1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (70)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (6)

כ' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול הסתכלנו בגמרא במסכת סנהדרין שהוא מביא כאן, שקודם דורשים את הפסוק "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" על אלה שעמדו בנסיון של הברית – יוסף הצדיק, בעז, פלטי בן ליש. כתוב ש"שקר החן" זה יוסף ו"הבל היפי" זה בעז ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל" זה פלטי בן ליש. אחר כך דורשים את הפסוק על דורות, כפי שהוא מביא במאמר. יש בדרשה זו שני שלבים, הראשון – "שקר החן" זה דורו של משה "והבל היפי" זה דורו של יהושע ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל" זה דורו של חזקיה. אחר כך דרשה שניה – "שקר החן" זה דורו של משה ויהודה, "והבל היפי" זה דורו של חזקיה ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל" זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת לומדים תורה.

יש כאן כמה רמזים יפים שלא אמרנו אתמול, אז נפתח באיזו פרפרת לחכמה: הדרוש הראשון הוא על צדיקים – יוסף, בעז, פלטי – ששוים יחד 364, יד פעמים הוי' (דוד פעמים הוי',  יש כאן גם אותו בסיפור – לכאורה לא עמד בנסיון הברית, אבל "לא היה ראוי דוד לאותו חטא" אלא רק "להורות תשובה ליחיד", להראות שכל אחד יכול לעשות תשובה. פלטי – האחרון, "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – עמד בנסיון עם אשתו של דוד, מיכל בת שאול.). יוסף לבדו הוא ו"פ הוי' – ו כנגד הברית, הספירה הששית – אז שני האחרונים (שכל אחד כאן יותר מהקודם) עולים ח פעמים הוי', יצחק. יוסף הכי מוכר, בעז שני לו, ופלטי מי יודע מי הוא? רק מי שלומד תנ"ך. יוצא בסוף שהכל עולה יוסף-יצחק, השם של הרבי הקודם – רמז מאד יפה לצירוף השמות הזה. קשור גם לארגון "ברית יוסף יצחק" שעושה בריתות – תיקון הברית למבוגרים. הפשט הוא על שם הרבי הקודם, אבל כאן יש רמז מכוון, ששלשת אלה שעמדו בנסיון בשמירת הברית עולים כך.

עד כאן רמז אחד, לגבי הדרשה שהוא לא מביא כאן בפירוש, אלא רק מביא את הפסוק שעליו הגמרא דורשת זאת. מסביר ש"שקר החן" הוא אתעדל"ע לא על ידי עבודת האדם, שיכול להשתלשל לשקר כי מזין את כח המדמה – כמו דורו של משה, שזכו לחן שהביא לחטא העגל וכל ההרפתקאות במדבר. אבל יש חן שבא אחרי כל העבודה, "למען אמצא חן בעיניך", שהוא אמת לגמרי – לא שקר – כי בא אחרי "הודיעני נא את דרכיך ואדעך".

אחר כך יש את הדרשה על הדורות. בהתחלה שלשה דורות, משה-יהושע-חזקיה, ואחר כך מוסיף דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי. קודם נעשה רק את השמות – משה-יהושע-חזקיה-יהודה. שיהיה לנו סימן – רק ראשי התיבות הם חיים. כמה שהם חיים, יש כאן "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". כתוב "ראה חיים עם אשה" – יש אשה שהיא עדיין "שקר החן" ויש אשה שהיא "אשה יראת הוי' היא תתהלל". משה-יהושע-חזקיה-יהודה עולה 896. בתור מדה בנפש 896 הוא תמימות, אך הוא מספר מאד מושלם – 7 פעמים 2 בחזקת 7. ממוצע כל שם כאן הוא דרך – יש פה ארבע דרכים, "הודיעני נא את דרכיך", הדרך של משה, הדרך של יהושע, הדרך של חזקיה והדרך של רבי יהודה ברבי אילעאי. כמה שוה "דורו של"? הוא יסביר כעת שהדור והאישיות הם שני דברים שונים – "דורו של משה" אינו משה. "דורו של" עולה 546, הוי' פעמים אהיה, ג"פ יעקב. "דורו של משה" (העיקר והיחיד שמצטט כאן במאמר) שוה 891, מספר מאד חשוב אצלנו – יציאת מצרים, כלות הנפש, נעשה ונשמע, ע פנים לתורה – אבל לעניננו הוא שוה ביטוי שר"א אבולעפיא עושה ממנו ענין גדול, "שלשה דברים", שאנחנו דורשים (אף שכתוב "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור") כ"שלשה דבּרים", שלשת המנהיגים ביציאת מצרים, משה-אהרן-מרים, ששוה אותו מספר. זה עצמו פנינה, ש"דורו של משה" שוה משה-אהרן-מרים – שלשתם צדיקים, אך הם מייצגים את הדור, שהגיע לשקר מהחן שלו. משה לא הגיע לשקר, אחרי הסתלקות אהרן ומרים כל המתנות חזרו בזכות משה – הגיע לשיא בתקופה הזו, מר"ח שבט עד ז' אדר שאז "הואיל משה באר את התורה הזאת".

