1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (84)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (11)

ח' אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בקיצור של אות כד:

קיצור. יבאר דמשני הנוסחאות בפירוש אסתיר פני [בד"ה "יביאו לבוש מלכות" בתו"א.] עולים ב' ענינים א) דפני הוא מלכות דאצילות שנעשה עתיק לבריאה [מתאים לפירוש הרמב"ן על הפסוק "פני ילכו", שמדובר דווקא במלכות דאצילות. בבריאה מאירה ספירת הבינה, אבל העתיק נשאר למעלה, נבדל.] ומה שמאיר בבריאה הוא ספירת הבינה [בעולם הבריאה מתגלה רק בינה דאצילות, שלכאורה היא גבוהה מהמלכות, אך היא לאחר ה"ומשם יפרד" – הבינה דאצילות היא ה"ונהר יוצא בעדן", אך אחרי שעוברת את המלכות נאמר בה "ומשם יפרד" והארתה מאירה בעולם הבריאה.], ב) דמלכות דאצילות שנעשית עתיק לבריאה היא מוסתרת ונעלמת [הבינה, הנהר, כן מתגלה בכורסיא, אבל המלכות שהיא עתיק נשארת מוסתרת בזמן הזה, בזמן הגלות, כמו בזמן של פורים.] בעלמא דאתכסיא [שהוא עולם הבריאה בכלל.], ולמטה [בעולמות התחתונים עוד יותר] הוא חשך [גמור.], [משה מתחנן לה' וה' מבטיח לו "פני ילכו" – מה המשמעות?] וההבטחה דפני ילכו דעצמות האצילות יתגלה למטה [שלא יהיה "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", אלא שעצמות האצילות כן תתגלה למטה.] דמעביר אינו משנה [יתגלה בבחינת מעביר, ולא התלבשות, שלא משנה ולא משתנה.], [אחר כך הוא הסביר את הלשונות הנדירים בזהר, "עליה לטב" ו"ירידה לטב":] עליה לטב על דרך ההזדככות דכלי השכל על ידי ההתעסקות במושכלות בדרך עיון [דווקא, שהשכל כל כך מזדכך עד שעולה ותופס את המהות של המושג כפי שהוא בשרש. זו עליה לטב. יש גם ירידה לטב – דרך מעביר – שהיא הנושא שלנו.], התלבשות חיצוני' [האור שיורד ומתלבש.] והמעביר פנימי' [הפנימיות עוברת ומתגלה.], [באותו הקשר הסביר את ההבדל בין כלה תתאה לכלה עילאה:] כלתה נפשי [כלה תתאה, תשוקה.], כלה שארי [לשון כליון. כשיש צמצום והתלבשות נפעל למטה "כלתה נפשי" וכשיש גילוי בדרך מעבר "כלה שארי".] תפלה [עבודהה בבחינת אחור, "שעת צלותא שעת קרבא", עבודה אתכפיא.] ותורה [בחינת פנים, כמו "חכמת אדם תאיר פניו", לכן היא בדרך של מנוחה יחסית לתפלה, "והניחותי לך", כשאין יניקה לחיצונים והם מתבטלים מאליהם על ידי גילוי הפנים. (מה הכוונה שהעצמות דאצילות תתגלה למטה? שהמלכות דאצילות לא תהיה מקיף אלא תתלבש?) עדיין לא מתלבש לגמרי, אבל מתגלה, גדר של מקיף קרוב ויש גילוי. כמו שלמדנו על "שובנו", ששנינו עושים תשובה ביחד, שההתעוררות של ה' מתגלה. עדיין יחסית מקיף, כי דורש מאתנו תשובה, אבל יש גילוי, לא בהעלם למעלה. גם כאן, יש גילוי ממש של האצילות, כמה שיכול להתגלות. כמו המשל שאמרנו אתמול, שהרב מדבר בינו לבין עצמו והתלמיד שומע. הוא שומע ממש מה שהרב אומר, זה גילוי, אבל הרב לא מדבר אליו, לא מתלבש בתוך השכל שלו – זה גילוי האצילות. (בסדר התפלה יש מקומות עם המשכה דרך מעבר לעומת המשכה דרך התלבשות?) אם דרך מעביר גם פועל איזה בטול במציאות – יתכן שקורה בנפילת אפים, אחרי שמו"ע, אחרי כל העליות. אם ממש עולים לאצילות, בשמו"ע, זו "עליה לטב", אבל אחר כך בנפילת אפים יש גילוי אפילו של א"ק שפועל בטול במציאות – צריך לומר שהאור יורד מא"ק בדרך מעביר ולא בדרך התלבשות, "אליך הוי' נפשי אשא". (יש שוני בשמות שמביאים?) יש בכתבי האריז"ל מה שנקרא "כל צמא" – שמות של כלים, שמות של לבושים, שמות של צלמים, שמות של מוחין ושמות של אורות. ודאי בדרך מעביר עיקר מה שמתגלה הוא שמות של אורות – שמות הוי' המנוקדים. אפשר לומר שמה שאדמו"ר הזקן כותב בסידור ניקודי שמות הוי' באשרי ובשמו"ע – אף שככלל לא כותב כוונות – היינו גילוי בדרך מעביר, הגילוי הכי פנימי של שמות.].

