1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (82)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (9)

ו' אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול למדנו על התלבשות ומעביר – שתי בחינות של המשכת שפע מלמעלה. דרך התלבשות – לפי הכלים והכיוון של המקבל, מצטמצם אליו, ומתקבלת רק החיצוניות. דרך מעביר – שמתגלה ישירות הפנימיות של המשפיע. הוא חותר להסביר ש"פני ילכו" היינו התגלות בדרך מעביר ולא בדרך התלבשות. הגענו למשפט שהוא מביא מלשון הקבלה, לשון לא כל כך מוכר:

וזהו ענין עליה לטב וירידה לטב [חבל שאין פה מראי מקומות – איני מכיר את מקור המושג הזה (לכאורה מקורו בזהר בנפרד – במקום אחד כתוב "ירידה לטב" ובמקומות אחרים כתוב "עליה לטב").. יש עליה לטוב וירידה לטוב, והוא רוצה להסביר דווקא את "ירידה לטב" – דרך מעביר, "פני ילכו" – אך היות שכתובים שני כיוונים הוא מסביר גם את "עליה לטב". ביטוי יפה מספרי הקבלה, וכדי שנחקוק אותו בנפש שלנו נעשה גימטריא שלו: לטב אותיות בטל או טבל, כוונה טובה למקוה, ר"ת "לב טהור ברא". "עליה לטב" שוה יוסף, ציון. 156 הוא יהלום של 12 – לחם (משולש 12, משולש זה, 12 כפול 13) כפול, הוא "לחם משנה", משנה למלך שנותן לחם. "וירידה לטב" שוה 276, גם כפולת 12 – 12 כפול 23, משולש 23, שוה חיים נצחים. יחד עולה 432, תבל, ריו עליון ו-ריו תחתון (מספר חשוב בקבלה, עיקר כל זיווג), עדן-נהר-גן (ר"ת ענג – ענג שבת, עיקר גילוי האצילות למטה וגם עלית העולמות למעלה הוא בשבת). כעת מסביר את הביטוי:], דעליה לטב הוא שהכלים דז"א מתעלים ומזדככים עד אשר מלבישים לאור אבא ואמא או לאור אריך אנפין [הכלים של הפרצוף התחתון מזדככים עד שעולים להלביש את הפרצוף העליון, וממילא לקבל את עצמת האור כמו בפרצוף העליון. אם נשתמש במשל הרב והתלמיד שהתחלנו להסביר אתמול – שהוא המשל לכל סדר השתלשלות – זהו מצב בו התלמיד זכך את כליו עד שעולה לקבל את שכל הרב כפי שהוא במקומו, נדיר מאד. "לטב" היינו לטוב, "אין טוב אלא תורה" – כנראה רומז כאן לטוב הראשון, אור הגנוז. לכן הוא קשור גם ליוסף הצדיק, אור שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. "עליה לטב" היא שהתחתון ממש עולה לקבל את ה"אור כי טוב" כפי שהוא אצל המשפיע – הז"א מזכך את כליו עד שהוא עצמו עולה למקום או"א או יותר גבוה לאריך אנפין לקבל את האור במקומו.] ונמצא אז ההנהגה כמדת אריך אנפין [מדבר כאן על הנהגה, כי הכל לפרש את "פני ילכו והנחותי לך" – מדבר על ההנהגה שתהיה לעם ישראל. "פני ילכו" זו "ירידה לטב", כפי שיסביר, אך בכל אופן הנושא הוא הנהגה. יש הנהגה של אריך אנפין, הנהגה של או"א ויש הנהגה של ז"א. הנהגה של ז"א היא "קצר אפים" – יש זמנים טובים, שאנו מעוררים חסד, ויש זמנים לא-טובים, שאנו מעוררים דין. בהנהגת ז"א יש שתי פנים – חסד ודין. ככל שעולים יש יותר רחמים, פחות דין. לפי המוחין של המנהיג כך הנהגתו, וככל שעולה יש