מאמר כה - ואברהם זקן

ב. ד"ה ואברהם זקן תער"ג: ענין עולם האצילות

ההבדל בין קבלה לחקירה – עולם האצילות שתכליתו גילוי אלקות

עולם האצילות הוא ממוצע בין אור-אין-סוף לעולמות הנבראים – כך הרבי רש"ב מתחיל את המאמר שלנו השבוע. ספירות מלשון סיפור היינו מה שהספירות, האורות והכלים גם יחד, מספרים לנו על אור-אין-סוף שלפני הצמצום, על עשר ספירות הגנוזות במאצילן. במאמר הקודם הוא הסביר שהכלים של הספירות מספרים על האורות, וכאן אומר שלא רק זה, אלא ששניהם יחד מספרים על ע"ס הגנוזות, וזהו עיקר הפירוש של ספירות לשון סיפור.

את כל הפרק הראשון הוא מקדיש לכך שללא עולם האצילות, הממוצע בין אוא"ס לעולמות, לא היינו מבינים כלום באלקות. עולם האצילות הוא כדי שתהיה לנו השגה וזיקה בנפש לה'. ה' יכול היה לברוא את העולם בלי עולם האצילות, ואז לא היינו יודעים בכלל מהאלקות. הוא אומר שאולי היה אפשר להבין שאין דבר עושה את עצמו, אבל שום השגה פנימית בבורא עולם לא היתה. עולם האצילות הוא ממוצע בין הבורא לנברא, כדי לגלות לנברא את הבורא.

הדבר הזה, כמו שהוסבר הרבה פעמים, הוא ההבדל בין הקבלה לחקירה, כמו הרמב"ם. בחקירה אין את עולם האצילות. יש את עולמות התחתונים, שלש מדרגות שלדעת כולם הם כנגד עשיה-יצירה-בריאה – פסוק מפורש, "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – ומשם קופצים כביכול לה' עצמו, אין משהו באמצע. כל החידוש של הקבלה שיש משהו באמצע, שתפקידו לגלות לנו את ה', והתפקיד של גילוי ה' הוא הפירוש הפנימי של ספירה לשון סיפור. זה הנושא הראשון.

נשמות דאצילות – לשם גילוי אלקות

נבין את הנקודה הזו קצת יותר לעומק ובקשר להמשך קצת יותר:

יש נשמות דאצילות, נשמות גדולות. מי הוא נשמה דאצילות? מי שתפקידו ושליחותו לגלות אלקות בעולם, לגלות שיש ה'. הפסוק אומר "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". לפי רש"י מתפרש לגריעותא, כלומר שנהגו בגסות רוח, שמתוך חויה אלקית – "ויחזו את האלהים" – הם אכלו ושתו. לכן הגיעה להם גזירה רעה, רק שלכבוד האירוע של מתן תורה ה' התאפק ולא פרע מהם אז – לכן כתוב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו". מה היה החטא שלהם? ההמשך – "ויאכלו וישתו". שמתוך לחזות את האלקים הם אוכלים ושותים. ה' לא אוהב גסות רוח, ובפרט כשהיא כלפי שמיא. אבל יש מפרשים למעליותא – לא כל המפרשים כמו רש"י בשם חז"ל, שהיה שם חטא. גם אנחנו, לעניננו, כדי להבין את ענין האצילות מהלשון "אצילי בני ישראל" נפרש למעליותא.

הנושא הראשון של המאמר הוא המשמעות של אצילות. עיקר העיון, הראשון על כל פנים, של מי שלומד קבלה הוא להתעמק במושגים – כמו כאן במושג ספירה. פשיטא ש"אצילות" הוא מעשרת המונחים העיקריים של הקבלה. היות שמסביר שאצילות, עיקר החידוש של הקבלה, היא ממוצע כדי לגלות משהו מעבר – לגלות את אוא"ס של הבורא לנברא – צריכים להתבונן במהות הנשמות דאצילות. "ועמך כֻלם צדיקים", אבל יש נשמות ששרשן בהדיא הוא באצילות. לכולנו יש שרש באצילות, אבל יש כאלה שנשמתם נולדה בגלוי מאצילות, נשמות דאצילות, ולהם יש כח מיוחד לגלות לעם ישראל ולכל העולם אלקות. הם "מספרים כבוד אל" (כמו שלמדנו שהבעש"ט הוא המספר העיקרי וה"מגיד" – "ומעשה ידיו מגיד הרקיע" – הוא המגיד ממעזריטש).

אצילות – אצל וסמוך (באורות) והאצלה והפרשה (בכלים)

כתוב שבאצילות יש שני פירושים עיקריים – אצל וסמוך והאצלה-הפרשה, כמו שמשה האציל מרוחו על שבעים הזקנים. יש הרבה מאמרים, לא כאן, שהפנימיות של הספירות – יותר קשור לאורות שלהם – הם אצילות לשון אצל וסמוך, לא נפרד. לכאורה שני הפירושים הם הפכים, אצל וסמוך הוא לא להיות נפרד, ואילו אצילות לשון האצלה והפרשה היא כן להפריש. האצלה והפרשה שייכת יותר לחיצוניות הספירות, הכלים, שיש להם מציאות בפני עצמם, בניגוד לאורות (כמו שהוסבר במאמר הקודם). האורות הם אצל וסמוך, ואילו לכלים יש מציאות והם נאצלים ומופרשים.

"אצילי בני ישראל" למעליותא – גילוי אלקות בתחתונים (עם הסיכון שבכך)

נחזור לפסוק "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". אפשר להסביר למעליותא, שזו תכלית הכוונה, שמי שהוא אציל באמת תוך כדי שהוא חווה את האלקות הוא מוריד ומחבר זאת לגשמיות שלו. מי הוא הצדיק? מי שתוך כדי שאוכל ושותה בגשמיות ממש הוא חוזה את האלקים (מבואר בדא"ח שאצל צדיקי אמת עבודת האכילה, בגשמיות, היא יותר גבוהה מעבודת התפלה, דבקות אלקית).