כה) אמנם משה רבינו לא נתפייס בזה [זה העיקר, בכל שני המאמרים הקודמים עדיין לא הגיע למשפט הזה, אלא רק הסביר את החידוש הנפלא של "פני ילכו". אחרי שהסביר ש"פני ילכו" הפוך מ"הסתר אסתיר פני" אומר שמשה לא התפייס בכך – זה חידוש נפלא.] שתהיה ההנהגה מבחי' שבאצילות שהיא בחינת מלכות הנקראת פנים על שם שמקבלת מכל הע"ס [היא מקבלת מלמעלה מכל עשר הספירות, לכן גם היא פנים, ואסור להפריד את המלכות מהספירות העליונות של האצילות – דבר שנקרא קיצוץ בנטיעות. אם כן, יש הנהגה של מלכות דאצילות, שהיא נסים גלוים ובטול כל האויבים – "והניחותי לך" – מה רוצים יותר מזה?! כמו היום, מה הייתי מבקש בהנהגה? שה' יגלה לנו נסים גלוים וכל האויבים שלנו יתבטלו – לכאורה הכי טוב. הרבי אומר שעדיין לא כי הכי טוב, כי עדיין בגדר תפיסה של יחודא תתאה, של דעת תחתון – זה הולך להיות נושא הפרק. יכול להיות גילוי כל המלכות דאצילות, דווקא המלכות דאצילוות, ויש נסים גלויים ובטול האויבים, אבל אני עדיין קיים. כמו שאמרנו, הייתי מבקש מה' שיעשה נסים וכל האויבים יתבטלו – יפה מאד, אבל איפה אני?! אני אותו אחד, או שהשתניתי והתבטלתי לגמרי? יתכנו נסים גלוים ובטול כל האויבים – אבל אני נשאר אני, שום דבר לא קרה אצלי. כלומר, הגילוי הוא בתוך הקשר של יחודא תתאה. זה גילוי המלכות דאצילות שמשה רבינו לא הסתפק בו. הוא רצה גילוי של עצמות האצילות, גילוי של יחודא עילאה שלגמרי מבטל את המציאות, הופך את המציאות לגמרי. בגילוי המלכות דאצילות יש נסים ובטול האויבים, אבל זו עדיין לא התכלית של העם היהודי – שיהיה מושגח בהנהגה על-טבעית ושהאויבים יתבטלו. התכלית שלנו היא להאיר יחודא עילאה, דעת עליון, בכל העולם כולו. הוא לא כותב כאן, אבל התכלית האמתית, כמו שצריך להגיע אלינו בסוף צריך גם להגיע לכולם, ועל ידי כך "אהפוך אל עמים שפה ברורה" – האור האמתי לגוים הוא שגם הם יטעמו איזה טעם של יחודא עילאה, של "אין עוד מלבדו" אצלנו. אם כן, מה שהולך להיות כאן נושא הפרק, לקראת סיום שני המאמרים שהוא מסביר בהם את הדו-שיח בין משה רבינו לקב"ה. הוא רוצה להסביר בסוף מהי בקשת חן, שהוא הקשה – ובמאמר הקודם נשאר בצ"ע – מה כל כך חשוב החן הזה, שהוא אור מקיף, שכל ה"הודיעני נא את דרכיך ואדעך" הוא "למען אמצא חן בעיניך". רק אחרי שנבין את ההבל בין "פני ילכו" לבין התעקשות משה "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" – "פניך" הם לא "פני" – אפשר להבין בסוף, מהו החן שמשה רבינו מבקש.

