"משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה"

כ"ח חשון תש"פ – כפ"ח

התוועדות יום הולדת 75 בחיק המשפחה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לבנות הרב:]

פרק עו בתהלים, הפרק שלנו החדש, מתחיל את החצי השני של ספר תהלים. יש 150 פרקים בספר תהלים[ב] – היום סיימנו את החצי הראשון, עה, ומתחילים את החצי השני. עה בגימטריא בטחון וי"ל שהחצי הראשון של תהלים הוא עדיין בגדר בטחון סביל (מצד ספירת ההוד, טראכט גוט וועט זיין גוט) אך החצי השני של תהלים – "מעלין בקדש" – הוא כבר בגדר בטחון פעיל (מצד ספירת הנצח, חיים נצחיים[ג], חיים של נצחון, "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל").

עה הוא גם הגימטריא של כהן, ויש כהן הדיוט וכהן גדול (קודם הדיוט ואח"כ גדול, לפי הכלל הנ"ל ש"מעלין בקדש") – כהן הוא איש החסד (והבטחון) שרש מדת הנצח (בטחון פעיל, כהן גדול) וגם שייך לספירת ההוד (בטחון סביל, כהן הדיוט. כהן ר"ת כתר הוד נצח כאשר אמ"ת כתר הוד נצח = מלכות, וד"ל) ועליו נאמר "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" ("והבוטח בהוי' חסד"[ד] = 136, משולש 16 – אהרן = 256 = 16 ברבוע = "יסובבנו"!).

והנה, עה הוא הגיל של אברהם אבינו בצאתו מחרן בדרכו לארץ ישראל על פי ציווי ה' "לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך" – "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" – וכמו שיתבאר. על אברהם אבינו נאמר "אתה כהן לעולם" – עד גיל עה היה בדרגת כהן הדיוט אך מגיל עה נתעלה לדרגת כהן גדול. אברהם אבינו הוא אב הטיפוס בתורה למדת החסד והבטחון בה', כמבואר באריכות במאמר שלנו "אמונה ובטחון".

ישנה עוד מלה חשובה בתורה ששווה עה ושייכת אף היא לאברהם אבינו – לילה. במלחמת המלכים נאמר "ויחלק עליהם לילה" ופירש"י "'לילה'. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומ"א שנחלק הלילה ובחציו הראשון נעשה לו נס וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים". כל חצי לילה הוא בחינת לילה, כלומר שיש לילה לפני חצות ויש לילה לאחר חצות (בחצות לילה הקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים, היינו סוד נקודת האין שבין יש ליש, בין שני חצאי הלילה). לפי חז"ל מלחמת המלכים וברית בין הבתרים היו כאשר אברהם היה בן שבעים, עוד בחצי הראשון של הלילה, כנגד החצי הראשון של ספר תהלים. נמצא שהחצי השני של ספר תהלים, החל מפרק עו, קשור ליציאת מצרים ועד ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (ובפרט לשנה הזאת – תהא שנת פלאות).

אך צריך להבין מה הקשר של אברהם אבינו ללילה דווקא, הרי אברכם הוא בחינת יום – "ויקרא אלהים לאור יום", ו"אברהם התחיל להאיר" את אור ה' בעולם, בחינת "חסד אל כל היום" ו"יומם יצוה הוי' חסדו". ועוד ידוע שהפסוק השלישי בתורה – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – הוא כנגד הפרשה השלישית בתורה, "לך לך"[ה]. אלא שכוחו המיוחד של אברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם (שעד אז היה העולם ממשש באפלה) – עולם לשון העלם והסתר אלקות – הוא להפוך את החשך לאור (ובכך לגלות את "יתרון האור מן החשך" דווקא) עד ש"לילה כיום יאיר"[ו], ובפרט כאשר הוא מתעמת ישירות עם החשך, כמו במלחמת המלכים.