אם נפרש כך, ממש למעליותא, מוסר השכל ולימוד מה צריך להיות לכתחילה – לכתחילה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", להמשיך את חוית האלקות לגשמיות ממש, על דרך "בכל דרכיך דעהו" – צריך להבין את פירוש "לא שלח ידו", שמגיע להם עונש. רק אמרנו שיש מפרשים אחרים, שלא מפרשים ש"לא שלח ידו" הוא שהיו ראוים לעונש. אפשר לומר שאותו צדיק שמחבר את ה' לגשמיות הוא באמת לוקח ריזיקה, יש בכך סיכון – הוא מכניס את עצמו למצב מסוכן, כשהוא מוריד אלקות, קדש קדשים, לחולין שבחולין. כוונתו לקדש את החולין, שיהיו חולין על טהרת הקדוש, אבל בהחלט אפשר לבוא אליו בטענה ותביעה – מה אתה מכניס את הקדש לבטן שלך, לגרון שלך?! יש הוה-אמינא של "שלח ידו", אבל בסוף מתברר שהכוונה טהורה והדבר רצוי לכתחילה, וממילא אפשר ללמוד מאותם צדיקים, "אצילי בני ישראל", מה תכלית עבודת ה'. מה הכח האמתי של מתן תורה – שהעליונים ירדו למטה, לקחת את הקדש ולהוריד למטה.

רמז מאד יפה: "ויחזו את האלהים" בגימטריא תענוג, 23 (חיה) ברבוע. רק "ויחזו" עולה 37 (יחידה)[15], הזוג המובהק של 23, ואת התענוג האלקי הכניסו ב"ויאכלו וישתו".

האצילות הראשונה בתורה – מאמר עשו "הלא אצלת לי ברכה"

כמו בכל מלה, מה שקובע הוא ההופעה הראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". שרש אצל מופיע פעם ראשונה ב"הלא אצלת לי ברכה". אחרי שיעקב לוקח את הברכות במרמה, בחכמה, בא עשו וצועק לאביו "הלא אצלת לי ברכה?!". זו הפעם הראשונה שיש אצל בתורה. קודם כל, כמו הרבה דברים, הרבה שרשים חשובים ביותר, רואים שהם מתחילים בעולם התהו, אצל עשו. ההשגה הראשונה של אצילות. בקבלה האצילות הראשונה היא עולם התהו, עולם של עשו, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל". באמת האצילות הראשונה היא בפיו של עשו. "ציד בפיו", צריכים לצוד מה שיש לו בפה, ואחד הדברים שנמצאים בפיו הוא המלה אצילות – יצחק צריך לצוד אותה. "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" כפירוש האריז"ל.

עומק האצילות – הפרשה תוך כדי השארה

מה הפשט של "הלא אצלת לי ברכה"? המפרשים מסבירים פשט, שגם כל אחד יכול להבין מעצמו, ש"אצלת לי" פירושו 'השארת אצלך', 'עזבת אצלך'. מה זאת אומרת? שחוץ מהפירוש של "אצל", הוא להשאיר משהו אצלך תוך כדי ההאצלה וההפרשה מאתך לזולת – מחבר את שתי המשמעויות (ועוד יותר – השארת היינו הפרשת חלק שישאר אצלך ולא יופרש וינתן לזולת, כלומר שבעצם יש כאן שתי הפרשות, כלפי חוץ וכלפי פנים). האצלה היא הפרשה והוצאה, אך תוך כדי שאני מאציל אני משאיר אצלי משהו – לא נותן הכל, אלא משאיר.

המפרשים מסבירים שעשו אמר ליצחק – חשבת שאתה מברך אותי, אבל ידעת שיש לך עוד בן, יעקב, ומן הסתם לא רצית להשאיר אותו בלי כלום. מסתמא בכוונה שלך, אבא יצחק, השארת משהו לתת ליעקב. עכשיו, שבטעות – במרמה – הברכה שהיתה מכוונת אלי הגיעה ליעקב, לפחות תן לי את מה שהשארת עבור יעקב. כך הפשט של "הלא אצלת לי ברכה" – לא יתכן שנתת לו הכל, אתה יודע שיש עוד בן. אתה רוצה לתת לבכור את העיקר, אבל לא לקפח לחלוטין את השני, ולכן "הלא אצלת לי ברכה". בכל אופן, אם נתבונן קצת יותר עמוק, זאת אומרת שעולם האצילות פירושו להפריש, אבל תוך כדי שאני משאיר משהו אצלי.

תכלית ההשארה תוך כדי ההפרשה – גילוי המאציל

נקשר למאמר: הוא אומר שעולם האצילות הוא כדי שיתאפשר לגלות אלקות לעולמות. בלי עולם האצילות אי אפשר לגלות אלקות בעולמות. מה קשור לפירוש הזה? אם יש טבע שתוך כדי שאני נותן אני לא נותן את הכל, אלא משאיר משהו אצלי – רזרבה או משהו, שעל פי הפשט הוא גם בשביל לתת אותו בהמשך – מה הפסיכולוגיה בכך? אפילו כשיש רק בן אחד – ולא שנים, שאז מן הסתם אני משאיר לבן השני – אני רוצה לתת לו הכל, אבל מושג האצילות אומר שתמיד אני משאיר משהו, לא נותן הכל יחד.

מה הפסיכולוגיה של התכונה הזו? שלא תשכח מאין באת, מי נותן המתנה, כמו נותן התורה. אם לומדים תורה ושוכחים מנותן התורה – על זה חרבה הארץ, על שלא ברכו בתורה תחלה, כלומר שלמדו תורה ושכחו מנותן התורה. אני משאיר משהו אצלי, כדי שהדבר כל הזמן ישמש משדר מאיפה האור מגיע. הוא לא נשאר אצלי כי אני צריך אותו – רוצה לתת לך הכל. אבל כדי שכל הזמן ישאר קשר בינינו, יזרום כל הזמן בתודעה שאתה מקבל ממני, אני משאיר משהו אצלי לצורך כך. אלה שירים. בדרך כלל חושבים הפוך, שהרבי נותן שירים לחסיד. כאן יוצא הפוך, שאת השירים הוא משאיר לעצמו. מחלק משהו, אבל משאיר שירים לעצמו, והם משמשים כל הזמן את המעבר של התודעה מאיפה האור בא – כל הזמן מגלה את העצם, את המקור שנותן את המתנה. זו ההתבוננות מתוך הפסוק "הלא אצלת לי ברכה"[16].