אחרי הרמזים האלה, ש"תן לחכם ויחכם עוד", אפשר להמשיך לקרוא. הוא שואל שאם חן בדורו של משה הוא "שקר החן" והתדרדר וכו', אז:

וא"כ מהי מעלת האתעדל"ע שהוא חן, וביותר יפלא מהו בקשת משה בענין מציאות חן [אם יכול להתדרדר עד חטא העגל, למה הוא מבקש זאת?!] וכ"כ חביב ויקר למשה רבינו ענין המציאות חן שלא הסתפק באותה מציאות חן שהיתה לו כבר וביקש להודיעו את הדרכים איך למצוא חן, אך הענין הוא דדורו של משה ומדריגת משה עצמו הם שתי מדריגות חלוקות [צווי דינים.] דורו של משה הו"ע האתעדל"ע מצ"ע שהוא מחיצוניות האוא"ס שלמעלה מהשתלשלות [חיצוניות אוא"ס היא אור מקיף, כפי שהסביר, ואור מקיף לא מחפש כלי – יכול להשרות על מישהו שאינו כלי, ואותו אחד דווקא מכח השראת המקיף יכול להכנס לכח המדמה, בגימטריא עגל הזהב. בא ממקום הכי גבוה, חיצוניות אוא"ס, אבל נופל.], וע"ז ארז"ל שקר החן לפי שמאור וגילוי זה להיותו או"מ עם היות שיש בו מעלה נפלאה מה שנמשך גם כשלא יש אתעדל"ת [נמשך בעצמו, מדרך ממילא.] ומעלה נוספת שיש בו [שהיא באמת תכלית האור המקיף הזה.] שיכול [במקרה הטוב, אם תהיה סיעתא דשמיא] לעורר להתעורר בעבודה [זו התכלית, אך לא בהכרח מצליח. כלומר, בהמשכת האור מקיף הזה הקב"ה לוקח צ'אנס – הוא נותן מתנה עצומה, שהיא עצמה יכולה להשפיע שהאדם המקבל יפול ל"שקר החן", כח המדמה, ובמקרה הטוב יכולה לעורר אותו לתשובה. כמו מה נשמע הדבר הזה, שמישהו נותן מתנה גדולה ולא יודעים אם המקבל ינצל נכון או לא ינצל נכון? מה הדוגמה העיקרית לכך בתורה? המחלוקת בין יצחק אבינו לרבקה אמנו לגבי הברכות של עשו. יצחק אוהב את עשו, כלומר שעשו מוצא חן בעיניו – כי שרשו אורות מרובים דתהו, שהמשיח צריך אותם, אבל בכלים דתיקון – אין לעשו כלים דתיקון, אבל יצחק מקוה שאם יברך את עשו הברכה תעורר אותו לעשות תשובה ואז יהיו לו כלים דתיקון לקבל את האור. אבל רבקה הבינה שהוא לא הולך לעשות תשובה – כל האורות לא יעזרו, ואדרבא, רק יזינו את "שקר החן" שלו. כל פעם שהקב"ה נותן אתעדל"ע בלי אתעדל"ת הוא נוהג, במדה מסוימת, כיצחק אבינו. רבקה מנעה ממנו בסוף לעשות זאת, אבל הקב"ה כן עושה זאת. לכל דבר יש שרש – מאיפה יצחק אבינו למד לעשות זאת? מה'. כל צדיק מתדמה לה' – יש מצוה להתדמות אליו – וכמו שהקב"ה נותן שפע ואור בלי שום זכות ומקוה שיעורר בתשובה כך יצחק חשב לעשות. גם אצל הקב"ה לא תמיד הולך, כמו במדבר שגרם לחטא העגל. מאד מענין, יצחק הוא גבורה, וכתוב שגבורה היא היראה לא לתת למי שלא ראוי – כפי שכתוב גם בתניא – אז יש כאן ממש תרתי דסתרי. מחד, גבורת יצחק אמורה למנוע ממנו לתת למי שלא ראוי – כגדר הגבורה – ורואים שממש הפוך, הוא רוצה לתת בלי שום זכות, ומקוה ותולה ש"כולי האי ואולי" שתחזור בתשובה. מה יש במדת הגבורה שיכולה להיות ממש דבר והיפוכו? כנראה