והנה, "לך לך" הנאמר לאברהם אבינו רומז לפסוק בתהלים "לך יום אף לך לילה [אתה הכינות מאור ושמש]". לךָ אברהם בחינת יום בעצם אך אף לך בחינת לילה, שהנך מהפך את הלילה ליום עד ש"לילה כיום יאיר" כנ"ל. ידוע שהמלה "אף" רומזת לסוד "אף עשיתיו" – עולם העשיה הוא עולם החשך והלילה ואילו עולם היצירה הוא עולם האור והיום (ומה שנאמר "יוצר אור ובורא חשך" – החשך מתיחס לעולם הבריאה שמעל לעולם היצירה – היינו חשך עליון שמעל לגילוי אור כנודע), בחינת "יומם יצוה הוי' חסדו" – "יומא דאזיל עם כולהו יומין" (היינו ו"ק דז"א דמקנן ביצירה). ה"מאור" של "אתה הכינות מאור ושמש" היינו הירח – "והיה אור הלבנה כאור החמה גו'", היינו המאור של הלילה, הכח של אברהם להפוך את החשך (של עולם העשיה, "אף עשיתיו") לאור כנ"ל. "לך יום אף לך לילה" = 312 = 12 צירופי שם הוי' ב"ה (כנגד יב חדשי השנה כנודע), סוד "אינו גוף [156] ולא כח בגוף [156]" כידוע מרבי אברהם אבולעפיא, עיקר ההכרה של אברהם אבינו באלקותו יתברך. והוא סוד "אור חדש [312] על ציון [156] תאיר", היינו שחדש להיות אור, שעד עכשו היה בגדר עצם לבד, כמבואר בדא"ח (ראה ד"ה "הרכבת אנוש לראשנו" של ר"ה מפאריטש זצ"ל).

ראשי התבות של שלש המלים העיקריות במקרא שעולות עה (כאשר כל אחת מתחלקת לשתי בחינות) – בטחון כהן לילה – בכל, רומז לנאמר אצל אברהם אבינו "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" (היינו שה' הטעים לו מעין העולם הבא בעולם הזה, שיזכה "להתענג על הוי'" בעולם הזה, כמבואר בענין "ירידה צורך עליה"). האוס"ת של בטחון כהן לילה = "גל עיני".

ולהשלמת הרמז: בטחון כהן לילה (ג פעמים עה) = 225 = יה ברבוע (יה היינו "הנסתרת להוי' אלהינו", יחוד או"א, כח "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" כנודע. והוא סוד "שכינה ביניהם" – י של איש ו-ה של אשה – בין אברהם לשרה, הבטחון, לשון דבקות, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "אחד היה אברהם", של הכהן, אברהם, בלילה, שרה, "בטח בה לב בעלה... ותקם בעוד לילה...", סוד לי-לה שהרי "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", שהיתה גדולה מאברהם בנביאות). והוא סוד בחירה (בחר יה) וכן "כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", וכמו שיתבאר לקמן. הרוא"ת של בטחון כהן לילה = 120, משולש יה, ואילו ס"ת בטחון כהן לילה = 105, משולש יד, וכידוע הכלל בזה (שרבוע n שווה משולש n ומשולש n מינוס 1).

בפרק עו בתהלים, חוץ מפסוק יב, שהסוף שלו – "יֹבילו שי למורא" – הולך על מלך המשיח (ראה רש"י ל"עד כי יבוא שילה", וראה בספר נועם אלימלך לצטט בהערה), שאומות העולם יביאו לו מתנה את כל היהודים, קיבוץ גלויות. כל יהודי שבא ומתקרב להשי"ת הוא מתנה למשיח. כמו שהרבי אמר שהוא רוצה לבוא לארץ כדי שיוכל לראות עוד הרבה פנים חדשות של יהודים, שעדיין לא ראה מעולם. כל יהודי הוא מתנה. הרבי הרש"ב אמר שכל יהודי הוא יהלום, ורבי הוא זה שהכי מבין ביהלומים – זה "יֹבילו שי למורא". חוץ מהווארט הזה, אין הרבה דברי חסידות – מהרבי או מהרביים הקודמים – על הפסוק הזה. עיקר מאמרי החסידות הם או על הפסוק השני, "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו", ועל הפסוק שאחריו, "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (שעל פסוקים אלה יש גם שיר בחב"ד), או על הפסוק שנלמד היום – פסוק ט – "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה".