שוב, המפרשים אומרים ש"אצלת לי ברכה" כי ודאי לקחת בחשבון שיש עוד בן, אבל אנחנו אומרים שלא צריכים פירוש זה. גם אם לא לקח בחשבון שיש עוד בן, ובאמת רצה לתת הכל, אבל כל מי שנותן באמת צריך להודיע את המקור – הנותן מתנה לתינוק צריך שיודיע לאמו – ולשם כך "הלא אצלת לי ברכה".

מה שניסינו להסביר כעת הוא השגה עמוקה מאד, השגה של עשו, השגה אצילית – לא פחות ולא יותר. יש לו כאלה השגות, השגות עמוקות, שמן הסתם השארת אצלך משהו – כדי שתוכל תמיד להמשיך בלי סוף לשדר את עצמך למקבל שברכת, ואם לא לאותו מקבל אז אלי, גם אני רוצה – "ברכני גם אני אבי". יש סוד גדול מאד ב"גם אני" שעשו אומר פעמיים (פעם לפני "הלא אצלת לי ברכה" ופעם אחרי) – ב"פ גם אני עולה יצחק.

נשמה דאצילות, כללית וחדשה – גילוי אלקות, ליכוד העם, תורה חדשה

נשלים את הווארט: נשמה דאצילות באה לעולם כדי לגלות את ה' בעולם, כמו שמסביר על עולם האצילות. חוץ ממה שכותב במאמר, שבלי עולם האצילות אי אפשר להכיר את ה', גם בלי הנשמות דאצילות היינו מגששים באפילה, כל הנשמות שהן "זרע בהמה" (שיחסית לנשמות דאצילות הולכות על ארבע ואינן רואים את השמים, את האלקות). נשמות דאצילות הן "זרע אדם". "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה". לכולנו יש שרש באצילות, אבל בגלוי דרגת האצילות נמצאת אצל "זרע אדם" שנועדו ללמד את "זרע בהמה".

בקטע הקודם הזכרנו את "לב לדעת", מאמר "אמונה ובטחון". בהמשך יש שם מאמר "וצדיק יסוד עולם", ומבואר שצדיק אמת צריך שלש בחינות – נשמה דאצילות, נשמה חדשה, נשמה כללית – כמסורת החסידות. כעת הסברנו נשמה דאצילות – הרבי מגלה אלקות, שיש ה' בעולם. מה הן נשמה כללית ונשמה חדשה לפי זה? הרבי האמתי הוא מלך, "ויהי בישֻרון מלך". תפקיד המלך, כמו שכותב הרמב"ם במו"נ, הוא ללכד את העם. נשמה כללית היינו שיש לו קשר לכולם, "'איש אשר רוח בו' – שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", מתוך שיש לו אהבת ישראל אין סופית לכל אחד.

בקיצור נמרץ: בשביל מה הרבי צריך להיות נשמה כללית? כדי ללכד את כולנו, לשדר אהבת ישראל, לשדר "כל ישראל חברים". מה הבעיה אם עם ישראל הוא ח"ו צאן בלי רועה? שכל הצאן מפוזר (כלשון הפסוק "שה פזורה ישראל"[17]). כח החבור של הנשמות הוא היות הצדיק נשמה כללית, שבאמת חובק ומחבר כולם יחד. אחר כך הצדיק הוא נשמה דאצילות, שתפקידו לגלות לכולם אלקות. לא רק שיש ה' בכללות, אלא גם בהשגה פרטית, פנימית. מה היא נשמה חדשה? הסברנו באריכות שם שנשמה חדשה ענינה "תורה חדשה מאתי תצא". עיקר החידוש הוא התורה.

גילוי השגחה פרטית לעומת גילוי תורה חדשה

כאן צריך להבין את ההבדל בין נשמה חדשה לנשמה דאצילות. מה ההבדל בין גילוי אלקות לתורה חדשה? כנראה לא בדיוק אותו דבר. נשמה חדשה, שמגלה תורה חדשה, היא כמו השמן שדברנו עליו קודם – סוד השמן, "וחֻבל עֹל מפני שמן", שמנו של חזקיהו המלך, רזין דרזין דאורייתא, נשיאת הפכים. לגלות אלקות לא עד כדי כך בהכרח, לא תורה חדשה. במובן הכי פשוט, לגלות אלקות הוא לגלות לך את האלקות על כל צעד ושעל של החיים – לגלות השגחה פרטית.

שתי המדרגות ביחס לאחיזה בארץ ישראל

נשייך לאקטואליה: הרבי אומר שצריך להחזיק בארץ מתוך הכרה שבדור שלנו ה' נתן לנו את הארץ בנסים גלוים, ומי שמזלזל בכך, ומוכן 'להחזיר' שטחים – כמו שהם קוראים לכך, כלומר לוותר על שטחי ארץ ישראל ר"ל – כמו שנותן סטירת לחי לנותן המתנה. זה אחד משלשת הטעמים שהרבי נותן. רואים שבלי רבי, כמה שיש נסים – המון נסים – לא שמים לב לנסים. משתדלים, הכחות הרחוקים, לטאטא את הנסים מתחת השטיח לגמרי – שלא יראו נסים. לכן צריך להיות רבי, כפי שהרבי נסה והצליח במדה מסוימת, לגלות שיש פה נסים. אנחנו קיימים פה בנס אחד גדול, והיו נסים אדירים – נסים כל כך גדולים שבמדה מסוימת אפילו מגמדים נסים מהעבר של עם ישראל, שכל מי שמאמין בנסים מכיר אותם – אבל אף אחד לא מוכן להכיר בכך. זה תפקיד של נשמה דאצילות – שכן נרגיש את הנסים.