שמדת הגבורה באופן מיוחד שייכת לחן. כשמנסים למקם בספירות העליונות את החן – לא כל כך פשוט. למשל, יש שלשה ח'יתים שהולכים יחד בתפלות שלנו – חיים חן וחסד. אם רוצים למקם אותם כנגד הקוים, אני מבין שחסד הוא קו החסד – מה לגבי חיים וחן? לא פשוט כאן מה קו שמאל ומה קו האמצעי. יש בחינה שבחן – סימטריה – יש דווקא גבורה, ששרשו בקו שמאל. גבורה מחד אומרת שאפילו אם אתה בן שלי, אם אינך ראוי אתה לא מקבל, ומאידך יש כאן נתינה גם למי שלא ראוי – איך מסתדר? צריך לומר שאם משהו מוצא חן בעיני הגבורה היא עוברת על מדתה מהקצה אל הקצה. דווקא בגבורה יש רגישות למציאות חן. "מצאת חן בעיני" היינו שעשית משהו שמוצא חן בעיני, ולכן אני נותן לך מה שלא מגיע לך כלל, והרגישות לחן היא בגבורה. יצחק רצה לברך את עשו כי מצא חן בעיניו – בפנימיות כי ראה את שרשו, וראה את הנשמות שתצאנה ממנו, רבי מאיר ורבי עקיבא. החן הופך את הגבורה מצמצום להתגברות החסדים בלי חשבון. הגבורה רגישה – אם לא מוצא חן יש הקפדה, אבל אם מוצא חן אין מעצור, ובגבורה גדולה יתן לו הכל, אף על פי שלא ראוי (ויכול להביא קלקול, כמו במדבר). אם כן, כאן יצא לימוד מאד גדול בפני עצמו. החן של עשו ממש היה "שקר החן" בפשט – כי רמה אותו, על פי פשט, "כי ציד בפיו" – אבל בפנימיות כפי שאמרנו, בחסידות כתוב שמציאת החן של עשו היתה משהו אמתי, כי ראה את השרש שלו וראה "כי ציד בפיו" היינו שיש נשמות יקרות מאד לצוד מתוך פיו של עשו, רבי עקיבא ורבי מאיר, והיינו חן אמת.] אבל עם זה הרי להיותו או"מ שלמעלה מענין הכלים הנה יכול להיות כמה ענינים בס' השתלשלות מה שהם היפך הכוונה [כשיורד למטה, לסדר השתלשלות, יכול להגיע להיפך הכוונה.], וזהו הטעם מה שביקש משה להודיעו את הדרכים למצא חן [ולא הסתפק בחן הראשון, שהוא אור מקיף שיכול התדרדר, ולכן מבקש לדעת את הדרכים למצוא חן אמתי, שלא יכול להתדרדר לשקר.], והיינו דלאחר שראה דמציאות חן שהיא האתעדל"ע מצ"ע הרי יכול להיות בהשתלשלות מזה ענין הפכי מאלקות [חטא העגל וכו'] וידע מעלת האתעדל"ע [יודע ששרשו מאוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות.] הנה מזה בא לידי הכרה זו [לכך הוא קרא בפרק הקודם הבנת סוג החכמה החדשה מתוך השלילה של כל מה שהיה קודם. גם כאן משהו דומה, מהכרת מעלת האתעדל"ע, והראיה שעם כל מעלתה יכולה להתדרדר לשקר, הוא הבין שודאי יש גם אתעדל"ע כזו ששמורה משקר, חן אמת.] דיש בחינה ומדריגה באתעדל"ע שהיא נעלית יותר [שבאה מפנימיות אוא"ס, ולכן גם נמשכת רק בפנימיות.], ובזה יובן מה דאיתא בילקוט במקומו [אתמול הביא מסוגית הגמרא, וכעת מביא עוד מקור מהילקוט, עם דרשה אחרת על הפסוק:] שקר החן זה חנו של נח [הראשון שכתוב בו "חן" בכל התורה, "ונח מצא חן" – מתאים לכלל שלנו שענינים נעלים ונשגבים ביותר