1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (83)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (10)

ז' אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול למדנו "עליה לטב וירידה לטב". ראינו את ההסבר של "עליה לטב" – שכלי התחתון מזדככים מאד ועולים לדרגת המושג, ואז אור המושג מאיר בכלים של המשיג בנקודת המושג עצמות. כעת לומדים על "ירידה לטב", שהיא נושא המאמר, כי כך מפרש את הפסוק "פני ילכו והניחותי לך":

וירידה לטב הוא שנמשך האור דאריך אנפין [אור של רחמים גמורים, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא".] דרך מעביר הז"א [שאינו כך, אלא עתים לטב וכו', לפי מעשה התחתונים. אך כאן הוא מעביר את אור אריך אנפין,] ש[ממילא האור ]אינו משתנה וכמ"ש הרמ"ז פ' שלח דקנ"ה ע"ב נודע שב' מיני שפע המה א' הנמשך מלמעלה ומתפשט והולך לזון את כל העולמות וכל עולם ועולם נוטל חלקו וזה הולך ומתעבה ממדריגה למדריגה [בדרך התלבשות, השפע מתעבה ומתקבל בכל עולם לפי ענינו. אם נדייק, הרמ"ז לא אמר אור אלא שפע – יתכן שזה ההבדל, ששפע הוא לפי כלי המקבל וככל שיורד הוא מתעבה ומתגשם.], והמין השני הוא האור [כאן אומר אור, אף שבהתחלה אמר שני מיני שפע – בראשונה אמר שפע ובשניה אומר אור.] העובר דרך מעביר ואינו מתמעט [כי לא מתלבש.], ואם כן מובן דגם בבחינת הירידה וההמשכה מאיר בז"א אור עליון יותר [כי לא מתלבש.] וכמו שבא בבחינת התלבשות [נראה שיש כאן טעות דמוכח, כי מדבר על דרגת מעביר, אז הכי טוב שנראה לתקן שצ"ל "מכמו שבא בבחינת התלבשות" – אור עליון יותר ממה שבא בבחינת התלבשות. אם האור עתיד להתלבש לכתחילה נמשכת רק החיצוניות שלו, אבל ברגע שהוא יודע שהוא עתיד לעבור בלי הפרעות, הוא נותן את כל כולו.] ובבחינת גילוי יותר [אור עליון יותר וגלוי יותר, כי בהתלבשות הוא מתגלה – בהתלבשות אריך אנפין מסתתר בז"א (אם זו הדוגמה).], והענין בזה הוא דהאור שבא להיות בבחינת התלבשות הוא רק מבחינת חיצוניות האור שהוא הארה לבד [זו הנקודה הראשונה, שבמעביר יש אור עליון יותר.], ועוד זאת שהאור מתצמצם בעצמו [הוא 'מתכווץ' – הרבי, המושג, המושכל, יודע שהולך להתלבש בכלים של מישהו שלא מסוגל להבין אותו לעומק, אז הוא נותן לו רק את החיצוניות וגם אותה הוא נותן מתוך התכווצות, כי כמו מטת סדום בשבילו.] שיוכל להיות בבחינת התלבשות [בלי הצמצום לא יוכל להכנס למדרגה שבה מתלבש.], מה שאין כן כשהמשכת האור הוא לא להיות בבחינת התלבשות ותפיסא ממש [כאן מה שרמזנו שהאור 'מתנבא' – מתוכנת, יודע מה יהיה – אם הולך להתלבשות או לא. יש משל שלפעמים הרב מדבר בינו לבין עצמו, ויודע שמקשיבים לו – שמישהו מקליט אותו. מי שמקליט מקבל משהו, אבל הרב מדבר בינו לבין עצמו, אז העצמה והאור שמאיר הוא אור עצמי. זה משל פשוט לדרך מעביר – לא שהתחתון לא