1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (43)

ד"ה "אלקים זנחתנו" (1)

ו' טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו מתחילים את המאמר "אלהים זנחתנו פרצתנו אנפת תשובב לנו" – פסוק בתהלים. זהו מאמר של מוצאי יום כיפור והוא מתחיל מפסוק בפרק ס בתהלים. אחרי ההקדמה של הפרק, זהו הפסוק הפותח. בהמשך, בסוף הפרק, כתוב שוב – "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו", זהו סיום הפרק. אחר כך שוב, בפרק קח, חוזרים הפסוקים האחרונים בשינויים מאד קלים – "הוי' אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו. הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם. באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו". בכל התנ"ך המלה "זנחתנו" מופיעה רק שלש פעמים כאן – פעמיים בפרק ס' ופעם אחת בפסוק המקביל בפרק ק"ח. יש מדקדקים שרוצים לומר שיש קשר בין שרש זנח – נדיר יחסית בתנ"ך (מופיע כ-20 פעמים, 21 פעמים) – לשרש זנה, בחילוף ה-ח, לזנוח כמו לזנות. הרבה פעמים כתובה עזיבה בתנ"ך, אבל זניחה היא הרבה יותר חזקה מעזיבה סתם – לעזוב מתוך זנות מסוימת, לפי פירוש זה.

נשים לב שבכל שלש פעמים שכתובה המלה "זנחתנו" היא יחד עם שם אלקים: "אלהים זנחתנו", "הלא אתה אלהים זנחתנו" ובפרק ק"ח "אלהים זנחתנו" – כל פעם המלה הסמוכה היא שם אלקים. הוא יסביר כאן את הקשר, רק לא מציין ש"בתלת זימני הוי חזקה". שם אלקים הוא שם הצמצום, והזניחה היא תוצאה של הצמצום. בכל אופן, בסוף יש "אנפת תשובב לנו". כל המלים כאן מיוחדות – "זנחתנו", "פרצתנו", "אנפת", "תשובב".

המלה "אנפת" מופיעה רק פעמיים בתנ"ך ("זנחתנו" שלש) – פעם ראשונה כאן, ופעם שניה היא הפסוק שהרבי אמר שמאז שהיה קטן הוא מצפה לו – "אודך הוי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני". גם שם יש "ישוב אפך" (כמו "תשובב לנו"). פרק ס' הוא גם הפרק האחרון של הרבי הרש"ב. בהמשך תר"פ, כל השנה האחרונה של הרבי הרש"ב הוא דרש את הפסוקים של הפרק שלו, פרק ס'. בהמשך יש את הפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה" – פרק חשוב של נסיונות. גם כאן במאמר מדבר על נסיונות.

שני דברים פשוטים, הראשון הוא שכאשר הרבי הריי"צ דורש פסוק מפרק ס' זה קשור לאבא שלו – לשנה בה הוא קבל את הנשיאות (בה הוא חלה שנה שלמה), והשני הוא שכל התוכן כאן שייך לסיום השואה, בשנה בה נאמר המשך זה. אחרי כל המצב הקשה של השואה אומרים "אלהים זנחתנו פרצתנו" וכעת מבקשים ש"אנפת תשובב לנו" – תחזור אלינו. ודאי שייך כאן לכל ההמשך. גם המאמר הבא – של י"ג תשרי – הוא אותה נקודה, "שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו". קודם ה' היה בכעס אתנו, "אנפת", וכעת מבקשים שישוב. שני דיבורי המתחיל כאן בין יום כיפור לסוכות הם ימי חול יחסית, שאפשר לפתוח ולדרוש פסוקים כאלה [הד"ה כאן שייך לתהלים היומי של פרק י"א]. קודם היה ראש השנה ושבת שובה ואחר כך סוכות שצריך לדרוש "בסוכות תשבו", אבל יש שתי הזדמנויות ביניהם שאפשר לדרוש על דינים והמתקת דינים – שאחרי הכעס שהיה מבקשים מה' שיחזור אלינו. זו הקדמה למאמר, שמתחיל לאותה שנה – שנת תש"ה.