על הפסוק "משמים וגו'" יש הרבה חסידות, כי יש מאמר חז"ל מפורסם שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית שאם ישראל יקבלו את התורה – העולם יתקיים. אם חלילה לא – העולם לא יתקיים, יחזור לתהו ובהו. כך דורשים על סיום מעשה בראשית, "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" – היום היחיד עם ה הידיעה – שעומד ותלוי עד יום הששי בסיון, על תנאי שיקבלו את התורה. חז"ל דורשים שלפני קיום התנאי, עד מתן תורה, כל המציאות – כל הארץ – היתה חרדה, כי המציאות שלה היה על תנאי, עומד ותלוי האם היהודים יקבלו את התורה. אבל אחרי מתן תורה – "ושקטה". אחרי שברוך ה' קבלנו את התורה כל הארץ, כל העולם, "שקטה", נרגעה. שוב, זהו מאמר חז"ל מפורסם.

קודם כל צריך ללמוד את כל הפסוק – "משמים השמעת דין...". על מה זה הולך? אם כאן "ארץ יראה ושקטה" הולך על מתן תורה, אולי גם "משמים השמעת דין" הולך על מתן תורה. אבל רש"י אומר משהו אחר – שכל הפסוק מנבא על מפלת סנחריב. הרבה פרקים בתנ"ך מדברים על מלחמת סנחריב נגד חזקיה, שראוי היה להיות משיח, אם רק היה אומר שירה על הנס. כך אומר רש"י: "'משמים השמעת דין' – כשנתנבא ישעיה על פורענותו של סנחרב ונתקיים בו, ארץ ישראל שיראה ממנו ומאוכלוסיו אז 'שקטה'". מפרש לא כמאמר חז"ל הנ"ל, אלא שכל הפסוק מדבר על סנחריב – עד שה' הרג אותו ואת צבאו כל ארץ ישראל "יראה" וכאשר ה' עשה בהם דין, "משמים השמעת דין", ארץ ישראל "שקטה". לכאורה לא שייך בכלל למאמר חז"ל שהולך על מתן תורה.

[הפסוקים שלפני ואחרי כן על מתן תורה?] יש פסוקים על בית המקדש, "ויהי בשלם סוכו", ועל משיח, "יֹבילו שי למורא". יש הרבה פרקים שיכולים להיות גם על משיח וגם על תולדות עם ישראל – כמו חזקיהו, שראוי היה להיות משיח – ובתוכו יכול להיות גם על מתן תורה.

בכל אופן, זה דבר ראשון שצריך להבין כאן – מה הקשר למתן תורה של "משמים השמעת דין".

נעשה גימטריא יפה: זהו הפסוק היחיד בספר תהלים ששוה למספר 2236 – מספר מאד חשוב, שם הוי' כפול שם אלהים. מה זה אומר? "הוי' הוא האלהים", כמו "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – אומר שהנס הוא הטבע, הוי' הוא האלקים. עוד יותר, 2236 עולה פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – פסוק שמצוה אחת לומר אותו פעמיים בכל יום, בערב ובבקר. הוי' פעמים אלהים הוא גם התוכן של שמע ישראל – "הוי' אלהינו הוי' אחד", הוי' הוא האלקים שלנו. זהו רמז יחודי בגימטריא, שמופיע רק פעם אחת בכל הספר.

נאמר עוד משהו – מה זה קשור אלינו באופן אישי? עיקר הווארט כאן הוא בסוף, שיש שני מצבים – מצב של יראה, שאדם ירא, ההיפך מלהיות שקט, ויש מצב שקט-רגוע. מכירים מישהו שלפעמים הוא ירא ולפעמים הוא שקט? ["פחד יצחק"]. יפה, שתי המלים יראה-שקטה שוות יחד יצחק-פייוויש [מחיאות כפים בקהל... הערה: כל הזמן ב"שקטה"...]. בסדר, נקרא כמה פירושים.

