כ"ה אייר ס"ט – כפר חב"ד[א]

ווארט ליהושע פריימן ודבורה-לאה שאבי

א. שבוע היסוד – שבוע ההתקשרות

זה עתה ספרנו בספירת העומר את יום ה-מא לעומר, "יסוד שביסוד", היום המיוחד בספירה שבו היינו נוסעים מדי שנה בשנה לקבר יוסף הצדיק – "וצדיק יסוד עולם" – בשכם (דני שאבי, אבי הכלה, וגם המחותן שלו זאב קפלין שנמצא כאן נסעו איתנו בזמנו לשכם ב"יסוד שביסוד"). שבוע היסוד הוא שבוע ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם". נסביר את משמעות הספירות הפרטיות של שבוע היסוד בקיצור נמרץ:

חסד שביסוד: אהבת הצדיק ואהבת ההתקשרות

חסד שביסוד זה אהבת הצדיק ואהבת ההתקשרות לצדיק (איזה כיף להיות מקושר לרבי). הכל מתחיל מאהבה, ועד כדי אהבה בתענוגים (ה' ברא את העולם באהבה – "עולם חסד יבנה" – וכך תחילת התקון של כל מדה בנפש, "אשר ברא אלהים לעשות", לתקן, היא באהבה לאותה מדה, הרצון שתבנה בתכלית השלמות, בקדושה).

גבורה שביסוד: יראה מניתוק ההתקשרות והתגברות על מונעיה

גבורה שביסוד היינו היראה מניתוק הקשר, כמו כל יראה שמגבירה את אש מדורת האהבה על ידי הפחד מניתוק הקשר. גבורה זה גם "איזהו גבור הכובש את יצרו", אם יש יצרים שפוגמים בקשר, כמו הרהורים על הצדיק (בפרט הרהורים של "למה עזב אותנו" ח"ו, הרי מדת הגבורה היא מדת הצמצום והסתרת הפנים, הסתלקות האור מלהאיר לתחתונים. אבל הוא על מנת לתת לתחתונים קיום עצמי, ובסופו של דבר לאפשר שתופיע בקרבם עצמות הצדיק ממש, וד"ל), או סתם ישות של האדם שממילא גורמת לו לא להיות מקושר (על דרך "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת") – צריך להתגבר על זה ולכפות את זה כדי לחזק את ההתקשרות.

תפארת שביסוד: התפארות בהתקשרות והתנהגות המפארת את הצדיק

תפארת שביסוד היינו התפארות בהתקשרות לרבי. בכל דבר שנוגע לי אסור להתפאר, וזה בטוי של גאוה, וכמבואר בפרק א דתניא קדישא שהתפארות באה מהצד הרע שביסוד הרוח של הנפש הבהמית (הגאוה היא מיסוד האש, אבל רוח ההתפארות מלבה את אש הגאוה, וכידוע בספר יצירה שה-ש היא אות האש ואילו ה-א היא אות האויר, הרוח, ובתבת אש ה-א קודמת ל-ש, הרוח מלבה את האש, ודוק). אבל בהתפארות בכך שאני חסיד של הרבי, שאני מקושר לצדיק, יש פן של "ויגבה לבו בדרכי הוי'". לכן חסידים תמיד היו אומרים "אשרינו מה טוב חלקנו" שאנו יהודים "ומה נעים גורלנו" שאנחנו חסידים ו"מה יפה ירושתנו" שאנו חסידי חב"ד, חסידים של הרבי.

תפארת היא גם לשון לבוש – "לכבוד ולתפארת" – שאדם מתלבש כחסיד ומתנהג כך שיכירו שהוא חסיד של הרבי – זה התפארת. התפארת מחזקת את ההתקשרות, כמו שבעל החינוך אומר שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות. השמחה הפנימית שאני חסיד של הרבי היא השליש העליון של התפארת. מה שיוצא מיסוד אמא (על דרך סדר ההתלבשות של יסוד אמא בתפארת ז"א בכלל, ודוק), שני השלישים המגולים, אלו הלבושים החיצוניים והתנהגות חיצוניות שהוא מפואר כמקושר.

