין). תוספות[מד] אצלנו אומרים שהפשט הוא ש"לא החזיקו בהם" היינו שתפילין אינן מספיקות לסימן כשרות, ולא שהמדרש מסביר מדוע מצות תפילין רפויה בידינו (כפי שנאמר במקום הנוסף בגמרא בו מובאת מימרת רבי ינאי)[מה]. אך אפשר לפרש שמכיון שאנשים תמימים ראו מישהו מניח תפילין, חשבו שהוא בר סמכא, ובסוף ראו שמרמים אותם – אותו תלמיד חכם התגלה כמפורסם של שקר – ואז התרחקו מהמצוה הזו, מצוה של רמאות (מענין שרמאות ורומאים הולך יחד). סימן שכאשר אתה מניח תפילין צריך לא להיות רמאי – תפילין אמורות להיות סימן שאתה צדיק, איש נאמן[מו]. מהו איש נאמן? "דומה למלאך ה' צבאות", מניח תפילין, בעל כנפים – אז תגיד דבר.

אלישע הנביא-אלישע בן אבויה-אלישע בעל כנפים

מה כל הווארט של השיעור? שמי שמניח תפילין, מבר מצוה והלאה, צריך להיות כמו אלישע בעל כנפים, פשוטו כמשמעו – אצל כל יהודי שמניח תפילין השאיפה והרצון הם להתדמות לצדיק הזה.

השם של הצדיק "בעל כנפים" הוא אלישע – שם שמתחיל בתנ"ך. יש ודאי קשר בין אלישע בעל כנפים לאלישע הנביא[מז]. אבל יש עוד אלישע, בחז"ל. כשמחפשים אלישע בחז"ל יש שנים, שני קצוות לגמרי – אלישע בעל כנפים פה, במצות תפילין, ואלישע-אחר, הרבי של רבי מאיר בעל הנס. אלישע-אחר יוצא לתרבות רעה. מה התרבות הרעה שלו? כתוב[מח] שנשרו מחיקו ספרים של אפיקורסות, ספיקות. לא סתם נאחזה בו תרבות רומי – הוא הפך להיות נגוע-עמלק, בגימטריא ספק[מט], וכך הוא יצא לתרבות רעה. למרות זאת, רבי מאיר נאמן ומאמין באמונה שלמה שהוא יכול להחזיר בתשובה את הרבי שלו, שיצא לתרבות רעה, קודם כל, על ידי שמקבל את דעתו – "תוכו אכל, קליפתו זרק"[נ]. זו גדולת רבי מאיר, התנא הכי משיחי[נא], ראשי תבות "רוח אפינו משיח הוי'"[נב], שיודע להחזיר בתשובה גם את הרבי שלו – יודע לקיים "דע מה שתשיב לאפיקורס"[נג] ולהחזירו בתשובה (וגם לאחר מותו אינו מתיאש ממנו אלא ממשיך לפעול למען עלית נשמתו כו'[נד]).

למה אומרים זאת? שוב, בכל הש"ס יש שני אלישע, עם הרבה רמזים של קשר ביניהם[נה], ושניהם כנראה מקבלים מאלישע הנביא. בהפשטה, אצל כל אחד היצר הרע הוא אלישע-אחר. כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[נו], אבל יתכן גם קירוב, "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[נז], "בשני יצריך"[נח] – להחזיר אותו בתשובה (עד שזוכים ל"אורות דתהו בכלים דתיקון"[נט] – סוד של אלישע, בגימטריא תהו). כמה שוה אלישע בעל כנפים, ה'גיבור' של השיעור שלנו הערב? תשובה (713)[ס]. על פי פשט הוא מצות תפילין, אבל רואים שיש בו כח מיוחד של תשובה. תפילין הוקשו לכל התורה כולה, אבל כאן רואים שיש בתפילין כח של תשובה.

