1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (91)

ד"ה "להבין ענין שמחת תורה" (3)

כ' אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון חדש לפרק קי"ג.

אנחנו בתחלת פרק כח. הרבי הסביר בפרק הקודם את "כל הנקרא בשמי ולכבודי", והמשך הפסוק – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – מוסבר בפרק הנוכחי. הרבי הסביר ש"כל" היינו נשמות ישראל, והן נקראות-נמשכות לתוך "שמי" – שרש התורה – סימן שהן יותר גבוהות. שם הוא גילוי עצמי, וכל גילוי הוא רצוני, אז ה' נמשך עליו אם לגלות או לו – ה' נמלך בנשמות ישראל, שלמעלה מהשם, מושרשות בעצמות, והן נמשכות בשם. אחר כך הן נמשכות גם לתוך "כבודי" – התורה שהיא לבוש, "עוטה אור כשלמה", התורה שנמשכת מחכמה, כבוד עילאה, לב נתיבות חכמה עילאה. אחר כך הוא המשיך שהאור והמים נמשכים מאותו שרש, שתי בחינות בתורה, רק שהמים יותר מגושמות מהאור ולכן הן בחינת לבוש. עד כאן למדתי, והוא ממשיך:

כח) ובזה [שהסברנו את שרש נשמות ישראל] יובן [הפלא] מה שלעתיד יהיו נשמות בגופים ויהיו ניזונים [וחיים ונהנים] מזיו השכינה, דלכאורה איך יהיה הגוף ניזון מאלקות ומשה [הגדול בעם ישראל] שהיה בגופו למעלה [היה נשמה בגוף ולא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה,] וניזון מן הרוחניות [המקור הרוחני של המן – לא המן כפי שהשתשלשל למטה אלא רוחניות – כפי שהמלאכים אוכלים.] איתא בילקוט [חידוש שלא כולם יודעים.] שהצטער בזה [לא היה לו כיף לא לאכול. הוא עשה צום, כמו שיש אנשים שעושים צום כעצה רפואית – היה צריך לצום ארבעים יום וארבעים לילה. היה לו תענוג מזה? כתוב בילקוט שלא, היה לו צער מזה. הוא החזיק מעמד, עבר את המבחן, קבל את התורה, אבל לא היה תענוג בשבילו.] ולעתיד יהיה בזה תענוג [איך יתכן שלע"ל יהיה תענוג, והגוף ממש יזון מזה?! לעתיד לבוא נהיה יותר ממשה רבינו, שלא יהיה צער בכלל. גם משה רבינו, כמה שמופת לא לאכול ולשתות ארבעים יום וארבעים לילה, אך בכל אופן מדובר בזמן מוגבל – אחרי שהוא ירד מההר הוא חוזר להיות אדם שאוכל ושותה. לעתיד לבוא זהו המצב הנצחי, ויש בו תענוג. נקודת ההסבר שלו היא שהיום כל ההמשכות – אפילו מה שמשה רבינו קבל בהר סיני – צמודות וחלק מסדר השתלשלות, כלומר שבא על ידי הצמצום הראשון. אבל לעתיד לבוא נקבל אור אין סוף בלי צמצום, בלי הגבלה בכלל. זה עיקר הווארט שיוסבר.], אך הענין הוא דהנה הגילוי דסדר השתלשלות [שממנו כל הגילויים היום.] הוא שבא בבחינת מדה וגבול [לכל דבר בסדר השתלשלות יש מדה, הכל מדוד על ידי "קו המדה" (כמו סרגל – כנה בלשון הרמב"ם היומי, במדידת ספר תורה אורך כהיקף – שמודד כל דבר). כל דבר בסדר השתלשלות צריך להיות מדוד, בא במדה וגבול. מדה וגבול הם צמד יפה מלים שחוזר הרבה פעמים בחסידות. מה ההבדל הדק בין מדה וגבול? מדה היא יותר דבר מדוד שהולך על הגילוי הפנימי וגבול מקיף את הדבר – מקיף קרוב שלא יוכל להתפשט, כמו ארץ שמוגבלת