בכל אופן, יש פה שלש מדרגות שצריך להבין עוד לפני שלומדים – יש פה "אסתיר פני", "פני ילכו" ו"פניך הולכים" – על דרך חש-מל-מל. "חש" גם לשון חשך – "אסתיר פני". יש שתי מדרגות של גילוי הפנים – גילוי פני המלכות דאצילות, "פני ילכו", וגילו הפנים האמתיים, "פניך הולכים" – שהם כמו מל-מל שבא אחרי ה"חש" של "אסתיר פני". זה מבנה המאמר.

מה שמענין שהפועל של שתי הבחינות של "מל" – גילוי יחו"ת דאצילות וגילוי יחו"ע דאצילות, כפי שיסביר – הוא הליכה. ה' אומר "פני ילכו" ומשה אומר "אם אין פניך הולכים" – הוא לא מסביר כאן, אבל גם צריך לשים לב, שהגילוי של הפנים הוא דימוי של הליכה. הפשט הוא שהליכה היא ההנהגה – המושג שדברנו עליו כאן, איך ה' מנהיג אותנו. בכל אופן, יש ודאי עומק בכך שהפנים מתגלים כהליכה – שה' הולך אתנו, יכול להיתו גם עם הפרט, שה' הולך איתי. כשה' מסתיר את פניו, ובעולם הבריאה אמרנו שיודעים מההסתר – רק ביצירה-עשיה ההסתר כפול – אז אפשר להבין בשכל שה' נמצא כאן, ש"אכן אתה אל מסתתר", כמו במשל המגיד ורבי ברוך ממעזיבוז ממשחק המחבואים, שה' מסתתר ורוצה שנחפש אותו. אם שוכחים ומתייאשים מלחפש את ה' זה ה'ברוך' שלו, אבל מחפשים אותו – זו העבודה תוך כדי "אסתיר פני" – "אסתיר פני" תוך די משחק מחבואים, שתשחק איתי. אז לא מרגישים שה' הולך איתי – אדרבא, אני צריך ללכת לחפש אותו. ברגע שה' מתגלה נקרא שהוא הולך איתי. יש בזה ודאי קשר להליכות עולם – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". כל קיום התורה והמצוות שלנו נקרא הלכה, לשון הליכה. כנראה שיש לקיים הלכות מתוך תחושה של "פני ילכו", גילוי מלכות דאצילות, ויש מדרגה יותר גבוהה של קיום הלכות, שהוא גילוי עצמות האצילות, "פניך הולכים". כשיהודי מקיים הלכה הוא יכול לקיים אותה ביחודא תתאה, מתוך דעת תחתון, שעדיין אני היש וה' הוא אין – אבל האין הזה הולך אתי, "פני ילכו". או להיפך, שמתגלה לו שה' הוא היש האמתי, ואני הגארנישט, האין, וזה "פניך הולכים". אלה שתי קומות של הלכה, שתי בחינות של הליכה. (אולי הפועל הליכה מרמז לעולם העשיה?) כן, רומז שמגיע עד לעולם העשיה – "הליכות עולם לו", עובר את כל העולמות, מתאים לדרך מעביר, עד שמגיע לעולם התחתון שלנו. את זה אנחנו הולכים ללמוד עכשיו, שמשה רבינו לא התפייס בהנהגה שמבחינת מלכות דאצילות, ע"ש שמקבלת מע"ס,], כי אם שתהיה מבחינת עצמות האצילות דהיינו מבחינת ז"א דאצילות, דהנה איתא בזח"ג דרפ"ג ע"ב גופא דסיהרא לא בעינא גופא דשמשא בעינא ולאו דסיהרא [משה רבינו אמר לה' שלא רוצה את גוף הלבנה – גוף המלכות דאצילות – אלא את גוף השמש, גוף ז"א. מענין, עם ישראל נקרא לבנה ונמשל כלבנה ועתיד להתחדש כמותה – אבל משה לא