יש לי כאן ספר תהלים עם כמה פירושים, פירוש שהוא לקט מדברי צדיקים, תלמידי הבעל שם טוב, על תהלים. רצינו להבין מה פירוש "משמים השמעת דין" – רש"י אומר שזה נבואת ישעיהו על סנחריב, אבל נשמע כמו משהו קבוע הנוהג-משפיע לדורות, לא כמעשה חד פעמי בלבד. הוא מביא כאן בשם היהודי הקדוש מפרשיסחא, דער איד הקדוש כפי שאומרים בפולין. אמרנו קודם ששוה השם שלי – 630, המשולש של יהודי (שייך ליהודי הקדוש מרשיסחא), סכום כל המספרים מ-1 עד 35, יהודי, שעולה יהודי פעמים חי (חי הנו הנקודה אמצעית של יהודי. יראה = 12 פעמים חי, שקטה = 23 פעמים חי – 12 הנו הנקודה האמצעית של 23, ודוק). הוא אומר:

ואיתא בשם היהודי ז"ל על הפסוק משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, שמשמיעין דין כדי להביא ליראת שמים וכשבאין ליראת שמים נשקט הדין. כל הדינים הרי הם שנתיירא מלפני הקב"ה כדכתיב והאלקים עשה שיראו מלפניו, כשמתייראים נמתק הדין ממילא, וזה נקרא המתקת הדינין בשורשן. (אמרי אמת תולדות תרצ"ד, מובא בערוגת הבשם).

משמים השמעת דין, רוצה לומר מן השמים משמיעים הדין ולא שמתנהגים ח"ו עם כנסת ישראל במדה זו, רק שמשמיעין אותה למען ארץ יראה[ז], שיבואו בני אדם לידי יראת שמים, על ידי שמשמיעים אותם מדה זו, ואז ושקטה, נשקט הדין תיכף ומיד כשבני אדם יראים את ה', עד כאן דבריו הקדושים זי"ע.

זהו ווארט חסידי. הוא אומר שה' משמיע דין מן השמים – דין הוא כמו איום, שאם לא תהיו בסדר אז כך וכך, מגיע עונש. אבל לא שה' מתכוון ליישם זאת אף פעם. בשביל מה ה' משמיע דין מן השמים? רק בשביל "ארץ יראה" – של"ארץ", בני אדם, אנחנו, תהיה יראת שמים. שנגיע ליראת שמים, נקיים את התורה והמצוה על פי יראת שמים, ואז מיד האיום הזה מתבטל לגמרי, "שקטה" לא היה ולא נברא. לא שה' התכוון לנהוג במדת הדין ח"ו – ה' כולו רחמים, ורק משמיע את הדין כדי שנירא מלפניו. זהו הווארט, כך מפרש את הפסוק.

הוא מביא מעוד ספר, שמצטט את פירוש היהודי הקדוש:

וכמאמר הכתוב [עוד פסוק שאומר זאת, בקהלת:] האלהים עשה שיראו מלפניו [ה' עושה דברים שיכולים להשמע מפחידים, רק כדי שייראו מפניו.] שמדת הדין לא נבראת רק כדי שיתראו ולא להנהגה.

ווארט מאד עמוק, שיש מדת הדין, וה' לא רוצה לכתחילה לנהוג בה. גם י"ל שמה ש"עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין" – לא שרצה לנהוג בה הלכה למעשה, אלא רק כדי שתהיה לאנשים יראת שמים, שישמעו הענין מן השמים (ושהענין ישאר בגדר שמים, שלא ירד אף פעם לארץ). ברגע שיש יראת שמים – הכל שקט, הכל רגוע. כמו שמברכים ילד שתהיה "חסיד, ירא שמים ולמדן" – ברגע שילד, או מבוגר, הוא ירא שמים, שקט לו בחיים. הכל טוב לו, כי למעשה ה' רוצה לנהוג רק במדת הרחמים, מדת החסד. זהו ווארט יפה מאד.