יותר חסד, יותר רחמים פשוטים. עיקר התכלית היא ההנהגה שיוצאת – כשז"א עולה להלביש את אריך אנפין ההנהגה היא רחמים פשוטים, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", הדין הוא יותר חסד מהחסד.], וזה נקרא עליה על דרך עליית האדם שמתעלה בהזדככות שכלו על ידי ריבוי ההתעסקות במושכלות בדרך עיון דוקא [חב"ד זו שיטה של עיון, התבוננות, כמו שלומדים גמרא בעיון. כשאדם לומד עיון השכל מזדכך. אם לומד שטחי – הוא מבין משהו, אבל השכל לא מזדכך ולא עולה.],

דהנה בהשגת המושכלות ישנם שני אופנים [מאמר מוסגר כאן.], הא' עליית המשכיל אל ההשכלה והב' ירידת ההשכלה אל המשכיל, דהנה המשיג [התלמיד] והמושג [הרב] הם רחוקים זה מזה דהמשיג דעתו קצרה [כמו זעיר אנפין – קוצר. כשאדם תופס משהו קצר זו הנהגה של זעיר אנפין. כשתופס ארוך, בסבלנות, זו הנהגה של אריך אנפין. גם בדעת – יש קוצר דעת.] והמושג ענינו עמוק [קוצר המשיג ועומק המושג] וישנם ג' אופנים באופן התאחדותם [קודם אמר שיש שנים, אבל בפרטות מחלק לשלשה.], הא' הוא שהמשיג והמושג מתאחדים בדרך הממוצע [נפגשים באמצע. הווארט הזה כתוב בסגנון אחר בהרבה מקומות בחסידות, ויתכן שמקורו אצל המגיד – שאם יש אחד על הרב והשני בעמק יש שלש אפשרויות לחבר אותם: או שהעליון ירד למטה, או שהתחתון יעלה למעלה ביגיעה רבה, או שמשתפים פעולה – יש תקשורת אחד עם השני – והם נפגשים באמצע, אחד יורד ואחד עולה. (כמו הכאה?) בפגישה באמצע יש הכאה. בהר סיני משה עלה להר וה' ירד לראש ההר. אם אומרים שההר שם הוא האמצע – משה עלה והקב"ה ירד ושם נפגשו. בכל אופן, המשל תמיד שאחד עומד על ההר והשני עומד למטה ויש שלש אפשרויות התחברות. כאן אומר אותו רעיון, אבל הכל במובן של שכל – המשכיל, שרוצה להבין דבר לאשורו, והמושג למעלה, ויש שלש אפשרויות איך לאחד אותם. הוא מתחיל מהאפשרות של הממוצע – שהמושג יורד והמשיג עולה.] והוא שהמשיג [התלמיד] מרחיב דעתו [על ידי עיון לפי ערכו. ככל שמרחיב את הדעת עולה לקראת המושג.] והמושג יורד ומתלבש במשל [מה הכוונה שהמושג יורד? שהוא מתלבש במשל. גם מושג חשוב. שלמה המלך היה צריך להלביש את השכל שלו ב"שלשת אלפים משל" – לא שלשת אלפים משלים אחרים, אלא משל בתוך משל. משל אותיות שמלה, לבוש, שבא להלביש את השכל.] ועל ידי זה הנה המשכיל תופס את המושכל והמושכל נתפס במוח המשיג [בהמשך השיעור אתמול, אחרי הברית, דברנו על פרשת שבוע שעבר – תרומה – שיש בה כפרת-כפתֹר-פרכת, על פי סוד הצירוף (לפי הסדר, כפי שהסברנו – צירוף ראשון, צירוף שני וצירוף שמיני). הבאנו את רש"י שפרכת היא "דבר המבדיל בין המלך לבין העם" שנקרא פרגוד בלשון חז"ל. לא הוזכרו במשכן מלך ועם, ופתאום כשמגיעים לפרכת מדברים על מלך ועם. הסברנו שכמו הרקיע, שבחיצוניות מבדיל בין מים למים אבל בפנימיות תפקיד הרקיע הוא דווקא לחבר. אמרנו – לפי רמזים שלא נחזור עליהם – שהפרכת היא כמו אדרת אליהו (שהוא "איש אלהים", מילוי המלה פרכת), שמתלבש