בדרך כלל מופיעים בפעם הראשונה בתורה לא בתיקון, בבחינת תהו, ורק בפעם השניה או בהמשך הופך להיות טוב. יש לכך המון דוגמאות. לגבי חן, כשאני קורא את הפסוק החותם את פרשת בראשית, "ונח מצא חן", נשמע טוב מאד. אך חז"ל מסבירים לי שלא – ש"ונח מצא חן" הוא עדיין בגדר "שקר החן", לכן הוא חן של תהו עדיין. מתאים גם למה שאמרנו קודם, שיש בחן משהו ששייך דווקא לקו שמאל, לגבורה, ליצחק. יש גימטריא יפה על הקשר דווקא בין יצחק – מבין האבות – ל-חן. ההפרש בין חן ל-יצחק הוא 150, קן ("קן צפור"). אם מוסיפים עוד קן ל-יצחק מקבלים משיח, סוד החשן, תיקון הנחש, חן-ש (ש עולה קנקן). המשיח יושב כעת ב"קן צפור", ויצחק הוא הממוצע – הציר הפנימי – בין החן המקורי למשיח, שהכי ימצא חן בעיני אלקים ואדם. משה רבינו, "הוא גואל ראשון", הכי מצא חן בעיני ה' ובעיני מצרים – כמה שהוציא מהם את כל הרכוש הגדול – וכך "הוא גואל אחרון" הכי ימצא חן גם בעיני הגוים, כמדובר בזמן האחרון. יצחק הוא הנשמה שמביאה את החן למשיח – הוא בין החן למשיח, ויש לו שתי כנפים, קן מכאן ו-קן מכאן. רבי מאיר, הדמות העיקרית של משיח בחז"ל, אומר "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". מה יש בתוך הקנקן? חן. אם יש חן בתוך הקנקן זה משיח. חן ושני קנ'ים – "קנה חכמה קנה בינה".] היינו האתעדל"ע דחיצוניות האוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, אשה יראת הוי' היא תתהלל זה משה [יש כאן שני מדרשים שנשמעים סותרים, אך אינם סותרים – אחד אומר ש"שקר החן" הוא דורו של משה והשני אומר ש"אשה יראת הוי' היא תתהלל" היינו משה. יש כאן הוכחה מוחלטת שדורו של משה ומשה הם שני ענינים שונים מהקצה אל הקצה – כשמחברים את הדרושים יוצא ש"שקר החן" הוא דורו של משה ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל" היא משה.] שביקש מציאות חן האתעדל"ע שבאה ע"י האתעדל"ת שזהו הודיעני נא את דרכיך להודיעו דרכי העבודה להיות ואדעך בעבודה מסודרת [יש כאן גם דיוק קטן – קודם אמר ש"ואדעך" היינו השגה אמתית של ה', רק שבקיצור הפרק הקודם שינה לכאורה ואמר שהשלב השלישי הוא הכשרה לקבלה (שלכאורה רק "הודיעני נא את דרכיך"), וכאן מקשר את "ואדעך" ל"הודיעני נא את דרכיך" ולא לעצם ההשגה. הוא אומר ש"ואדעך" היינו עבודה מסודרת, שיש לו דרך קבועה. קצת מזכיר את היחס בין שטות דקדושה לשיטה במאמר ההילולא "באתי לגני". גם כאן קצת משמע ש"הודיעני נא את דרכיך" היינו תחלת הדרך, אך כשהדרך גופא נעשית שיטה מסודרת – הופכת ממקודש לתדיר – יש כבר "ואדעך". יש כאן 'חאפ' שקצת מצדיק את השינוי בקיצור הקודם.] וכל זה הוא למען אמצא חן בעיניך שהיא התאעדל"ע הבאה דוקא בשלימות העבודה דאתעדל"ת שהיא מפנימיות האוא"ס שלמעלה מהשתלשלות [והיות שבאה מפנימיות הולכת רק למקום הפנימי.].

