1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (59)

ד"ה "בסכות תשבו" (4)

ה' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נקרא את הקיצור של הפרק הקודם:

קיצור. יבאר דתשו"ע נותנים מלמעלה להיותה באה בדרך אתעדל"ע [ממקום שאין אתעדל"ת יכולה להגיע לשם.] אבל לא כבאתעדל"ע שביצי"מ [שלא היינו כלים כלל לקבל את גילוי עצם הנשמה.] שהיה הקירוב דאוא"ס וישראל ולא נזדככו עדיין כדוגמת המטה [העולם (לא נשמות ישראל).] בעת מ"ת [ומכיון שהעולם לא היה כלי לקבל את הגילוי הוא חזר אחר כך למקומו.] ואתעדל"ע באה אחר קירוב התחתון [ואז האתעדל"ע פועלת] בעצם נשמתו וגופו [כמו במ"ת, ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן" מצד הנשמה ו"פסקה זוהמתן" מצד הגוף.], ויבאר א) אתעדל"ע מצ"ע [גם לפני האתעדל"ת שמעוררת אתעדל"ע לפי ערך.], ב) אחר השלימות שבאתעדל"ת אתעדל"ע [עוד אתעדל"ע, שהיא התשובה עילאה שמדברים עליה.], [לפי זה יוצא ש]תשו"ע באה אחרי השלימות דתשו"ת [והיינו כמו שהקב"ה אומר, שאנחנו נעשה תשובה ואז הוא יעשה תשובה ויתן לנו את תשובה עילאה האמתית, "עבודת מתנה וגו'".], בקשת כנס"י תשו"ע מצד התגלות עצם הנשמה [ישירות, שהיא גם בקשת משה רבינו – "אעברה נא ואראה".], אבל באמת הנה אתה לא תשוב לעצמך [בלי שנעשה קודם תשו"ת, אלא] דתשו"ע תהיה רק ע"י השלימות דתשו"ת [זו תשובת ה' למשה רבינו. אבל גם, אומרים בני קרח], ולא אנו נשוב לעצמנו דאין חבוש מתיר עצמו [אנחנו חבושים ולא יכולים להתיר את עצמנו.] ע"כ [המסקנה היא ש]שובנו שיומשך כח מלמעלה על התשובה [בגילוי, לא כמו ביציאת מצרים שמה שהתגלה לא נתגלה בנו. עד כאן היה משמע ש"שובנו" הוא 'תן לנו את הכח לעשות תשו"ת ואז תשלח לנו תשו"ע', אך בפרק הבא יעמיק יותר. מתחלת המאמר הקודם לומדים על "שובנו אלהי ישענו", אך עוד לא הגענו לתכלית ההסבר מה המשמעות של תשובה יחד. עד סוף הפרק הזה – לאיפה שהגענו – משמע שמאז בריאת העולם ("כד סליק ברעותיה למברי עלמא" בחסד חנם) ומתן תורה (שה' התגלה מעצמו, אבל 'עוד פעם מתן תורה לא יהיה') אין עוד גילוי כזה רק מלמעלה. בפרק הקודם משמע שיהיה – ואפילו יותר מכך.].