עוד ענין בתפארת: הבעל שם טוב אומר שעבודה מתוך תפארת זו עבודה בשביל שה' יתפאר בי, וכאן זו עבודה כדי שהרבי יוכל להתפאר בי כחסיד שלו, וגם שה' יתפאר שיש בקרב עמו ישראל התקשרות לצדיק – שכל היהודים ביחד, "יחד שבטי ישראל" מסביב ל"ויהי בישֻרון מלך", ובפרט שיהודה קשור ליוסף ("עד דוד הגדיל", וד"ל). אם אני יודע את זה ומכוון לזה, שה' יתפאר בי בזה שאני מקושר לצדיק (וכן גם הצדיק עצמו), שעל ידי זה אני מחזק את ההתקשרות, זה מה שהבעל שם טוב מסביר כעבודת התפארת.

נצח והוד שביסוד: מבצעים מתוך התקשרות לרבי

נצח והוד שביסוד ("תרין פלגי גופא" שביסוד) קשורים לפעילות בשטח (נצח והוד הם הרגלים המהלכות על הארץ) – קיום המבצעים של הרבי. ובפרט, הנצח שביסוד היינו לנצח את המניעות והעיכובים העומדים בפני (מבית ומבחוץ, עיין אגה"ק טו) מלפעול את המבצעים של הרבי על הצד הטוב ביותר. ההוד שביסוד היינו כל הזמן להודות על ההצלחות (אפילו ההצלחה הקטנה ביותר, שנדמית כ"חלקיק" אחד של אור או חומר בלבד, כמבואר סוד זה בקשר לספירת ההוד במ"א), ובכך להיות כלי להצליח עוד ועוד.

ההוד מקבל מהבינה, "בינה עד הוד אתפשטת", כל פעם שהאדם מודה הוא מקבל שמחה שעשה את רצון המשלח (גם על מה שנראה כאי-הצלחה צריך להודות, בהכנעה גדולה, להודות ולהתוודות שאיני ראוי עדיין כו', כנראה איני מספיק מקושר לרבי באמת, ובכך גופא אני לומד מהנסיון – ההוד הוא בחינת ה"חכם הלומד מכל אדם", ובכלל הוא לומד מכל מה שקורה בעולם, בפרט ממה שקורה בנוגע אליו הן לטובה וכו' – ומתקיים אצלי "אין אדם עומד על הלכה אלא אם כן נכשל [ברגל שמאל] בה". מתוך הכשלון דוקא עתיד האדם להצליח ביותר, אם יודע איך מקבלים את זה נכון, מתוך התקשרות, התמסרות והתבטלות מוחלטת לרבי). בכלל ספירת היסוד היא משלח, ואני שליח שלו. לנצח מניעות למבצעים – נצח. להודות שה' זימן לי את האפשרות לעשות מבצע – הוד. זה שאני חסיד, ויש לי התפארות פנימית חיובית בזה, זה תפארת. אחרי שעשיתי משהו שהרבי רצה, גם כדי לשמור מנשיכת הנחש בעקב המעשה, צריך להודות על ההתקשרות, להודות על הזכות שה' זיכה אותי להיות מקושר גם למעשה של הרבי – "המעשה הוא העיקר".

יסוד שביסוד: התקשרות להתקשרות

אז מגיעים ל"יסוד שביסוד", שזה להיות מקושר להתקשרות, כמו שכותב בתניא פ"ג שתוקע דעתו ולא מסיח דעתו. זה כמו לא להסיח דעת מתפלין, שלומדים מהציץ, שעליו כתוב "קדש לה'". לא להסיח דעת מתוך מודעות של "קדש לה'" (הציץ נמצא על המצח, ששם גילוי יסוד עתיק יומין). במלים פשוטות, זה כל הזמן להיות מקושר נפשית להתקשרות, שזה יסוד שביסוד.