יש פה פסוק מאד נחמד בחשבון שלו, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אז ראוי באופן מיוחד להתבונן בו. הפסוק אומר "משמים השמעת דין" – משמע שה' משמיע דין, עונש, איום. איום לשון אימה, מפיל אימה ופחד. אומר היהודי הקדוש שח"ו אין אצל ה' שום כוונה בעולם ושום רצון להעניש, לנהוג במדת הדין – בדיוק ההיפך. ה' כולו רק חסד ורחמים. אז למה הוא משמיע דין? מה זה משמיע דין? בתורה כתוב שאם מישהו עושה עבירה כזו וכזו – "מות יומת", וכל מיני דברים כאלה. כל התורה מלאה מזה, לכן אפשר לפרש את הפסוק "משמים השמעת דין" על מתן תורה – שמתן תורה היא דינים, כל מצוה היא דין. הוא אומר שאין כוונה לנהוג במדת הדין למעשה. מדת הדין היא משהו חינוכי, כמו אצל ילד. ההורה רוצה להרביץ לילד? בכלל לא, חס ושלום. אז למה הוא מאיים שירביץ לו? רק כדי שהילד יהיה רציני. אז יהיה טוב מאד – כשהילד מקבל קצת יראה גם האבא נרגע וגם האמא נרגעת, כולם נרגעים, גם הילד נרגע ולילד יש רק טוב. זהו ווארט מאד יפה וחסידי של היהודי הקדוש מפרשיסחא.

זה היה ווארט אחד – נראה עוד ווארט. אני קורא מעוד צדיק גדול, השפת אמת, שמפרש[ח] משהו אחר:

ארץ יראה ושקטה. בתחלה יראה כדברי רז"ל תנאי התנה כו' [הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו מחזיר את העולם לתהו ובהו]. וקשה דאם כן היראה היתה כל הדורות שלא ניתנה התורה [כמה דורות מבריאת העולם עד מתן תורה? 26 דורות עד מתן תורה. מתי מכוונים זאת בתפלה? כשאומרים הלל הגדול – אומרים כל שבת בבקר – עשרים וששה פסוקים שנגמרים "כי לעולם חסדו". מה שאומרים הלל כל פעם הוא "הלל מצרים" או "הלל המצרי", אבל בשבת בבקר – וגם בליל הסדר, בנוסף להלל – אומרים הלל הגדול. חז"ל אומרים שהיינו עשרים וששה דורות שה' נהג בעולם במדת החסד. מה הוא מקשה? משמע ממאמר חז"ל על "ארץ יראה" שכל 26 דורות עד מתן תורה העולם היה חרד מדין שיהיה:] ובקרא כתיב משמים השמעת דין ארץ יראה כו'. [אבל לכאורה זה לא נכון:] אך הדורות שמקודם היו ניזונין בחסדו של מקום ב"ה [זהו ביטוי חז"ל. כנגד עשרים וששה דורות שניזונו מחסדו של מקום אומרים עשרים ושש פעמים "כי לעולם חסד" – הכל היה חסד, לא היתה תורה עדיין. (המבול היה חסד?) יחסית, שלא החזיר את כל העולם כולו לתהו ובהו, כמו לפני ששת ימי בראשית.] כדאיתא בגמ' כ"ו כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שבב' אלפים תוהו כו' [הכל תהו, אבל העולם התקיים רק בחסדו של ה', לא בזכות. מי עשה את החסד עם העולם? הקב"ה, ישר מה' – "כי לעולם חסדו" של ה'.]. אך בעת נתינת התורה והמצות נמסר אז כל הנהגת העולם ביד בנ"י. [אומר חידוש מאד חשוב, שגם קשור לאיך שהרבי מפרש את הפסוק – נאמר אחרי כמה פירושים, יש כמה שיחות של הרבי על הפסוק. הוא אומר שענין מתן תורה הוא שה' מוסר ליהודי שמקיים תורה ומצוות את כל הנהגת העולם. אם היהודים מקיימים את התורה – העולם יתנהג טוב. אם ח"ו לא – היהודים שלא מקיימים את התורה והמצוות כאילו מחריבים את העולם. כל זמן שלא נתנה תורה הכל היה בידים של ה', וה' הוא חסד. לכן אף אחד לא היה אחראי עד הסוף. היה מבול באמצע, כשאי אפשר לסבול את המצב יותר, אבל בגדול, בכללות, היו עשרים וששה דורות של "כי לעולם חסדו", כי הכל בא מה'. כעת, כשנותן תורה, קורית תפנית בעולם – כל הנהגת העולם מסורה לעם ישראל. היות שמסור בידי בשר ודם – זה באמת מפחיד. הוא מפרש אחרת-הפוך מחז"ל, לא שהפחד והיראה היו לפני מתן תורה, אלא שהפחד הוא ממתן תורה:] בעשותם מצות התורה מתקיים הבריאה [ואם ח"ו לא עושים את המצוות העולם לא מתקיים – פחד, כי תלוי בבחירה שלנו.]. ולכן אז יראה [מה יעשו כעת בני האדם.] כיון שנמסרה ביד בו"ד.