רוצה את המלכות-הלבנה אלא הנהגה מז"א דאצילות, מהשמש. מתאים למשה רבינו, שהוא "פני חמה", אבל יהושע הוא "פני לבנה" – אפשר לומר שיהושע, שמכניס לארץ, כן היה מסתפק ב"פני ילכו". דווקא משה לא מסתפק ב"פני ילכו" וצריך את השמשא, את ה"פניך הולכים". התכלית של "פניך הולכים" היא "ונפלינו" – הבדלה גמורה בין ישראל לעמים היא להגיע ליחודא עילאה. אנחנו מדברים על הפצה לגוים, וכל מה שקשור לגילוי מלכות דאצילות אין בו עדיין "ונפלינו" באמת – זה רק כשיש גילוי עצמות האצילות. גילוי זה כן היה בהמשך, בגילוי מדות הרחמים, אף שמשה לא זכה להכניס את ישראל לארץ. ("אל תעלנו מזה" אין הכוונה לארץ ישראל.) הכוונה לכל מסעות יציאת מצרים עד ארץ ישראל. הפרשה כאן היא לפני ההכאה בסלע בסוף הארבעים שנה – עדיין יש התפתחות, צריכים לקרוא כל יום חדשות, מה קורה. אבל בפרשה הזו לכאורה התקבל ה"ונפלינו" – ה' אמר "פני ילכו" ומשה אמר לא, "אם אין פניך הולכים... ונפלינו".], וזהו אם אין פניך הולכים פניך דוקא והוא ענין את פניך הוי' אבקש [מקשר לפסוק בתהלים כ"ז, הפרק שאומרים באלול ועד הו"ר. אומר שהפסוק "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש" מקביל 'בול' למה שלומדים כאן. הוא הזכיר קודם את הפסוק, אבל לא הסביר ששני חלקיו, "בקשו פני" ו"את פניך הוי' אבקש" בדיוק מקביל ל"פני ילכו" ו"אם אין פניך הולכים". "לך אמר לבי בקשו פני" – למענך, בשליחותך, אמר לבי וכו'.] שהוא גבוה יותר מבחינת בקשו פני [בלימוד חסידות הייתי חושב ש"פני" גבוה יותר מ"פניך" או כמותם – "פני" אמירה של ה' על עצמו, משהו עצמי, ואילו "פניך" היינו אמירה שלנו על פני ה', "פני ילכו" ו"אם אין פניך הולכים", לכן רש"י אומר בפשט שזהה. צריך הרבה התבוננות בפשט מה התוספת של "פניך". (ה-ך הסופית של "פניך" היא שיא התפשטות האות י של "פני".) כתוב שכל ך סופית היא כתר, אבל כאן השאלה היא למה כשאני אומר "פניך" זה יותר ממה שה' אומר על עצמו "פני". כשאני אומר "פני" זו עדיין המלכות שלי – כשאדם מדבר בעדו, ואפילו אומר 'הפנים שלו', זו רק הדרגה הכי נמוכה – וכשאני אומר לו "פניך", כמו "אנא נסיב מלכא", זה יותר ממה שהוא אומר על עצמו "פני", זו העצמות שלו. יש משהו בפניה שלי בלשון נוכח לה' שפונה יותר עמוק לעצמותו יתברך ממה שה' אומר לי "פני" – ווארט מאד חשוב. ("פני" רק אתעדל"ע ו"פניך" כולל את זיווג אתעדל"ע עם אתעדל"ת.) נכון. (אולי גם שלא יהיה במקיף אלא יומשך בפנימי. משה רבינו מדבר בשם העם, שהגילוי של "פניך" יומשך בפנימיות.) כאן מסביר שפשוט גילוי אחר לגמרי, באין ערוך. "פני" עדיין בגדר יחודא תתאה, כמה שבגדר אצילות, ו"פניך" הוא גדר אחר לגמרי. אבל גם נכון, כמו שהרבי אומר במאמר "ואתה תצוה" – שייך לפרשה שלנו – שדווקא שרש הנשמה כמו שמושרש בעצמות מתגלה גם בפנימיות, שייך אחד לשני.], דבקשו פני הוא בחינת הפנימיות שבנשמה [יש כמה פירושים ל"בקשו פני את פניך הוי' אבקש". אם אומרים ש"לך אמר לבי" היינו בשליחותך ולמענך "פני" היינו הפנים של ה', וכך מפרשים, אך בכל אופן אומר שזו הפנימיות שבנשמה.] כמ"ש וזאת לפנים בישראל [פסוק שפירש קודם כמה פעמים. "זאת" היינו המלכות, כן "פני" של ה', אבל הוא "לפנים בישראל" – בפנימיות של ישראל.] שזהו מבחינה תחתונה שבבורא [כמו שאמרנו כרגע, שכמה שה' נותן את עצמו – "בקשו פני" – זו המדרגה התחתונה שבו.], ואת פניך הוי' הוא בחינת הפנימיות והעצמות דאצילות,

[כעת מתחיל את עיקר הנושא של הפרק. היו כאן הרבה נושאים שלא פוגשים כל כך הרבה בחסידות, אבל כאן נושא שהוא מהסוגיות הכי נפוצות בחסידות:] והענין הוא דהנה כתיב אל דעות הוי' שיש ב' דעות בחינת יחו"ע ובחינת יחו"ת, יחו"ע הוא מלמעלה למטה דהדיעה האמיתית בבחינת ידיעתו יתברך [דעת עליון, איך שה' יודע את המציאות.] הוא שלמעלה היש היינו בחינת יש האמיתי [ה'] ולמטה אין [כל מה שה' ברא לכבודו – כבוד הוא גם לשון מלבוש, מה שמלביש את הכבוד שלו – הוא אין, אפסי ממש ביחס אליו יתברך,] דכולא קמיה כלא חשיב, והפירוש [הפשוט של] אין שהן בבחינת אין ואפס ממש לגבי העצמות [שהוא היש האמתי, הנמצא באמת, כמו שמסביר גם הרמב"ם.] וכאלו אינם דכולא כלא חשיב [בלשון החסידות "גאט איז אלץ", הרצוא של עצם הנשמה, כאילו שאין דבר חוץ מה' – "אתה הראית לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". זה הפירוש העיקרי של דעת עליון, שלמעלה יש ולמטה אין,] ו[יש ]גם פירוש אין שהן בבחינת ביטול במציאות אל העצמות, דהביטול במציאות הוא כאילו אינו [הפירוש הראשון של האין הוא איך ה' רואה את המציאות, שהיות ש"כולא קמיה כלא חשיב" הכל הוא אין. כעת אומר שאין הוא גם הרגשת הנברא את עצמו כאשר מתגלה לו יחודא עילאה – הוא באמת בבטול במציאות לגמרי, גם אין, ורק ה' הוא היש האמתי.], וכן הוא באמת הביטול גם בנבראים שלמטה [שאליבא דאמת הם אין.] וכמו על דרך משל שאנו רואים עוצם הביטול הגשמי אל הרוחני [אפילו סתם בעולם הזה.] כמו בגוף האדם שעל ידי איזה התפעלות [ברוחניות ממשהו, לכאן או לכאן,] מיד נשתנו תנועת האברים מבלי הכנה לזה [הגוף מגיב בצורה ספונטאנית, בדרך ממילא, כך או כך, בלי לחשוב. זו תגובת הגוף לרגש. ווארט חשוב, שגם לא כתוב בכל מקום, שהגוף אוטומטית מגיב לרגש שלך. איפה היסוד הזה בא לידי ביטוי היום? היסוד של כל הרפואה האלטרנטיבית, שכל מה שקורה בגוף הוא תגובה למה שקורה בנפש, וממילא הבעיה היא תמיד בנפש. כאן יש ממש ציטוט מצוין, שלא חוזר הרבה