יח) והנה עומק ענין הפשרה שעשו בני קרח [בין מה שה' אומר למה שישראל עושים.] ואמרו עד מתי אתה אומר שובו בנים שובבים [שייך לתקופה זו, ימי השובבי"ם. "שובו בנים שובבים" עולה ביאת המשיח, מספר חשוב, ורק שובבים עולה שכם, כפי שהסברנו הרבה.], והן [בני ישראל] אומרים לך שוב אתה תחלה שנאמר שובה ה' עד מתי והנחם לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו נשוב לעצמנו אלא שנינו כאחד הוא [ועוד לא הגענו במאמרים לביאור המציאות של "שנינו כאחד". כעת נראה שיש משהו עוד יותר מבריאת העולם ומתן תורה, שיהיה לעתיד, תיכף ומיד ממש בביאת משיח צדקנו – מה שכתוב בסיום פסוקי "שופרות" בראש השנה:], דהנה כתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים [אחד הפסוקים החשובים ביותר. מה אומר? נסביר עוד לפני שנקרא הפירוש בפנים. הוא אומר שדווקא במצב שלנו, עקבתא דעקבתא דמשיחא, יש "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" – הוא יסביר באריכות, אבל בפשט מדובר ביהודים שכל כך התרחקו והתנכרו לאביהם שבשמים ש'ניט שייך' לומר להם לעשות תשובה, אבל השופר הגדול יעורר אותם. הפסוק הזה מתאים לטענה שלו, שיש יהודים שלא יכולים לעשות תשובה מצד עצמם, וישובו רק כשה' יעורר אותנו. הגילוי של "שופר גדול" הוא יותר אתערותא דלעילא מבריאת העולם ומתן תורה – דבר שלא היה כמוהו. יש "אובדים בארץ אשור", שהלכו לאיבוד, ויש "נדחים בארץ מצרים". הההבדל הדק בן אובד לנדח הוא שאובד עושה זאת מעצמו ונדח לשון נפעל, שמישהו הדיח אותו. כמו שלמדנו לפני כמה ימים ברמב"ם על עיר הנדחת, שיש שני מדיחים מתוכה שמדיחים אותה. יש אובדים ונדחים, אבל בסוף כאשר "יתקע בשופר גדול" אז "והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלים". הוא יסביר באריכות מהי אשור ויותר בקיצור מהי מצרים, ויאמר מהו הגילוי של שופר גדול.], דהנה אשור הוא כינוי לתענוגים הגשמיים [אשור מלשון אושר, ואושר הוא תענוג. יש אושר של קדושה, כמו שנסביר, שהוא המדרגה הכי גבוהה של תענוג בקדושה, ולעומתו, את זה לעומת זה, אושר דקליפה, להיות שקוע לגמרי בתוך תענוגי עולם הזה. דבר חשוב – היום כולם רוצים להיות מאושרים, אבל תלוי איזה סוג אושר – או בקדושה או ההיפך. יכול להיות מישהו שקוע בתענוגים במצב כל כך גרוע, שאין לו שום זיקה לקדושה, אבל הוא מאושר. כתוב בחסידות שכאשר מישהו שקוע ברע מעיק לו, לא טוב לו, אבל כאן כתוב שיש אחד ששקוע ברע והוא מאושר – הוא "אובד", אין לו תקוה.] היפך אשר קדשנו במצותיו [ה' מקדש אותנו במצוות, כמי שאיש מקדש אשה, ואנחנו – בתור האשה שה' מקדש אותה – מאושרים מכך. זהו האושר הכי עליון.] דע"י המצות נמשך בחינת עונג עליון והוא בחינת פנימיות התענוג [בתענוג גופא יש שתי בחינות, כמו שיסביר כעת – חיצוניות התענוג, שמלובשת ברצון, ופנימיות התענוג, שהיא תענוג בעצם. הוא אומר שאושר הוא פנימיות התענוג, סימן שגם האושר דלעומת זה – אשור – הוא כנגד פנימיות התענוג. מחדד כמה גרוע הוא האושר של