זהו ווארט אחד שלו, ממש לא לפי חז"ל – פירוש הפוך. שחז"ל אומרים שהיראה היתה לפני מתן תורה והוא אומר שלפני מתן תורה הכל חסד וממתן תורה יש דין. אם כן, צריך להיות רק פחד, לפירושו, ומה היא ה"ושקטה"? לכן אומר עוד פירוש[ט]:

איתא בגמ' ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה. פי' העולם כולו קיבל חיות פנימיות בעת קבלת התורה לכן יראה הבריאה איך תקבל קדושה כזו. וזה עצמו הי' הסיבה שלבסוף שקטה כי באמת הוא פלא גדול שעולם גשמי וחומרי כזה יוכל להתקרב לקדושת התורה והוא ע"י ההכנעה באמת כנ"ל.

העולם כולו קבל חיות פנימית בעת קבלת התורה, ואכן יראה הבריאה איך תקבל קדושה כזו.

זהו רעיון חדש. הפירוש הקודם היה שהיראה היא איך אנשים יתנהגו – כעת הכל תלוי בעם ישראל, אם יקבלו את התורה ויתנהגו לפיה טוב ואם לא הם עלולים להחריב את העולם. כך היה הפירוש הראשון, כעת אומר משהו אחר. מה קרה בעת קבלת התורה? קבלת התורה היא "אנכי הוי' אלהיך". ה' גלה את עצמו – נפתחו השמים ומארבע רוחות העולם היה גילוי עצמות, קודם כל לעם ישראל, אבל בכלל בעולם. ה' הזרים חיות חדשה, שלא היתה מעולם, לתוך העולם על ידי התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית" ר"ת אנכי. העולם הוא משהו מגושם, כמו אדם מגושם שאומרים לו שפתאום יאירו לו אור גדול שיהיה צדיק – לא שייך לזה בכלל. כך העולם כולו פחד מהגילוי, איך יעכל ויקלוט בעצמו את גילוי החיות של מתן תורה. גם ווארט יפה, שכל אחד יכול להבין על עצמו. כשה' רוצה לתת לנו חיות חדשה – ביום הולדת, שהמזל גובר, ובפרט שמספר מיוחד של שנים – הגשם, הגשמיות, פוחדת. איך אוכל לקבל את החיות הזאת?! את הקדושה הזאת?! איני ראוי לזה!

מה באמת התירוץ? אם אני אומר שאני רוצה לעשות אותך צדיקה. את אומרת – אני לא צדיקה. אני נותן לך אורות גדולים להיות צדיקה, אבל את אומרת 'אני לא ככה' – פחד לקבל את האורות. אז איך אפשר לקבל? שוב, זהו ווארט חסידי עמוק – רוצים לתת לך חיות ממקום הרבה יותר גבוה ממה שהיה עד עכשיו, יהפוך אותך למשהו חדש, יותר ממלאך. את אומרת – אני לא שייכת לזה. איך בכל זאת אפשר? זהו הפחד, שהארץ הבינה שכעת זורמת חיות חדשה, מתן תורה, לעולם – ואיך אני יכולה לקבל קדושה זו? איני קדושה, אומרת הארץ הגשמית.

