קדושת לוי לחנוכה: 'אורות דתהו בכלים דתיקון'

קדושת לוי לחנוכה: "אורות דתהו בכלים דתיקון"

נלמד קטע מהקדושת לוי בענין חנוכה:

אמרו רבותינו ז"ל (שבת כב, ב) הדלקה עושה מצוה [יש מחלוקת בגמרא אם "הדלקה עושה מצוה" או "הנחה עושה מצוה" (נפסקה ההלכה ש"הדלקה עושה מצוה", וכנוסח הברכה "להדליק נר חנוכה". "הדלקה עושה מצוה" = 666, "יתרון האור מן החשך", המשולש של 36, לו הנרות שמדליקים בחנוכה. והוא עולה להב, התלהבות, פעמים חי, חיות [התלהבות עולה ב"פ חיות, בנפש וגם בגוף!], ודוק). כאן רבי לוי יצחק דורש – כדרך החסידות – את המלה "מצוה" כמתייחסת לכל המצוות וממילא לשתי הדעות כשתי הנהגות בעבודת ה' כאשר "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ושתי ההנהגות נצרכות (גם על פי נגלה לא פשוט מה הנפ"מ בין שתי הדעות, כידוע הפלפולים בזה).]. רצה לומר שאדם יתלהב לעבודתו, וזהו הדלקה [אש ההתלהבות של המצוה היא העושה את המצוה (וכך הלכה כנ"ל).]. ולפי שבהתלהבות יש שמתלהב לדברים בטלים, והצדיק שמתלהב רק לקדושה זהו נקרא הנחה [נמצא שהנחה שייכת לעבודת הצדיקים, שעל כן לא פוסקים את ההלכה כמ"ד הנחה עושה מצוה, ודוק.], דמנוחה נקרא הכלי [זו נקודה עיקרית שעלינו להתבונן בה. יש כאן יסוד לנוסחה המשיחית של הרבי של "אורות דתהו בכלים דתיקון". ה"הדלקה", דהיינו ההתלהבות לפי פירושו כאן, היא אורות (אדם שמתלהב הוא ב'אורות') וה"הנחה" היא הכלים השומרים שהאורות לא ילכו לדברים בטלים. זו היא עבודת הצדיק, לשמור את ה"אורות דתהו" כך שיהיו רק "בכלים דתיקון" (ובכל זאת עיקר ההלכה בחנוכה הוא ש"הדלקה עושה מצוה" – בחנוכה חייב להיות "אורות", הרי גם נס הנצחון וגם נס המנורה הכל היה מכח "אורות דתהו").] שמכניס בו האהבה [כמו אברהם אבינו, שהוא עמוד האהבה ומרכבה לה, ובכל זאת צריך להכניס את האורות שלו לכלי – מעשה המצוה (כמו הכנסת אורחים של א"א). לכן כשאברהם משביע את אליעזר הוא אומר לו "שים ידך תחת ירכי", כדי להשביעו בחפצא של מצוה, ודווקא במצוה הראשונה החביבה עליו, כפי שרש"י כותב על הפסוק.], שבהכניסה לכלי יש מנוחה לאהבה ששורה בדבר, וזהו מאן דאמר הנחה עושה מצוה, שיהא להדלקה הנחה, שיכנוס האהבה בכלי, שיתלהב לעבודתו [כלומר דווקא לעבודתו יתברך, שההתלהבות לא תלך לשום מקום אחר].

ולזה רמזו חכמי האמת דהנחה הוא מדת מלכות, דעל ידי שממליך להבורא על זה ההתלהבות, יש לו מנוחה בעבודת הבורא ברוך הוא [זו הנקודה העיקרית. אפשר להבין את המשפט בשני אופנים: א) שההתלהבות לא נותנת לו מנוחה, אבל כשהיא באה באופן של קבלת עול מצוות בהמלכת ה' אז יש לו גם התלהבות וגם מנוחה. ב) באופן עמוק יותר – שהוא ממליך את ה' גם על ההתלהבות שלו. כשאדם מרגיש ש"כי ממך הכל" ממש, כולל ההתלהבות, הוא מייחס הכל לה' – גם ההתלהבות וגם המצוה – ובכך הוא ממליך את ה' לגמרי ויש לו מנוחה בעבודת הבורא.].