בפרכת ועל ידי זה דווקא מקרב את העם. ממש כמו סוד המשל כאן – הוא לבוש בו מתלבש שכל הרב. אפשר לומר שהמשל מבדיל, לא תופס את עצם המושג, אבל המשל בא דווקא כדי לחבר – שתהיה גישה, שיהיה מפגש. המשל הוא כמו הפרכת, שפנימיותה באה לחבר בין המלך והעם – כאן המלך הוא המושג והעם הוא המשיג.], הב' הוא כאשר דבר ההשכלה ההיא באה בשלשלת של משלים [בשביל הפגישה באמצע מספיק משל אחד. מאד חשוב, שאם הרב עושה מאמץ להסביר את השכל העמוק שלו במשל אחד בשביל שהתלמיד יבין אותו – הוא הלך לקראת התלמיד, אבל רק חצי דרך. ווארטעמוק, שאם טרחתי ודאגתי להלביש את עומק השכל במשל אחד – משל טוב, אבל אני סומך על התלמיד שמשל אחד טוב בשבילו – אני סומך עליו שירחיב את דעתו לתפוס את השכל על ידי לבוש אחד, פרוכת אחת. אם אני לגמרי יורד לקראתך, ולא דורש ממך שום דבר, לא מספיק משל אחד – צריך להלביש במשל, ואותו להלביש בעוד משל ובעוד משל, עד שלמה שמלביש ב"שלשת אלפים משל", כדי להגיע לגמרי עד התלמיד. אם האור הוא אור האצילות, משל אחד הוא ירידת האצילות להתלבש בעולם הבריאה – ה' עשה מאמץ להוריד מאצילות לבריאה, אך אני צריך לעלות מיצירה לבריאה כדי להפגש שם. "שלשת אלפים משל" של שלמה המלך היינו ירידה של כל שלשת העולמות – אלף משלים בכל עולם – עד לעולם העשיה.] עד שיורדת למעמדו ולמצבו של מוח המשיג [בקצור שלי, בלי שעולה.], והג' [שהוא ה"עליה לטב",] הוא כשהמשכיל מזכך כלי שכלו ועולה מדרגא לדרגא [המאמץ הוא של התחתון.] עד שברוב הזדככותו מחדד כלי השגתו ומעלהו לידי מעמד ומצב ההשכלה כאשר בעצם מהותה [הוא ממש עולה עד לדרגה העליונה – כל כך מרחיב ומזכך את הדעת שלו עד שתופס את השכל כפי שהוא במקור.], דזהו אך ורק שכאשר התעסקותו במושכלות הנה נותן דעתו ולבו לא רק על השגת ההשכלה לבד כי אם גם על הזדככות שכלו [הוא מתכוון בפירוש לזכך את עצמו ולהתעלות בעצם השכל שלו – לא רק לתפוס את השכל הספציפי, נושא הלימוד. היות שמדובר במשהו עדין – והמלה עדינות מופיעה כאן – צריך לתרגם לאידוש:], נעמען יעדער מושכל ניט נאר קלאר פארשטענדיג נאר אויך איידעל און לעבעדיג [מה שאמר כאן הוא משפט מפתח. משמע כאן שאם המפגש הוא באמצע, שכל אחד עושה את המאמץ – המושכל-הרב יורד להלביש את עצמו בתוך משל, לבוש, פרכת, אדרת אליהו, וגם המשכיל-התלמיד מרחיב דעתו כדי לתפוס – מספיק להרחיב את דעתו בכך שיעיין היטב בסוגיא. כשהוא מעיין היטב – העיון מרחיב את הדעת. הוא אומר שהעיון שמרחיב את הדעת טוב רק כדי להגיע לאמצע ההר, אבל לא מספיק כדי לטפס עד פסגת ההר ולהשיג את השכל כפי שהוא במהות. ווארט מאד יפה בחסידות – 'הרגש' חסידי – שהוא אומר כאן באידיש. הוא אומר שצריך לעבוד על עצם הזדככות השכל, ולא רק על הבנת הענין. הוא אומר – רק באידיש כאן – שצריך לקחת את המושכל בו הוא עוסק, עוסק בסוגיא מסוימת, אבל לא די שיהיה בהיר אצלו (זה חצי ההר) אלא צריך גם שהמושכל יהיה אצלו בתכלית העדינות ובחיות. בדרך