בגבולות שלה. יש אולי סיכוי שהארץ תכבוש עוד מדינה, תתפשט מהגבולות, אבל עדיין יהיו לה גבולות. היום במדע אומרים שהיקום מוגבל, אבל הוא מתפשט – הגבולות עצמם מתפשטים. כשאדם הוא קטן יש לו גבולות, והוא גדל, אבל עדיין יש לו גבולות. כמו שם ש-די, "שאמר לעולמו די", שכל פעם מגביל ואומר די, אבל יש מקום להתפשטות מסוימת. מדה יותר מדודה – מתייחסת לכמות הפנימית. גבול הוא יותר מקיף ויש בו מקום להתפשטות. בלשון המדע יש קלוז-סט, מדוד וסגור, ואופן-סט, יש לו גבולות אבל קצת פתוח ויכול קצת להתפשט. כך אפשר להסביר את ההסבר בין מדה וגבול. למה חשוב לומר זאת? כי אם מדברים על ההיפוך של מדה וגבול – אוא"ס שלפני הצמצום – לא אומרים בלי מדה אלא בלי גבול. לכל דבר יש את היפוכו, המצב המדוד הוא 'מדה וגבול' וההיפך הוא רק 'בלי גבול' – העיקר הוא לשלול את הגבול, ואז יש התפשטות עד אין סוף ממש. לא אומרים 'אין תחלה' אלא 'אין סוף' – כי באמת יש לו תחלה, אבל אין לו סוף – אבל לא אומרים 'בלי מדה', כי מדה יותר מצומצמת מגבול ולומר בלי מדה עדיין סופי. הוא חוזר הרבה על הניב, אז התעכבנו להסביר אותו.], דכללות האור [שאחר סדר השתלשלות] הוא שנמדד להאיר את העולמות [יש בדיוק מספיק אור להאיר את כל העולמות שעלו במחשבה. המדידה היא קודם כל במה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – עוד לפני הצמצום ה' מדד כמה אור צריך.] ובתחלת המשכתו הוא שבא בבחינת צמצום ומיעוט [בפועל, אחרי הצמצום.] באופן שיוכל להאיר את העולמות ו[אחר כך האור ]יורד ומשתלשל ממדריגה למדריגה דהיינו שהאור מתמעט ממדריגה למדריגה בכדי שיוכל להאיר במדריגה שלמטה [ככל שסדר השתלשלות יורד הכלים להשגה של כל אחד ואחד קטנים יותר, ואז גם האור צריך לצמצם עצמו יותר כדי שיוכל להכנס לכל מדרגה ומדרגה.], וכידוע [הדוגמה היא] בגילוי הקו [שנמשך מדוד אחרי הצמצום,] שבעולמות שלמעלה מאצילות [א"ק וכל המדרגות שקשורות בו.] מאיר עצמות הקו [הקו כפי שהוא. הקו הוא נשמת א"ק, וכפי שהנשמה מאירה בתוך הגוף, כביכול, כך הקו הוא הנשמה שמאירה בא"ק – ה'חויה הרוחנית' של א"ק, אם אפשר לומר כך, היא הקו עצמו.] ובאצילות [שהיא רק הבלים שיוצאים מא"ק, כמו הבלי אח"פ וכו'.] אי אפשר להיות גילוי עצם הקו רק הארת הקו [מאירה באצילות.], ו[אחר כך, כשהאור יורד דרך הפרסה בין עולם האצילות האלקי לעולמות בי"ע הנפרדים, כל שכן שהאור לא יכול להאיר שם. ]בעולמות בי"ע רק הארה דהארה [כל מיעוט כאן הוא מהותי – מעצמות הקו בא"ק להארת הקו באצילות יש שינוי מהות, וההארה דהארה בבי"ע היא חשך ביחס להארה באצילות.], שכל זה הוא מפני שהאור בעצם מהותו הוא בבחינת מדה וגבול [כאן דבר חשוב. העובדה שהאור מתחשב בכלים – דבר טוב, שהאור מתחשב בך, כמו רב שמתחשב ביכולת ההשגה של התלמיד וכמו אמא שמאכילה את הילד רק במנות קטנות שהוא יכול לעכל – אפשרית רק באור שמדוד מתחלה כדי להאיר. היכולת להתמעט היא משהו עצמי בתוך האור, שהוא בעצם אור