תופס בכלל, אבל לא "תפיסא ממש".] נמשך בחינת פנימיות האור ובא האור כמו שהוא בעצם בלי צמצום [לא צריך לצמצם את עצמו.], והמשכה זו גם למטה היא לא בבחינת התלבשות ותפיסא ממש בעולם [אלא מעין תופעה נסית. אם משהו ירד כמו הסוג הראשון של המשכת שפע כאשר הוא מגיע למטה הוא הופך להיות טבע. אבל אם כל הזמן ירד בבחינת מעביר – כשהוא מגיע למטה הוא עדיין נתפס בבחינת נס, יש בו משהו שלא מתלבש בהקשר, במצב הנתון. המצב הנתון הוא הטבע והוא למעלה מהטבע. (כתוב שעצם בלתי מתפשט.) כאן מדובר על אור עצמי – "אור המאיר לעצמו" – ולא העצמות ממש.], [נותן דוגמה להשפעה בדרך מעביר, ירידה לטב:] וכמו השפעת המן [בזכות משה רבינו, שהיום הוא היום שלו.] שהיה מזון רוחני שלא היה בו פסולת [פסולת היא אחד הסימנים של התעבות. התעבות היא התגשמות, ואם אתה מתגשם אתה גם מפריש פסלת, יש "סרח העודף" – אם משהו מתגשם לא יכול להמנע מכך שמתגשם קצת יותר מדי. ווארט חשוב – לפעמים אדם מרגיש שחייב להתגשם כדי להגשים משהו, אבל תנועת ההתגשמות היא תמיד קצת יותר מדי, יש סרח העודף שהוא פסולת. דבר שעבר דרך מעביר – אין לו פסולת.] ונקרא [בלשון הזהר הקדוש] מזונא דחוכמתא [וחכמה היא בחינת פנים – כל מה שרוצים להבין הוא "פני ילכו", ופנים הם חכמה ואין בהם פסולת. פסולת יש באחור, אבל בפנים אין פסולת.], וכן בכל ההשפעות יש שהגם שהן גשמיות מכל מקום הכל הולך למקום הטוב והרוחני [משפט שנשמע פשוט, אבל יש בו הרבה עומק. רואים שהמן הוא נסי, אבל כעת נותן דוגמה יותר פרקטית – אדם מתעשר, הוא קבל כסף, האם קבל אותו דרך התלבשות או דרך מעביר? אם הוא קבל אותו דרך התלבשות יש פסולת – חלק מהכסף הולך למקום לא ראוי. כמו שכתוב שח"ו חלק צריך להוציא על רופאים וחלק על משהו אחר. זה סימן שהכסף הגיע לו בדרך התלבשות, מבחינת אחור. אבל אם הכסף הגיע לו בדרך מעביר, מבחינת פנים, אז כמו שלמן אין פסולת גם לא תהיה פסולת בכסף – הכל ילך לרוחניות, לדברים טובים על פי תורה. לא תהיה פסולת, וכל הכסף ילך לאן שצריך – יתמוך בכולל, בתנועה – הכל ילך למטרות טובות. (זה קשור לאופן העבודה?) יתכן שקיום של "וברכך הוי' אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" – שאדם עושה כלי בידים בלבד, "יגיע כפיך", אבל השכל נשאר למעלה – הוא סגולה שמה שימשך דרך זה יהיה בדרך מעביר.],

וזהו פני ילכו שלא יהיה כפי סדר ההשתלשלות שאפילו עולם הבריאה נקרא עלמא דאתכסיא ואצילות מוסתר גם מבריאה, אבל ההנהגה עם משה וישראל [אחרי תחינת משה "הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך"] תהיה למעלה מסדר ההשתלשלות עד שבחינת אצילות יתגלה ממש למטה בלי שום הסתר [לא כמו "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" שהיה עם מרדכי ואסתר לפני נס פורים.], וזהו פני ילכו ההיפך מבחינת אסתיר פני [שבגלות], ויהיו אם כן נסים ונפלאות היוצאים מן הטבע [כך התבטא בהליכת בני ישראל במדבר. זו הבטחת ה' למשה – "פני ילכו" וממילא יהיו נסים. אמרנו שהנהגה מאריך אנפין כולה רחמים פשוטים, כנראה הא בהא תליא – הרחמים מתגלים בנסים (בעוד הדין מתגלה במדת הטבע). כך כתוב בפירוש בתניא, בשער היחוד והאמונה, שעיקר מדת הרחמים הוא גילוי בנסים, וגם על ידי צדיקים שבכל דור ודור.], וזהו פירוש והניחותי לך [עד כאן דבר על "פני ילכו", וכעת מוסיף את פירוש "והניחותי לך". בכלל, אמרנו שזו הפרשה של המלה חן בתורה – הריכוז הכי גדול של המלה חן והחן הכי מופלא במיקומים. "והנחותי" אינו חן, אבל לשון על לשון עם כל החן בפרשה. מסביר שאם האור נמשך כפי שהוא במקורו, בדרך מעביר – "אצילות איז אויך דא" שרצה לגלות הרב המגיד נ"ע – התוצאה היא "והניחותי לך". מה פירוש?] והוא כמ"ש [בקריאת "זכור" שנקרא בשבת – חיוב דאורייתא, שצריכים לקרוא כולם בשבת, גם הנשים – צריכים לחיות עם הזמן.] בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך וגו' שהוא בחינת מנוחה מאויבים [אם נדייק, בפסוק שמביא אין אויבים ונשאר רק אחד, עמלק, אבל כאן לא מביא את ההמשך ומתכוון שכל האויבים התבטלו במציאות על ידי גילוי פנים. יש כאן הרבה נקודות חשובות, הוא אומר שכאשר הפנים מתגלים – גילוי האצילות כאן – כל האויבים מתבטלים מאליהם, וגם לא צריכים לכוון לכך. זה "והניחותי לך". גם פה בארץ, אם רוצים שכל האויבים יסתלקו מעצמם הדבר תלוי בגילוי הפנים.] ויניקת החיצונים שיניקתם רק מבחינת אחורים [יש להם יניקה ותוקף כאשר אנחנו בבחינת אחור – הכל תלוי בנו. אם אנחנו מקבלים בבחינת אחור, דרך התלבשות, אור חיצוני שחייב לצמצם את עצמו – ממילא יש יניקה מאתנו. אבל אם אנחנו מקבלים בבחינת פנים אין לו שום יניקה:] אבל על ידי גילוי בחינת פנים לא יהיה להם יניקה [ווארט מאד פשוט למה צריכים להיות מקושרים לרבי. אם כל עם ישראל היה מקושר לרבי היינו מקבלים מבחינת פנים – הרבי הוא בחינת פנים, אפילו להסתכל עליו, "חכמת אדם תאיר פניו" – ואז לא היו איובים ולא היתה יניקה. כל הבעיה שאנחנו עצמנו מקבלים בבחינת אחור, דרך התלבשות ולא דרך מעביר – לא זוכים לאכילת המן. אם היינו אוכלים מן התורה החדשה של מלך המשיח היתה מתגלה וכל הקליפות היו מתבטלות – "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". זו המציאות של עם ישראל במדבר, "פני ילכו והנחותי לך".],

וכן בעבודת ה' [כעת מתרגם לעבודת ה'.] כשעבודתו רק בבחינת אחורים ואתכפיא [יש לך תאוות ואתה כופה אותן, "איזהו גבור? הכובש את יצרו" – זו עבודת חיים אצל הבינוני. כל עבודת הבינוני – "הלואי בינוני" – היא לקבל מבחינת אחוריים, ואין בכך "פני ילכו והנחותי לך".] הרי יש כמה תאוות ומחשבות זרות המונעים [והוא עושה אתכפיא. מה הכוונה שיש לו תאוות? שכל הזמן יש יניקה. אם לא היתה יניקה לחיצונים – לא היו תאוות ומחשבות זרות. היניקה ממנו היא סימן שמקבל מבחינת אחור – אם היה מקבל מבחינת פנים לא היו לו מחשבות זרות ותאוות.] אבל על ידי גילוי בחינת פנים שהוא תשוקת הנפש באלקות בחשיקה וחפיצה [כל משפט כאן הוא חידוש. בחינת פנים היינו "באהבתה תשגה תמיד", עבודה "לשמה" לגמרי כמו שמתאר הרמב"ם – שכולו שואף רק לה', "תאות צדיקים אך טוב". יש לו תאוה, אך זו תאוה לה' – כמו שאמר אדמו"ר הזקן שאהבת ה' גם היא תאוה, רק אי אפשר להגיע אליה בלי לבטל את כל התאוות. עבודת ה' בבחינת פנים היא תאוה רק לה' – גם חידוש גדול. הבינוני של התניא אינו במדרגה זו. כשהוא מתפלל הוא כמעט מתדמה לכך, אבל אחר כך נופל שוב לשגרה שלו. (ב"באתי לגני" אומר שיש המשכה מאד גדולה על ידי האתכפיא.) עיקר החידוש שם הוא ה"אתכפיא המביאה לידי אתהפכא" – נשמע כמו "לעולם יעסוק אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". לא שהאתכפיא לא לשמה – היא הכי הרבה שיכול להגיע כעת – אבל מתוכה בא לאתהפכא. בתניא לא משמע כך, מסביר "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – שיש שני סוגי מטעמים, מתוק לכתחילה וחמוץ לכתחילה שנתקן על ידי תבלין – אך כך אומר ב"באתי לגני". ממש בסוף התניא, בפרק האחרון של החלק הראשון, מובן שהבינוני עושה אתהפכא אבל רק בלבושי הנפש ולא בעצם הנפש. יש גם אצל הבינוני ממד מסוים של אתהפכא בתוך לבושי הנפש שלו. אבל ברור – דובר הרבה מאד פעמים – שאפילו כבר בתו"א ולקו"ת יש משהו גם אצל אדמו"ר הזקן עצמו של תנועה לקראת עבודת הצדיקים. התניא הוא חש, יסוד, עוגן – בשביל שלא תרמה את עצמך, אל תחשוב שאתה צדיק. אם התעצמת עם התניא ואינך מרמה את עצמך – כבר מקדמים אותך הלאה, וזו כל החסידות מאז ועד היום. בשביל משיח צריך להיות "ועמך כֻלם צדיקים". אפילו ש"דור שכולו חייב", שכולם רשעים, צריך להיות גם "ועמך כֻלם צדיקים". לפני שקראתי הייתי יכול לחשוב שעבודה בדרך פנים היא כמו משה רבינו, בטול במציאות – אצילות, להיות אויס. קצת חידוש שמתאר לא כבטול במציאות אלא כחפץ מוחלט לה' – תשוקת הנפש באלקות וכו'.] ממילא יתבטלו כל התאוות ומחשבות זרות [גם איזה שינוי דק ביחס לווארט של אדמו"ר הזקן שחזרנו הרגע. גם חידוש ביחס למה שחזרנו מאדמו"ר הזקן – שאהבת ה' היא תאוה שלשמה צריכים לבטל את כל התאוות, עדיין "סור מרע ועשה טוב". כאן אומר הפוך, כמו הווארט של הבעל שם טוב שה"סור מרע" הוא עצמו על ידי "ועשה טוב" – על ידי התאוה לה', עבודה של "פני יכלו", ממילא בטלות התאוות והמחשבות הזרות, "והנחותי לך".], והוא כענין ב' בחינות כלה [שמוסברות בלקו"ת שיר השירים.], הא' בחינת כלתה נפשי [שמתורגם "תאיבת נפשי", תאוה עם הרגשת היש. גם חידוש ביחס למה שהסביר קודם, כשדבר על תאוה לה' בלבד. כשהתאוה היא