ג. הסתכלות של אהבה ויראה

שתי הכנפים – אהבה ויראה

נגיע לעיקר: אנחנו חסידים, לומדים את ספר התניא, מהו בעל כנפים? במדור "כפתור ופרח" במהדורת מתיבתא מביאים הרבה פירושים, גם על דרך הפנימיות, אבל הפירוש העיקרי שעולה מהזהר, לא כתוב. מהו "בעל כנפים" (חוץ ממלאך, כמפורש בפסוק)? כתוב בתיקוני זהר[סא] שכנפים הן דחילו ורחימו. כמו שתיכף נסביר, כנפים אצל העוף הן כמו ידים אצל האדם – גפים, אגפיים – חסד וגבורה, דחילו ורחימו. שוב, כתוב בתיקונים משהו כללי לגבי כל המצוות – שבלי דחילו ורחימו הן לא פורחות לעילא.

הכנפים חשובות מאד לעוף, כמו שאדמו"ר הזקן מביא בתניא[סב] – המצב הכי מסכן לעוף, במיוחד ליונה, הוא "נטלו אגפיה"[סג]. אף על פי שלא טרף, נטילת הכנפים עושה את היונה נכה ומסכנה ואומללה – וגם מסכן אותה, כי הכנפים שלה מגינות עליה, כדברי הגמרא.

"פורחת באחד ונינוחת-קופצת באחד"

רש"י אומר שמשל היונה הוא כי הכנפים מגינות על החום, מפני הצינה, וגם כי היונה נלחמת באמצעות הכנפים, בשונה מעופות אחרים שנלחמים באמצעות המקור. תוספות (אחד מתוך חמשה "דבור המתחיל" על הסוגיא הקצרה כאן) מוסיפים עוד פירוש:

כנפיה מגינות עליה. אור"י דאמרינן במדרש כל העופות כשהן יגעין נינוחין ע"ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת.

הפירוש הזה שייך דווקא למנוחת היונה, לא למלחמה. כששאר העופות יגעים הם יורדים מהשמים, למצוא איזה סלע לנוח עליו, להרדם. רק ביונה יש משהו מיוחד לגמרי, שגם כשהיא עייפה היא שומרת על עצמה – בשביל לשמור על עצמה היא חייבת לעוף, אסור לה לנוח (כמו שלא ישנים בתפילין, כפירוש רבא לגוף נקי בסוגיא שלנו). מזכיר לנו את גישת הרבי, שלא נחים, לא יוצאים לפנסיה, לא מפסיקים את הפעילות אף פעם. זו תכונה מיוחדת ביונה, שלא מפסיקה לעוף, ולשם כך צריך מיומנות מיוחדת – לנוח בכנף אחת ובו-זמנית להמשיך לעוף בכנף השניה. לא כתוב כאן, אבל פשוט שאחר כך היא מחליפה – היא נותנת לכנף אחת מנוחה, ממשיכה לעוף בכנף השניה, ואז מחליפה ביניהן.

כשמסתכלים במדרש המקורי[סד] הגרסה טפה שונה – במקום "פורחת בכנף אחד ונינוחת בכנף אחד" כתוב "קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה". המפרשים[סה] מסבירים כמו "פורחת ונינוחת" ("קופצת" במשמעות של 'סוגרת', כמו "לא תקפֹץ את ידך"[סו]), אבל זו תוספת משמעותית, שגם בזמן שהיא נחה – הכנף שנחה לא נחה לגמרי, קצת מתרוממת, קופצת. גם היא עפה, אבל מאד בנחת. כנף אחת פעילה בעיקר, אבל גם הכנף השניה עובדת – החלק הישן גם ער, כמו "אני ישנה ולבי ער"[סז]. משהו מאד עמוק, שגם בחלק שישן, שנח, יש עדיין ערנות, יש עדיין איזה קפיץ.

כתוב בזהר שצריך אהבה ויראה ואי אפשר לפרוח בכנף אחת בלבד[סח], אבל במדרש שמביאים התוספות זהו בדיוק היחוד של היונה, שעפה בכנף אחת ונחה בשניה. לכן צריך את הגרסה במדרש שגם הכנף שנחה קצת עולה ויורדת – נחה רק יחסית. צריך אהבה ויראה, ויתכן שאחד גובר, גלוי לעין, נראה, והשני יחסית נח. זה בדיוק מה שדברנו[סט] שבדור שלנו כנף שמאל, היראה, צריכה לנוח – עד שיבוא משיח, אז נראה מה לעשות עמה – וכנף ימין, האהבה, צריכה לפעול.