אבל יש עוד סבה להחזיק בארץ – בגלל שלמות הארץ, שכל סנטימטר מרובע בארץ הוא כמו אות בספר תורה, ואם אתה מוותר על השלמות אתה פוסל את כל הספר. זה משהו עצמי. השגה זו אינה בגלל נסים כלל – השגה אחרת, קשורה לתורת משיח. לשדר זאת בטוב טעם, שיקלט, שייך לתורת משיח. כמו שלא קולטים שהיו פה נסים, ודאי שלא קולטים שלותר על סנטימטר בארץ כמו לותר על יהודי או כמו לוותר על אות בספר תורה ולפסול את כל הספר. כך מובן שיש מוחין של תורה חדשה ויש מוחין של אלקות, שיש ה'. כדי לגלות שיש ה' צריכים נשמה דאצילות, אבל גילוי תורה חדשה הוא מדרגה יותר גבוהה, שדורשת נשמה חדשה.

שלש בחינות בנשמה – אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה

בלשון אחרת: כל נשמה מצטיינת באהבה. נשמה כללית מצטיינת באהבת ישראל ללא גבול. נשמה דאצילות מצטיינת באהבת ה'. נשמה חדשה מצטיינת באהבת התורה. מה יותר גבוה? לכאורה אהבת ה' יותר גבוהה, ה' למעלה מהתורה. אבל לא, יש משהו באהבת התורה – אותיות החקיקה – יותר עצמי מלומר שאני אוהב את ה'. אהבת ה' סתם לא מגיעה למעמקים, ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו" ממש, תורה חדשה, תורת ה'.

גילוי אלקות ותורה חדשה – סיפור וספיר

זה בקיצור הנושא הראשון שמסביר – שאצילות היא גילוי אלקות, ספירה לשון ספור. אם אמרנו שנשמה חדשה למעלה מנשמה דאצילות, אולי יהיה שייך לספירה לשון ספיר (ונשמה כללית לספירה לשון מספר – "מספר בני ישראל אשר לא יספר" כמו שלמדנו במאמרים הקודמים, היינו חבור של "כל ישראל חברים"), נושא שיתחיל במאמר הבא, וימשיך עד סוף השנה, עד שבועות תער"ג.

כחות קבועים, נטועים וטבועים

נעבור לנקודה השניה של המאמר: הוא מדבר על הכחות ההיוליים שבנפש, שבמקום אחר נקראים – כפי שרומז – "כחות הנטועים בעצם הנפש". יש אפילו מקומות בחסידות שיש בהם ג לשונות – "הכחות הנטועים בעצם הנפש", "הכחות הטבועים בעצם הנפש", "הכחות הקבועים בעצם הנפש" (הכל חרוז – קבועים-נטועים-טבועים). הסברנו הרבה פעמים שהם כנגד מושכל-מורגש-מוטבע בעצם הנפש. כלומר, "הכחות הקבועים בעצם הנפש" קשורים למושכל בעיקר, כמו קביעות עתים לתורה. הכחות הנטועים, כמו עץ נטוע בנפש, שייך יותר לרגש בלב. כחות טבועים מלשון מוטבע, אינסטינקנט.

אם כי כל בטוי מתייחס לכל הכחות. כל הכחות האלה הם עשר ספירות דעתיק. יכול להיות עתיק דכללות, לפני הצמצום, ע"ס הגנוזות. יש את הכחות הקבועים והנטועים והטבועים בעצם הנפש. כאן במאמר הוא קורא להם "הכחות ההיוליים העצמיים", "כח היולי עצמי".

שלש מדרגות של כל כח – היולי עצמי, מקור, כח גלוי

אנחנו יודעים שהיולי פירושו ללא צורה, והוא מסביר כאן שיכולות להיות שתי מדרגות של כח היולי. או המדרגה העליונה, היולי עצמי, או היולי יחסית לכחות הגלוים, אבל לא עצמי – כמו הספירות של אריך אנפין, חיצוניות הכתר, שהם כבר מקורות לכחות הגלויים. זה עיקר המאמר כאן, שבכל כח יש בכללות שלש מדרגות. הדוגמה שהוא נותן היא כח השכל, אבל לפני שנדבר על השכל – שייך לכל כח, כל ספירה. יש את הכח כאשר הוא היולי-עצמי, בעצם הנפש. יש את הכח שכבר יצא ונמשך, "המשכה נעלמת" הוא קורא לכך, והגיע להיות מקור לכח הגלוי, כמו המקור של חכמה או המקור של חסד. כל מקור שייך לדבר שיתגלה ממנו. ההיולי לא שייך, הוא קדוש ומובדל לגמרי. אף על פי כן, מההיולי העצמי יש המשכה נעלמת למקור, ומהמקור יש המשכה בדרך של העלם וגילוי – לא של עצם והתפשטות – לכח הגלוי.

כל התהליך הזה מתרחש בעולם האצילות, כי כל עולם האצילות – כפי שהסביר כמה וכמה פעמים – הוא בדרך של גילוי ההעלם, ולא בדרך של התחדשות. התחדשות, שקשורה גם לעצם והתפשטות, היא רק מאצילות לעולמות התחתונים בי"ע. באצילות הכל – גם אורות וגם כלים – הוא בדרך של העלם וגילוי מהמקור.

הדוגמה העיקרית שהוא נותן היא דוגמת השכל. אמרנו שהמדרגה שבאמצע, שנקראת "מקור לשכל הגלוי", גם נקראת יחסית שכל היולי (קצת מבלבל, צריך לעיין היטב בלשונות המאמר), אבל לא היולי עצמי. יש היולי עצמי, יש מקור ויש שכל גלוי. מלמטה למעלה, השכל הגלוי הוא חכמה עילאה דאצילות. למקור יש שם מיוחד בחסידות – "כח המשכיל", שבלשון הקבלה היינו "חכמה סתימאה", חכמה דאריך. השכל ההיולי הוא חכמה דעתיק, "קבוע בעצם הנפש" – "שכל היולי עצמי". כל המאמר כאן איך המדרגות נמשכות ומגיעות זו מזו – מההיולי העצמי למקור (שכבר יש לו זיקה ממשית למה שיתגלה ממנו) ולשכל הגלוי.