אלקים זנחתנו פרצתנו אנפת תשובב לנו. ופרש"י [פירוש מיוחד. דוד המלך אומר את הפסוק הזה דווקא לאחרי שהוא מנצח את אדום. אחרי נצחון הוא אומר פסוק קשה.] כשנפלו אדום בידו [רקע הפסוק, כמו שכתוב בתחלת הפרק.] צפה ברוח הקדש שעתידים אדומיים למשול בישראל ולגזור בישראל גזרות רעות [מענין, תוך כדי נצחון – כמו שאתמול היה "דידן נצח" – העם יוצא מדעתו תוך מרוב שמחה, אך דווקא דוד המלך רואה שעתיד להיות משהו לא טוב. כעת אדום נפלה בידו של דוד, ובאותו רגע הוא צופה שהאויבים שכעת נפלו בידי עתידים למשול בישראל ולמשול בהם גזרות רעות והוא מבקש רחמים.] עמד וביקש רחמים על שעבוד הגלויות, הרבה צרות סבלנו בימי השופטים מאויבינו סביב, אנפת קצפת עלינו, מעתה תשובב רצונך עלינו [תחזיר את הרצון – את גילוי הארת הפנים. כעס הוא אחור, שה' מראה את האחור שלו ולא את הפנים שלו, ורצון הוא הפנים.], והיינו דדוד המלך ע"ה מעורר רחמים על ישראל שיהיו בשעבוד גלות באחרית הימים [הוא מנצח את אדום, מפיל אותם, ורואה מה שיהיה בימות המשיח.] ואומר מה שישראל צריכים לומר [בימות המשיח. כשמנצחים, שיש איזה "דידן נצח", זו עת רצון לקבל רוח הקדש. השאלה מה אתה רואה ברוח הקדש, אבל שמחת הנצחון בקדושה נותנת רוח הקדש, וכאן היא מלמדת את עם ישראל מה צריך לומר כאשר באחרית הימים נהיה בשעבוד אצל האומה שכרגע נצחנו. מלמד מה צריכים לומר:] אלקים זנחתנו עזבת אותנו [אמרנו שזניחה היא עזיבה, אבל עזיבה קשה.] ולא רק שעזבת אותנו בלבד אלא עוד פרצתנו [בדיוק ההיפך של "ופרצת". אנחנו מצווים לפרוץ, ברכה של נחלת יעקב אבינו – נחלה בלי מיצרים. אבל כנראה שאם אנחנו לא פורצים מספיק מישהו אחר פורץ בנו. המשיח נקרא "פורץ", מ"אלה תולדות פרץ" (מלא דמלא).] שעשית בנו פרצות [מתי היו פרצות? אצל החשמונאים בחנוכה, פרצו יג פרצות בחומה. פסוק שבהשגח"פ מתאים כעת, כשיוצאים מחנוכה.], וכל זה הוא לפי כי אנפת כעסת עלינו בחרון אף וחימה אבל עתה אחרי אשר יסרתנו בצרות רבות [כך צריכים לומר באחרית הימים.] הנה תשובב לנו תשוב אלינו, וכמו שתרגם תיב ביקרך לנא וכפירוש המצודת דוד פרצתנו כמו עיר שנפרצה חומתה אז באים לתוכה מכל רוח [בהפשטה, אם יש מצב בעם שמרגישים שכל הרוחות נושבות ומגיעות לכל מקום – הרוחות הנושבות מגיעות גם לבית המדרש – זה סימן שהעיר פרוצה, החומה לא חזקה. מהן כל הרוחות כאן? מלחמה מכל צד:] כן באה המלחמה עלינו מכל צד, אנפת הנה עד עתה כעסת עלינו ומעתה העמד אותנו בהשקט ומנוחה [על כך נאמר "תשובב לנו", לשון השקט ומנוחה. הפסוק מתחיל בשם "אלהים" ונגמר במלה "לנו" ששוה אותו דבר – איזה "נעוץ סופן בתחלתן". גם שרש זנח, שמתחיל ב-ז, מתאים להדרש – כמו בהרבה מלים שמתחילות ב-ז בחז"ל – כזה-נח. כלומר, יש בהתחלה "זנחתנו" אבל יש מקור לאתהפכא לאיזו מנוחה – "העמד אותנו בהשקט ומנוחה".],