כנפי יונה – המדות שבהסתכלות

צריך לחפש אם אדמו"ר הזקן מפרש מה הן "כנפי יונה" (סוד התפילין), אבל איך ראוי לפרש לפיו? הכנפים הן המדות והיונה בפני עצמה, שנאמנת, היא מוחין[ע]. במוחין עצמם יש התבוננות ויש הסתכלות, כמו שמסביר רבי הלל[עא] (שאנו יוצאים מההילולא שלו, י"א מנחם-אב). בינה היא התבוננות, עד לדערהער[עב], אבל מי שזוכה לפנימיות הבינה עובר משם להסתכלות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[עג], שהיא "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[עד]. יונה היא הסתכלות – "עיניך יונים"[עה]. כל הזמן היונה מסתכלת על בן הזוג בדבקות, זו דבקות של התענוג, תענוג של ההסתכלות. כל הזמן היונה עפה ופורחת בתענוג – היא לא עומדת יציב (נחה על סלע), כי "תענוג תמידי אינו תענוג"[עו].

אם יונה היא הסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", מה הן "כנפי יונה"? החידוש הוא שגם שם יש מדות. יש מדות שבשכל, אבל יש בהן גופא שתי דרגות – מדות של מוחין דאמא, התבוננות, ומדות של מוחין דאבא, הסתכלות. "כנפי יונה" הן דחילו ורחימו שיש בהסתכלות – אהבה ויראה מצד אבא, בטול, אין שם מי שאוהב ומי שירא (בניגוד למצב הרגיל בו "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא"[עז]). כלומר, ההתפעלות של המדות לא מורגשת, אבל יש שם שרש של מדות. כמו שמוסבר בחסידות[עח], זהו שרש בית הלל ובית שמאי – בית הלל הם הרחימו של היונה (כנסת ישראל), כנף ימין של היונה, ובית שמאי כנף שמאל, הדחילו, של היונה, ההסתכלות. זו הכוונה העיקרית של התפילין.

אם כן, לפי משל הגמרא, עם ישראל הוא הסתכלות עם הדחילו ורחימו, הכנפים שבזכותן כל המצוות שלנו פורחות לעילא – צריך את שתי הכנפים, גם בזמן שעיפים ויגעים. בסוף הגלות ודאי אנחנו מאד יגעים, בעקבתא דמשיחא, אז כנף אחת פועלת ואחת פחות, אבל לא מפסיקים לעוף. אנחנו כל הזמן ב"יחוד העפיפה"[עט].

לחיים לחיים, שנזכה להיות אלישע בעל כנפים עם כל הרמזים, לתקן את אלישע-אחר שבנו, שלכל אחד תהיינה כנפים, שיעוף. אנחנו צריכים להיות 'חיל האויר' של המבצעים, "בעל כנפים יגיד דבר".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• רבי תכנן בלשון המשנה את כל מה שיכלל בסוגית הגמרא.
• מי שמניח תפילין בגוף נקי יכול להיות בעל כנפים.
• "בעל כנפים יגיד דבר" – רב הדומה למלאך יכול להנהיג.
• התפילין נותנות כח להפיץ תורה מנהיגה – לישראל ולעמים.
• על כל יהודי שמניח תפילין לשאוף להתדמות לאלישע בעל כנפים.
• התנא המשיחי רבי מאיר יודע להחזיר בתשובה גם את רבו שפקר – החל מקיום "תוכו אכל קליפתו זרק".
• אלישע בעל כנפים מסוגל להחזיר בתשובה גם את אלישע-אחר שבתוך כל אחד.
• בתפילין טמון כח של תשובה.
• היונה מלמדת כיצד לא לנוח לעולם – להמשיך תמיד בפעילות.
• במנוחת היונה, בסוף הגלות, יש להדגיש במיוחד את כנף האהבה – אך גם כנף היראה פועלת מעט.
• "כנפי יונה" הן המדות הבלתי-מורגשות שבתוך ההסתכלות באלקות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא".