1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (57)

ד"ה "בסוכות תשבו" (2)

ב' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו באמצע להסביר את הפסוק "שובנו אלהי ישענו", שלא אתה תעשה תשובה ולא אנחנו אלא רק ביחד, כמו שבני קרח אומרים במדרש – רק שתוך כדי שאתה עושה תשובה אנחנו נעשה, "שובנו" יחד. הוא מסביר שזה לא כמו ביציאת מצרים, "דודי לי ואני לו", שאז היתה אתערותא דלעילא – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" – אך אנחנו לא היינו כלים כלל לקבל זאת, ברחנו מהרע, עשינו אתכפיא. תכלית תשובה עילאה היא אתהפכא, שכל מציאות האדם תתהפך לטוב, גם הגוף שלו – וזה לא היה ביציאת מצרים. אחרי יציאת מצרים היו ימים של ספירת העמר, שהם תיקון מדות, כדי להגיע למתן תורה. מה היה במתן תורה? כעת הוא הולך להסביר לנו שגם במתן תורה לא היה "שובנו אלהי ישענו" שאנחנו מחפשים ורוצים. אחרי שהוא אומר כאן שביציאת מצרים היתה אצלנו רק אתכפיא, "כי ברח העם", אבל לא פעל אצלנו אתהפכא הוא ממשיך:

ולכן היה צריך להיות אחר כך ספירת העומר שהוא ענין הזיכוך בנפש ובגוף [שיהיו ראויים לאור מלמעלה.], ונמצא ביציאת מצרים היה הקירוב רק הקירוב דאוא"ס לבד [אך לא היה מורגש לנו.], ומצד אוא"ס ב"ה לא יש שום מניעה ועיכוב [ה' יכול להתגלות בתוכנו, אף על פי שלא פועל את הפעולה הרצויה של האתהפכא.] דגם שהיו בבחינת ריחוק עדיין ומכל מקום יהיה עליהם גילוי אוא"ס ב"ה [ה' הוא כל יכול – הוא יכול להתגלות בלי מניעות. הוא מתגלה עלינו, "נגלה עליהם" במקיף, אך אנחנו לא מרגישים. אך כותב חידוש גדול שהוא מצדו מתגלה עלינו] גם בפנימיות בנשמתם [שוב, הוא מתגלה אלינו, אנחנו לא מרגישים, ואף על פי כן נמצא בפנימיות בנשמתם. מצד שני, הגילוי הוא "עליהם" – מקיף – כי אנחנו לא מרגישים.],

וכמו כן [בדומה, אך לא בדיוק אותו דבר, אלא בחינה אחרת כמו שיסביר. אחרי ספירת העומר, לזכך את הנפש והגוף שנהיה ראויים לקבל את הגילוי, בא מתן תורה. שונה, אבל גם יש צד השוה, ולכן כותב "כמו כן".] במתן תורה שהיה גילוי אור אין סוף למטה [בטול הגזרה, כמו שיסביר, שעד מ"ת היתה גזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמ"ת בטלה הגזרה.] גם שהמטה [כאן הכוונה לא לנשמות ישראל אלא לעולם, הגשמיות ממש.] לא היה מזוכך כלל רק שבמתן תורה היה בהם [ביהודים] גילוי עצם הנשמה וכמאמר על כל דבור ודבור פרחה נשמתן [בשעת יציאת מצרים, כשנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, לא כתוב שהתפעלנו וקרה לנו משהו בעצם הנשמה על דרך "פרחה נשמתן" – אדרבא, אנחנו ברחנו. במתן תורה היא גילוי מלמעלה – שבעצם הוא אותו גילוי – אבל הוא כן עורר את עצם הנשמה שלנו, ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן", חידוש שהיה במתן תורה ולא היה קודם.] שזהו התגלות עצם הנשמה [פריחת הנשמה היא התגלות עצם הנשמה. אפשר ללמוד מכאן שאם לפעמים אדם מרגיש שפרחה נשמתו – ער ווערט אויס, יוצא לעצמו לגמרי בחויה של קדושה – זה גילוי עצם