מלכות שביסוד: בטוי ההתקשרות בדבור

אחר כך, אחרון אחרון חביב, זה המלכות שביסוד. אם אדם מקושר באמת הוא כל הזמן מדבר על זה, מספר סיפורים על הרבי וכו'. זה גם יחוד של תפארת ומלכות וגם יסוד ומלכות – הדבור גם מבטא את ההתפארות בהתקשרות וגם את זה שלא מסיחים דעת מההתקשרות. וכן "נעוץ סופן בתחילתן", חסד במלכות, כאשר בגלל שכל כך אוהב את הרבי ואת עצם ענין ההתקשרות לרבי זה גורם לדבר דברי אהבה וחסד – אוהב לדבר על כך בדרך ממילא.

ולסיכום:

חסד אהבת הצדיק ואהבת ההתקשרות		גבורה פחד מניתוק והתגברות על מכשולים
	תפארת התפארות בקשר והכנה לכך שהצדיק יתפאר בי
נצח התקשרות ע"י קיום הוראות הצדיק		הוד הודאה על הזכות להיות קשור
	יסוד התקשרות להתקשרות
	מלכות דבור על הצדיק

ב. שמות החתן והכלה

מכנה משותף – סוד ה"חיה"

יש מכנה משותף בשמות, סוד ה"חיה" – יהושע = טוב פעמים חיה. דבורה לאה = טב פעמים חיה. טוב-טב זה חתך הזהב של יחי (כח, ידיד) – יחד הם יחי פעמים חיה. טוב ברבוע פרטי = טב ברבוע כללי (יש עוד כמה דוגמאות של זה בלשה"ק). ה"חיה" כאן זה "ויהי האדם לנפש חיה" (הנאמר לאחר "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", הגוף, בחינת הכלה בפני עצמה, "ויפח באפיו נשמת חיים", הנשמה, בחינת החתן בפני עצמו, וכדרשת הזהר הקדוש על אברהם ושרה שהם הנשמה והגוף, אזי – "ויהי האדם [האדם השלם, 'זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם'] לנפש חיה", וד"ל).

רש"י מסביר כי תוספת החיות של "נפש חיה" היינו "דעה ודבור" – החתן הוא "דעה" והכלה היא "דבור", ה חסדים ו-ה גבורות שבדעת (ידוע בזהר הקדוש שישראל נקרא ה"חיה" בסוד האוירא ששם מאירה הדעת דרדל"א וד"ל. והנה, הרמז המובהק לסוד זה נמצא כאן: "ויהי האדם לנפש" = ישראל, והוא הוא סוד ה"חיה", ודוק. והנה, ישראל הוא ר"ת האבות והאמהות – יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה – שלמות היחוד של החתן והכלה).

"שכינה ביניהם" – ההפרש בין שמות חתן וכלה

כלל גדול בדרשות של חתן וכלה, שההפרש ביניהם הוא בחינת "שכינה ביניהם", זה מה שמחבר ביניהם. אם החתן שוה טוב פעמים חיה והכלה שוה טב פעמים חיה ההפרש הוא ו"פ חיה = צמח (אותיות מצח, ששם יסוד עתיק יומין כנ"ל) = מנחם. מי שמחבר אותם זה מנחם, שמו של משיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", "מנחם שמו".