עדיין לעלות לאצילות יש בה קצת פסולת, הרגשת היש.] והב' בחינת כלה שארי דאישתיצי גושמא בחינת כליון לגמרי [לא לשון תשוקה אלא לשון כליון. יש כאן תשוקה, אבל עם מה שאמרנו כהוה-אמינא ראשונה – בטול במציאות כמו באצילות. בכלה תתאה יש עדיין הרגשת יש בתשוקה – קבלה מבחינת אחור, אחוריים – אבל כלה עילאה היא תשוקה עד כדי כליון, שיש בה בטול במציאות. זו עבודת הצדיק, עבודת הפנים.],

[אומר עוד משהו בעבודת ה', כלל גדול בעבודה:] גם פנים ואחור הם תורה ותפלה דתפלה נקראת אחור [ראיה לכך בהרבה מאמרים היא לימוד חי ברכות שמו"ע – עיקר התפלה – כנגד חי חוליות השדרה, שיוצאת ממח הדעת ונמשכת באחור של האדם. כמה שתפלה היא לשון "התופל כלי חרס", לשון התחברות, זו עבודה בבחינת אחור – כל עבודת התפלה היא לתקן את חוט השדרה באחור של האדם. מה האחור כאן?] דשעת צלותא שעת קרבא [עבודת האתכפיא – יש לך תאוות ואתה צריך להלחם ולכפות אותן.] שהוא בבחינת מלחמה עם הנפש הבהמית, אבל תורה שהיא בחינת פנים ["חכמת אדם תאיר פניו" שהזכיר קודם.] וכמש"א באור פניך נתת לנו [תורת חיים] וגו' היא בבחינת מנוחה [הכל יחסית, יש הרבה מאמרים שמפרטים – במיוחד אצל הרבי – שיש גם בתורה "מלחמתה של תורה", ליבון הלכתא ועבודת פרך בתורה. אבל יחסית לתפלה התורה היא פנים והתפלה היא אחור. כלומר, התפלה נלחמת בנפש הבהמית והתורה היא מתנה מהשמים. אפשר לחשוב שגם תורה היא מלחמה – "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ" – אבל באמת מאמר זה אומר בדיוק אותו דבר. לא כתוב שתלמד תורה עם כוונה מכוונת לבטל או לכפות את היצר הרע, אלא ש"משכהו לבית המדרש" והוא יתבטל מעצמו.], וד"ת אינם מקבלים טומאה מפני שאין בזה אחיזה [אין שום אחיזה לקליפות בתורה. כמאמר מוסגר, כל זה מאד מחזק את מה שדובר לאחרונה על "אור לגוים". אנשים יכולים לטעות ולחשוב ש"אור לגוים" נותן להם יניקה, כי אסור להם וכו', אבל כעת בדיוק ההיפך – אור לגוים מבטל את כל הקליפות בדרך ממילא. כולם מתבטלים בדרך ממילא אם אתה מאיר להם את האור של התורה. עד כדי כך שאפשר לומר ווארט פנימי שחז"ל אמרו שאסור ללמד תורה לגוי לטובתו – כי רצו שהגוים יתקיימו. אבל כעת, כשרוצים באמת לבטל את כל הקליפות, צריכים ללמד תורה לגוים. כתוב שחסים עליהם באיסור לימוד תורה ובאיסור שמירת שבת.],

[עוד חידוש, כל שורה כאן היא ווארט חדש בפני עצמו:] והנה על ידי גילוי בחינת פנים מלמעלה מתעורר ג"כ למטה באדם בחינת הפנימי' לה' [כאשר "פני ילכו" מתעוררת פנימיות האדם, ואז נעשה יחוד פנים בפנים. יכול להיות יחוד פנים באחור – שהאיש בבחינת פנים כלפי האשה, אבל היא עדיין אחור כלפי האיש. יש גם אפשרות הפוכה, "אחור בפנים", שהאשה פנים כלפי האיש והוא בחינת אחור כלפיה. הכי גרוע, כמובן, בחינת אחור באחור – שכל אחד מסתכל בכיוון הפוך. התכלית