נשמתו. (יש לפעמים אנשים מתארים כאילו היה להם מעמד הר סיני אישי בחיים, זה גילוי עצם הנשמה?) אם זה עד פריחת הנשמה – כן. יש גם הרבה אנשים שצריכים לחקור שהיו להם חויות של יציאת הנשמה מהגוף, גם סוג של "פרחה נשמתן". אבל מה שהיה במתן תורה עדיין אינו התופעה המשיחית שאנחנו מחפשים, "שובנו אלהי ישענו", שיחזיק מעמד – מה שהיה במתן תורה היה חד פעמי ולא החזיק מעמד. גם מי שפרחה נשמתו – אחר כך חוזר לגוף והכל כרגיל. יש איזה רשימו לכל החיים – כמו שרואים אצל אנשים שעברו חויה חוץ-גופית – אבל באופן כללי הכל כרגיל.], והיו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה [עוד סימן שהיה גילוי עצם הנשמה – שהחושים התכללו והתערבבו אחד בשני. כתוב "וכל העם רואים את הקולות", רואים את הנשמע, מה שאין במקום אחר, וחז"ל מוסיפים – לפי דעה אחת בחז"ל – ש"כשם שהיו רואין את הנשמע היו שומעין את הנראה". אלה שתי בחינות, "רואין את הנשמע" (שמפורש בתורה) היינו "חכם בבינה", יחוד ישסו"ת, ואילו "שומעין את הנראה" (שחז"ל מוסיפין) היינו "הבן בחכמה" יחוד או"א עילאין, שיותר גבוה. בכל אופן, שני היחודים האלה יכולים להיות רק אם יש גילוי של עצם הנשמה שלמעלה מההבדלים של ראיה ושמיעה. ראיה סתם היא מצד החכמה ושמיעה סתם היא מצד הבינה. בשביל שיתערבבו צריך להיות גילוי של הכתר – חוזר למה שלמדנו בימים האחרונים כאן, שאצלו "עצם" ו"כתר", בהקשר שלנו כאן, הם שמות נרדפים. שוב, יש ראיה בחכמה ושמיעה בבינה ואם הן מתחברות הדבר מעיד על גילוי של הכתר, גילוי של עצם הנשמה.] שכל זה הוא מעצם הנשמה [חויה כזו היא חויה של עצםה נשמה.], וגם [עוד דבר] ישראל שעמדו במעמד הר סיני פסקה זוהמתן זוהמת הנחש [זו כבר תופעה בגוף – אם לא היו חוטאים לא היו מתים, המצב היה חוזר ללפני חטא אדם הראשון. הזוהמה היא מה ש"הנחש השיאני", שהנחש הטיל בחוה והיא נמשכה בכל האנושות, כל בני חוה "אם כל חי" – לכולם יש את זוהמת הנחש לכן כולם מתים. במתן תורה פסקה זוהמתן, אם כן יש כאן שינוי – שינוי מוחלט, מצד הגוף, ולא רק מצד הנשמה. עד כאן אמר שתי תופעות של גילוי עצם הנשמה – ש"פרחה נשמתן" ו"רואין את הנשמע וכו'" – וכאן מוסיף תופעה גופנית. צריך לחלק בין שתי חויות גילוי עצם הנשמה: ב"רואין את הנשמע וכו'" אין פריחת נשמה – אדרבא, יש התכללות של החושים שבגוף מצד גילוי הכתר. אפשר לומר שהיחס בין שתי התופעות הוא כמו "רצוא ושוב" של עצם הנשמה – "רצוא" ב"פרחה נשמתן" ו"שוב" בהתכללות החושים, בתוך המציאות. התופעה השלישית, "פסקה זוהמתן", היא מצד הגוף – הזוהמה תופסת את הגוף, לא רק את הנשמה.], ומכל מקום [אף על פי שפסקה זוהמתן, זו לא אתהפכא. אם עושים תשובה עילאה, שנצרכת בשביל ביאת משיח, מתחוללת אתהפכא שלא חוזרת. כמו שהרבי אומר שיש גאולה שאין אחריה גלות – שלא תתכן אחריה גלות. כל הגאולות שהיו הן גילוי מאד גדול, אבל העובדה שאחר כך היתה עוד גלות היא סימן שגם הגאולה לא שללה לגמרי את האפשרות של עוד גלות – יכולה להיות גלות אחרי הגאולה. הגאולה שאנחנו מצפים