מדוד, ולכן הוא יכול כל פעם למדוד את עצמו כמה נכנס. זה כלל גדול בחינוך, כמו שאמרנו כעת על מורה. יש מורה מאד מוצלח, שיכול להביא את הלימוד למקום הכי קטן – היכולת הזו באה ממקום בנפש שהוא עצמו מדוד לגבי עצמו, ויש בכך מעלה. יש רבי שהוא בלי גבול – כתוב שרבי אמתי הוא בלי גבול בגבול, אבל אם יש רבי שהוא עצמו רק בלי גבול – הוא לא מסוגל לתת ביסים קטנים לפי יכולת התלמידים אלא נותן את האור שלו. הוא לא מסוגל להתמעט, כי זו תכונות העצמית – בלי גבול נשאר בלי גבול בכל מקום. (הרי אור בגימטריא גדר.) זו אחת הגימטריאות המופלאות, של דבר והיפוכו – זה אור והיפוכו, אור שמדוד בשרש. אור שאינו מדוד בשרש הוא בגימטריא אין סוף. (אז חסיד – שהוא בלי גבול – לא יכול להיות מלמד?) זה קונץ. היו חסידים שהיו מלמדים. כל החסידות היא קונץ. שוב, להיות מדוד זו חויה פנימית – שהוא מרגיש עצמו מדוד, שיש לו שפלות. לכן חסיד שיש לו שפלות יכול להיות מלמד טוב.] ונמדד על פי מאמר קו המדה [בטוי בקבלה. "מאמר קו המדה" הוא הסרגל-הקנה שהזכרנו קודם.] איך שיהיה אופן ההמשכה והגילוי בכל עולם ועולם לפי ערך מציאות העולם עד שלמטה [בעולם שלנו, התחתון שאין תחתון ממנו.] אי אפשר להיות גילוי אור ומאיר רק הארה מצומצמת שבבחינת מיעוט ביותר [זו ההארה שיש לנו.],

[כל האמור הוא כאשר האור בא ממקור מדוד – האור של סדר השתלשלות.] אבל כשנמשך מאור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות שאינו בבחינת מדה וגבול כלל הרי לא יש שום מדידה כלל ויכול להיות גילוי אור אין סוף גם בעולם שלמטה בגוף גשמי [כאן מתחיל להיות מקור מאד חשוב לגבי הווארט המפתיע של הרבי של גילוי עצמות בגוף. הקושיא היתה איך יתכן שלעתיד לבוא הגוף יזון מהנשמה. כעת הוא מסביר שכל הגילויים היום באים ממקור סדר השתלשלות, ושם אור גדול לא יכול להכנס לכלי קטן – אם יקרה תהיה שבירת הכלים, כמו בעולם התהו. אבל לעתיד לבוא יתכן גילוי אור אין סוף בתוך גוף. היות שיש כבר נשמות – במיוחד לקראת ימות המשיח – שדומות למה שיהיה לעתיד, הוא כותב שלעתיד יכול להיות גילוי אוא"ס גם למטה בגוף גשמי. חידוש גדול ביותר, שנובע מאור שבא ממקור אחר – אור שאין לו גבולות. כמו אותו רב שיש לו הברקת אור אין סוף, אין לו שום מגבלה להביא אותו לתוך התלמיד. מי שמדוד בעצם – בעצמו אינו מסוגל להביא משהו יותר מדי גדול לתלמיד הקטן. כאן זה כמו רבי שבטוח בעצמו שיכול לתת את כל האור שלו, כל החידוש שלו, לתלמיד הכי קטן. מצדו אין שום מגבלה להאיר את כל מה שיש לו – זה טבע האור שלו. רק מה, גם התלמיד צריך להיות כלי – הוא יסביר שהכלי לקבל זאת הוא מה שהגוף יהיה זך לעתיד. צריך זיכוך של הגוף כדי שיוכל לקבל את האור, אבל מצד האור אין שום מגבלה.], וכמו במ"ת שהיה גילוי אוא"ס למטה [נפתחו השמים ושמעו את אוא"ס מדבר אליהם מכל רוח. הוא לא מביא, אבל כתוב ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן" – היה גילוי עצום, הכל נפתח, הכל נקרע, כמו שכל המים נקרעו בקריעת ים סוף, במתן תורה ברוחניות נקרע הכל, נקרעו כל הרקיעים. התגלה אוא"ס בלי גבול, אך לא נקלט בפנימיות – לכן כתוב שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן, מתו וחזור. מה לעתיד לבוא? 'נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין', לא צריכים שוב מתן תורה, אבל יהיה אותו גילוי בלי תגובת "פרחה נשמתן", האור יתיישב בתוך הגוף. (מתי?) עיקר המצב שהגוף ניזון מהנשמה הוא בתחית המתים – אז "צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה" בלי אכילה ושתיה. אנחנו מסבירים בספר על הפוטוסינטזה את התופעה הזו – היא מתחילה מכך שהמשיח נקרא "צמח", כמו צמח שמקבל אור והופך אותו למזון.] וכמו כן יהיה לעתיד [כמו במתן תורה,] רק שלעתיד [שלא כמו במתן תורה,] יהיה הגילוי בפנימיות שהגוף יהיה חי מהגילוי דאוא"ס ב"ה [עצם חיות הגוף תהיה מהאור, כמו אצל צמח.], להיות שזהו שממשיכים נש"י בחינת הגילוי [חוזר למה שהסביר בפרק הקודם – שכל הגילויים הם על ידי עם ישראל, כי הם הצדיקים ששרשם בעצמות, "עם המלך במלאכתו", ונותנים למלך עצה אם לגלות או לגלות. כל הגילויים הם על ידי הנשמות, והנשמות גם נמשכות לתוך הגילוי – "כל הנקרא בשמי".], והגילוי הוא על ידי התורה ["ולכבודי".] על כן יהיה הגילוי בבחינת פנימיות [בגלל העבודה שלנו בעולם הזה, המשכת שרש הנשמות שלנו, שממשיכות את הגילוי מה' קודם לתוך "שמי", שלפני הצמצום, ואחר כך לתוך "כבודי", חכמה דאצילות לאחר הצמצום.] וגם [מוסיף את הנקודה שכבר הזכרנו קודם:] שהרי הגוף יהיה מזוכך לעתיד [ולכן יוכל לקבל את האור בלי להתבטל, בניגוד למתן תורה. הגוף יהיה מזוכך, כמו "שמן זית זך כתית למאור".],

ועל כן על ידי ההמשכה דעכשו שנשמות ישראל ממשיכים אוא"ס בתורה [עבודתו בעולם הזה.] יהיה לעתיד דנשמות בגופים יהנו מזיו השכינה [לא כמו משה רבינו, שהצטער מכך.] שיקבלו חיותם מאלקות, וכל זה הוא על ידי העבודה דעכשו ובסדר והדרגה דוקא [מוסיף דבר שאמר קודם, אבל פחות הסביר – היכולת שלנו להמשיך את אוא"ס בתוך "שמי" ואחר כך בתוך "כבודי" היא דרגת העבודה הגבוהה ביותר שלנו, כשמגיעים לשרש שלנו, אבל מגיעים לשם בסדר והדרגה של עבודה ולא מיד.] דתחלה צריך להיות העבודה שעל פי טעם ודעת [התבוננות בגדולת ה', לימוד תורה בהתמדה, כל העבודה לפי טעם ודעת – אי אפשר מיד להגיע לאורות אין סוף. זה תכל'ס, צריכה להיות עבודה על פי טעם ודעת.] ו[אם זוכים על פי טעם ודעת ללמוד את התורה, להשיג אותה ולקיים אותה בפועל, ]אחר כך העליה בעבודה מדרגא לדרגא עד רום המעלות [חיינו לא נצחיים, אבל ה' נתן לנו שנים בעולם, ועל ידי הרבה שנים של עבודה מסודרת על פי טעם דעת מגיעים למדרגה הכי גבוה של עבודה, שעובדים את ה'] ברעותא דלבא [זו החסידות – בלי חסידות אין שאיפה להגיע לעבודה ברעותא דלבא. אצל מי שאינו חסיד אולי השאיפה להיות גאון, גדול בישראל, להקיף את כל התורה כולה – זה