הקליפה.], שהרי גם בהרצון דבריאת העולם ["כד סליקא ברעותיה למברי עלמא".] יש בזה בחינת עונג וכידוע דכל רצון יש בו עונג [לא יתכן רצון בלי עונג.] שהוא הפנימיות [של הרצון.] ואם כן בהרצון דעולמות דסליק ברעותיה למברי עלמא היה בזה גם כן עונג [אבל גם בבריאת העולמות יש חיצוניות העונג – שהוא רוצה לברוא עולם, אז יש עונג אוטומטית, אחרת לא היה רצון – והעונג הוא גם ממה שצופה את ה"וירא אלהים כי טוב" שיהיה בכל נברא, שימצא חן בעיניו. בתוך העונג הזה יש עוד ממד של עונג, התענוג הפנימי, שהוא תכלית הכוונה של הבריאה – בשביל תורה, בשביל ישראל, בשביל קיום מצוות. "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", בגימטריא תריג, כפירוש הבעל שם טוב.] וכמו שכתוב [פסוק חשוב מאד בשיר השירים.] שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז וארז"ל שוקיו [של החתן בשיר השירים, שהוא הקב"ה. רק מהדימוי הזה אפשר להבין שהכל הוא ה' – "אלץ איז גאט" – ש"שוקיו" של ה' הם העולם. אומרים לנו "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", אבל כאן העולם הוא "שוקיו" ממש.] זה העולם [מה העולם הוא "שוקיו" של ה'?] שנשתוקק הקב"ה לבראותו [שוק הוא לשון השתוקקות. דברנו על כך הרבה בהקשר למגיד, לאדמו"ר האמצעי ולרבי הרש"ב – כל מי שנקרא דוב – כי על הדוב כתוב "דב שוקק". שוקיים הם גם הכח של האדם לצאת לשוק, לעשות מסחר בשוק – אם לא היה לו תענוג הוא לא היה יוצא לשוק.], עמודי שש שנברא [אותו עולם, שהוא "שוקיו" של הקב"ה,] לששה ימים מיוסדים על אדני פז אלו פרשיותיה של תורה [רק ברצון לברוא את העולם יש תענוג, אבל יש בו תענוג יותר עמוק – "מיוסדים על אדני פז", פרשיות התורה.], דכל ענין בריאת העולם הוא בשביל התורה וישראל [כמו שכותב הרש"י הראשון בתורה.] וכשישראל מקיימים את התורה ומצות אז הרי הם עושים תענוג גדול למעלה [וה' משתף אותנו בתענוג הזה – הוא החתן ואנחנו הכלה.] וכמאמר אמר הקב"ה נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ונחת רוח הוא תענוג פנימי ועצמי [גם דבר חשוב, שלעשות למישהו נחת רוח זה תענוג פנימי, כמו שחסידות היא לעשות נחת רוח לרבי ובן רוצה לעשות נחת רוח לאבא שלו. הכל כאן כדי להבין מהו האושר של הקליפה – אשור – שמי שמגיע לשם הוא אבוד, אין עם מי לדבר, בלי "שופר גדול" לא יעזור שום דבר.], וזהו שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו [הייתי יכול לחשוב שהתשוקה היא רק התענוג החיצוני, שיש בכל רצון, אבל הוא מסביר:] שהתשוקה היא חפץ פנימי שמורה על עונג גדול ומופלג ותשוקה זו היא הכוונה פנימי' שבבריאת העולם והיינו הרצון ותענוג דתורה ומצוות [לא רק שיהיה עולם גשמי, "וירא אלהים כי טוב", אלא תכלית הבריאה.] והוא ענין מה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה [דווקא על ידי קיום מצוות של עם ישראל בעולם.] שיהיו עולמות ונבראים בעלי גבול ושיהיה עולם גשמי וחומרי תחת ממשלת קליפת נגה ו[אף על פי כן יהיו כאן