לה לא תתכן אחריה גלות – האתהפכא היא גמורה, ואז לא יתכן לחזור למצב הראשון. מה שהיה במתן תורה, שפסקה זוהמתן מצד הגוף, נשמע שהם מלאכים שלא מתים – לא היה גאולה שאין אחריה גלות.] אין זה שנתהפך לגמרי שהרי היה אחר כך [כעבור ארבעים יום] חטא העגל שחזרה [הזוהמה] וניער [היא רחפה וברגע שחטאו חזרה – לא התקיים "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". הזוהמה נקראת רוח הטומאה, ולעתיד לבוא יתקיים "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", ואז כתוב "ובלע המות לנצח" – אין יותר מות, "לנצח" דווקא, ולא שייך יותר חוזר וניעור. במתן תורה היה שייך עדיין חוזר וניעור – ואכן זה מה שקרה.], אבל בכללות פסקה [במעמד הר סיני. כאן לא כותב בפירוש שיש כאן תיקון של הגוף, ששני הדברים הראשונים מצד הנשמה והשלישי מצד הגוף, אבל בהמשך כן אומר כך. כלומר, שהיה תיקון גם מצד גילוי עצם הנשמה ולשעה היתה פעולה בגוף, ואף על פי כן לא מה שנדרש לגאולת משיח. אפשר לקבל כאן רושם שלא היתה אף פעם פעולה של אתהפכא בגוף, עד לעתיד לבוא, אך לא נכון – פסקה זוהמתן מצד הגוף, ורק לא החזיק מעמד. (הגמרא אומרת שאומות העולם מזוהמים ויהודים לא כי פסקה זוהמתן, אז זה נשאר.) השאיר רושם – כמו רושם מחויה – אבל לא פעל שלא ימותו. השאיר רושם של הבדלה – כל מתן תורה יוצר הבדלה, "להבדיל אתכם מהעמים" – אבל המתקה גמורה לא היתה. הרבי מדגיש שהבחירה בישראל היא מצד הגוף – "פסקה זוהמתן" פעל פעולה בגוף, אבל לא עשה פעולה נצחית של "בלע המות לנצח" וכו'.] והיה בהם התגלות עצם הנשמה [בשתי התופעות הראשונות שכתב.] וזה בנשמות ישראל אבל המטה [הארץ ממש, הגשמיות, העולם הזה.] היה במקומו שלא נזדכך [לא התקיים בכלל "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", מן הארץ הגשמית.] רק שנתעלה בשעת מתן תורה [היתה איזו התעלות, אבל היא לא היתה מורגשת – לא עשתה שום שינוי במודעות-כביכול של המטה. התעלות בלי שינוי פנימי דומה למה שהיה בנשמות ביציאת מצרים. כעת אומר ווארט מסכם מאד יפה:] והיינו דביציאת מצרים היה נשמות ישראל בדוגמא כמו הארץ במ"ת [ווארט חשוב: כמו שבשעת מתן תורה בארץ היתה התעלות לשעה, אך לא היתה מורגשת כלל – יתכן שיש לך התעלות ואתה לא מרגיש, לא מקבל זאת כאור פנימי בכלל – כך היה בנשמות שלנו בשעת יציאת מצרים. היתה איזו התעלות, אבל לא היה גילוי ממש, והתוצאה היתה "כי ברח העם". כל זה הקדמה, לשלול שלא מדברים כאן על מה שהיה ביציאת מצרים או במתן תורה, אלא על "שובנו אלהי ישענו", ששנינו נעשה יחד תשובה עילאה.],

אמנם אתערותא דלעילא בתשובה עילאה [מה שבאמת רוצים להבין כאן, ה"שובנו" של תשובה עילאה.] הרי זה גילוי העצמות הנשמה [אולי צ"ל "נשמה"] שבאה בהתגלות ממש [ומשמע שאפילו יותר מגילוי עצם הנשמה שהיה במתן תורה.] וגם הגוף ונפש הבהמית החומרית הוא שנהפך לגמרי [יותר מה"פסקה זוהמתן". אף אחד לא אומר שכאשר יהודי זוכה לעשות תשובה עילאה – כנראה היו כמה במשך הדורות – ש"פסקה זוהמתן" ולא מתו, בינתים לא