לפי זכרוני, שכל מה שקורה בגוף הוא תגובה ספונטאנית למה שקורה בנפש.] כמו על ידי הפחד יתלבנו פניו ועל ידי השמחה יצהבו פניו [כל מדה נקראת כאן רוחניות – פחד או שמחה. יש כאן תגובה של הגוף לרגש בלי שום שליטה ובלי שום הכנה – לא בחירה רצונית בכלל.], וכן [עוד דוגמה, שכתובה בפירוש בתניא ומובאת הרבה בחסידות:] כשעלה ברצונו לנענע ברגלו תכף ומיד מנענע בלי בחירה ורצון כלל [לא צריך לבחור שהרצון יגיע למעשה.], וכן [עוד דוגמה:] הדבור בטל לגבי המחשבה [סיפור אחר כמה הדבור מצליח להביע את המחשבה, אבל מצד עצמו הוא בטל – רוצה להביע מה שהוא חושב. אם כן, הוא אמר כאן שלש דוגמאות של בטול בעולם הזה הפיזי, עוד לא בעבודת ה', איך שהגשמי בטל לרוחני – תגובת הגוף ספונטאנית לרגש; נענוע הרגל לפי הרצון בלי עוד שלב של מעבר; בטול הדבור למחשבה שהוא בא לבטא. זו התבוננות פשוטה מה פירוש "כלא חשיב".], ועל דרך זה הנבראים כלא חשיבי לגבי בחינת דבר הוי' המהוווה ומחיה אותם והדבור כלא חשיב לגבי עצמותו [שתי בחינות "כלא חשיב" – הנבראים לגבי הדבור והדבור לגבי העצמות.], רק שבהנבראים [ללא גילוי יחודא עילאה הבטול קיים, אך] אין זה נרגש [מקיף רחוק לגמרי.] והן בהרגשתם בבחינת יחודא תתאה [עד כאן הסבר יחודא עילאה – על כך משה רבינו מתעקש "אם אין פניך הולכים", וממלכות דאצילות לא נמשך גילוי יחודא עילאה, עם כל הנסים ובטול האויבים, אבל עוד לא הסביר יחודא תתאה. (כאן מתאר בטול באיכות ובתניא בכמות?) במקומות בתניא שמדבר על בטול של דבור אחד ביכולת לדבר אין סוף דבורים – יותר כמותי. בטול הדבור למחשבה באמת יותר איכותי.], ויחו"ת [שנרגש בטבע] הוא בחינת ד"ת שמלמטה למעלה והיינו שהנברא מרגיש עצמו למציאות יש, והמקור המהווה הוא בחינת אין [בפירוש אחר לגמרי למלה "אין".], ושם אין בזה הוא רק שם המושאל שנקרא אין ואפס מפני שאינו מושג [הוא נעלם.], דהיינו שהנבראים אינם משיגים כלל את האין האלקי המהווה אותם, על כן א"א לקרוא אותו רק בשם אין [עד כאן הסביר שיש שתי דעות, והווארט שלו הוא שכמה ש"פני ילכו" – גילוי עצום, ההיפך מ"אסתיר פני" – הוא עדיין בגדר יחודא תתאה, ומשה רבינו רוצה בטול אמתי. מכל זה אפשר להבין גם מה ששאלנו אתמול, למה כשהסביר את "פני ילכו" עדיין קרא לכך תשוקה, אף שהבחין בין כלה תתאה ("כלתה נפשי", "תאיבת נפשי") לכלה עילאה ("כלה שארי", "אשתצי גושמי"). יש בכך איזה בטול במציאות, אך היות שמדובר במלכות – העולה מהעולמות התחתונים לחזור לאצילות – גם במדרגה העליונה שלה, כלה עילאה, עדיין יש תשוקה, עדיין יש יחודא תתאה, יש איזה 'אני'. לכן משה רבינו לא מסתפק בכך, לא מתפייס, ורוצה גילוי מוחלט של יחודא עילאה – "כולא קמיה כלא חשיב ממש".],