יהודים, ]נשמות ישראל על ידי עבודתם בתורה ומצות יבררו את הניצוצות דתהו [שהם מהעולמות שלא מצאו חן בעיני ה', "היה בורא עולמות ומחריבן". מהם הניצוצות? בכללות אותם עולמות לא מצאו חן בעיניו, אבל בכל דבר יש נקודות של טוב – ה' החריב את כל אותה מציאות, אז גם נקודות הטוב, הניצוצות, נפלו ונשבו בתוך התחתונים. לשם כך ה' שם בעולם האחרון שהוא ברא, ומצא חן בעיניו, את נשמות ישראל.] ויזככו את העולם שיהיה מכון לשבתו ית' והרצון דמצות הוא בחינת פנימיות הרצון רצון עצמי [קודם רק אמר שיש תענוג חיצוני ותענוג פנימי (ועצמי). כעת הוא משתמש באותם ביטויים גם לגבי הרצון – שהרצון בתומ"צ הוא פנימי ועצמי.], והעונג שבזה הוא בחינת עונג פנימי,

[אחרי כל ההסבר על העונג של הקדושה הוא אומר:] וההיפך מזה הוא אשור [ידוע שהרבי אומר שהיום אשור היא אמריקה ומצרים היא רוסיה, שתי המעצמות הגדולות של העולם שלנו. מכאן משמע שאשור יותר גרוע גם ממצרים – וכך יוסבר גם בהמשך – התרבות המערבית הנאורה. אפשר להבין שלכן אדמו"ר הזקן התנגד לנפוליאון, לרצון להביא אושר לכולם, כי האושר שלו הוא אשור דקליפה. אובד היינו שהאדם עצמו אבוד – לא שמישהו פועל עליו – כי שקוע בתוך האושר, הוא לא נמצא אתנו. כדי להבין עוד יותר מהו האשור דקליפה הוא מסביר:] שזהו תוקף התענוג דלעו"ז ביותר, [ומוסיף חידוש חשוב. אפשר לחשוב שאם יש תוקף של משהו הוא מאד מורגש, אבל כאן נראה שבדיוק ההיפך – תוקף של משהו הופך להיות טבע, אדם שקוע לגמרי במשהו אז הוא הטבע שלו, וכשהוא הטבע שלו הוא כלל לא מרגיש בענין. התוקף מתבטא בכך שהפך להיות הטבע שלו.] דתענוג יש שהוא בחמימות ובהתפעלות [דווקא המון חמימות והתפעלות של תענוג לא מדובר באשור – סתם אדם מתלהב ממשהו, חתיכת בשר או משהו אחר. אם אדם מתלהב – זה לא עונג עצמי דלעו"ז.], ויש תענוג שבקרירות בלי שום התפעלות [אומרים בחסידות שזהו ההבדל בין עני שמזמינים אותו פעם אחת לסעודת מלכים, איזו חתונה, לעשיר שזה התפריט הקבוע שלו, אוכל כל יום בשר וסטייקים, ולכן לא מתפעל. מי באשור?לא העני שמתלהב מהסעודה, אלא העשיר שחי שם קבוע ולא מתפעל. (אומרים שאבן הבוחן אם תקח את הסעודה – אצל העני אם אין אז אין והעשיר ישתגע.) נכון, אבל העשיר לא משער שזו תהיה התגובה שלו – הוא כל כך רגיל, שלא מבין שיקפוץ אם יקחו לו.] והוא קליפה קשה ביותר הרבה מהתענוג שבחמימות [וזו קליפת אמריקה, שזה בטבע.], והאובדים בארץ אשור הם המשוקעים ביותר ר"ל בתענוגים גשמיים [קודם הוא אמר שבכל רצון יש תענוג, אז אפשר להסיק שהתענוג החיצוני – שמתלבש בכל רצון – הוא תענוג של חמימות. פשוט, אך לא כותב זאת בפירוש. אשור של הקליפה הוא התענוג הפנימי, שהוא בקרירות.] עד שמאבדים לגמרי את הניצוץ האלקי שבהם [כלומר שהוא נחשך וכבה.] ואין בהם שום הרגש אלקי כלל ואינם שייכים לתשובה כלל [אי אפשר לדבר איתם – אין מה לומר להם "שובו בנים שובבים".] ואפילו ביוהכ"פ בזמן תפילת נעילה שגם הרחוקים ביותר מתעוררים אז בתשובה אין נעשה שום