התקיים. אבל בבחינת משיח כן יתקיים – זו תכלית המכוון. בכל אופן, תשובה עילאה היא גילוי עצמות הנשמה והתהפכות החומריות של הגוף לגמרי, כך שלא יהיה יותר חוזר וניעור.], רק שהתגלות זו היא שבאה מלמעלה [כפי שאמר בתחלת פרק זה, שבא מלמעלה ואין לאדם כח לעורר בעצמו.] והיינו שבזמן התעוררות רצון למעלה נותנים התגלות זאת [הסברנו אתמול, שיש מצב של "עת רצון" – כמו בעשרת ימי תשובה או כל שבת (אותיות תשב), שתי הדוגמאות שהוא נתן – ואז יכולה להיות התגלות של תשו"ע.] וגם מפני שההתגלות היא בבחינת נתינה מלמעלה [יש מה שה' רוצה לתת, ויש גם שהוא נותן – הסברנו בפרק הקודם שהנתינה היא בדרגת האצילות, "נשמה שנתת בי", "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", והיינו מסירת העצם. אז יש גם התגלות וגם נתינה מלמעלה,] על כן נקרא אתערותא דלעילא [אף שיש עבודה שלנו. מתחיל להסביר את ענין "שובנו" – שמצד אחד כולו אתעדל"ע ומצד שני יש עבודה שלנו.], והוא בבחינת מתנה וכמו עבודת מתנה אתן וגו' [בתניא אומר שזה לא שייך לעולם הזה – זו "אהבה בתענוגים" שניתנת מלמעלה, ואילו עולם הזה נועד לעבודת ה' באתכפיא המביאה לידי אתהפכא (בלשון הרבי הקודם ב"באתי לגני"), אבל "עבודת מתנה" היא אתהפכא גמורה, אהבה בתענוגים, וממילא היא בלי עבודה ולא שייכת לעולם הזה. כאן הוא אומר שכן יש כזו עבודה במשך השנה – שמתעורר בעשרת ימי תשובה ומתגלה בבחינת "שוב" בסוכות (מאמר של סוכות). זו "עבודת מתנה אתן" – מדגיש את הנתינה, כי מדבר על בחינה הזו של "נתינה מלמעלה".], אבל הוא בחינת הקירוב שהתחתון מתקרב בעצם נשמתו וגם בגופו [אף שנקרא על שם למעלה, כי האדם לא יכול לעורר בשום פנים ואופן בעצמו, בכל זאת לא כמו ביציאת מצרים – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים" – או כמו התעלות הארץ הלא-מורגשת במתן תורה, אלא שהאדם מתקרב בעצם נשמתו וגם בגופו. כלומר, נעשה ממש יחוד בין התשובה של ה' לתשובה שלנו.], ולכן אתערותא דלעילא זו הגם שהיא מעצמו היינו שזהו ממדריגה שאין אתערותא דלתתא מגיע [כאשר עולה לפניו "עת רצון", מעצמו של ה', ואני לא יכול לגרום זאת – לא יכול להכריח את ה' שכרגע יהיה לו עת רצון.] לשם מכל מקום הרי היא באה דוקא לאחר שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא [בא אחרי תשובה תתאה. מוסיף מה שכתב קודם, שאף שתשובה עילאה כולה באתערותא דלעילא, צריכים קודם תשובה תתאה, שבה "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא". בתשובה תתאה מדובר באתערותא דלעילא מסוג אחר, כזו שעבודת התחתון כן מגיעה אליה. אחר כך יש עוד אתערותא דלעילא שאותה אנחנו רוצים – "עבודת מתנה אתן את כהונתכם".], דבאתערותא דלעילא יש ב' בחינות ומדריגת אתערותא דלעילא שמצד עצמה [חוץ ממה שמתעורר על ידי אתערותא דלתתא, כך שבעצם יש שלש מדרגות של אתערותא דלעילא, שתים מצד עצמה ואחת כתגובה.] דהיינו שלא היה עדיין אתערותא דלתתא כלל [כמו ביציאת מצרים, שאין זכויות ואין אתעדל"ת, ובכל זאת "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". לשם