יום הילולת רבי אייזיק מהומיל – חסיד של הצמח-צדק

מנחם = אייזיק, והיום זה ההילולא רבא של רבי אייזיק מהומיל ז"ל, גדול המשכילים של חסידות חב"ד, שביחס למדות הלב המשכיל הוא סוד ספירת היסוד, שהוא ה"משכיל לאיתן האזרחי" (והוא קשור למה שהסברנו ביחס ליסוד שביסוד, דהיינו לא להסיח את הדעת מההתקשרות, היסוד בכל מקום עולה עד הדעת וממשיך את טפת הדעת למטה, סוד "והאדם ידע את חוה אשתו", וד"ל). רבי אייזיק היה חסיד של מנחם – של הצמח צדק – אבל בעצם היה חסיד של אדמו"ר הזקן ואחריו של אדמו"ר האמצעי. אצל אדמו"ר האמצעי הוא התחיל להיות 'עצמי' (כידוע הסיפורים בזה, בפרט בנסיעה האחרונה של אדמו"ר האמצעי כאשר נפגש אתו), והיתה הוה אמינא שהוא יהיה הרבי הבא (רק שהוא בסוף 'ויתר', תוך כדי זכרון התקשרותו לאדמו"ר הזקן ומה שרמז לו כו'). לכן בסיפור תולדות החסידות מדגישים שהוא היה כנוע לצמח צדק (אף שהיה מבוגר ממנו וכו'), ויש הרבה סיפורים ביניהם, ובפרט היחידות האחרונה שבה נפרדו זה מזה.

בכל אופן, יש את הווארט המפורסם, שהצמח צדק – שהיה הרבי של הכי הרבה חסידים מכל תנועת החסידות (למעלה משש מאות אלף חסידים) – היה אומר שיש לי שני חסידים וחצי. החצי הוא רבי הלל, שבעל כרחו הצמח צדק אומר (בדעת עליון) שהוא חצי רבי (אצל רבי הלל, מצדו, ודאי הס מלהזכיר כזה דבר), ושני החסידים הם רבי אייזיק ורבי נחמיה. רבי נחמיה הוא הגאון הכי גדול בנגלה, שהצמח צדק אמר עליו שבנגלה הוא יותר גדול מרבי אייזיק. בחסידות הכי גדול זה רבי אייזיק (שאמר שאם לא היה מקדיש חייו לחסידות היה גדול בנגלה כמו הש"ך והט"ז אך ויתר על זה לטובת תורת החסידות, ואף על פי כן היה גדול מאד גם בנגלה). ושוב, סופרי תולדות החסידות אומרים שהיה נכנע לצמח צדק, אבל הצמח צדק אומר שהוא מאה אחוז חסיד – חסיד באמת.

ומה לגבי רבי נחמיה? לבני הצמח צדק היתה קפידא על הספר "דברי נחמיה", כי כותב לצמח צדק לא כל כך כפי שהיה נראה להם הכבוד הראוי, וגם הצמח צדק כותב לו בכבוד מופרז. הוא כותב לצמח צדק אדמו"ר וכו', אבל נראה כסגנון של חבר, וזה הרגיז את בני הצמח צדק. דוקא שני אלה, הכי גדולים, הם אצל הצמח צדק החסידים האמיתיים. ככה זה מבחינת דעת עליון, ורבי הלל הוא, כמו שאמרנו בעל כרחו, חצי חסיד וחצי רבי. הרמז היה ש-אייזיק = מנחם והוא המחבר כאן, בבחינת "שכינה ביניהם", את החתן והכלה.

"אני הוי' ראשון"

יש הרבה רמזי גימטריא לשמות החתן והכלה יחד, אבל נתבונן רק בגימטריא אחת. חשבון שמותיהם יחד עולה 644, ונתבונן בגימטריא שקשורה לחדש איר – בו נגמר השידוך בשעה טובה ומוצלחת. ידוע שאיר הוא ר"ת "אני הוי' רפאך", שמכאן אומרים שאיר הוא חדש של רפואה (טבעית, רפואה מונעת – "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך"). אבל יש עוד ר"ת חשוב של איר – "אני הוי' ר..." – בתנ"ך – "אני הוי' ראשון" = יהושע דבורה לאה. איפה זה כתוב? פסוק בישעיהו הנביא – "מי פעל ועשה קֹרא הדֹרות מראש אני הוי' ראשון ואת אחרֹנים אני הוא". פסוק המדבר על גאולת משיח.

נפלאות מצרים ונפלאות הגאולה האחרונה

יש כאן פירוש רש"י מופלא: "'אני הוי' ראשון'. להפליא פלא ולעזור". אחר כך "ואת אחרונים אני הוא" – שגם בדור של האחרונים, הדור שלנו, ג"כ "אף עמכם בנים [של אברהם, עליו קאי 'מי פעל ועשה'] אחרונים אהיה ואעזור אתכם" (כאן כבר לא אומר אפליא ואעזור אלא אהיה ואעזור). כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ומפורש בחסידות דהיינו יותר, בעין ערוך, מנפלאות מצרים, וכל שכן יותר נפלאות ממה שה' עשה לאברהם אבינו, ואף על פי כן רש"י כותב ביחס ל"אני הוי' ראשון" דהיינו לחולל נפלאות וביחס ל"ואת אחרונים" רק להיות ולעזור. איך מסתדר? מתחבר עם מה שמסבירים תמיד שהנפלאות שלעתיד לבוא אלו נסים שמתלבשים בנו – כמו נסים מלובשים בטבע – אבל השרש שלהם הוא בעצמות ממש, והיינו הדיוק בלשון רש"י "אהיה [ואעזור אתכם]", "אני הוא", אני עתיד להיוולד בתוככם ממש לעזור לכם מבפנים, וד"ל.

סודות הפסוק ביחס לנישואין

ביחס לחתן וכלה, "להפליא פלא ולעזור" זה כנגד שתי המדרגות העליונות של הקשר בין בני הזוג "לו" ו"עזר" (בפסוק "אעשה לו עזר כנגדו", כמבואר אצלנו באריכות בכ"ד[ב]) רק שדרגת ה"לו" הוא בדרך של הפלאה, בבחינת אור מקיף (בסוד "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם). משא"כ "אהיה ואעזור" היינו כאשר המדרגה של "לו" נכנסת בפנימיות ממש, וד"ל.

על "מי פעל ועשה" מסביר המלבי"ם ש"פעל" זה תוך כדי הפעולה ו"עשה" זה הגמר. בלשון הקבלה, העשיה היינו התקון שנעשה בגמר הפעולה. לגבי נישואין "מי פעל ועשה" זה כמו בעילת מצוה (פעל-בעל, הפעולה עצמה) ועשית כלי (התקון שנעשה על ידי הפעולה, כמו סיום מעשה בראשית "לעשות"-לתקן).

"מי פעל ועשה" = תורה (לשון יורה כחץ, לשון הריון, בחינת תורת אמת, "זרע אמת") = רצוא ושוב (בחינת תורת חיים, דפק החיים) = גמילות חסדים (בחינת "תורת חסד על לשונה" של הכלה). "פעל ועשה" = 561 = "אם [היום יום ה-אם לעומר] בחקתי", המשולש של לג, "גל עיני [ב'פעל ועשה' יש שתי עינים] ואביטה נפלאות מתורתך", כנודע. "קֹרא הדֹרות מראש" זה כבר כל הילדים, צאצאי החתן והכלה, עד סוף כל הדורות, "דור ישרים יבֹרך". אחר כך "אני הוי' ראשון" (העולה שמות החתן והכלה, ר"ת איר, ושאר האותיות של "אני הוי' ראשון" = משפחה, שהחתן והכלה יעמידו משפחה ברוכה, משפחה אחת באהבה על פי תורה, תכלית כוונת ייסוד החסידות, לקראת הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, כמובא ב"היום יום"), משם באה הישועה (יהושע אותיות ישועה, וכן בדבורה נאמר "אנכי להוי' אנכי אשירה" – ב"פ "אנכי", יותר ממתן תורה).