התעוררות בהאובדים ר"ל [אין להם תקוה, "אבדה תקותם", כך נראה וכך באמת לפני שה' בא ותוקע בשופר גדול. (אז למי כל המבצעים של הרבי?) יש הרבה יהודים שלא במצב של אשור ומצרים דקליפה – יהודים ש'יש עם מי לדבר' וצריך לשלוח מי שידבר איתם. הרבי גם רוצה שבתי חב"ד יכשירו את אויר העולם, שקול ה"שופר גדול" יגיע לכולם. בכל אופן, כעת מביא משהו מאד מענין ועמוק בענין של אשור:] והנה במד"ר נח פל"ז איתא [על אשור המקורי, מבנין נח.] כיון שראה אותם (דור הפלגה [ונמרוד]) באין לחלוק על הקב"ה פנה מארצו, וזהו מן הארץ ההיא יצא אשור וכמו שפרש"י ע"פ זה, הרי אשור היה מעולה משארי העכו"ם שהיו אז [אותו אשור המקורי, מבני נח, היה צדיק, וכעת אשור הם הקליפה הכי גרועה בעולם. איך יתכן? הוא מביא דוגמה נוספת לדבר כזה:], וכמו לבן דקליפה [יש לו בנות שהן האמהות שלנו. לבן הרשע, שבקש לאבד אותנו – "ארמי אובד אבי", גם מכנה משותף עם אשור (שלא מציין כאן בפירוש), שבשניהם הפועל הוא "אובד"] שהוא לעו"ז דבחינת לובן העליון בחינת עתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור [כמו שלבן הוא קליפה מאד גבוהה, כנגד עתיק יומין], כמו כן אשור הוא לעו"ז דאשר קדשנו במצותיו [בחינת עתיק – תענוג, ולא סתם תענוג אלא הכי פנימי ועצמי. כשאומרים "עתיק דקליפה" אפשר לחשוב שני דברים – או הקליפה הכי גרועה, או שמכיון שהוא עתיק יש בו משהו טוב. כך באמת יש כאן דבר והיפוכו – אשור הוא גם היה הטוב בין הגוים, וגם הכי גרוע. הוא יסביר שבקליפה הזו יש שתי בחינות – כמו שהוא בשרש העליון, ששם הוא הכי קרוב לקדושה, ולכן אשור המקורי היה בסדר יחסית לשאר הגוים, אבל דווקא כאשר העתיק יורד לקליפות למטה הוא הופך להיות הכי גרוע. אפשר לפשט ולהבין שיש טיפוסים שמצד אחד אתה רואה אותם הכי גבוה – גוים טובים, הכי גבוהים בגויישקייט – ופתאום אותם נאורים, כמו הגרמנים ימח שמם, הופכים להיות החיות הרעות והקליפה הכי קשה, קליפה של רצח ושל שמד. זה הפלא, איך מי שהכי נאור, הכי גבוה, יורד ונעשה הכי גרוע. כאן הוא לא מדבר על גרמנים, שרוצחים יהודים, אלא על אמריקה – אלה שנותנים ליהודים לאכול בשר כרצונם. הרבי עשה ענין גדול מאד מאכילת בשר באמריקה – העביר בקורת על חסידי חב"ד גדולים שאמר שבאו לאמריקה בשביל הבשר. אחת השיחות הנוקבות ביותר של הרבי על תרבות אמריקה. שוב, אשור בשרש הוא יחסית בסדר, וכשהוא יורד למטה הופך להיות הכי גרוע. אפשר להביא עוד דוגמה לזה – יש הרבה יהודים שנמשכים דווקא לתרבות המזרח. איני רוצה להזכיר את שמות הטומאה שם, אבל יש כביכול הכי רוחני – מדיטציות הכי גבוהות, שמגיעים לאין (עתיק הוא רישא דאין) – ומצד שני הדבר הזה יותר גרוע לפי התורה מכל הדתות, כי כשיורד למטה הופך להיות ע"ז פשוטה כמשמעה (הנושא שלומדים כעת ברמב"ם), פשוט משתחווים לפסלים. מתחיל משרש רוחני מאד גבוה ונופל ומתדרדר לע"ז הכי גרועה בעולם. גם דוגמה לדבר שכנגד עתיק בקליפה, כאילו טוב ונחמד ורוחני, אבל כשיורד הופך להיות הכי גרוע מהכל.]