מה באה כזו אתעדל"ע?] והיינו לעורר האתערותא דלתתא [יציאת מצרים עוררה את העבודה שאחריה, ספירת העמר עד מתן תורה.], ויש אתערותא דלעילא שהיא גם כן מעצמו [יש לפני אתערותא דלתתא, יש תגובה לאתערותא דלתתא, ויש לאחר השלמות של באתעדל"ת אתעדל"ע, וזו מדרגת "עבודת מתנה" שאנחנו רוצים.] שלא על ידי העלאת מ"ן כי אין מגיע שם העלאת מ"ן, אבל היא באה דוקא לאחר השלימות שבבחינת אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, והוא הגילוי דבחינת רצון פשוט שבנפש שבא דוקא לאחר העבודה דבחינת הרצון שעל פי טעם ודעת [הכתר, שהוא העצם, הוא רצון פשוט שלמעלה מטעם ודעת. אבל יש גם רצון שעל פי טעם ודעת. כעת מביא את המקור לשתי מדרגות הרצון האלה. אנחנו יכולים לעורר בעצמנו רצון על פי טעם ודעת – מתאים לכל שיטת חב"ד שהכל על פי התבוננות ושכל. הרצון הזה מתייחס אלינו, אבל עת רצון הוא למעלה מהתייחסות אלינו. לא נשכח שהיום הילולת הרבי ר' זושא, זכותו יגן עלינו. כשהמגיד לפני הסתלקותו כתב הוראות לבנו, רבי אברהם המלאך, שיקבל כל עצה מאדמו"ר הזקן כי חכמה-בינה-דעת שלו עד אין סוף, אבל שידע שהרבי ר' זושא כבר עלה למעלה מזה – הוא בכתר, בעת רצון שלמעלה מעבודה מסודרת, למעלה מעצה על פי טעם ודעת. זכותו יגן עלינו. אדמו"ר הזקן היה צעיר התלמידים ורבי זושא היה מבוגר מאד – יש מי שאומר שהיה מבוגר מהמגיד עצמו, ועכ"פ היה מבוגר מאחיו הרבי ר' אלימלך בהרבה שנים, אם כי הרבי ר' אלימלך הסתלק הרבה שנים לפניו. הוא מאד האריך ימים, בסוף ימיו היה כמה שנים טובות מרותק למטה, ואז צדיקים גדולים – כמו הרבי מרוז'ין והחוזה – העידו שגופו הזדכך ביסורים שלו כמו אדם הראשון לפני החטא. בכל אופן, הרבי ר' זושא הוא למעלה מחכמה-בינה-ודעת. (הוא גם נתן הסכמה לתניא.) יתכן שכבר התחיל להיות חולה. אז הצדיקים הגדולים היו באים לבקר אותו. שזכותו יגן עלינו, הוא למעלה מטעם ודעת – צדיק שכולו למעלה מטעם ודעת. אבל צריך להתחיל עם עבודה שעל פי טעם ודעת, שהיא לעורר רצון שעל פי טעם ודעת, כמו שיביא את מאמר הזהר "אית רצון ואית רצון". קודם כל הוא מביא את מאמר חז"ל בפרק אבות שהוא המקור לכך שיש שתי בחינות רצון, על פי טעם ודעת ולמעלה מטעם ודעת:], וכמאמר עשה רצונו כרצונך [שאתה תרצה לעשות מה שה' אומר. איך עושים שאני ארצה מה שה' רוצה ממני? זו עבודה של התבוננות על פי טעם ודעת,] שמצד החכמה והטעם [זו תחלת המאמר, שצריך לעשות את רצונו כרצונך. יש לנו פה בר מצוה – מתאים לבר מצוה, שעיקרה הוא לקבל דעת שנותנת כח לעשות את רצון ה' רצונו, "עשה רצונו כרצונך", שאתה תרצה מה שה' רוצה ממך. זה בעצם שאתה תרצה באמת לקיים את כל מה שכתוב בשו"ע, כל מה שכתוב בחסידות, מצד החכמה והטעם – הדעת שמקבלים בבר מצוה. אבל מה התכלית?] כדי שיעשה רצונך כרצונו [שממילא הרצון שלך יהיה כרצונו, כמו צדיק שיכול לסמוך על מה שנופל לו ברצונו. זה כלל גדול, במיוחד באיז'ביצא, שצדיק נוהג בהתפשטות של מה שעולה בדעתו – מה שאני רוצה, אני בטוח שזה מה