קיצור. יבאר דאתעדל"ע היא א) חן, ב) מתנה, ב' אופני אתעדל"ע, א) מצ"ע שהוא כריתות ברית דנח בשביל קיום העולם [חידוש גדול, שעצם כריתות הברית על קיום העולם היא אתעדל"ע בלי אתעדל"ת.], ומזה הכיר אברהם את בעל העולם [שהציץ עליו ואמר "אני בעל העולם".] והיא המשכה חיצוני' דאוא"ס שלמעלה מהשתלשלות [בעצם קיום העולם יש המשכת אוא"ס שלמעלה מכל העולמות – בעולם יש אוא"ס שלמעלה מהעולם. כך הוא פרש את הביטוי "בירה דולקת" – שהוא ראה אור גדול בתוך העולם, שלא לפי ערך העולם. עוד חידוד – שהאוא"ס שבתוך העולם הוא בא ממקום שלמעלה מהשתלשלות.] ובא בדרך או"מ, ב) אתעדל"ע שאחר השלימות באעתעדל"ת [שבאה] מפנימיות האוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ובא בדרך או"פ [הראשון יכול להשתלשל ולהתדרדר לשקר והשני לא, כי הוא פנימי.], ויקשה א) הלא שקר החן, ב) למה לא הסתפק משה במציאות חן [של "כי מצאתי חן בעיניך"] ובקש מציאות חן שני ["למען אמצא חן בעיניך".], ויבאר את ההפרש בין דורו של משה שעז"נ שקר החן ומשה בעצמו שעליו נאמר [במקום אחר בחז"ל] אשה יראת הוי'.

כא) וביאור ענין החן דבקשת משה בענין הפנים ופי' הרמב"ן פני ילכו מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו יראו פני כו' ענה משה אם אין פניך בעצמך ובכבודך הולכים אל תעלנו מזה שתהיה עמנו פנים בפנים, והענין הוא דפירוש פני ילכו היינו מדת מלכות דאצילות שנקראת פני וכמו שכתוב וזאת לפנים בישראל, זאת היא בחינת מלכות היא בחינת לפנים שבישראל, דהנה בכאו"א מישראל יש בו ניצוץ אלקי מבחינת מלכות דאצילות ולכן הנה מלכות דאצילות נקראת גם בשם אימא אלא דספירת הבינה נקראת אימא עילאה וספירת המלכות נקראת אימא תתאה, וכדאיתא בע"ח שער דרושי אבי"ע פ"ג וז"ל כי בין הבורא ובין הנברא הבחינה הכוללת הרוחני' יש בה בחינה באמצע אשר עליה נאמר בנים אתם לה' אלקיכם, והכוונה כי יש ניצוץ קטן מאד שוא בחינת אלקות (היינו בחינת אצילות ממש) נמשך ממדריגה האחרונה שבבורא (הכוונה בחינת מלכות דאצילות) וזה הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ א' נברא שהיא נשמה דקה במאד מאד, ובניצוץ זה (הנברא) הנק' יחידה יש בה שרשי ד' בחינות הרוחני' נרנ"ח עכ"ל,