דממוצא דבר אנו יודעים דטענתם של ישראל הם בב' ענינים היינו דסיבת ריחוקם מאלקות הוא מצד שני הענינים דזנחתנו ופרצתנו וזה עצמו הוא סבה לזה שאנפת עלינו [יש את מה ש"זנחתנו פרצתנו", עזבת אותנו ואנחנו כעיר פרוצה, שהמלחמה באה מכל רוח, והזניחה והפריצה הם סבה ל"אנפת עלינו". "זנחתנו פרצתנו" היינו תחלת הריחוק, ונוצר מעגל קסם שאתה כועס עלינו, וזה גורם לעוד ריחוק.] אשר לולא זאת אם לא זנחתנו ופרצתנו הנה לא היית כועס עלינו [חידוש איך שמפרש כאן – אתה כועס עלינו, אבל מי אשם? אתה, בכך ש"זנחתנו פרצתנו".] כי איך יכעס האב על בניו וישראל לא היו מתרחקים מאלקות, כי איך יתרחקו בנים מעל אביהם [ובלי הכעס לא היו מתרחקים.], ורק כאשר זנחתנו ופרצתנו הנה זה סבת הכעס על ישראל והכעס שהוא הסתר פנים גורם שישראל מתרחקים מאלקות [צריך לקרוא הכל יחד להבין את מהלך המחשבה. קודם ה' זונח ופורץ, וכמובן הדבר גורם לקצת מצב של ריחוק, ואז ה' ממשיך לכעוס, ומתוך הכעס הריחוק נעשה גדול וגמור מאד.] אשר על כן הננו מבקשים כי מעתה תשובב לנו שיהיה גילוי אור פנימי אלינו, דזהו שפרש"י תשובב רצונך עלינו [בגילוי פנים, גילוי אור פנימי, כנ"ל.], וצ"ל תוכן ענין זה דזנחתנו פרצתנו שזוהי סבת הכעס והסתר פנים [שה' מתרחק מאתנו – מצדו הוא – ואז הוא כועס עלינו.] דזה גורם ריחוקם של ישראל מאלקות [הכל הטענה שלנו – אנחנו מתרחקים כי אתה כועס, ואתה כועס כי זנחת אותנו. אז מי אשם פה?! לכן כעת "תשובב לנו". רש"י לא כותב כך – פירוש הפסוק כאן הוא מקורי שלנו.].

ולהבין כל זה יש להקדים תחלה מה שנתבאר לעיל דהתחדשות האור במקורו הוא על ידי הרצוא [התחדשות על ידי "רצוא ושוב", ומתחיל מהתכנסות הדם במקורו.], דכשם שפעולת הדם בגוף האדם הוא לחזק התקשרות אור וחיות הנפש עם הגוף והיינו ש[על ידי ריצת הדם בתוך הגוף ]מתחזק ביטול האברים אל הכחות ופעולת הכחות בהאברים [הכל באמצעות הדם, שמשמש ממוצע בין כחות הנפש לאברי הגוף.], ופעולת הדם בחיזוק התקשרות הנפש והגוף הנה תלוי באופן חיזוק מרוצת הדם [מחזור הדם צריך להיות תקין, צריך לרוץ, גם לשון "רצוא".] שעל ידי זה מקבל מהרוח חיים [שיורדת מהמח ללב, כפי שהסביר במאמר הקודם, אבל המפגש הוא בלב.], ולפי אופן מהות הדם שנעשה מהמאכלים ובירורם [שהדם עולה מהכבד ללב, והכבד מקבל ממה שהוא אוכל – מברר את הדם מהמאכלים.], [עד כאן משל, והנמשל:] אשר כן הוא בעבודה הרוחנית שתלויה באופן הבירורים [כל עבודתנו היא בירורים, ויש שני סוגי בירורים:], הן בהבירור דנה"ב לקרבה לאלקות [בעבודת התפלה בעיקר, עבודת ההתבוננות בנושאים באלקות שגם הנפש השכלית – השכל של הנפש הבהמית – תבין ותתפעל. כך עושים בירור בנפש הבהמית, שצריכים לקרב אותה לאלקות. כל העבודה של חסיד היא לקרב, כמו מישהו שצריך לקרב, וגם בתוך עצמו צריך לקרב את הנפש הבהמית.] והן בבירור דברים הגשמיים שבעולם [הבירור השני, שכל דבר שבאים איתו במגע אם משתמשים בו לשם שמים, לשם מצוה, עושים בירור בחפצא, בחפץ הגשמי ממש.] דעל ידי זה [על ידי הבירור בנפש הבהמית ובירור כל דבר שבאים איתו במגע.] נעשה עליית העולמות, ובדרך פרט [עלית העולמות] בענין הספירות הוא ירידת ספירת מלכות דאצילות בבי"ע לברר ניצוצות דתהו, ובערב שבת הוא עליית העולמות על ידי הבירור דמלכות דאצילות [המלכות עולה, עם כל הניצוצות שבררה במשך השבוע, ועל ידי כך נמשך אור האצילות בבי"ע:] וממשיכים אור האצילות בבי"ע.