שכל היולי – העלם שאינו במציאות; מקור – העלם שישנו במציאות

לשכל ההיולי הוא קורא במאמר גם "העלם שאינו במציאות" – בטוי ידוע אצלנו. המשל של "העלם שאינו במציאות" הוא תמיד "אש בצור החלמיש" – אין אש באבן, אך על ידי הכאה היא יוצאת, סימן שיש שם אש אך היא כלל לא במציאות. "שלהבת בגחלת" היא "העלם שישנו במציאות", המשל לספירות דאריך.

שוב, הספירות דעתיק הן "העלם שאינו במציאות", כ"אש בצור החלמיש", והספירות דעתיק הן "העלם שישנו במציאות", "כשלהבת הקשורה בגחלת העוממת" (אש שעל גבי השלהבת היא בגלוי, לא בהעלם), שאיני רואה שום אש, אבל על ידי נפיחה היא מתגלה. האש שם סמויה, לא כבויה, היא ב"העלם שישנו במציאות" – משל למצב של מקור השכל בלא-מודע, שנקרא "כח המשכיל", חכמה דאריך. על ידי נפיחה, בכח, אני מוציא אותו מהעלם לגילוי. גם משל טוב להעלם וגילוי – היה בהעלם בגחלת, אני נופח והוא מתגלה. בשביל להוציא את האש מהצור לא מספיק לנפוח באבן – לא יעשה שום דבר, כמה שאנפח חזק – צריך ממש להכות במשהו קשה.

הוא רומז במאמר, לא אומר בפירוש, שהכאה במשהו קשה היא הקשית קושיה. להכות באבן, כדי להוציא "העלם שאינו במציאות" – "שכל היולי עצמי" – פועלים רק על ידי קושיות. זו דרך הלימוד של הבבלי לעומת הירושלמי – נושא שלמדנו לפני שנה. עוד לפני סוגיות הבבלי והירושלמי, הסברנו נקודה זו. כאן מאמר הכי טוב על ההבדל בין הבבלי והירושלמי. לפי המאמר שלנו, הירושלמי הוא חכם גדול שהחכמה שלו בדרגת כח המשכיל, וכל הזמן יש לו נביעה מ"כח המשכיל" ל"שכל הגלוי" – שם הוא רואה את הדברים ממש.

שכל מצטבר (אחור) ושכל של כח המשכיל (פנים)

זה עוד ענין שיוצא מהמאמר. הענין שלנו להוסיף מושגים כדי להבין טוב את המאמר: במקום אחר מוסבר באריכות הפסוק שאומר אליהוא לרעים של איוב – "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" – חכמה מצטברת, בבחינת אחורים. יש חכם קטן וחכם גדול, ועם הימים יתכן שהקטן ישיג את הגדול, אבל בעצם שני החכמים האלה אינם חכמים באמת. החכם הגדול יותר למד והתקדם, כל יום עוד פרק, והחכם הקטן לא למד מספיק – לא רק ענין של כמות אלא גם של איכות. במשך הזמן, עם מספיק התמסרות, החכם הקטן יהיה חכם גדול. כל זה "ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" – הכל חכמה דאחורים, "חכמה בשכל הגלוי" כפי שקורא לה כאן. לא שאצל החכם הגדול מתגלה בשכל "כח המשכיל", החכמה של חיצוניות הכתר שהיא המקור ל"שכל הגלוי", וכ"ש וק"ו שכלל וכלל לא שייך ל"שכל ההיולי", החכמה דעתיק.

את החכם האמתי, שיש לו כל הזמן נביעה של אור ישר מ"כח המשכיל" ל"שכל הגלוי", לא מבינים גם החכם הגדול וגם החכם הקטן – מובדל מהם לגמרי. הוא אומר שהוא עצמו בקושי יכול לבטא עצמו בדבור, כי חכמתו היא חכמת ראיה. על דרך שאדם לומד תורה בחלום – כפי שדברנו על שינה וחלומות. האריז"ל אמר שיקח לו לומר שמונים שנה מה שחלם בשעת מנוחה ביום השבת. גם חידוש, כי יש ראיה שגם בשמונים שנה לא תוכל לומר – ראיה ממש שלא תוכל לומר בשום פנים ואופן.

אריך ועתיק – תהו תחתון ותהו עליון – גילוי שכל דעתיק על ידי קושיות

ראיה היא תלמוד ירושלמי. מה הענין של תלמוד בבלי? קושיות, אור חוזר. אולי הווארט הכי עמוק שמסביר במאמר, שעל ידי קושיות של אור חוזר – כמו להכות בצור (הוא לא אומר) – אפשר גם לחזור ולהגיע ל"כח ההיולי", חכמה דעתיק, "העלם שאינו במציאות". הוא קורא לחכמה דעתיק גם "תהו". יש מה שנראה כמו סתירה במאמר – שבתחלה אומר ש"תהו" הוא אריך, ובהמשך כותב שמדרגה זו היא עתיק. כלומר, שהמדרגה של ה"היולי העצמי" היא עתיק, לא אריך. צריכים לשים לב כאשר לומדים את המאמר. אם מדייקים מובן, כי הוא אומר שבאר"י תהו נקרא אריך. הבעיה כאן היא רק גדר המלה "תהו". בכתבי האריז"ל "תהו" הוא באמת אריך, לא עתיק. אבל כאן, הוא מסביר "תהו" ובאמת מתכוון לעתיק. יש גם רמז יפה בגימטריא: שכל היולי שוה תהו[18].

יוצא שיש "תהו" עליון ו"תהו" תחתון. "השכל ההיולי" של עתיק הוא תהו מוחלט, ויש תהו יותר נמוך – "כח המשכיל", אריך. הווארט העיקרי שעל ידי הכאה, קושיות, כמו תלמיד המחכים את רבו על ידי קושיות, אפשר לפתוח גם את "השכל ההיולי" של עתיק.

מה הענין קשור כאן לכל המאמר? הכל חלק מההסבר שכל הספירות של עולם האצילות, גם הספירות של הכתר, הן כדי לגלות אלקות. הכל חלק מזה שספירה לשון סיפור ותפקידה לגלות. הוא מגיע לנושא של רמות השכל, שבעיקר יש שלש רמות.