שה' רוצה. אי אפשר לומר על כל אדם שאני בטוח שמה שאני רוצה ה' רוצה. (הרבה בעלי תשובה ככה.) השאלה אם עברו את השלב הראשון. הוא אומר שזו באמת התכלית, תשובה עילאה שהיא מתנה מהשמים, שאדם יכול לסמוך ולבטוח שמה שאני רוצה הוא מה שה' רוצה. אז הוא נוהג בהתפשטות, כל מה שעולה בדעתו הוא "ברחבה". (מה שהוא תופס במושכל ראשון?) יש מושכל ראשון שסומך עליו לתת עצה לשואל, בלי הרבה לחשוב. כתוב מהבעל שם טוב שזו המדרגה הכי נמוכה של רוח הקדש, שאפשר לסמוך על מושכל ראשון. אבל יש גם לגבי כללות ההתנהגות שלך – שמה שבא לך אתה בטוח שזה רצון ה', ואתה אפילו לא חושב על כך שאתה בטוח, אלא מה שבא לך אתה עושה. זה רצון עליון שמתגלה על ידי תשובה עילאה.] בחינת הרצון שלמעלה מטעם ודעת, דהנה אית רצון ואית רצון [כתוב בזהר ש'יש רצון ויש רצון'.] דעל ידי פתחי לי כחודה של מחט שזוהי העבודה שעל פי טעם ודעת [גם חידוש שהוא מפרש, שלפתוח פתח בעבודת ה' כחודה של מחט היינו עבודה על פי טעם ודעת. כל מה שאנחנו יכולים לעשות על פי שכל הוא נקודה זעירה ואפסית, ובכל אופן הוא משה, "כחודה של מחט", מה שאדם עושה על פי השכל שלו, שהוא מתאים את רצונו לרצון העליון, שלומד על מנת לעשות – הפשט הכי פשוט של "תורה לשמה". הוא לומד כדי לדעת מה ה' רוצה ממני, כדי שגם אני ארצה זאת באמת. כל העבודה הזו היא לפתוח פתח כחודו של מחט.], הנה על ידי זה אני אפתח לכם כפתחו של אולם [אין סוף יחסית לחודה של מחט.] בחינת הרצון שלמעלה מטעם ודעת [זו העבודה שלמעלה מטעם ודעת, לעשות רצונך רצונו, כמו רבי זושא, כמו הווארט הזה באיז'ביצא.], וכמו כן הוא בתשובה עילאה שאחר תשובה תתאה [קודם לא אמר בפירוש שעבודה על פי טעם ודעת היא תשובה תתאה, וכעת אומר זאת בפירוש, שצריכים תשובה תתאה – עבודת הרצון על פי טעם ודעת – ועל גביה באה תשובה עילאה, שהיא עת רצון שלמעלה מטעם ודעת, "עבודת מתנה אתן את כהונתכם",] אזי נותנים מלמעלה בחינת תשובה עילאה [זה מה שקורה בעשרת ימי תשובה, והגילוי המלא הוא בחג הסוכות.], וזהו מה שאמרו בני קרח [במזמור של "שובנו אלהי ישענו", כפי שמפרש המדרש:] אתה אומר שובו בנים [תחלה] שתהיה התשובה מלמטה למעלה תחלה והיינו שתהיה תחלה תשובה תתאה שזה בכח האדם בעצמו לבא לזה [כי זו עבודה על פי טעם ודעת, על ידי התבוננות, וה' עשה את השכל בידי האדם והמח שליט על הלב, כמו שמפורש באריכות בתניא.], ועל ידי זה יהיה אחר כך מלמעלה לבא לבחינת תשובה עילאה, דהמשכה זו היא לאחר הקדמת תשובה תתאה [כך ה' אומר – תשובו תשובה תתאה ואחר כך אתן תשובה עילאה, עבודת מתנה. כך ה' אומר, ומה אנחנו אומרים?], והן אומרים שוב אתה תחלה שנאמרה שובה ה' וגו' והיינו שתהיה בחינת תשובה עילאה על ידי הגילוי מלמעלה גם כשלא תהיה תחלה תשובה תתאה,

כעת מתחיל נושא חדש, שנשאיר למחר, שמשה רבינו – גדול הנביאים וגדול ישראל בכלל – בקש מה' כמו שאנחנו מבקשים, שה' יגלה את הגילוי העצמי, גילוי עצם הנשמה מלמעלה, בלי צורך שנקדים ונעשה משהו. זו בקשת משה לגבי עצמו ב"ואתחנן", בקש מתנת חנם.