אחרי מות - הכלל והפרט בחג הפסח

ב

ועתה נתבונן בעזה"י, ע״ד הנ"ל, באחת מתורותיו של בעל יום ההולדת שמדברת מעניני חג הפסח (לקולו"י הערות לספר הזהר פר׳ אחרי עמ׳ רעז ואילך).

כללות ענינו של חג זה הוא חסד (כמ״ש "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", "הסד נעוריך" הוא בחי׳ "חסד לאברהם", "אברהם אוהבי", וכמו שיתבאר), וז"ל של הלקולו״י (שם): "פסח הוא לנגד אברהם שאמר לושי ועשי עוגות שהוא העוגות מצות בפסח... עכ״ז בפסח יש בחי׳ גבורות ג״כ ואדרבה עיקר ענין יצי״מ הי׳ ע"י בחי׳ גבורות כמארז״ל בברכות דנ״ח ע״א והגבורה זו יציאת מצרים. וכן דרשו שם והגבורה זו מכת בכורות. שהיה זה ביצי"מ... והרי יצחק בחי׳ גבורות נולד בפסח כדאיתא בר״ה די״א ע״ש. והברכות שברך יצחק מטל השמים הי׳ זה בפסח שאז אוצרות טל נפתחין. וביצחק מצינו שאכל אז את הפסח והוא הב׳ גדיי עזים לפסח ולחגיגה. והם גדיי עזים בחי׳ גבורות. ורבקה נתנה גם להם אשר עשתה הוא הלחם דמצות. ויעקב הביא גם יין הוא היין דהד׳ כוסות ויצחק בחי׳ גבורות אכל ושתה כ״ז [עד כאן רמז את שמו יצחק ודוק]. מובן מזה שכל אלו פסח מצה וכוסות שייכים לבחי׳ גבורות, והרי השלשה דברים שבפסח דהיינו פס״ח מצ״ה מרו״ר מספרם קר"ע שט״ן שהוא השם שבגבורה ובאמת אופן עשיית הפסח הוא בבחי׳ גבורות דוקא. כי הרי הי' צריך להיות צלי אש דוקא, שצלי אש הוא בחי' גבורות. והיו צולין אותו בשיפוד של רמון. רמון הוא ג״כ בחי׳ גבורות. כי דמון הוא בהוד סוף קו השמאל... וכן מצה פירושו מריבה ומדון בחי׳ ירגיז אדם יצ״ט על יצה"ר. הרגזה הוא כחי׳ גבורות. ואם שיש ג׳ מצות שנקראים כהן לוי ישראל בחי׳ חג״ת הנה עיקר מצות אכילת מצה הוא במצה האמצעית שלנגד לוי בחי׳ גבורות, שאותה אוכלין בתחלה החלק הקטן, שעליה קאי ברכת על אכילת מצה, ואותה אוכלין לבסוף החלק הגדול המצה דאפיקומן. והמצה דלוי דוקא שוברין אותה הוא ע״ד כמו השברים דתקיעת שופר שהוא לנגד יצחק גבורה [עד כאן רמז את שלמות שמו – לוי יצחק – ודוק]... וכן מרור שבפסח, מובן שמרור, מרירות, הוא בחי׳ גבורות... וכן הכוסות יין שבפסח, יין הוא בחי׳ גבורות. ובד׳ כוסות גופא העיקר והחידוש שיש בכוסות דפסח, מה שאין זה בכל השנה, הוא הכוס השני והכוס הרביעי, שאינם בכל השנה, משא״כ הכוס דקידוש ישנו גם בשבת ויו"ט והכוס דברהמ״ז ישנו בכל השנה ג״כ, ועל אלו הב׳ כוסות דווקא אומרים ההגדה וההלל, סיפור יצי״מ. והם הב׳ מוחין השמאלים בינה ועטרא דגבורה. כי הד׳ כוסות הם הד׳ מוחין שמבינה כנודע. א"כ אלו הב׳ הם בינה וגבורה, הרי שהעיקר דכוסות הם ג״כ בהי׳ גבורות... הרי שכל ענין פסח, הן הפסח עצמו והמצה והמרור והכוסות כ״ז הוא בחי׳ גבורות... אך הם גבורות ממותקות שנמתקו בחסדים. זהו שיו"ט דפסח הוא בחי׳ חסד.

והנה מהנ״ל יוצא שכל הפרטים שבחג הפסח שייכים לגבורות דוקא (ובעומק, היינו שעצם הענין של "פרט" הוא גבורה, וכנ״ל), אך הכלל של יו"ט של פסח הוא חסד דוקא הממתיק את כל בחינות הגבורה שבו (וכנ״ל שעצם ענינו של ה״כלל" הוא חסד). כל הפרטים שבפסח עולים (״נאכלים" — "ואוכל מכל" שאמר יצחק אבינו) בדרך העלאה מלמטה למעלה ("ליבטל וליכלל"), ואילו הכלל של פסח ("פסח" מלשון חמלה והתעוררות רחמים רבים על נש״י) "מדלג על ההרים׳ בדרך המשכה מלמעלה למטה ("ליכלל וליבטל").

ובעומק יותר, הנה כדי להמתיק את הגבורות (פרטים ודיוקים, ע"ד דרך הלימוד של "גופא דאורייתא") בשרש החסד (הכלל, שכולו טוב, ולית תמן קושיא כו', ע״ד דרך הלימוד של "נשמתא דאורייתא"), שם אלקים (לשון רבים) בשם הוי׳ ב״ה (אחד יחיד ומיוחד) — והוא ע״ד יחוד אור א״ס הסובב כל עלמין (בחינת "כלל") באור א״ס הממלא כל עלמין (בחינת "פרט") כנודע – צריך להמשיך מהמקור האמיתי הנושא את שני ההפכים של חסדים וגבורות כאחד – והיינו עצמותו ומהותו יתברך ממש (שבו דוקא אין ההפכים הפכים כלל וכלל אלא שכולא חד באמת לאמיתו, כמבואר בדא״ח ובפרט בדברי כ״ק אדמו״ר שליט״א בכ״ד). וזהו על ידי ההתקשרות האמיתית לצדיק הדור שבבחינת "לויתן" [מלשון "הפעם ילוה אישי אלי", הכח העצמי המחבר סובב וממלא וכו' כנ״ל, ובסוד "הכהנים הלוים" לע״ל וד״ל. וכן הוא בסוד "בקש שלום ורדפהו" שכתוב לאחר "סור מרע ועשה טוב", וע״ד פירוש הבעש״ט זי״ע שיש להקדים את "ועשה טוב" ל״סור מרע", כן י״ל שלפני הכל יש להקדים את בחינת "בקש שלום ורדפהו", (גם) ע״י ההתקשרות לצדיק-אמת, שבבחינת "והאמת והשלום אהבו" וד״ל] – "לויתן זה יצרת לשחק בו".