ההיולי לא מובדל באופן מוחלט מהמקור

יש בפרק האחרון שהוא אומר – בסוגריים, אחד הדברים העמוקים כאן במאמר – שאי אפשר לומר שהכח ההיולי העליון, העצמי, החכמה דעתיק, הקשור לעצם הנפש ואין לו שום קשר למקור או לחכמה הגלויה, הוא באין ערוך באופן מוחלט מהמקור כו'. איך אני יודע שאי אפשר לומר שהוא באין ערוך באופן מוחלט? כי אם היה באין ערוך באופן מוחלט, לא היה שום הבדל בין המקור בלא-מודע לבין השכל הגלוי במודע – שניהם היו שוים לגביו. העובדה שב"המשכה נעלמת" מתגלה המקור ואחר כך ממנו מתגלה "השכל הגלוי" היא סימן ש"השכל ההיולי העצמי" הוא לא באין ערוך לגמרי. אף על פי שהגילוי מההיולי למקור הוא בדרך ממילא (שלא כמו הגילוי מהמקור לחכמה הגלויה), הוא לא באין ערוך.

אותו חכם גדול שהזכרנו קודם, החכם הגדול של הירושלמי, השכל שלו בדרגת פנים, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". על חכם גדול וחכם קטן כתוב "אמרתי ימים ידברו וגו'", ועל חכם אמתי כתוב "אכן רוח היא באנוש וגו'" – במקום אחר מוסבר שהחכמה הראשונה היא חכמת אחור, ללא חוית פנים, והחכמה השניה היא חכמת פנים, בחינת ראית פנים כנ"ל. מסביר שיש שתי מדרגות בחכמת פנים – אחד שיש לו השגות נעלמות, שלא יכול לבטא, ודבר שני שהוא מבין מדעתו. כמו תלמיד שאפשר לגלות לו ראשי פרקים של מעשה מרכבה, שמספיק לומר לו חצי משפט, חצי מלה, ומבין הכל מדעתו. אלה שתי בחינות שונות. אפשר אפילו לומר שבמדרגת המקור, כח המשכיל, הן על דרך החסדים והגבורות שלו. הוא לא מבדיל, אבל כך אפשר לומר. מצד אחד יש לו השגות נעלמות, ומצד שני ברגע שאתה רומז לו הוא מיד מבין מדעתו הכל, "לחכימא ברמיזא".

אלה שתי תכונות של "כח המשכיל", ועדיין כלל לא "הכח ההיולי". ל"כח ההיולי" אפשר להגיע רק בדרך קושיות, "אור חוזר", "ומתלמידי יותר מכולם". אך עדיין אומר שאי אפשר לומר שהמקור הוא מובדל באופן מוחלט.

"מעשה לסתור"

כל זה היה כדי להביא סיפור שאנחנו אוהבים לספר, שלכאורה מפריך ואומר ש"הכח ההיולי" הוא כן באין ערוך לגמרי. הראיה מדבריו, שאומר שאם היה באין ערוך לגמרי לא היה הבדל בין המקור ל"שכל הגלוי". הסיפור באמת אומר שאין הבדל בין המקור ל"שכל הגלוי", וממילא אומר שהכח ההיולי העליון הוא אין ערוך באמת. הסיפור, כמו כל דבר אצלנו, אם רוצים להמחיש לא מדברים על פרצופים וספירות אלא על בני אדם. כאן לא שלשה בני אדם אלא שני בני אדם וחתולה. רבי אייזיק מהומיל אמר על המשפיע הידוע, רבי זלמן מזעזמיר – אל תאמר שההבדל בין השכל שלו לשכל שלי (של רבי אייזיק, הכי 'משכיל' בחב"ד) הוא כמו ההבדל בין השכל שלי לשכל של החתולה, אלא תאמר שיחסית לשכל של רבי זלמן זעזמיר השכל שלי והשכל של החתולה אותו דבר. מה הוא למד אותי בזה? שזו נפקא מינה מאד גדולה. אם אתה אומר שהשכל שלי ביחס אליו כמו חתולה ביחס אלי, זאת אומרת שהשכל שלו לא באין ערוך לגמרי. אבל אם אתה אומר – וזו האמת, לפי דבריו – שהשכל שלי והשכל של החתולה שוים ביחס לשכל של ר' זלמן זעזמיר, זאת אומרת שהשכל שלו הוא באין ערוך לגמרי, שלא כמו שכותב במאמר. אבל הסיפור אומר שכן. או שהשכל של ר' זלמן זעזמיר יותר גבוה מהחכמה ההיולית העצמית – צריך להבין.

ארבע מדרגות שכל

כדי לצאת מהפלונטר, שודאי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" צריך לומר שבאמת יש ארבע מדרגות של שכל, ולא רק השלש שיש במאמר. לכתחילה אנחנו רוצים ארבע מדרגות, כדי שיהיה אפשר להקביל לשם י-ה-ו-ה. יש שתי מדרגות למעלה שהן בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". הרבי רש"ב ודאי יסכים לכך. אפילו שם, בעתיק – משם הכל מתגלה בדרך ממילא, באמת אמור להיות באין ערוך לגמרי, מובדל לחלוטין.