[הוספות:]

ג. "מר ממות את האשה"

הפגם בהתנשאות האשה

מישהו בווארט סיפר, בשם רבי נפתלי מרופשיץ (שאנחנו אוהבים לשיר את השיר שלו דוקא בחתונה, והוא עצמו, לפני שנעשה רבי, היה בדחן בחתונות), שהיה אומר ש-אשה זה ה פחות מ-איש, היינו שכדי שתהיה "אשה כשרה עושה רצון בעלה" היא צריכה להיות, היינו להרגיש את עצמה, טפה פחות ממנו (לפי החשבון של אשה חלקי איש, 0.98, בקירוב, ממנו, סוד אור צח של "אשת חיל עטרת בעלה", וד"ל). אבל "ומוצא אני מר ממות את האשה" – אם היא "האשה", רוצה בדיוק להשתוות ל-איש, זה "מר ממות". התנועה הפמיניסטית (כנראה שלרבי נפתלי מרופשיץ היה חוש בזה, חוש בעתידות לבוא לעולם לפני ביאת המשיח), שהאשה רוצה להיות בדיוק שוה, ומוסיפה לעצמה ה כדי שתהיה שוה ל-איש, זה "מר ממות". לכאורה זה הפוך מאיך שאנחנו דורשים, ש"ומוצא אני" זה שהוא בעל גאוה, שמוצא את עצמו, וכאן זה ווארט משלים שהיא בעלת גאוה בכך שהיא רוצה להשתוות אליו.

האשה גדולה מהאיש מצד הצורה

זה ווארט נחמד, אבל כשהתבוננתי בזה אחר כך ראיתי שהאשה שרוצה להשוות את עצמה לאיש היא בעצם טפשה. כתוב ב"שכינה ביניהם" שה-יה כ"שלם וחצי", שהוא י והיא ה, זה מצד המספר, אבל מצד הצורה ה-ה היא יותר בהתפשטות, יותר גדולה (לפי הווארט הנ"ל היא טפשה בכך שנכנסת למוחין של מספר גרידא, לראש של הגבר בלבד, ושוכחת מהמוחין שלה עצמה, מוחין דאמא, "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש", וד"ל).

ציורי אותיות איש-אשה

דברנו לאחרונה[ג] על ספר התמונה שבו מוסבר איך שצורת האותיות בעצם בנויה על אותיות קטנות. לפי זה, אם מפרקים את אותיות איש ואשה לצורה הראשונית שלהם אז אפילו המספר שלה יעלה על המספר שלו. אם היא מבינה שעיקר כחה יפה בסוד הציור, שלכן אמא היא כנגד הניקוד "צֵירה" (כמ"ש בשכינה ביניהם), אז אפילו במספר – כשעושים לפי התמונה – היא לא רק שוה לאיש אלא יתרה עליו.

ולהשלמת הדרוש הזה: ב-א, כמו שכתוב באריכות בספר "שפתי תפתח" (על כוונות התפלה, שיצא לאור בקרוב בע"ה), יש ג ציורים עיקריים – יוי, יוד, יור (הנקודה למטה משתנה). ל-ש כמה ואריציות, אבל הפשט בכל מקום שזה שלשה ווין. ה-י של איש זה רק י, אבל ל-ה של אשה יש ארבעה ציורים – או ד על ו, שאז היא באמת שוה לו (וזה בסדר, זה בקדושה), אבל יש עוד שלשה ציורים שבהם היא עולה עליו, די, ווו ו-ווי, שבהם היא מעליו. ב-איש יש ג צורות, כי רק ה-א משתנה, אבל לאשה יש גם ג צורות של ה-א ו-ד צורות של ה-ה (סוד אבני החן של חשן המשפט שעל לב אהרן כהן גדול, סוד תכשיט האשה, ג על ד), אז יש לה יב תמונות (ג פעמים ד). יש כאן יחס של א:ד בין האיש לאשה, סוד יעקב ו-ד נשותיו, סוד "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – סוד "ואד יעלה מן הארץ וגו'", וד"ל.