טוב, אך זו תכלית של עבודת ה' על פי טעם ודעת. אבל, אפילו בהלכות תורה כתוב, תכלית לימוד התורה הוא להגיע לדבקות. יש בכך שתי הלכות בכך. אחת, שמי שקיים את מצות ידיעת התורה – שצריך לקיים, לשם כך הרמב"ם כתב את ספרו – יכול אחר כך לשהות תשע שעות ביום בתפלה, בדבקות, ולא בטול תורה, כי דבקות החסידים הראשונים ששוהים תשע שעות ביום היא למעלה מלימוד תורה. כך פוסק, הלכה רווחת, על פי הבבלי על ש"תורתן משתמרת" ועל פי הירושלמי ש"תורת מתברכת" – על "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכו'". זו ההלכה העיקרית, אבל יש עוד – למשל שהחזרת העם בתשובה קודמת ללימוד תורה, לכן 'מבטלים תורה' כדי לדרוש בזמן סעודה שלישית. העיקר שהדבקות היא תכלית הלימוד ולמעלה ממנו. לימוד התורה כולל כמובן את קיום התורה, שעדיין לפי טעם ודעת.] ממשיכים עצמות א"ס בתורה [החידוש כאן שמי שהגיע לרעותא דלבא ממשיך את האור בתורה, כי שרש הנשמה למעלה מהתורה. גם שרש הנשמה בעצמות, אבל הסביר בפרק הקודם שהמשכת האור בתורה היא בדרגה שנמשלה למים – הדרגה שלאחר הצמצום – והנשמות ממשיכים את האור בתורה. מדובר בנשמה שלי פה למטה, אם זכיתי להגיע לדרגת עבודה של רעותא דלבא. שוב, צריכים לעבוד הרבה כדי להגיע לכך, אבל בזכות שיש יהודים טובים שמגיעים לכך וממשיכים את אור ה' בעולם – כולנו נזכה לעתיד לבוא לחיים הנצחיים דלעתיד לבוא, שיושבים ונהנים מזיו השכינה, שהגוף יזון מהאלקות. (מה עם הזמן של השינה שהרמב"ם ממליץ על שמונה שעות, "ישנתי אז ינוח לי"?) אם יש לך דבקות בשינה הכל בסדר... צריך לישון מתוך בטחון בה', שהוא עושה בינתים מה שצריך – כמו אצל חזקיהו – רק לא לשכוח לומר שירה בסוף.],

[כעת חוזר לפסוק:] וזהו כל הנקרא בשמי דנשמות ישראל נקראים ונמשכים בשמי והכוונה בזה הוא לכבודי [התכלית של להמשך "בשמי" היא להגיע "לכבודי" – "כל הנקרא בשמי ולכבודי" – צריך להגיע לתורה, שהיא חכמה דאצילות.] שעל ידי רעותא דליבא שלהם ימשיכו בחינת עצמות א"ס בתורה [וכתוב בזהר שכך עשה דוד המלך כאשר למד תורה.], ונקרא כבודי מפני שהוא ראשית התלבשות העצמות [התורה נקראת כבוד, במובן של לבוש – כמו "רבי יוחנן קרא למאניה מכובדתיה" שהזכיר קודם – כי היא ראשית התלבשות העצמות כדי להתגלות במציאות. עד כאן הסביר את "כל הנקרא בשמי ולכבודי" ונשאיר לפעם הבאה את המשך ההסבר – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".],

בראתיו יצרתיו זהו תושב"כ ותושבע"פ, דהנה ידוע ההפרש בין בריאה ליצירה דבריאה היא ראשית והתחדשות הדבר וראשית ההתחדשות אינו בבחינת מציאות ממש וכמו בריאה שהיא רק אפשרות המציאות, ויצירה היא ההתגלות מן ההעלם וכמו כן הוא בחכמה ובינה דחכמה היא בחינת ראשית ההתהוות מאוא"ס דלאו מכל אילין מדות שנתחדשה בחינת החכמה והוא מקור כל ההשגות והשגה דבינה היא שבא מהעלם אל הגילוי, וכמאמר האי חכמתא אתפשטית ואפיק מינה בינה, ואפיק הוא מהעלם אל הגילוי, וכמו כן תושב"כ הוא שכולל הכל רק שהוא בהעלם ובתושבע"פ בא מן ההעלם אל הגילוי, וזהו בראתיו יצרתיו כו', ובכללות נכלל הכל בלכבודי ומפרט אחר כך באומרו בראתיו יצרתיו כו' אף עשיתיו אף הפסיק הענין והוא ההפסק לצד המעלה והרוממות, והוא כדאיתא בזהר שמיעה בהאי אתר תליא עשיה לעילא כו' שיש מעלה בעשיה שהיא למעלה מהכל, דהנה שמואל אמר לשאול הלא שמוע מזבח טוב וגו' דתכלית הכוונה הוא לעשות המצוה בקב"ע לקיים רצון העליון, דהנה במצות יש ב' ענינים, הא' כוונת המצות וכמו במצות צדקה שהיא להחיות רוח שפלים דכמו כן ממשיך למעלה ההשפלה וההשפעה לעולמות ונבראים שכולם שפלים נגדו ית', והב' הוא עשיית המצוה בבחינת קבלת עול והוא ההסכם וההחלט בלבו ובנפשו לעשות ולקיים רצונו ית' בלי שום טעם כלל, ואינו חפץ לידע איזה טעם רק לקיים רצונו ית', והוא מפני הביטול לא"ס בעל הרצון הרי הוא עושה הסכם והחלט בנפשו לעשות כל מה שהוא רצונו ית', וזהו אף עשיתיו שמפסיק למעליותא דקיום המצות בקבלת עול הרי זה למעלה מכוונת המצות שמגיע רק בהגילוים דאוא"ס אבל עצם עשיית המצוה מגיע בבחינת עצמות א"ס, וזהו שאף מרבה בחינה רביעית היינו בחינת עצמות א"ס שלמעלה מבחינת הגילוים, והנה יש באף עשיתיו גם בחינת ירידת המדריגות והיינו קיום המצות בקב"ע שלא יש בזה הביטול לבעל הרצון, רק שמבטל רצונו מפני היראה, וכמו העבד מפני עול האדון שעליו שגם שבעצם אינו רוצה בעבודה ה"ה מבטל רצונו מפני יראת האדון שעליו, וכמו כן הוא קיום המצות בעול מפני היראה שהיא בחינת יראה תתאה, וכיודע שיש ד' מדריגות דחילו ורחימו ורחימו ודחילו, דדחילו שלמטה מרחימו היא בחינת יראה תתאה ודחילו שלמעלה מרחימו היא בחינת יראה עילאה היינו שהוא בטל באמת במציאות משא"כ ביראה תתאה שאינו בטל במציאות רק שמבטל רצונו, והן ב' בחינות עבד הא' עעבד שעובד בעול והב' שעובד מפני ביטול כל עצמותו ואין לו רצון אחר כל, דרצון האדון הוא רצונו, והעבד הא' הוא למטה במדרי' מהעבודה והאהבה דע"פ טו"ד, ומ"מ אמר דוד אל תט באף עבדתך היינו בחינת אף עשיתיו שהוא בבחינת ירידת המדריגות שמכל מקום הרי זה כלי לבחינת יראה עילאה, כי באמת הביטול דיראה תתאה הוא למעלה מהביטול דאהבה שהרי זה שמניח עצמו ורצונו לא על פי טעם והשגה הרי זה ביטול בעצם מהותו, ועל כן הרי זה כלי לבחינת יראה עילאה יותר מבחינת רחימו שזהו על פי הטעם, ורחימו הא' היא מדת האהבה שבאה על ידי השגה והתבוננות, ורחימו הב' היא בחינת בינה והיא בחינת אהבה רבה, אך יראה תתאה שהוא הביטול שלא על פי הטעם הרי זה כלי להביטול דיראה עילאה, וזהו אל תט באף עבדך שגם בבחינת אף שהוא בבחינת ירידת המדריגות באים לבחינת אף הפסיק הענין שהוא בבחינת רוממות המעלה והמדריגה וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' דנש"י ע"י רעו"ד ממשיכים בחינת עצמות א"ס בתורה וכמו כן בקיום המצות בפועל ממש בקבלת עול מלכות שמים לקיים רצונו יתברך ממשיכים בחינת עצמות א"ס, ומשלימים הכוונה בבריאת העולמות.