הוא ממשיך:

וזה עצמו היה סבה שלבסוף שקטה [בפירוש הראשון פירש רק את "ויראה", מהנהגת העולם בידי בשר ודם, ולא הסביר "ושקטה". כאן הסביר שאחרי ה"יראה" – אחרי הפחד בסוף כן מקבלים, כן מתיישב – אז "ושקטה". היה מתן תורה, וברגע הראשון היה פחד איך נקבל את מתן תורה. אך מיד כן התקבל, כן התיישב, ואז "ושקטה". ["פרחה נשמתן" זה יראה?] כן, בדיוק, בתחלה פרחה נשמתן, יראה, ובסוף קבלו זאת ושקטה. בזכות היראה – בסוף מקבלים זאת. [כמו שאומרים שמי שלא מפחד לא יכול לעשות זאת.] כן, כמו "למה אתה בוש לכך נבחרת". אהרן חשב שאינו ראוי לקבל את הכהונה כי השתתף בחטא העגל. משה רבינו אומר לו "למה אתה בוש?" – "לכך [בגלל שאתה מתבייש] נבחרת!". בגלל שאתה מתבייש לקבל את המשרה – יש לך מדת הבושה – לכן בחרו בך. ככה הוא מסביר, שה"שקטה" בזכות ה"יראה".] כי באמת הוא פלא גדול שעולם גשמי וחומרי כזה יוכל להתקרב לקדושת התורה [הוא חוזר ומסביר את החידוש, את ה"יראה", שפלא גדול מאד שהעולם המגושם שלנו יכול לקבל בתוכו את קדושת התורה. באיזה זכות בכל אופן מקבלים? כמו ששאלנו קודם, איך בכל אופן מקבלים את האור? באיזו מדה? בגלל ההכנעה באמת:] והוא על ידי ההכנעה [כמו ה"בוש" שאמרנו קודם. בזכות הכנעה אמתית אפשר לקבל דבר שהוא באין ערוך. עוד פעם, רוצים לתת לך משהו לא לפי ערכך, מתנה גדולה שאינך יכולה לקבל. איך בכל אופן תקבלי? אם את בבטול, בהכנעה באמת, יכול להתיישב אצלך. מי לא יכול לקבל את המתנה? הישות, המגושם. ברגע שיש בטול אפשר לקבל גם דבר שאינו לפי ערך.]

ככה הוא מסביר – גם פירוש מאד יפה ופנימי, שחוזר למתן תורה.

מה שנשאר, נקדים ווארט. יש שלש שיחות ארוכות של הרבי על "ארץ יראה ושקטה" במתן תורה. יותר מדי בשבילנו ללמוד כעת בעיון, אבל ווארט אחד הוא שמצד ה' – שברא את העולם בשביל התורה ובשביל ישראל, הוא מסביר (וגם הרבי הרש"ב מסביר בשיחה שלמדנו ברוסטוב) שגם התורה בשביל ישראל, הכל בשביל ישראל. אבל עד מתן תורה ה"בשביל" היה כאילו משהו אחר – שיש עולם, ותכליתו שיבואו יהודים ויקיימו תורה ומצוות. כמו שלמדנו ב"היום יום" לפני כמה ימים, ש"אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – עשיתי ארץ ושמתי בו אדם בשביל "בראתי", שיקיים תריג מצוות. אם כן, העולם הוא בשביל ישראל, אך לא שבטל במציאות – שהעולם הוא-הוא ישראל. ווארט עמוק של הרבי, שב"ארץ יראה ושקטה" מתברר – על ידי מתן תורה – שהעולם לגמרי בטל למציאות עם ישראל. שהעולם הוא ישראל, ולא רק בשביל עם ישראל.