היא פנים בפנים – שכל אחד מסתכל לשני. כשיש גילוי אמתי של פנים, לא מסתפק בכך שהפנים של ה' אתנו אלא מעורר גם שהפנים שלנו יהיו כלפיו. קצת דומה לשאלה שהיתה קודם, מי מתחיל את תהליך התשובה – ה' מפנה את פניו, אך בכך גורם שגם הפנים שלנו יופנו לה'.], וזו היתה מצות ראיה [בבית המקדש] בשלש רגלים יראה את פני ה' [ש"כשם שבא ליראות כך בא לראות" – ה' מסתכל עלינו ואנחנו מסתכלים עליו.], וכמ"ש כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם [שמתעוררים גם הפנים אצלנו.], וזהו שע"י פני ילכו מתעורר למטה ג"כ בחינת פנים, וזהו והניחותי לך בחינת מנוחה [המנוחה שלנו היא כאשר כל התשוקה שלנו לה', עד כדי "כלה שארי".] מכל יניקת החיצונים שבעיקרם יונקים מהמדות [בגוף עיקר המדות הוא שתי הידים, ימין ושמאל.] וכמאמר בטופרהא אחידן [הקליפות אחוזות בצפרנים,] דבצפרנים שבסוף הידים יש להם יניקה וישנו גם כן בבעלי עבודה [חסיד בעל עבודה, עובד את ה'.] דהגם דכללות כוונתם הוא לעורר להתקרב לטוב אבל אופן התוכחה באה בדרך דקירה [הוא יושב ומתוועד עם חברים בהתוועדות חסידית, ויש לו בראש כוונה טובה – לקרב את הזולת – אבל לא יודע לבטא את עצמו, והוא דוקר את הזולת. ווארט מפורסם. זה אומר שהוא עצמו לא לגמרי בבחינת פנים, ולכן יכולות לצאת ממנו מילים דוקרות כדי להוכיח ולתקן את החבר – לא גזר את הצפרניים בפנימיות.], וזוהי מצות נטילת צפרנים והעברתן ואחר כך צריכים נטילת ידים שהוא המשכת החכמה בחינת פנימיות [שתאיר לגמרי. אז הוא מאיר אור, ובקושי צריך להוכיח. אם אתה חושב שבכל אופן חייב להוכיח אותך – לומר שאתה לא בסדר – אז כמה שאעשה זאת באופן המתקבל ובדרכי נעם זו לא הארת פנים. הארת פנים היא כמו רשב"י שמוריד גשם על ידי אמירת דברי תורה. אז עיקר התוכחה הוא פנים, ובקושי צריך לומר – גילוי הפנים מבטל את הקליפה, וכבר מובן למי שצריכים להוכיח. יש הרבה סיפורי צדיקים שעל ידי עצם גילוי הפנים – חוץ מהבושה של מי שממול – האדם הבין מה לא בסדר אצלו וחזר בתשובה. לעניננו הצפרניים הם עצם המחשבה שאני צריך להוכיח – בא לקיים מצוה בתורה. איך קוראים לאחד שמרגיש שיש מצוה בתורה להוכיח ואני בא לקיים אותה? מתנגד. זו מצוה, אבל הוא אוהב לעשות אותה – "רצועה לאלקאה". יש מצוה בתורה, צריכים להעניש, אבל מי שאוהב לעשות זאת – זו קליפת המתנגד.] דזהו פני ילכו ואז אין שום מקום ליניקת החיצונים ["והניחותי לך"].

קיצור. יבאר דמשני הנוסחאות בפירוש אסתיר פני עולים ב' ענינים א) דפני הוא מלכות דאצילות שנעשה עתיק לבריאה היא מוסתרת ונעלמת בעלמא דאתכסיא, ולמטה הוא חשך, וההבטחה דפני ילכו דעצמות האצילות יתגלה למטה דמעביר אינו משנה, עליה לטב על דרך ההזדככות דכלי השכל על ידי ההתעסקות במושכלות בדרך עיון, התלבשות חיצוני' והמעביר פנימי', כלתה נפשי, כלה שארי תפלה ותורה.