כלל מדברים על עידון המדות, לעדן את מדות הנפש, אבל כאן מדובר על עדינות השכל – ממש סוד "גן עדן", "ונהר יוצא מעדן", שעדן הוא חכמה, הוא אין. על עדן כתוב "עין [ב-ע] לא ראתה אלהים זולתך" כי הוא אין (ב-א). צריך לא רק להבין, אלא לקחת את השכל בעדינות ובחיות. אפשר להיות משכיל גדול – גאון עולם, כמו שלומדים בישיבה – להבין טוב בתכלית העיון, אבל הלימוד לא לייבדיג, השכל לא חי. כאן יש משפט בשכל, שהדרגה הכי גבוהה בשכל היא העדינות שלו, ואם יש עדינות בעצם השכל יש גם חיות בשכל. אחרי שיש בשכל עדינות וחיות יש גם הבנה. היות שהמשפט כל כך יפה כדאי שנעשה רמז. הרמז הוא "אאלפך חכמה" – צריך איידעל, פארשטענדיג, לייבדיג. הכי גבוהה העדינות, אחר כך החיות ואז ההבנה. עדינות בשכל היא כמו "דק מן הדק". במילים של היום אפשר לומר שעדינות היא תפיסת ניואנסים מאד עדינים בתוך השכל, שמישהו אחר בכלל לא רואה אותם, לא שם אליהם לב. כמו עדינות עם אדם, שאתה מאד רגיש לדברים שבדרך כלל לא שמים לב. כך צריכים שהשכל יהיה מאד עדין – מהתבוננות באים להסתכלות, צריכים לבחון כל דבר בשכל מאד בעדינות. זהו זיכוך השכל, שיהיה עדין. אם השכל עדין הוא יהיה חי, תהיה בו חיות, ובסוף גם תבין – לא רק שתבין, אלא שתבין כמו שהרב מבין. עיקר ההבדל בין השכל כפי שהוא אצל הרב לכפי שהוא אצל התלמיד הוא שאצל הרב יש בשכל הרבה חיות והרבה עדינות, דקות. יש בראשונים שקוראים לה' "דק מן הדק". בשכל צריך לתפוס דקות – כמו שיש עיון, יש יכולת לדייק בשכל. לכן טוב ללמוד דקדוק, הוא דק מן הדק. לא כולם לומדים דקדוק בישיבות. אדם צריך לעבוד באופן מודע על עדינות וחיות השכל – לא רק על הבנת הטקסט. אם הוא מצליח, בע"ה, הוא עולה כל כך עד שתופס את השכל למעלה (כמעט כמו רוח הקדש) – במקום המשפיע, מקום המושג בעצמו. זו "עליה לטב" – שהוא זוכה לעלות ולתפוס את המצב כמו שהוא במקור. (התנועה הנפשית היא התמסרות למושכל או התעסקות עם השכל שלי?) הוא אומר שנותן דעת – מתכוון – לא רק להשכלה, אלא גם על הזדככות שכלו. הוא חושב בפירוש ומתמסר לזיכוך השכל שלו אם רוצה וצריך לעלות עד פסגת ההר ולתפוס אותו שם.], והוא כמו עליית העולמות בשבת שהבריאה עולה באצילות ומאיר בכלים דבריאה אור האצילות [בשבת יש "עליה לטב".], וכמו משה שהיה בהר [עלה עד הפסגה.] וניזון מן הרוחני' וכמו שכתוב לחם אבירים אכל איש [המן, הרוחניות.] כו' וכמו אליהו שנזדכך גופו עד שחי מאלקות ממש [עד כאן מסביר עליה לטב, רק כמאמר מוסגר, כי אנחנו רוצים "פני ילכו והניחותי לך", "ירידה לטב" דווקא. ה"טב" כאן הוא האור כפי שהוא במקור – או שאתה עולה אליו, או שיורד ועובר בדרך מעביר. בשני האופנים הקודמים, לפני העליה לטב, יש ירידה למשלים – האור מאיר בדרך התלבשות. שלשת האופנים חתרו רק להסביר מהי עליה לטב, אבל לא כלל בכלל ירידה לטב, כי הירידות היו התלבשות ולא מעביר. הירידה לטב היא המעביר ועליה נאמר "פני ילכו", כפי שיסביר כאן בהמשך.],