הופעות "האשה" בתורה

מתי כתוב פעם ראשונה בתורה "האשה"? זה הכינוי שחוזר בכל הסיפור של חטא אדה"ר, החל מ"והנחש היה ערום... ויאמר אל האשה אף...". ערמומיות הנחש היא להכניס באשה את הקנאה והרצון של הקליפה להיות שוה לאיש (ולשכוח מהמעלה העצמית שלה כנ"ל, על דרך חטא נביא שמנבא מה שנאמר לחברו ולא מה שנאמר לו), ומזה יוצא ה"אף" (ש"פתח ב'אף'"). אחר כך הוא פעל בה, ואז ממשיך "ותאמר האשה אל הנחש..." ואח"כ "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון" ושוב "ותרא האשה כי טוב" והפעם החמישית "ויאמר אדם האשה", אח"כ "ותאמר האשה הנחש...", ואז בקללה "ואיבה אשית בינך ובין האשה", ואז "ואל האשה אמר". יש ח"פ "האשה" בסיפור החטא [יציאת מצרים ומתן תורה היו בשנת 2448 = ח פעמים אשה לבריאה, הכניסה לארץ ישראל, תכלית הכוונה של יציאת מצרים ומתן תורה, היתה בשנת 2488 = ח פעמים איש (שדרכו לכבוש; בני ישראל דוקא בני כיבוש נינהו שעל כן הותרה להם יפת תאר משא"כ לגוים דלאו בני כיבוש נינהו, וד"ל) = ח פעמים האשה, וד"ל.]

כתוב שהאשה שתקנה את חוה היא שרה אמנו, לכן הפעם הבאה שכתובה המלה "האשה" היא "ויראו המצרים את האשה כי יפה הִוא מאד" ואז "ותֻקח האשה בית פרעה". פעם הבאה זה שוב שרה, אבל אצל אבימלך – "הנך מת על האשה אשר לקחת". אח"כ "ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" – אם היא בבחינת "האשה" אזי "לא תאבה". אברהם עונה ש"אם לא תאבה האשה ללכת וניקית משבועתי" – לא צריך אחת כזו. אח"כ בניחוש אליעזר אומר "היא האשה". אחר כך יש שוב "האשה" אצל יהודה ותמר, זה הפעם ה-טז. בחומש בראשית יש טז פעמים. משהו מופלא, שהפעם ה-טוב זה "ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא" ביוכבד. זה "מצא אשה מצא טוב" (אשה = היהלם של טוב כנודע) – שגם שהיא "האשה" זה כבר טוב. יוכבד היא כנראה התקון השלם (יוכבד האשה = שמחה ["אם הבנים שמחה"] = "סוד הוי' ליראיו", וד"ל). בחמשה חומשי תורה יש אם (היום אם ימים לעומר) פעמים "האשה". "ומוצא אני מר ממות את האשה" זו הפעם האחרונה בתנ"ך, לפי הסדר המקובל של ספרי התנ"ך. הפעם הראשונה היא חוה בחטא, "האשה אף", והפעם האחרונה היא "מוצא אני ממר ממות את האשה אשר וגו'".

ד. תודעת "ארצכם"

בטחון ושלום תלויים בידיעה שהארץ היא "ארצכם"

עוד מישהו דבר שם ואמר משהו נחמד בשם הרבי לגבי שלמות הארץ: לפני עשרים שנה, לפני ששרון היה רה"מ, עבר אצל הרבי בדולרים, ואז היה איזה דבור על מסירת שטחים ר"ל. היה פרשת "אם בחקתי", והרבי אמר לו ווארט שלם, שכתוב בתחלת הפרשה "אם בחקתי תלכו" ואח"כ "ונתתי גשמיכם" ואח"כ "והשיג לכם דיש את בציר" (שזה הפסוק שבין "ונתתי גשמיכם בעתם..." ל"ונתתי שלום בארץ..."). כתוב "ונתתי גשמיכם... לשבע" – עד כאן המשך אחד, אבל אחר כך שלש המלים האחרונות של הפסוק (פסוק הממוצע) הן הקדמה ל"ונתתי שלום בארץ" שבפסוק הבא – "וישבתם לבטח בארצכם". אחרי שכל הגשמיות בסדר מגיעה הבטחת "וישבתם לבטח בארצכם" ואז "ונתתי שלום בארץ".