עד כאן קיצור מה שדובר קודם. כעת מגיע לפרק החדש. בכלל, זהו מאמר של עבודה, מאמר מאד יפה, ובפרט הנקודה הראשונה שכותב כאן. אמרנו שהפסוק העיקרי בפרק ס' – שלא מביא כאן – הוא "נתת נס להתנוסס", שהרבי הרש"ב דורש על עבודת הנסיונות. כך מתחיל להסביר בפרק זה:

יג) והנה כל הדרכים בדרכי העבודה הרוחנית הם בדרך סכנה [מתבסס על מאמר חז"ל ידוע "כל הדרכים בחזקת סכנה". מה ההבדל בין "בחזקת סכנה" ל"בדרך סכנה"? "בחזקת סכנה" היינו אזהרה שיכול להיות מסוכן, ו"בדרך סכנה" היינו לדעת שלכתחילה אתה נכנס למצב של סכנה.], והיינו דלבד זאת מה שהעבודה באה ביגיעה עצומה ועמל רב להיות עובד ה', [הוא נותן דוגמה. עיקר העבודה הוא "עבודה שבלב זו תפלה", אבל קודם נותן דוגמה של תורה:] דכשם דידיעת התורה הרי לא תמצא בגסי הרוח ובמי שמרחיב עליה לבו כים, דמי שהוא גס רוח או מרחיב לבו על התורה [מרגיש שכל התורה נמצאת אצלו, שהכל מגיע לו.] הנה הגם שהוא יודע תורה בחידושים ופלפולים הנה התורה לא תמצא אצלו [יכול להיות רב גדול, גס רוח ומרחיב דעתו על התורה, לומר פלפולים – אך זו לא תורה, התורה לא נמצאת אצלו. התורה היא אור ה', ואור ה' מאיר רק כשיש בטול לה' – לא יכול להיות במישהו גס רוח. הוא רק כ"קוף בפני אדם".], הנה כן ויותר מכן הוא בעבודת הוי' [מן הסתם הכוונה בעיקר לעבודת התפלה. יש לנו ביטוי "תפלה תמידית", ש"הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" – מצב תמידי, אפילו יותר תמידי מהקביעות עתים לתורה שאדם לומד כל יום ומשלש התפלות שמתפלל כל יום. עיקר הווארט שלו שהעבודה האמתית היא מצב קיומי של האדם כל המעת לעת.] שצריכים לייגע עצמו ביגיעה גדולה ועצומה ולעמול בעמל רב להיות עובד הוי' דענין עבדות האמיתית הוא שמסור ונתון לעבודתו בכל הזמנים ביום ובלילה בחול ובשבת ומועד [לעבד אמתי אין חופש. אפשר לחשוב ש"באת שבת באת מנוחה" – בשבת אני יכול לישון, לאכול צ'ולנט, יש לי חופש. בא לילה, הולכים לישון, יש לי חופש מעבודת ה'. מאד מתאים לרבי הריי"צ, שעבודת ה' אמתית היא שאין לי חופש אף פעם. אפשר לחשוב שזה מצב איום ונורא, מרה שחורה, שאין לי רגע חופש, אין לי רגע להנות מהחיים. אצל עובד ה' זו ההנאה הכי גדולה, אבל ממש צריך לשבור את כל הנחות העולם – להיות מסור ונתון לעבודה תמיד. יש עבודה של יום ועבודה של לילה ועבודה של חול ועבודה של שבת ומועד – אבל המכנה המשותף שהכל עבודה, "שויתי הוי' לנגדי תמיד". הביטוי "מסור ונתון" אופייני בחסידות, באידיש אומרים – במלה אחת – איברגיבענינקייט. אם רוצים לחלק, מה ההבדל בין "מסור" ל"נתון"? חשבתי ש"מסור" היינו שמישהו מוסר אותך ו"נתון" שאתה נותן את עצמך. מי מוסר אותך? שרש הנשמה, אבותינו הקדושים, החינוך החסידי האמתי שקבלת. חינכו אותך להיות יהודי מסור וכשאתה גדל מתוך ה"מסור" אתה גם נותן את עצמך לגמרי, מרצון, מגדלות דעת. (על פי תורה יש לעבד מנוחה.) שבת היא למען שהעבד ינוח, אבל עבד אמתי עובד