הוא מביא דוגמה בהלכה: אסור להוציא מרשות לרשות בשבת. למשל, את הכוס כאן אסור להוציא. לכל דבר יש שיעור – אסור להוציא. אבל אם יש כלי שבפני עצמו אסור להוציא, ויש בו איזה אוכל קטן – שכל הכלי עבורו – ולאוכל אין שיעור, אם אני מוציא את הכלי עם האוכל בפנים אני פטור. אם הייתי מוציא את הכלי לבד אני חייב, ועם האוכל – שהכלי עבורו – אני פטור, כי הכלי בטל לאוכל.  זהו הווארט של הרבי, שהגילוי של מתן תורה – שהעולם, הכלי, בטל לגמרי למציאות של ישראל. אלה לא שני דברים שונים, אלא שגם ברגע הזה הוא בטל לישראל – אין לו מציאות נפרדת, אין שום דבר בעולם שנפרד מישראל, אפילו שתאמר שהוא בשביל ישראל. [כשמניחים תפילין הם נעשים קדושה כמו ישראל?] הווארט, במלים של הרבי, שיש כוונה ויש פעולה – אלה שני דברים. אבל מתן תורה הוא כדי שהעולם יבין כמו שהקב"ה מבין – אצל הקב"ה הכח לא חסר פועל. אצל בני אדם הכח והכוונה עוד לא יצאו לפועל, אז אם משהו הוא בשביל ישראל ועדיין לא יצא לפועל – אלה שני דברים שונים. אבל אצל ה' כח לא חסר פועל אף פעם, ומתן תורה הוא כדי שדעת עליון של הקב"ה תחדור לתוך הדעת תחתון של מציאות הארץ. שגם אנחנו נבין שהמציאות בטלה לגמרי לישראל. [תמיד אומרים שהמציאות כשיבוא משיח תהיה הכל הקב"ה. איפה ישחק ישראל?. ישראל וקוב"ה כולא חד. אז כי ישראל מתאחדים עם הקב"ה יהיה הכל ישראל?] זה מה שהוא אומר כאן בשיחה, שמתן תורה הוא לגלות שהמציאות היא ישראל – שאין מציאות חוץ מישראל. היות שזו התכלית, ואצל הקב"ה הכח לא חסר פועל, הכוונה לא חסרה הפעולה. [ישארו שני דברים, הקב"ה וישראל?] לא, הם יתגלו כדבר אחד ממש.

נשאר כאן רק עוד רמז מאד יפה. עדיין היה קשה לי – אם הכל רומז למתן תורה, למה צריך את המלה "דין"? שוב, הפשט, שהיות שה' משמיע דין לכן "יראה", אבל בסוף "שקטה", זה כבר טוב. אם הולך על מתן תורה אפשר לומר שכל התורה היא דין, כמו שמיד אחרי מתן תורה בפרשת יתרו באה פרשת דינים, פרשת משפטים – כל התורה היא דינים, הלכות. בכל אופן, דין היינו מדת הדין. אם גם נאמר שהתורה "מפי הגבורה", מדת יצחק, אז כל התורה היא דין. אבל יש עוד רמז ממש יפהפה. מה שמענו ישר מפי הגבורה, "משמים השמעת"? את שני הדברות הראשונים, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אם סופרים, יש בדיוק 64 אותיות במה ששמעו מפי ה' – דין אותיות. 64 היינו 8 ברבוע (בגימטריא "והבוטח בהוי' [חסדד יסובבנו]" כנ"ל), כך שאפשר לצייר – כל אחד יכול בראש. מה פנות הרבוע הזה? האות הראשונה, האות השמינית, האות האחרונה והאות השמינית מהסוף. האות הראשונה – א. האות השמינית – ה תתאה של שם הוי'. נגמר "אחרים על פני" – י האות האחרונה. מה האות השמינית מהסוף? ר של "אחרים". אם כן, הפנות של דין האותיות הן יראה. זה "משמים השמעת דין – ארץ יראה".[י]

התכלית, כמו הפירוש הראשון שקראנו מהיהודי הקדוש – הדין הוא כדי שנירא מהשי"ת (ורק ממנו, כצוואת רבי אליעזר לבנו הקטן, ישראל בעש"ט, לא לפחד משום דבר בעולם רק מהשי"ת), "והאלהים[יא] עשה שיראו מלפניו". גם הפירוש השני, שנירא איך אפשר לקבל קדושה זו, ועל ידי הכנעה ובטול "שקטה", מקבלים.

עד כאן למדנו קצת על פסוק אחד מתוך הפרק החדש שלנו בעזה"י.