לפני שנמשיך, ניתן עוד דוגמה. יש סיפור מפורסם ב"סדר הדורות" לגבי הרמב"ם. לא כולם מסכימים לגבי האמתות שלו, אבל הספור הוא ספור (וכמו שהצמח צדק אמר לגבי ספורי הבעל שם טוב, שחייבים להאמין שהכל יכול היה להיות). הספור שהרמב"ם כילד לא למד טוב, היה ילד מפגר, עד שאביו – אחד מגדולי הדור – גרש אותו מהבית. צריך להבין לגבי חנוך, מה זאת אומרת שבגלל שהילד שלך מסכן, לא לומד הכי טוב, אתה זורק אותו מהבית. לא נשמע הכי טוב, אבל כך הסיפור. מה עשה הילד המסכן? הלך לארון הקדש, פתח אותו והתחיל לבכות שהשכל שלו סתום – 'מוחא סתימאה', סתום לחלוטין. הוא בכה ובכה – לא חזר מיד הביתה, היה מגורש – ובגלל שבכה לה', באותו לילה (גם קשור לשינה) נס שה' פתח לו את מעינות החכמה. הכוונה היא שה' פתח לו את "השכל ההיולי" – לא המקור, לא "כח המשכיל", אלא את "השכל ההיולי העצמי". כמו שכותב כאן שנפתח רק על ידי קושי גדול, כמו הכאה, גם בספור הוא קבל מכה. לכאורה המכה לא חנוכית, אבל בזכותה נפתח לו הראש. האבא לא התכוון, לא האמין שיכול להשתנות – כשבנו חזר כגדול הדור, אחרי שנים, הוא לא האמין שהוא בנו. על ידי שהילד בכה, על ידי ההכאה, לא נפתחה לו רק החכמה דאריך אלא החכמה דעתיק, ולפי מה שנאמר כעת יתכן שנפתחה לו הדרגה הכי גבוהה, של ר' זלמן זעזמיר.

ארבע המדרגות בסוד הוי'

נעשה את ההקבלה: כל דבר גלוי הוא מלכות. לא משנה באיזה כח מדובר, המלכות היא "עלמא דאתגליא" – המצב הגלוי, המודע, הוא המלכות. הוא מדגיש במאמר שכל הגילויים היותר גבוהים הם בזכות השכל הגלוי, המלכות. הוא כותב שהכח המשכיל מתגלה בשכל הגלוי כי "יהב חכמתא לחכימין" – אם אתה לא חכם ב"שכל הגלוי", ה' לא יתן לך חכמה מ"כח המשכיל". הוא לא יתן לך לפעמים השגות מאד עמוקות, וודאי לא מבין דבר מתוך דבר ומבין מדעתו. יותר מזה, דוקא על ידי הקושיות על "השכל הגלוי" יש סיכוי – כולי האי ואולי – לחזור ל"שכל ההיולי" שבעצם הנפש.

שוב, "השכל הגלוי" הוא למטה, הוא המלכות כאן. המקור שיורה חצים הוא כנגד ה-ו של שם הוי' – התפארת והיסוד – כך כל דבר שיורה חצים. יחסית למלכות, "השכל הגלוי", המקור, "כח המשכיל", שיורה חצים מהלא-מודע למודע, הוא ה-ו. זאת אומרת שהכח העליון, ההיולי של השכל הוא בינה. אם יש לי רק שלש מדרגות, מילא, אבל מה טוב אם אפשר לחלק שם לשתי מדרגות. יש מדרגה נמוכה של "הכח ההיולי", עליה מדבר במאמר. בכלל יש קושיא במאמר – לאורך כל המאמר הוא מסביר שמחד "הכח ההיולי" לא קשור, אין בו המשכה, אין שום התפשטות ממנו, ובאותה נשימה הוא אומר שאף על פי כן יש המשכה נסתרת. נשמע בהשקפה ראשונה שטחית כממש סותר את עצמו מיניה וביה, לאורך כל המאמר. ההסבר במונחים של המאמר, שאותה המשכה מ"הכח ההיולי" אינה בגדר התפשטות ויציאה מן העצם – יש המשכה, אבל שום דבר לא מתפשט ממנו הלאה. אלה הגדרות מאד דקות.

בכל אופן, רואים בעליל שבמדרגה זו יש נשיאת הפכים, לא פשוט. לכן טוב מאד לומר שיש שם באמת שתי מדרגות. יש מדרגה שנקרא לה בינה, שיש לה איזו קרבה לבנים, ויש מדרגה מובדלת לגמרי שנקרא לה חכמה. שתי המדרגות של הכח ההיולי בעתיק. ולסיכום:

י	היולי עצמי שבאין ערוך
ה	היולי עצמי שאינו באין ערוך
ו	מקור (כח המשכיל)
ה	כח גלוי

פנימיות וחיצוניות היחידה

עוד דבר שכותב במאמר, שלמדרגה של "הכח ההיולי" בעתיק קוראים "היחידה שבנפש" – אחד מחמשת שמות הנפש, ולא עצם הנפש. יש שם עשר ספירות, אך נקרא "יחידה" כי הכל בפשיטות, בלי התחלקות אמתית. בכך פותח את הפרק השני במאמר.

אנחנו יודעים בהרבה מקומות בחסידות שגם ביחידה יש חיצוניות ופנימיות. לכן אני אומר, בדרך אפשר, שהסיפור של רבי אייזיק עם ר' זלמן זעזמיר והחתולה – ואפשר לומר שגם הסיפור של הרמב"ם – נוגע לפנימיות של היחידה. לגבי הפנימיות של היחידה – באמת אין ערוך. זה כל הווארט על רבי זלמן זעזמיר, שבאמת אין ערוך לשכל הנעלם. צריכים לדייק בביטויים, "השכל הנעלם מכל רעיון" הוא המקור, לא "הכח ההיולי העצמי". מצד "הכח ההיולי העצמי" יש ודאי מדרגה שהוא באין ערוך, שאין הבדל בין "השכל הנעלם" ל"שכל הגלוי". מה יצא? ש"השכל הגלוי" הוא השכל של החתולה. הכל תלוי בו – כל העבודה שם.

א"ק אבי"ע בגוף האדם – שיעור ראשון בקבלה

נחזור ונסיים עם עוד ווארט לגבי האצילות: כשאני מתבונן בשרש אצל בתנ"ך, בלשה"ק, יש לו עוד פירוש – אצילי ידים. או המרפק, או בית השחי, או כל חלק הזרוע מהכתף עד המרפק. אם שרש אצל הוא עולם האצילות, הייתי חושב שאם בכלל שייך לגוף – שיעור קומה, צלם אלקים – הוא משהו מאד פנימי, אולי מוחין. והנה, פתאום מתגלה לי שעולם האצילות הוא סך הכל בית השחי – מה הגדולה שלו? צריכים לומר שיש באמת סדר, ערך כזה. הכל לפי ערכין. אם אצילי הידים הם כאן, נאמר שהם כוללים את כל מה שמקביל בשיעור קומה לידים – כל החזה, הכל דרגת האצילות, לפי ערכין אלה. אז מה הוא הראש? יוצא שהוא לגמרי מעל עולם האצילות בגוף, לפי פשט זה. צריכים לומר שהראש על דרך "קֹרא הדֹרות מראש", שמתפרש על א"ק.