גם כשהוא נח – כמו חייל שישן עם הנעליים, תמיד מוכן. עבודת ה' אמתית היא שאדם לא נפרד מה' לרגע. דרישה עצומה – איך יתכן שאדם לא נפרד מה' לרגע? קצת מפחיד.], כי עבודת הוי' אינה כמו שסוברים כמה מעובדי הוי' [מענין שהוא קורא לאנשים האלה "עובדי הוי'", אבל הם באמת עושים טעות חמורה בהבנה מהי עבודת הוי'. מה הם חושבים?] דכללות ענין העבודה בעבודת הוי' הוא קיום המצות בהידור ועבודה שבלב בתפלה באריכות ההתבוננות בעניני השגת אלקות ובקביעות עתים ללמוד התורה ותקון המדות כפי יכלתו, אבל באמת טועים המה טעות גמורה [זה משהו חב"די מובהק. הלואי שהיה מישהו כזה, שמהדר במצוות ועובד בתפלה באריכות ההתבוננות וקובע עתים לתורה ומתקן את המדות. לא שזה לא נכון, לא שזה לא טוב, כך צריך להיות, אבל זו טעות גמורה לחשוב שזו עבודת הוי'.] דכל זה מה שהם חושבים בענין העבודת הוי' היא עבודת כל אדם [עבודה שנצרכת סתם כדי להיות ערליכר-יוד – יהודי טוב. בלי להתפלל בהתבוננות וקביעות עתים לתורה ולקיים מצוות ולתקן מדות הוא לא נקרא יהודי בכלל, אבל זו עבודת כל אדם. לא להיות 'עובד' לפי חסידות.] ובזה לא יקרא כלל בשם עובד הוי', והתחלת עובדי הוי' הוא עובדי ה' בגופם [לשעבד את הגוף לגמרי לעבודת ה', יום ולילה וכו'.], דהנה ב' מדריגות המה בעבודי הוי', עובדי הוי' בגופם ועובדי הוי' בנשמתם [על עובדי הוי' בנשמתם לא מדברים.], דעובדי הוי' בנשמתם הם במדריגה גבוה מאד דכל ענין עבודתם הוא רק בנשמתם לפי שגום זך וטהור ואינו צריך לעבודה כלל וכמו גופו של משה דכתיב ביה ותרא אותו כי טוב הוא דזהו מצד מעלת הגוף שנתמלא הבית אורה והיא מדריגה נפלאה בעובדי ה' [שלא מדברים עליה ולא דורשים אותה מכל אחד. (אדמו"ר האמצעי אומר שלכך ירדה תורת חב"ד.) זה החידוש של אדמו"ר הזקן, שרצה להטעים יחודא עילאה לכולם, אבל קודם צריך להיות עובדי ה' בגופם. כמו שאמרנו – הלואי שנהיה 'ערליכער יודן'. יש כאן ארבע מדרגות – מי שאפילו לא במדרגה של הטעות שמדבר עליה כאן; למעלה מזה יהודי כשר שעושה את הטעות שמדבר כאן – יש לו זמנים לכל עבודה, אבל לא מסור תמיד לעבודת ה'; עובדי ה' בגופם; עובדי ה' בנשמתם. מה הטעות כאן? שלא מסור לעבודה. למשל, יסביר שעובד ה' בגופו מודע כל רגע למחשבה שלו. יש מצוה תמידית של "ולא תתורו אחרי לבבכם" – צד האחור של המחשבה. אם לא עובד בכך כל היום – הוא לא מסור. הוא עובד על תיקון המדות – שלא יכעס בבית וכו' – אבל לא שומר את המחשבה. עובד ה' בגופו שמור על לבושי הנפש, כפי שיכתוב. איך יתכן ש"עובדי הוי'" עושה את הטעות? לפי דבריו הם לא עובדי הוי', אז למה קורא להם כך? או כי באמת עובדים, ורק מגדירים לא נכון כי רוצים להקל על כולם, או כי יש להם עבודה אף שאינם מסורים ונתונים כנ"ל. הוא יאמר שני דברים – הראשון, שצריכים המון יגיעה, והדבר השני שצריך להיות בדרך נכונה, כי יכולות להיות הרבה טעויות. כפי שאמר בסוף המאמר הקודם, שצריך תשובה עילאה כדי לתקן טעויות.]