הרבי שאל למה כתוב "וישבתם לבטח בארצכם" – ולא סתם "בארץ" – ותירץ שעיקר הבעיה שלא יודעים שזה "ארצכם". שהבטחון בארץ, וזה שיהיה שלום בארץ, תלוי בידיעה שזה "ארצכם". זה ווארט נחמד וחשוב לנו מאד. הפסוק הבא, "ונתתי שלום בארץ... והשבתי חיה רעה מן הארץ... וחרב לא תעבר בארצכם". שוב חוזר ה"בארצכם", שוב צריך לדעת את זה, להפנים את זה, בשביל למנוע חרב, אפילו חרב של שלום, שלא תעבור בארצכם. כל "ארצכם" זה היות שזה שלי אני עושה שרירים כדי לא לאפשר משהו, כמו שלא תעבור חרב של שלום.

ארצכם = הוי' במשולש. בארצכם = שמחה = סוד הוי' ליראיו (תקון זרע לבטלה כנודע). יש חמש עשרה פעמים "ארצכם" בחמשה חומשי תורה. בכל התנ"ך יש כא פעמים "ארצכם", שמתוכם יה בתורה ועוד ו בנ"ך. הסימן, החשבון הכולל, זה אמן (הוי' אדנ-י) פעמים אנכי – אנכי הוי' אדנ-י.

"את קציר ארצכם"

הפעם הראשונה שכתוב "ארצכם" בתורה היא בתחילת פרשת "קדשים תהיו" – סימן ששייך לקדושה (קדושת הברית כנודע) – ושם כתוב "ובקֻצרכם את קציר ארצכם וגו'", במצות פאה (ואחר כך לקט, אבל זה הולך בפרט על "לא תכלה פאת שדך לקצור"). יש מקום אחר בחז"ל[ד], שלא נתנה הארץ אלא לבעלי זרוע. זה גם ווארט מאד חשוב שצריך להסביר לכל עם ישראל, שהארץ ניתנה רק לבעלי זרוע – אנשים חזקים שמחזיקים בזה בכל התוקף. אז "ארצכם" הראשון הוא "קציר ארצכם". "את קציר ארצכם" = "והארץ היתה תהו ובהו" (= ד פעמים רפח, כאן מופיעה ההויה הראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – וכמו שמבאר האריז"ל בסוד "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה", שלרחל, המלכות העצמית דאצילות, יש הוי' שלמה, מה שאין כן ביחס ללאה, הארת המלכות דתבונה, בה נאמר רק "ועיני לאה רכות" ללא לשון הוי'. הארץ, ארץ ישראל, היא בחינת רחל, וישוב עם ישראל בארצו – "ארצכם" – הוא סוד בנין פרצוף רחל [= לעשות, אל פעמים הוי' ב"ה], בנין הטבע היהודי, כמו שמבאר רבי אייזיק מהומיל ז"ל, שהיום יום ההילולא שלו כנ"ל. היתה = יעקב רחל, הזיווג השלם של זו"ן, קודשא בריך הוא ושכינתיה, כנודע ["והארץ היתה תהו ובהו" = לב פעמים לאה, לב לאה וכבוד לאה, סוד רחל הגדולה הכוללת גם את לאה, וד"ל]).

בתחלת הבריאה כתוב "והארץ היתה תהו ובהו" והתקון הוא "את קציר ארצכם", כנראה שזו איזה המשכה של אורות מרובים דתהו בתוך כלים של תקון. "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר" = משולש אנכי (מא פעמים אנכי). יש משהו עצמי, "אנכי מי שאנכי", בדבר הזה של "ארצכם". "לא תכלה פאת שדך לקצר" = משולש חן (נמצא ש"ובקצרכם את קציר ארצכם" = 1610 = 70 פעמים 23, חיה הנ"ל, סוד ישראל, היינו סכום כל המספרים מ-חן עד אנכי). יש כאן 9 תבות, הערך הממוצע של פנות הרבוע והנקודה האמצעית (דהיינו דילוג תבות פשוט) = משיח! משולש אנכי ועוד 9 תבות ו-34 אותיות (43 הכוללים שבפסוק) = 3364 = חן ברבוע! תן לחכם ויחכם עוד.