מהי האצילות? יש פרסה, חצר הכבד, סוד הרקיע בגוף, המבדיל בין אברי העיכול (שלמטה ממנו) לאברים הפנימיים, אברי הנשימה, הריאות והלב (שלמעלה ממנו). לפי הדרגות כאן, אם האצילות היא מהכתף למרפק, וכוללת כל מה שכנגדו בגוף – הכל רמת האצילות – מגיע עד הפרסה. זאת אומרת שהעולמות התחתונים הם למטה מהפרסה, כמו שכתוב הרבה פעמים בקבלה שהמושג "תחתונים" הוא מהפרסה ולמטה. כמו לגבי משה רבינו, "איש האלהים", ש"מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלקים" – "חציו" הוא הפרסה. נאמר שמהפרסה יש עולמות בי"ע.

איך נחלק? צריכים לומר שהבטן, אברי העיכול, הם עולם הבריאה. מי הוא אדם בריא בתנ"ך (כמו עגלון מלך מואב)? אדם שמן, בטן גדולה, יש לו עולם הבריאה גדול – טיפוס בריא ושמן. מהו עולם היצירה לפי זה? רבי אברהם אבולעפיא אומר שכח היוצר אותיות יורה כחץ – היצירה היא פרו ורבו, אברי ההולדה. עולם העשיה, לפי זה, הוא הרגלים – הקשר למציאות, שאדם מהלך. כלל גדול בתורה, שיעור ראשון בקבלה – עולם האצילות בחזה, כל מה שמול אצילי הידים. שלשת העולמות התחתונים הם מהרקיע ומטה, והראש הוא א"ק, ואוא"ס לפני הצמצום הוא מה שלמעלה מהראש. למה אמרנו את כל זה? קשור למה שאמרנו קודם, ש"כח המשכיל", שהוא חלק מכתר דאצילות הוא גם בחינת "אדם דיצירה" – כמו "כח היוצר"-"יורה כחץ", יורה חצים מהמשכיל לשכל הגלוי וכך מוליד השכלות חדשות.

ולסיכום המדרגות:

אדם קדמון	ראש
אצילות	אצילי הידים (מהכתף עד המרפק וכנגדם בגוף)
בריאה	בטן (מחצר הכבד ומטה)
יצירה	אברי ההולדה
עשיה	רגלים

שתי המדרגות העליונות –"אתה קדוש ושמך קדוש"

מיצינו פחות או יותר את עיקר המאמר, ויצא לנו בסוף י-ה-ו-ה של השכל. אומר בסוף שכמו השכל כך כל הכחות. רק שיהיה לו יותר קשה להסביר, כי אין מקבילה ל"כח המשכיל". יש את כל הספירות באריך, רק שחכמה דאריך כל כך קובעת ברכה לעצמה שהרבה יותר קל להסביר את כל הסדר ביחס לחכמה. כעת אמרנו שבתוך היחידה גופא, הכח כמו שהוא בעתיק, יש את שתי המדרגות – זה עיקר החידוש של השיעור – מדרגה פנימית, שהיא באמת באין ערוך, כמו עצם הנפש.

נסביר יותר: בתחלת המאמר מביא לשון מהתפלה – שאמרנו שצריך כל פעם להדגיש – "אתה קדוש ושמך קדוש". "אתה קדוש" וגם "שמך קדוש", אבל מ"שמך קדוש", בחינת "ונשגב שמו לבדו", נמשך "הודו על ארץ ושמים", הארה מקיפה על המציאות. יש ל"שמך קדוש" קשר למציאות, הגם ש"נשגב שמו לבדו" בכל זאת "הודו על ארץ ושמים" (על ידי הצמצום הראשון), ואילו "אתה קדוש" באמת באין ערוך לחלוטין, עצם הנפש. כך גם בכחות, המדרגה של הכח ההיולי, השכל ההיולי העצמי, היא כמו "נשגב שמו לבדו", "ושמך קדוש". אבל, על ידי צמצום, יש משם איזו הארה שבבחינת "הודו על ארץ ושמים", הארה שכן נמשכת למטה, לשכל הנעלם, לחכמה סתימאה. מה שאין כן מ"אתה", עצם הנפש, אין שום המשכה כלל – אין משם "הודו על ארץ ושמים" כמו שיש לגבי "שמך קדוש". כך מסביר בפרק הראשון.

אם אנחנו אומרים שיש מדרגה פנימית ביחידה. פנימיות השם שכל כך דבוק ב"אתה" שגם ממנו אין "הודו". "הודו על ארץ ושמים" נמשך מחיצוניות שמו, אבל יש מדרגה של פנימיות השם, ששם "הוא ושמו אחד" ממש, וכמו ש"הוא" אין ערוך באמת כך גם "שמו" שבבחינת "הוא ושמו אחד" (ר"ת הוא כנודע, הכל נכלל ב"הוא") באין ערוך. אם ההיולי הוא היחידה, מדרגה עליונה זו נקראת "יחידה ליחדך", שפנימיות השם היא כמו העצם ממש, "הוא ושמו אחד". אז כמו שמ"אתה קדוש" אין שום הוד והארה, גם על ידי צמצום, כך לגבי הפנימיות של השם – זו החכמה של רבי זלמן זעזמיר, או מה שנפתח לרמב"ם על ידי הבכי שלו. שוב, הכל תלוי באיך מחנכים את החתולה. מהחתולה אפשר לשחזר את כל המדרגות ולהגיע עד רבי זלמן זעזמיר. החתולה היא ה"זרע בהמה" שאמרנו קודם, ו"זרע אדם" הוא כבר מוחא סתימאה[19].